התנגדות לצוואה

התנגדות לצוואה / התנגדות לצו קיום צוואה

 

 

 

 

 

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ'  מספק שירותים משפטיים שונים בתחום הצוואות והירושות כגון עריכת צוואה, הגשת בקשות לצווי ירושה, הגשת בקשות לצווי קיום צוואה.

 



לפנינו מקרה של התנגדות לצוואה / התנגדות לצו קיום צוואה אשר נידון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפסק דין שניתן על ידי השופטת יהודית שטופמן.


פסק דין


א.        בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 1.9.03 של בית משפט לענייני משפחה בכפר-סבא (כב' השופטת ר' מקייס), אשר קבעה כי המבקשת היא שתפתח בהבאת ראיות, בהליך התנגדות לצוואה המתקיים בפני בית המשפט קמא.

 

            אני מחליטה ליתן רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.

 

ב.         העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלהלן:

            המערערת היא בתה היחידה ויורשת יחידה על פי דין של המנוחה מלכה חלילי ז"ל (להלן: "המנוחה") אשר נפטרה לבית עולמה ביום 26.3.99.

           

ביום 11.12.02 הגיש המשיב, אחי המנוחה, לרשם לענייני ירושה, בקשה למתן צו קיום צוואה, בה עתר לקיים צוואה נטענת של המנוחה מיום 15.5.85. על פי אותה צוואה, לציין, המשיב הוא היורש של דירת המנוחה ברחוב המלכים 18 בפתח-תקווה.

 

            המערערת הגישה ביום 1.1.03, לרשם לענייני ירושה, התנגדות לבקשה לקיום צוואה. משהוגשה ההתנגדות, הועבר הדיון לבית המשפט לענייני משפחה.

 

            לא שנוי במחלוקת בין הצדדים כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב וכי הצוואה הנטענת חתומה בחתימת אצבע, הנטענת להיות חתימתה של המנוחה.

 

            המערערת טענה בבית המשפט לענייני משפחה, בעקבות ע"א 2119/94 ציפורה לנדאו נ' ברוך וין, פד"י מט(2) עמ' 77 (להלן: "פס"ד לנדאו"), כי הצוואה הנטענת, חסרת תוקף על פניה, ועל כן נטל השכנוע להוכיח את תוקף הצוואה, מוטל על המשיב ועליו לפתוח בהבאת הראיות.

 

            המשיב טען בבית משפט קמא כי ההלכה שנקבעה בפס"ד לנדאו, איננה חלה בענייננו, ועל המערערת, המבקשת לתקוף את הצוואה, לפתוח בהבאת הראיות.

 

            בית המשפט קמא קבע, כאמור, כי אכן על המערערת לפתוח בהבאת הראיות, ומכאן הערעור שבפני.

 

ג.         לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא בקובעו כי על המערערת לפתוח בהבאת הראיות.

            לטענת המערערת, בצוואה נשוא הערעור, נפל פגם צורני, משאין מחלוקת כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, ואין רישום מאומת על פני הצוואה בדבר הקראת הצוואה למנוחה.

 

            לטענת המערערת, לא התייחס בית משפט קמא לאמור בפס"ד לנדאו, כפי שיפורט בהמשך, אשר לפיו עולה בבירור כי הצוואה חסרת תוקף על פניה ונטל השכנוע להוכיח את תקפותה, רובץ לפתחו של המשיב.

 

            טוענת המערערת כי בנסיבות ענייננו, עובר נטל השכנוע במלואו למי אשר מבקש לקיים את הצוואה, למרות הפגם הצורני, ועליו, בענייננו המשיב, החובה להוכיח את גמירות דעתה המלאה של המצווה, דהיינו לשלול קיומם של פגמים מהותיים בגמירות דעתה.

 

ד.         המשיב פותח וטוען כי בענייננו אין ליתן כלל רשות ערעור למבקשת, מאחר שהמדובר בהחלטה שבסדרי הדין, ואין כל הצדקה להתערבות בהחלטה זו. וכך, לטענת המשיב, אפילו מוטעית החלטת בית משפט קמא, לא תתערב ערכאת הערעור בהחלטה.

 

            טענה זו אינני מקבלת.

            קביעת סדר הבאת הראיות רלבנטי ביותר בענייננו, מאחר שסדר הבאת הראיות נקבע כנגזרת של נטל השכנוע, ויהא זה בלתי צודק, אם אומנם יוטל נטל השכנוע על צד שעל פי דין אין להטיל עליו את נטל השכנוע.

 

            כאמור, נתתי רשות ערעור ואני דנה בבקשת רשות הערעור כבערעור.

 

ה.        טוען המשיב בתגובתו כי להתנגדות המערערת לקיום הצוואה, צירף המשיב תצהיר של אחד מעדי הצוואה, עו"ד נביאי, ממנו עולה בבירור כי כל ההליכים התקיימו כדין, העד, עו"ד נביאי, הקריא למנוחה את הצוואה ותרגם לה את הצוואה לשפה הפרסית. עוד מצהיר העד כי המנוחה הבינה היטב את הצוואה וחתמה על הצוואה בטביעת אצבע, קודם לחתימת העדים, שחתמו כעדים לצוואה בנוכחות המנוחה.

 

            לטענת המשיב, מן הראוי לאבחן את ענייננו מעניין לנדאו, שם דובר במצווה שלא ידע קרוא וכתוב ולא הבין את השפה העברית. בענייננו, המנוחה שלטה היטב בשפה העברית, עו"ד נביאי הקריא לה את הצוואה ובנסיבות אלה, רשאי היה בית משפט קמא להורות למערערת לפתוח בהבאת הראיות.

 

            עוד לטענת המשיב, השאלה על מי הנטל לפתוח בהבאת הראיות נבחנת על פי כתבי הטענות. כתבי הטענות בענייננו הם הבקשה לצו קיום צוואה, התנגדות המערער ותגובת המשיב. תצהירו של עו"ד נביאי צורף, כאמור, לתגובת המשיב, ומשכך - מהווה הוא חלק מחומר הראיות.

            עוד מפנה המשיב לאישור הצוואה בה צוין כי המנוחה "... חתמה בפנינו ובנוכחותנו על הצוואה הזו מרצונה הטוב והחופשי ללא כל אונס וכפייה בהיותה בדעה צלולה לאחר שהצהירה בפנינו שזו צוואתה". מנוסח זה מבקש המשיב ללמוד כי ברור לחלוטין שההצהרה חייבת להיעשות בשפה שבה שולט המצווה, ולכן ברור לחלוטין כי המצווה הבינה את תוכן הצוואה, שאילמלא כן לא היו העדים מאשרים את הצוואה.

            לפיכך, לדעת המשיב, אין בעובדה שהקראת הצוואה למנוחה לא הועלתה על הכתב, בגוף הצוואה, כדי להעביר למשיב את נטל הבאת הראיות.

 

ו.         עוד טוען המשיב כי בענייננו, מתנגדת המערערת לקיום הצוואה בשל מספר טעמים. בין היתר טוענת המערערת כי הצוואה פסולה מחמת "... אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, נגיעת העדים, תחבולה, זיוף ותרמית..." (סעיף 19 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב).

 

            הוכחת כל טענות אלה, מוטלות לפתחה של המערערת, ולפיכך על המערערת לפתוח בהבאת הראיות.

            לטענת המשיב "גם אם קבלנו טענת המבקשת בנוגע לסדר הבאת הראיות בנוגע לאי רישום עובדת הקראת הצוואה, הרי שברור בעליל כי לגבי הטענות האחרות, טענת התרמית, טענת האונס, טענת השפעה בלתי הוגנת וכו' ברור הוא כי הנטל הוא על המבקשת וזאת על  פי הכלל   כי על המתנגד לקיום הצוואה להתחיל בהבאת הראיות"

            (סעיף 23 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב - הדגשות במקור).

 

            עוד טוען המשיב, כי ההלכה שנקבעה בפסק דין לנדאו, לא קבעה כל הוראה בענין סדר הבאת הראיות.

כן מוסיף וטוען כי הלכת לנדאו, לגופה, איננה חלה על ענייננו, מאחר שבעניינו נמצא אישור משתמע להקראת הצוואה למנוחה, באישור העדים.

 

המשיב מצטט גם מדברי כב' השופטת ביניש בע"א 5640/92, יובל אלוני ואח' נ' באומן (פד"י מט (5) 373) שם נאמר מפי כב' השופטת ביניש כי "איננה בטוחה" שדי בפגם שעניינו אי רישום הקראת הצוואה על גבי הצוואה, כדי להעביר את נטל ההוכחה אל הצד המבקש את קיום הצוואה.

 

לדעת המשיב, גם אם הלכת לנדאו מעבירה את נטל  הראיה, בשל אי רישום עובדת הקראת הצוואה אל מבקש  קיום הצוואה, אזי הלכת אלוני, המאוחרת לה, שינתה קביעה זו.

 

מכל מקום, כאמור, לדעת המשיב, אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא שקבעה את סדר הבאת הראיות.

 

 

 

 

ז.         סבורה אני כי דין הערעור להתקבל.

 

נושא הערעור הוא נטל השכנוע בהליך המתנהל בפני בית המשפט קמא, ומשכך חשיבות מיוחדת, לקביעת סדר הבאת הראיות. מטעם זה ובשל אופיו של ההליך המתנהל בפני בית המשפט קמא, הליך של התנגדות לצוואה, מצאתי כי מן הראוי להתערב בקביעת בית המשפט קמא, למרות שלא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בקביעה "דיונית" של הערכאה הדיונית.

בענייננו, כאמור, הסוגיה העיקרית שבפני, עניינה נטל השכנוע, וסדר הבאת הראיות הינו רק נגזרת של ההכרעה בענין נטל השכנוע.

 

בפסק דין לנדאו הנ"ל, נקבע, בין היתר:

"מי שחותם על צוואה שאין הוא מסוגל לקוראה - אם בשל אי ידיעת השפה ואם מטעם אחר כלשהו - נושא בחובה להבטיח: ראשית - כי תוכנה של הצוואה יובא לידיעתו לפני שיחתום עליה על ידי אדם המהימן עליו

ושנית - כי עובדה זו תבוא לכלל ביטוי ברישום מתאים על פני הצוואה, ורצוי שחתימות האימות תתייחסנה גם לעובדה זו.

אי עמידה בחובה האמורה חושפת את הצוואה לטענה שהמצווה "לא ידע" על מה הוא חותם, בשל כך שלא היה מסוגל  לקרוא את הכתוב בה, ונטל השכנוע כי ידע - מוטל לפתחו של המבקש את קיום הצוואה, שהרי המדובר בתנאי מוקדם לתוקפה".

(שם בעמ' 85)

 

נראה, איפוא, כי על פי פסק דין לנדאו, כאשר לא צויין על גבי הצוואה כי הצוואה הוקראה למנוחה,  אזי הצוואה אינה שלמה ואינה ממלאת אחר תכליתה.

בענייננו, אין מחלוקת כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, וכי בצוואה לא צויין כי הצוואה הוקראה למנוחה.

 

אינני מקבלת לענין זה את טענת המשיב לפיה ניתן ללמוד מאישור העדים כי הצוואה הוקראה למנוחה.

עוד אינני מקבלת את טענת המשיב לפיה ניתן ללמוד על העובדה שהצוואה הוקראה למנוחה  מתצהירו של עו"ד נביאי.

אין חולק, כי העובדה שהצוואה הוקראה למנוחה, לא צויינה על גבי הצוואה, ומשכך אין מסמך הצוואה "שלם". איזכור בתצהיר של העובדה כי הצוואה הוקראה למנוחה, איננו מרפא את הפגם הצורני שבצוואה. כמובן, שאיין ללמוד מנוסח אישור העדים כי הצוואה הוקראה למנוחה, משום שהדבר איננו עולה, באופן מפורש, מנוסח אישור העדים.  

 

בנסיבות אלה, סבורה אני כי אכן יש להעביר את נטל השכנוע לפתחו של מבקש קיום הצוואה, מאחר שאין ספק כי על פי הלכת לנדאו, מדובר בתנאי מוקדם לתוקפה של צוואה.

 

ח.        אין בידי  לקבל, כלל ועיקר, את טענת המשיב לפיה הלכת לנדאו שונתה בפסק דין אלוני.

           

בפסק דין אלוני, אומנם ציינה כב' השופטת ביניש,  כדלהלן:

            "כשלעצמי, אינני בטוחה שהייתי קובעת כי די בפגם האמור כדי להעביר את נטל ההוכחה אל הצד המבקש לקיים את הצוואה... "

            (שם, עמ' 385).

 

            מנוסח זה אינני סבורה כי יש ללמוד על ביטולה של הלכת לנדאו.  כב' השופטת ביניש איננה קובעת, קביעה פוזיטיבית כי אין די בפגם שעניינו אי הקראת צוואה, כדי  להעביר את נטל השכנוע למבקש הקיום. כב' השופטת ביניש מציינת הסתייגות כלשהי, מכלל זה, אולם אין בדבריה משום קביעה פוזיטיבית, כאמור.

 

עוד לציין כי  ביום 8.1.97 בפסק דין המאוחר לפסק דין אלוני, אומרת כב' השופטת ביניש, כי:

"בענייננו אין מדובר בפגם צורני הנובע מכך שלא נכתב על גבי הצוואה שתורגמה למנוחה, פגם העלול אולי כשלעצמו ובוודאי בהצטרפו לפגמים אחרים, לעורר חשש בענין אמיתות הצוואה ולהעביר הנטל למי שמבקש לקיימה... לנדאו נ' וין פד"י מט (2) 85, 77..."

(שם בעמ' 4)

 

נראה, איפוא, כי קביעתה של כב' השופטת ביניש בענין אלוני, לא כוונה לבטל את הלכת לנדאו  והדברים עולים בבירור מלשון פסקי הדין.

 

ט.        נראה, איפוא, כי נטל השכנוע, בדבר  תוקפה של הצוואה, למרות פגם צורני,  מן הראוי שיועבר למשיב.

 

            לענין זה, אינני סבורה כי חשיבות לעובדה שהמערערת טענה לפגמים נוספים בצוואה. משהצוואה פגומה בפגם צורני, כמו בענייננו, עובר נטל ההוכחה בדבר אמיתות הצוואה אל שכמו של המבקש לקיימה.

 

            ( ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה פד"י נה(3) 837

            ע"א 588/82 ראובני נ' ינאי פד"י לט(2) 721, 722.

            ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי פד"י לג(2) 346).

 

 

 

י.         העולה מן המקובץ הוא כי, כאמור, יש לקבל את הערעור והערעור מתקבל.

 

המשיב הוא שיפתח בהבאת הראיות, על פי המועדים שיקבעו על ידי בית המשפט קמא.

 

המשיב ישלם למערערת הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד  בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומם בפועל.

 

הפקדון יושב למפקיד לידי בא כוחו עו"ד הלר .





לפנינו מקרה נוסף של התנגדות לצוואה
אשר נידון בבית המשפט העליון בירושלים אשר ישב כבית משפט לערעורים אזרחיים בפסק דין שניתן על ידי השופטים ש' לוין, א' מצא, י' טריקל.


פסק דין

העובדות:

 

1. המנוח עובדיה (עבדאללה) אברהם עזרא אליהו (להלן-המנוח) נפטר ביום 8.8.87 והשאיר אחריו אשה (להלן-האשה), שלשה בנים (להלן-הבנים) ובת (להלן - הבת). המנוח השאיר אחריו צוואה בעדים מיום 13.1.87 (להלן הצוואה). בצוואה נכתב כי הצוואה נעשתה לפי חוק הירושה, תשכ"ה1965- ו"אף בהתאם לדין היהודי (בצורה דתית), דהיינו בתורת נתינת מתנות מהיום ולאחר מותי...". בסעיף 3 לצוואה הותיר המנוח את כל נכסיו "ללא יוצא מהכלל" ו"בכפוף לאמור מטה" לבנים. בסעיף 4 לצוואה נכתב לאמור:

 

"4. אני קובע בזאת מפורשות ובאופן חד משמעי, שבני הנ"ל יקבלו את חלקם כאמור בעזבוני, אך ורק לאחר פטירת (האשה), ובשום פנים ואופן לא לפני כן".

 

 

בסעיף 5 לצוואה כתב המנוח כי "לשם כך" הוא ממנה את שתי המערערות בע"א 6119/95 (גב' טובה דשת ולילי רחמני) כמנהלות עזבונו "עד לחלוקתו בין בני הנ"ל ולאחר פטירת אמם כאמור". מנהלות העזבון הופטרו ממתן ערבות כלשהי והן אמורות לבוא על שכרן לפי קביעת בית המשפט.

 

             לאחר פטירת המנוח הגישו הבנים תצהירי הסתלקות, לפיהם הם מסתלקים הסתלקות כללית מכל זכויותיהם "שמקורן בצוואה בלבד".

 

2. המערערות (מנהלות העזבון) עתרו לקיום הצוואה (תיק עזבונות ב"ש 85/93). הבנים הגישו התנגדות לקיום הצוואה (תיק עזבונות ב"ש 86/93). במקביל לכך הגישו הבנים בקשה למתן צו ירושה על עזבונו של המנוח לפיו היורשים החוקיים הם אשתו וילדיו של המנוח (תיק עזבונות ב"ש 394/93). לבקשה צורף תצהיר הסתלקות של האשה, לפיו היא מסתלקת לטובת כל אחד מילדיה מ3/40- מחלקה בעזבון. אחות המנוח (גב' שמחה מורד) עתרה למתן צו ירושה לפיה היא ואחותה (גב' חביבה קטן) הן יורשותיו היחידות של המנוח (תיק עזבונות ב"ש 338/93) והוא - בהתחשב בכך שהבנים הסתלקו והמנוח הדיר את האשה והבת מן העזבון. הבנים הגישו התנגדות לבקשה אחרונה זו (בז"ש 916/93 בתיק עזבונות 338/93). אף הבת הגישה בקשה לקבוע כי לאחר הסתלקות הבנים, היא והאשה הן היורשות לפי דין, ולחלופין הן יורשות יחד עם הבנים (בז"ש 1809/94, בז"ש 142/94). הדיון בכל התובענות והבקשות אוחד.

 

             בית המשפט המחוזי בבאר שבע פסק כי הסתלקות הבנים תקפה ובשל הסתלקות זו בטלות הוראות הצוואה, לרבות ההוראה הכלולה בה לפיה יחול עיכוב בהנחלת הזכויות עד לפטירת האשה; אין לפרש את הצוואה כך שהמנוח הדיר את האשה והבת מהעזבון. יש לחלק את העזבון בין אשתו וארבעת ילדיו של המנוח, בהתחשב בהסתלקותה של האשה, כך שכל אחד מיורשי המנוח יקבל חמישית אחת מן העזבון.

 

             על פסק הדין של בית המשפט המחוזי משיגות מנהלות העזבון בבקשה לרשות לערער (5103/95), וכן בערעור (6119/95). כמו כן הוגש ערעור על פסק הדין מטעם אחות המנוח בתיק 6120/95. בכל אלה נטען - בתמצית - שהסתלקות הבנים אינה תופשת ועל כל פנים אין כוחה יפה לאיין את הוראת הצוואה שעד לפטירת האשה לא יזכו הבנים בחלקם בעזבון, אלא זה ינוהל על ידי המערערות.

 

הוראות הדין והפלוגתאות שבמחלוקת

 

3. נצטט תחילה את הוראות הדין השייכות לענין ולאחר מכן נפרט את הפלוגתאות שבין בעלי הדין, ככל שהן שנויות במחלוקת של ממש.

 

             סעיף 1 לחוק הירושה, תשכ"ה1965- (להלן החוק) קובע את עקרון הנפילה המיידית של העזבון: "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". סעיף 2 קובע שהיורשים יכול שיהיו לפי דין או זוכים על פי צוואה. בסעיף 6 לחוק נכתב כדלקמן:

 

"6(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש... להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה.

 

(ב) מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק, כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.

 

(ג) הסתלקות של קטין ושל מי שהוכרז פסול דין טעונה אישור בית המשפט.

 

(ד) הסתלקות על תנאי - בטלה".

 

 

             בסעיף 15 לחוק נקבע כי "מי שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מחלקו בעזבון שלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, חלקו מתווסף לשאר היורשים על פי חלקיהם". סעיף 43 לחוק קובע לאמור:

 

"43(א) המצווה רשאי לצוות שיורש יזכה בהתקיים תנאי או בהגיע מועד.

 

(ב) לא נתקיים התנאי או לא הגיע המועד לפני מות המצווה, יתנהל העזבון על ידי מנהל עזבון עד שיתקיים התנאי או שיגיע המועד או עד שיתברר שהתנאי לא יוכל עוד להתקיים;...

 

(ג) לא קבע המצווה מי יזכה אם יתברר שהתנאי לא יוכל עוד להתקיים, יזכו היורשים על פי דין".

 

 

             סעיף 50 קובע כי משהסתלק זוכה על פי צוואה מן המגיע לו שלא לטובת בן זוג, ילד או אחי המצווה, והאחרון לא קבע זוכה אשר יבוא תחתיו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת. סעיף 54 לחוק קובע כי יש לפרש צוואה לפי אומד דעתו של המצווה וכי צוואה הניתנת לפירושים שונים, "הפירוש המקיים אותה עדיף על הפירוש שלפיו היא בטלה".

 

             נראה לי ששלש פלוגתאות ממשיות קיימות בין בעלי הדין והן, ראשית - האם, לפי הדין הקיים, רשאים היורשים להסתלק ממנתם לפי הצוואה אף על פי שכל אימת שלא נתקיים התנאי האמור בה בסעיף 4, אין היא אלא בגדר זכות עתידית או מותנית? שנית - מה דינה של הסתלקות מזכות על פי צוואה שמטרתה עקיפתו של תנאי האמור בצוואה על מנת לרשת על פי כללי הדין בלא צורך לקיים את התנאי? סוגיה זו תיבחן הן על פי הדין "הפנימי" של חוקי הירושה והן בהתאם לדין "החיצוני", היינו, טעמים הנעוצים בדין הכללי כגון טעמים שבתקנת הציבור או בטענה כי ההסתלקות נגועה בחוסר תום לב. ושלישית - מהן תוצאותיה של ההסתלקות האמורה מבחינת כללי חלוקת העזבון בין היורשים. הצורך לדון בסוגייה השלישית יתעורר כמובן רק אם נמצא, בהתאם לדיון בשתי הסוגיות הראשונות, כי הסתלקות היורשים ממנתם בצוואה תקפה ובעינה עומדת.

 

4.           לא כללתי בין הפלוגתאות הממשיות שבין בעלי הדין שני עניינים נוספים אשר לא מצאתי קושי להכריע בהם ולפיכך אדון בהם בקצרה:

 

             (א) השופט המלומד בבית המשפט קמא לא היה מוכן להסיק לענייננו כל מסקנה מהוראת הצוואה שזו נערכת אף לפי הדין היהודי; אמנם הובאה לפניו חוות דעת מומחה לעניין התיחסות דין תורה להסתלקות אשר עלה ממנה כי ההסתלקות איננה תקפה, אך יחד עם זאת משנחקר המומחה בחקירה נגדית הוא הודה כי קיימות לעניין זה גם דעות אחרות; עיינתי בהשגות המערערות על נימוקיו של בית המשפט המחוזי בענין זה ונחה דעתי שבדין יסודם ולפיכך דין השגות אלה להידחות.

 

             (ב) נטען לפנינו - וזו היא בפועל הטענה הראשונה לפי סדר הדברים, שאין למערערות מעמד להגיש ערעור זה; לא זו בלבד שטענה זו לא נטענה בערכאה הראשונה, אלא שבפועל יש למערערות אינטרס, כידו הארוכה של המנוח, לקיים את הוראות הצוואה ומה גם שהוטל עליהן לפי הוראות הצוואה לטפל באופן קונקרטי בנכסיו של המנוח כל עוד לא נמסרו לבנים. אין לשאלה זו ולא כלום להלכת רע"א 3154/94 פ"ד מט(2) 250, בה נקבע שבעל "הנאה עקיפה" מכוחו של יורש או זוכה, חסר מעמד להגיש התנגדות לצו ירושה ולצו קיום צוואה לפי סעיף 67 לחוק. אין לענין זה ולא כלום למעמדו של מנהל העזבון.

 

דינה של הסתלקות - הסתלקות מזכות עתידית או מותנית

 

5.           לענין זה נחלקו דעות המלומדים. פרופ' שילה סבור שכל עוד לא נתמלא התנאי המתלה או הגיע מועד קבלת המנה על ידי הזוכה, אין הוא נחשב ליורש, ולפיכך אינו יכול להסתלק מ"זכותו", שאינה אלא צפיה מוגנת: שמואל שילה: פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה1965- עמ' 392-394. הוא מוצא תימוכין לגישתו בהוראות שונות של החוק, לרבות סעיף 51(ד), הקובע שפירות הנכס ויציאותיו של מי שזכה בו "במועד מאוחר יותר" יהיו לחשבונו של הזוכה רק מאותו מועד. לעומתו סבור פרופ' שיפמן במאמרו "הסתלקות מצוואה-על-תנאי לשם עקיפת התנאי", משפטים כ"ג, 527 (והשופט המלומד אימץ את דעתו) שהחוק אינו מבחין בין מי שזכייתו בעזבון היא מוחלטת ומיידית לבין מי שזכייתו מותנית ודחויה, ששניהם יכולים להסתלק מיד לאחר פטירת המנוח. כתימוכין לעמדתו מביא פרופ' שיפמן את סעיף 42 לחוק, שלפיו הכיר המחוקק בהסתלקותו של היורש השני בצוואה שנערכה ליורש אחר יורש אף לפני שהתקיים התנאי המעמיד את זכותו. איני בטוח שההפניה לסעיפים האמורים בחוק יכולה להועיל לפתרון הסוגיה שלפנינו, בין משום שהמחוקק לא היה עקבי לעניינם ובין משום שבסעיפים האמורים הוא ראה להסדיר סוגיות ספציפיות. לגופו של הענין קיימים פנים לכאן ולכאן, ונוכח גישתי כפי שתבואר בהמשך הדברים, איני נדרש להכריע בדבר והייתי משאיר שאלה זו לדיון בפעם אחרת.

 

דינה של הסתלקות - תחולת הדין "הפנימי"

 

6.           הדין אינו כופה על פלוני שהונחלה לו מנה בצוואה לקבל את מנתו והוא רשאי להסתלק מחלקו שהונחל לו כאמור בסעיף 6 לחוק. כנגד החופש של המנוח לצוות את נכסיו בגדר זכויותיו הקנייניות קיים החופש של פלוני "לדחות" באמצעות הסתלקות את מה שניתן לו; אך פלוני אינו יכול להסתלק אלא מנכס שהונחל לו; הוא אינו יכול להסתלק מנטל שהוטל עליו, החורג מתחומי ה"אקטיב" הכלול במנתו והוא אינו יכול לפגוע על ידי הסתלקותו שלא כדין בזכויותיהם של צדדים שלישיים; במלים אחרות: הנהנה לפי הצוואה רשאי לפי דיני הירושה להסתלק ממה שניתן לו; הוא אינו רשאי להסתלק ממה שלא ניתן לו. כך, למשל, אם המנוח השאיר בית לבנו תוך חיובו לשלם סכום כסף לבתו, ולאחר הנחלת מתנות שונות לאחרים, השאיר את יתרת עזבונו לבנו אין הבן יכול להשתחרר מהתשלום לאחותו על ידי הסתלקות מן הבית משום שהבת תהיה זכאית מכל מקום לתשלום ממנו. MELLOWS: THE LAW OF SUCCESION 5th ed. p. 421.

 

             מכאן שעל ההסתלקות להיות מהותית ולא רק פורמלית; ראה גם ע"א 765/87 פ"ד מג(3) 81 בעמ' 87:

 

 

"אמנם אין אדם יכול לצוות על רכוש שאינו שייך לו, אך ההגיון מחייב, שאם רוצה הזוכה להיפטר מהוראת צוואה המחייבת אותו להעביר מרכושו לאדם שלישי, עליו למשוך ידיו גם מן הנכסים שזכה בהם על פי הצוואה. לשון אחר: אין זוכה יכול לבחור לו את הוראות הצוואה הנוחות לו בלבד, והברירה היא בין קבלת הצוואה כמות שהיא לבין דחייתה כמו שהיא".

 

 

 

דינה של הסתלקות שנועדה לעקוף תנאי בצוואה ולאפשר למסתלק לרשת את חלקו לפי הדין בלא לקיים את התנאי

 

7.           בספרות המשפטית הישראלית והזרה קיימת עמדה כמעט אחידה המתירה הסתלקות יורש לפי דין ממנתו בצוואה שתוצאתה היא עקיפת תנאי הנכלל בצוואה והכרזתו כיורש לפי דין הפטור מקיום התנאי: שילה, שם, עמ' 398-399, שיפמן במאמרו הנ"ל, בעמ' 527; MELLOWS שם בעמ' 421; ה- Uniform Probate Code סעיף 2-801, בעמ' 180; Wills, Administration and Taxation: Barlow, King & King 6th ed, p. 311 ואח'. בנסיבות אלו מוכן אני לקבל כי מבחינת דיני הירושה אין מניעה להסתלקות כאמור, שמטרתה עקיפת תנאי מתנאי הצוואה. עם זאת, כפי שיובהר להלן, אין מדובר כאן אלא בחופש ההסתלקות לפי דיני הירושה. שאלה אחרת היא שאלת פסלות הסתלקות לפי דינים חיצוניים, המתווספים לדיני הירושה, כגון השימוש בחופש ההסתלקות שלא בתום לב או בנסיבות הפוגעות בתקנת הציבור. בנושאים אלה אדון בסמוך.

 

דינה של הסתלקות - תחולת הדין הכללי

 

8.           הלכה פסוקה היא שאין סעיף 6 לחוק הירושה מונע בדיקת תקפה של הסתלקות לפי הדין המהותי. כך, למשל, נפסק בע"א 4372/91 פ"ד מט(2) 120, מפי הנשיא שמגר בעמ' 130:

 

"...סעיף 6 קובע אך מהם סדרי הדין בדבר הסתלקות... ובאילו נסיבות ניתן לילך בדרך זו- כל עוד לא חולק העזבון (סעיף 6(א), וכל עוד לא עוקל חלקו של המסתלק בעזבון (סעיף 7(א)). סעיף זה אינו קובע באילו נסיבות, אם בכלל, תיחשב ההסתלקות מבחינת הדין הסובסטאנטיבי כפגיעה בלתי צודקת בזכויותיהם של צדדים שלישיים כלפי היורש.

 

בשלב שני, בהתקיים נסיבות המעלות חשד לפגיעה בזכויות צדדים סמוכים, ייבחן מעמדו של היורש שבחר לנטוש את ירושתו במסגרת הדינים הכלליים הרלוואנטיים - קרי דיני פשיטת הרגל, אם הוכרז החייב פושט רגל, דיני החוזים, דיני הבטיחות, ואף, במקרים מיוחדים, לפי הילכות השיתוף בין בני זוג כפי שנתגבשו בבית משפט זה".

 

 

 

             על יסוד האמור לעיל, בחן בית המשפט הסתלקות שבאה להבריח נכסים מנושיו של המסתלק, ובתוכם אשתו (שם, בסיפת פסק הדין) והשווה: ת"א (ת"א) 1310/91 (לא פורסם) וההסתלקות נפסלה כפעולה שלא נעשתה בתום לב ויש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט. התיזה העומדת בבסיס הלכות אלו היא שהסתלקות נחשבת "פעולה משפטית" במובן סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- (ראה: פרופ' גד טדסקי - ויתור על הירושה וחליפות, הפרקליט ל"ד עמ' 5) וחלות עליה הוראות הדין שענינן "פעולה משפטית", לרבות שימוש בתום לב בזכות - ומאידך שימוש לרעה בהליכי משפט, וכן הוראות הדין הכללי המתייחסות לתקנת הציבור, אפילו מעבר לאמור בסעיף 39 לחוק: ע"א 245/85 פ"ד מג(1) 772, בו נבחנה תניית סילוקין באמת המידה של תקנת הציבור.

 

             במקרה שלפנינו אין ספק בדבר שהיה בהסתלקותם של הבנים כדי לסכל את רצונו של המנוח שחפץ שנכסיו יעברו לבנים, רק לאחר מות אמם; כפי שכבר הסברנו לעיל יכול וההסתלקות תהיה תקפה לפי החוק ואף על פי כן שומה עלינו לבדוק אם היא בת פועל גם לפי הדין הכללי. מתעוררת כאן התנגשות בעלת אופי ערכי בין זכותו של המנוח להחליט מה שייעשה ברכושו לאחר מותו, לבין החופש שניתן ליורש לפי דין או לפי צוואה לסכל זכות זו על ידי הסתלקות. יהיה עלינו לבחון את האינטרסים ההדדיים של המנוח מחד, ושל הבנים מאידך, כדי להציב את נקודת האיזון בין שניים אלה, ולאחר מכן לבחון, לאור מסקנתנו, אם קיימת עילה מספקת לפסול את ההסתלקות, אם על יסוד העדר תום לב או שימוש לרעה בזכות ואם על יסוד שיקולים שבתקנת הציבור.

 

זכותו של המנוח להחליט מה שייעשה ברכושו לעומת חופש ההסתלקות - איזון האינטרסים.

 

9.           החוק נותן משקל רב לזכות המנוח להחליט מה שייעשה בנכסיו לאחר פטירתו, אפילו תוך הדרת היורשים לפי דין מזכויותיהם כיורשים. כך, למשל, נקבע בסעיף 54(א) לחוק כי "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה...". כשבא בית המשפט העליון לבחון את תקפה של תניית סילוקין, בחן בצד שיקולים לסתור, את השיקולים המצדיקים לתת לה תוקף: ע"א 245/85 הנ"ל בעמ' 785-786:

 

"... מחד גיסא, יש להצביע על מערכת השיקולים הבאה, התומכת במתן תוקף לתניית הסילוקין: ראשית, הגשמת העיקרון של כיבוד רצון המצווה. זוהי מדיניות משפטית ראויה שיש להגשימה. היא עוברת כחוט השני בדיני הירושה. היא משמשת קו מנחה לפירושן של הוראות שונות בחוק הירושה...; שנית, באמצעות תניית הסילוקין מגונן הנפטר על אינטרסים היקרים לו, כגון: שלום המשפחה, שמו הטוב וכיוצא בהם ענינים, עליהם סוכך המצווה באמצעותה של אותה תניה. זהו אינטרס חברתי להעמיד לרשות הנפטר אמצעי הגנה אלה...; תניית הסילוקין שומרת על הפרטיות של התא המשפחתי...".

 

 

             כך, למשל, נאמר בע"א 2698/92 פ"ד מח(3) 275 בעמ' 279 כי "כיבוד רצונו של המצווה, גם אם הוא מתנה תנאים בצוואתו, הוא אפוא ערך שיש להגן עליו, ועל היורש הרוצה לזכות בירושה, לכבד גם את התנאים הניצבים בדרכו לזכיה".

 

             בית המשפט, מתוקף תפקידו, נדרש לעתים לצאת להגנה על רצונו של המצווה כפי שהובא בצוואתו: בענין Re Jacques ביקשה אחת היורשות על פי הצוואה להסתלק ממנתה. בית המשפט נדרש לשאלה מה יעשה במנתה של היורשת נשוא ההסתלקות. בהקשר דברים זה נאמר שם:

 

“I have not been referred to any authority in which the doctrine of acceleration has been applied in such a way as to frustrate the apparent intent of the testator... The basic obligation of the court... is to ascertain, and give effect to, the intent of the testatrix as expressed by the terms of the will". (Re Jacques, 1985, 16 D.L.R. (4th), 472, 476).

 

 

 

10.         זכותו של המנוח לעשות בנכסיו לאחר פטירתו הפכה כיום גם לזכות קנין חוקתית מכח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואין לפגוע בה אלא בגבולות פסקת ההגבלה, הכלולה בסעיף 8 לחוק. אכן החופש של הנהנה מצוואה "לדחות" את ההנחלה בצוואה על ידי ההסתלקות נשמר לו, אך מקום שתוצאות ההסתלקות הן סיכול רצונו של המנוח על ידי ביטול תנאי סביר שנכלל בצוואתו יש לבדוק, לפי נסיבות המקרה, אם קיימת עילה שבדין לפסול את ההסתלקות. לענין זה יש לדעתי, לערוך איזון בין זכותו של המוריש לעשות בנכסיו לאחר מיתה וזכותו של הנהנה לדחות את "המנה" שניתנה לו. למותר לציין כי האיזון בין שניים אלה יעשה תמיד על רקע הנסיבות הפרטיקולריות של המקרה הנדון.

 

             בספרו של שילה (בעמ' 395-6) מתואר מקרה שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (תיק עזבונות (ת"א) 3056/67) בו הותיר המנוח בצוואתו לכל אחד מיורשיו לפי דין - בניו - לירה אחת ואת כל יתרת עזבונו הותיר לקרן שהנהנים ממנה הם הנכדים. הקרן היתה אמורה לתת להם הלוואות ומתנות בתנאים מכבידים ביותר כגון שינהלו אורח חיים דתי, יאכלו רק כשר, יכבדו גדולים מהם ויתלו את תמונותיהם של סבם וסבתם בחדר האורחים הגדול בדירותיהם. חרף התנגדויות היורשים קיים בית המשפט את הצוואה; והמחבר מעלה את השאלה אם אפשר היה לפסול את הוראות הצוואה כמנוגדות לשלום הציבור בהיותן נסיון של שלטון המת על החי. נתאר לנו, בעובדות שדלעיל, שהצוואה היתה נכתבת לטובת הבנים כשהיא כוללת את אותם התנאים המכבידים, והבנים היו מסתלקים מן הצוואה על מנת להשתחרר מהתנאים הללו ולהפך ליורשים לפי דין, כשהם פטורים מכל סייג; ונניח עוד שהצוואה כשהיא לעצמה אינה פוגעת בתקנת הציבור; האם יש ספק בדבר שהיינו קובעים שהבנים אינם רשאים לסכל את רצון המת, ולעקר את רצונו על ידי השימוש באמצעי של הסתלקות? לחילופין נתאר לעצמנו מקרה בו מצווה מורה בצוואתו על הנחלת כל עזבונו לבנו היחיד וקובע בה כי הבן ירש אותו לאחר שיחלפו 10 שנים ממועד פטירתו, האם נתיר לאותו הבן להסתלק מן הצוואה ולהפך ליורש על פי דין כשהוא עוקף את התנאי האמור בה? אכן המקרה שלפנינו אינו שונה במהותו מן המקרים המובאים בדוגמאות לעיל. נוכח מערכת היחסים העכורה ששררה בין המנוח לבני משפחתו, העדיף המנוח לנשל את אשתו ואת בתו מן העזבון ולהשעות את מסירת נכסיו לבניו עד לאחר שהאם תלך לבית עולמה. אין פגם משפטי בשיקוליו של המנוח, והוא עשה שימוש סביר בזכות הקניינית והחוקתית שניתנה לו לצוות על מה שייעשה בנכסיו לאחר מותו. איני סבור שהבנים עשו, בנסיבות הענין, שימוש ראוי בהסתלקות על מנת לסכל את רצונו של המנוח ולהשתחרר מהתנאי שהציג לקבלת מנתם.

 

11.         הפסיקה הישראלית לא נרתעה בעבר מלעשות שימוש בדוקטרינת תום הלב (או השימוש לרעה בהליכי משפט) כדי לבחון אם יש מקום לפסול הסתלקות יורשים מצוואה: ע"א 4372/91 הנ"ל ות"א (ת"א) 1310/91 הנ"ל, אולם עד כה נעשה שימוש בדוקטרינה האמורה רק בקשר לשימוש שלא בתום לב בזכות, ככל שהדבר נוגע לצדדים שלישיים, כרגיל נושים. איני רואה כל סיבה להגביל את תחום התפרשותה של דוקטרינה זו רק למקרים אלה; וביחוד כשהשימוש בבחינת התנהגותו של יורש בדרך כלל הפכה שכיחה: ראה, למשל: ע"א 2698/92 פ"ד מח(3) 275; ע"א 202/85 פ"ד מא(2) 757. אכן, מקום שהתנייה המגבילה את זכותו של הנהנה לפי הצוואה אינה חורגת משימוש סביר של המנוח בזכות קניינו, אין ליתן תוקף להסתלקות שכל מטרתה להכשיל את רצונו ולשחרר את המנה נשוא הצוואה מתנאי סביר.

 

             המכשיר המשפטי שבאמצעותו אפשר להגיע לתוצאה האמורה הוא השימוש שלא בתום לב בזכות, לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- או פסילת ההסתלקות בהיותה נוגדת את תקנת הציבור; אם כך ואם כך (ועל השיקולים בבחירת הקולר המשפטי שיש לו בו את הפסילה, ראה: ע"א 4372/91 הנ"ל) דין ההסתלקות נשוא הערעורים שלפנינו להיפסל.

 

             נוכח מסקנתי זו אינני נדרש לבירור הסוגיה השלישית שעשויה הייתה להתעורר בענייננו, היא שאלת תוצאת ההסתלקות מבחינת חלוקת העזבון בין היורשים. ממילא אין, לשיטתי, מתעוררת השאלה אם המנוח הדיר את אשתו ובתו מן העזבון אם לאו.

 

             נמצא שדין הערעורים להתקבל משום שההסתלקות נעשתה שלא בתום לב או תוך פגיעה בתקנת הציבור.

 

             הייתי מקבל, איפוא, את הערעורים, מבטל את החלטת בית המשפט המחוזי וקובע שההסתלקות בטלה, ושהצוואה בנוסחה המקורי עומדת בעינה.

 

 

 

                                                                                                                 המשנה לנשיא

 

השופט א' מצא:

 

             חברי הנכבד, המשנה לנשיא, אינו נדרש בפסק-דינו לשאלה, אם ניתן לפרש את צוואת המנוח ככוללת הוראה בדבר הדרתן של אשתו ובתו מן הירושה. עם זאת, ומשנוכח כי הסתלקות בניו של המנוח, מזכייתם על-פי הצוואה, נועדה לסכל את רצון המוריש, מגיע הוא למסקנה, כי טעמים הנעוצים בדין שמחוץ לחוק הירושה מצדיקים לפסול את ההסתלקות. אני, בכל הכבוד, סבור, כי להכרעה בשאלה, אם המנוח הדיר בצוואתו את אשתו ובתו מזכות הירושה בעיזבונו, יש השלכה ישירה על ההכרעה בשאלה, אם הסתלקותם של בני המנוח מזכייתם על-פי הצוואה הינה תקפה. על יסוד נימוקיי להכרעה בשתי השאלות - שאלת פרשנותה של הצוואה ושאלת תקפותה של ההסתלקות - אציע לדחות את הערעורים. בדרכי למסקנה זו יהיה עליי להחליט גם בשתי שאלות נוספות, שחברי המשנה לנשיא לא ראה צורך להידרש אליהן: השפעת הסתלקותו של יורש על זכויות היורשים האחרים, ודין הסתלקות מזכות עתידית או מותנית. 

 

פרשנות הצוואה  

2.           בית המשפט המחוזי מצא ספק בשאלה, אם המנוח הדיר בצוואתו את אשתו ואת בתו מזכות הירושה בעיזבונו. טענת מנהלות העיזבון לפניו היתה, כי דבר הדרתן של האישה והבת נלמד מן ההוראות המעניקות שבצוואתו, בגדרן לא ציווה דבר למי משתיהן; וביחס לאשתו - גם מהוראת צוואתו, שבניו יקבלו את חלקיהם בעיזבון, על-פי הוראות הצוואה, "אך ורק לאחר פטירת (אשתו), ובשום פנים ואופן לא לפני כן". עמדה זו דחה בית המשפט משלושה טעמים עיקריים. טעמו הראשון התבסס על נוסח הצוואה. בית המשפט הצביע על כך שהמנוח לא אמר בצוואתו במפורש, כי הוא מדיר את אשתו ובתו מן הירושה. ובהימנעותו של המנוח מלכלול בצוואתו אמירה מפורשת כזאת, ראה בית המשפט משום "שתיקה רועמת", המעידה לכאורה על כוונת המנוח, שלא להדיר במפורש את אשתו ובתו. טעמו השני של השופט התבסס על בדיקת אומד-דעתו של המנוח על-פי הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה. כיון שהללו הצביעו על קיום קרע ביחסי המנוח, לא רק עם אשתו ובתו, אלא גם עם שלושת בניו - שמבחינת דרגת חומרתו ידע עליות ומורדות - ראה בית המשפט קושי להסיק מן הנסיבות שלמנוח היתה כוונה להדיר את אשתו ואת בתו דווקא. טעמו השלישי של בית המשפט היה, כי ממה שהוכח אין להסיק כל מסקנה בטוחה בשאלה אם המנוח היה מדיר את אשתו ובתו מן הירושה גם אילו ידע שבניו עתידים להסתלק מזכויותיהם לפי הצוואה.

 

3.           אני סבור, כי בית המשפט המחוזי צדק במסקנתו, כי אין יסוד מספיק לקבוע כי המנוח אכן הדיר את אשתו ואת בתו מעיזבונו; ולהצדקת מסקנה זו די לי בטעמו הראשון של השופט המלומד, כי משלא אמר המנוח בצוואתו במפורש, כי הוא מדיר את אשתו ואת בתו מן הירושה, אין לייחס לו כוונה להדירן. מעצם אי-הכללתן בצוואתו, כיורשות בעיזבונו, ניתן, אמנם, להסיק כי רצונו המשוער של המנוח היה שאשתו ובתו לא תירשנה. אך באי-הכללתן בצוואה של האישה והבת אין כדי להעיד על החלטת המנוח להדירן מזכות ירושתן, אלא רק על החלטתו לנשלן מחלקיהן בירושה אם ובמידה שעיזבונו יחולק על-פי צוואתו. דא עקא, שבנישול יורש בצוואה אין כדי לגבור על זכות ההסתלקות של הזוכים מחלקיהם לפי הצוואה, שתוצאתה המתחייבת היא חלוקת העיזבון בין היורשים על-פי דין. כדי לגבור על זכות היורש על-פי דין להגיע לחלקו בעיזבון הודות להסתלקות הזוכה, מוטל על המוריש להורות בצוואתו, בלשון מפורשת, על הדרתו של היורש. בנושא זה, הטעון ביאור, אבקש מעט להרחיב.

 

נישול והדרה

4.           נישול יורש והדרת יורש אינם היינו-הך. בעריכת צוואה, בה נמנע המוריש מלהעניק למי מיורשיו על-פי דין חלק בעיזבונו, או מעניק לו חלק קטן מחלקו על-פי דין, יש משום שלילת או גריעת חלקו של היורש. בעשותו כן מנשל המוריש את היורש (קרי: מגרשו, או מסלקו) מחלקו בירושה על-פי דין, כולו או חלקו. הדרת יורש היא פעולה משפטית שונה. בהדרת יורש מטיל המוריש איסור מוחלט ("נדר") על היורש ליהנות מחלק כלשהו בעיזבונו. הדרה, להבדיל מנישול, אינה יכולה להיות משתמעת - בחינת פועל-יוצא מהוראותיה המעניקות של הצוואה - אלא חייבת להיות מפורשת. השוני העיקרי בין נישול והדרה מתבטא בכך, שבנישול אין כדי לשלול את החזרת היורש המנושל למעגל היורשים על-פי דין - בכלל או כדי מלוא חלקו - אם עקב הסתלקות זוכה לפי הצוואה מזכייתו, אם עקב ביטול הוראה מהוראות הצוואה, אם בגין נכס שלגביו לא הורה המצווה דבר, ואם עקב אירוע המונע את חלוקת העיזבון על-פי הוראות הצוואה. בהדרת יורש, לעומת זאת, יש משום שלילת זכות ירושתו מכול וכול. יורש שהודר יחזור למעגל היורשים רק אם תימצא עילה מוצדקת לפסילת הצוואה כולה, או, למצער, עילה מוצדקת לפסילת הוראת ההדרה גופה.

 

             אכן, גם לנישולו של יורש יש נפקות מעשית רבה. אלא שזו חלה רק מקום בו איש מן הזוכים על-פי הצוואה אינו עושה שימוש בזכות ההסתלקות הנתונה לו, וכאשר אין עילה לביטול הוראה מהוראות הצוואה, שביטולה עשוי להחזיר את היורש המנושל למעגל היורשים. טול מקרה של אב לשלושה, שציווה רק לשניים ולשלישי לא ציווה דבר. אם איש מבין הזוכים לא יסתלק מחלקו, כולו או מקצתו, לטובת האח המנושל שלא זכה בחלק כלשהו, ואם בית המשפט יחליט לקיים את הצוואה (בהיעדר התנגדות לקיומה או בהיעדר עילה שלא לקיימה), התוצאה המעשית תהיה שעיזבונו של המוריש אכן נחלק, על-פי צוואתו, בין שניים משלושת בניו. אך בעריכת צוואה לטובת שניים משלושת בניו אין המוריש שולל מבניו, אותם זיכה בחלקים מעיזבונו, את זכות ההסתלקות, לרבות הסתלקות לטובת בנו השלישי. כן אינו שולל מבנו השלישי, שלא ציווה לו דבר, את זכות הירושה על-פי דין, אם מכוח הסתלקותו של מי מהזוכים ואם מסיבה אחרת שבגללה לא ניתן יהיה לקיים את כל הוראות צוואתו. כך, למשל, אם מי מן הבנים הזוכים ילך לעולמו לפני המוריש, ולא יותיר צאצאים, הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה תתבטל והחלק שיועד לו יתחלק בין היורשים על-פי דין (סעיף 49 לחוק הירושה; וע"א 122/86 שפיר נ' קליבנסקי, פ"ד מד(1) 738). הוא הדין במקרה שמי מן הזוכים על-פי הצוואה יימצא פסול לרשת (סעיף 50 לחוק).

 

5.           חוק הירושה אינו דן בנישול או בהדרת יורשים. אך כוחו של המוריש לשלול מיורש על-פי דין את חלקו, כולו או מקצתו, נלמד מהוראות סעיפים 1 ו2- לחוק. סעיף 1 קובע, כי

 

"במות אדם עובר עזבונו ליורשיו".

 

 

ואילו סעיף 2 מורה כי

 

"היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה".

 

 

הכלל הוא, אפוא, שעיזבונו של אדם עובר ליורשיו על-פי דין. אם השאיר המוריש צוואה, יחולק עיזבונו בין הזוכים על-פי צוואה. אלא שזכות היורש על-פי דין נסוגה רק במידה שהדבר מתחייב מהוראות הצוואה. מכאן שאם ציווה המוריש רק על חלק מעיזבונו, ייטלו הזוכים את החלק שציווה להם ואילו יתרת עיזבונו של המוריש תחולק בין יורשיו על-פי דין. אם זיכה המוריש בצוואתו את מי שאינו יורשו על-פי דין, או אם זיכה מי מיורשיו על-פי דין בחלקים גדולים מחלקיהם, יש בכך משום שלילת או גריעת חלקיהם של היורשים האחרים. בהוראת צוואה מעין זו יש, לכאורה, משום נישולו של יורש על-פי דין מחלקו, כולו או מקצתו. ברם, מנישול כזה, שאינו אלא פועל-יוצא מהוראותיה המעניקות של הצוואה, לא ניתן להעלות שהמוריש ביקש לשלול מן היורש כל זכות שהיא לרשת בעיזבונו; כגון בנכס שנשתכח ממנו בשעת עריכת הצוואה, או עקב הסתלקותו מן הירושה של מי מהזוכים.

 

הסתלקות יורש מחלקו לפי הצוואה - נפקותה

6.           למוריש נתונה זכות מוחלטת להורות בצוואתו, מה ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו. מנגד, לכל אחד מן הזוכים לפי הצוואה, נתונה זכות בחירה - לממש את זכייתו או להסתלק ממנה; והוא רשאי להסתלק מזכייתו גם כדי להיפטר מקיום תנאי מכביד שהציב המוריש לזכייתו (ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר, פ"ד מה(2) 81, 86). להסתלקות הזוכה יש השלכה ישירה, לעתים על עצם ולמצער על היקף זכייתם של היורשים על-פי דין. הסתלקות זוכה מחלקו לפי הצוואה יכולה להיות סתמית, או לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש (סעיף 6(ב) סיפה לחוק הירושה). הסתלקות זוכה על-פי צוואה מזכייתו, כולה או חלקה, עשויה לפעול לטובת כלל היורשים על-פי דין - לרבות המסתלק, אם הוא יורש על-פי דין והסתלקותו היתה רק מן הזכייה לפי הצוואה ולא מזכות הירושה - או, לפי העניין, לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, שלטובתם הסתלק. גם אם המוריש נישל מי מהיורשים הללו, בכך שציווה על כל רכושו ונמנע מלכלול אותו כזוכה לפי צוואתו, אין בהוראתו כדי לשלול מהם את מימוש זכותם ליטול חלק בעיזבון מכוח ההסתלקות. נמצא שזכות ההסתלקות של הזוכה, וזכות היורש שההסתלקות פועלת לטובתו, עדיפות על פני כיבוד רצונו של המוריש. ודוק: גם אם ציווה המוריש לשניים (או ליותר משניים), על-פי המתכונת של יורש במקום יורש, רשאי היורש הראשון להסתלק מחלקו (או ממקצת חלקו) לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, ובדרך זו לשלול, או לגרוע, את חלקו של היורש השני (ראו סעיף 41 לחוק). דומה שאף צוואה ליורש אחר יורש, כמובנה בסעיף 42 לחוק, תוכל למנוע תוצאה דומה רק אם היתנה המוריש בצוואתו, כי הסתלקות היורש הראשון תזכה את היורש השני. טעם הדבר הוא, שבהיעדר תנאי מיוחד לזכייתו, יזכה היורש השני, כאמור בסעיף 42(א), "אחרי שזכה הראשון"; ויורש-ראשון שהסתלק אינו יורש ש"זכה", שכן דינו, לפי סעיף 6(ב), "כאילו לא היה יורש מלכתחילה". ואולם, אף אם היתנה המוריש, שהסתלקות היורש הראשון תזכה את היורש השני, לא יהיה בכך כדי למנוע את חלוקת העיזבון בין היורשים החוקיים, אם בהגיע תורו יחליט גם היורש השני להסתלק מן הירושה.

 

7.           בדבר נפקותה של הסתלקות יורש על-פי צוואה אינני רואה מקום להבחין בין הסתלקות מזכות מיידית ומוחלטת לבין הסתלקות מזכות עתידית או מותנית. לעניין זה מקובלת עליי השקפתו של פרופ' שיפמן, כי זכות ההסתלקות עומדת גם למי שהמוריש היקנה לו בצוואתו זכות שזמן מימושה טרם הגיע, או שמימושה תלוי בתנאי שטרם התקיים (ראו: פ' שיפמן, "הסתלקות מצוואה-על-תנאי לשם עקיפת התנאי", משפטים כ"ג 527). כך מתחייב מנוסחו של סעיף 6 לחוק הירושה, המתיר ליורש להסתלק מחלקו בעיזבון ואינו מבחין בין יורש שזכותו מיידית ומוחלטת לבין יורש שזכותו עתידית או מותנית. כך מתחייב גם מן הצורך לוודא בהקדם את זכויות היורשים. הזכות להסתלק נתונה ליורש (לפי סעיף 6) כל עוד לא חולק העיזבון; וברי שאילו ההסתלקות מזכות עתידית או מותנית היתה תלויה בהגיע המועד או בהתקיים התנאי למימוש הזכייה, היו נגרמים עיכובים ואי-בהירויות בהליכי הירושה וחלוקת העיזבון. מאידך, המתנה כזאת אינה משרתת מטרה כלשהי. כיון שדינו של המסתלק, במידה בה הסתלק, כמי שלא היה יורש מלכתחילה, אין כל סיבה סבירה למנוע ממנו להסתלק מחלקו, גם אם טרם הגיע הזמן או לא נתמלא התנאי למימוש זכייתו. 

 

הדרה מפורשת - על שום מה?

8.           התכלית הניצבת ביסוד הוראת סעיף 6(א) לחוק הירושה, המכשירה הסתלקות זוכה לפי צוואה, וביסוד הוראת סעיף 6(ב) סיפה, הקובעת כי "אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו ואחיו של המוריש", אינה אלא לאזן בין זכות המוריש לצוות את עיזבונו, ככל שיאבה, לבין זכות הירושה על-פי דין, של יורשי המוריש בכלל ושל שאירי-בשרו הקרובים בפרט. הצורך באיזון כזה נובע מן ההכרה, שזכות הירושה על-פי דין צומחת ליורש מן הדין, וצוואת המוריש מהווה התערבות בהסדר החוקי. יתר על כן: הכלל הקבוע בסעיף 1 לחוק הירושה, כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו", משקף את ההסכמה החברתית בדבר אורחות בני-אדם שבמותם מותירים הם את עיזבונם לשאירי-בשרם הקרובים. בפרשת Banks v. Goodfellow (1870) 5 Q.B. 549 ציין זקן השופטים קוברן (Cockburn C.J.), שליורשים יש ציפיה טבעית לרשת ולמוריש יש חובה מוסרית למלא את ציפייתם: 

 

“Independently of any law, a man on the point of leaving the world would naturally distribute among his children or nearest relatives the property which he possessed. The same motives will influence him in the exercise of the right of disposal when secured to him by law. Hence arises a reasonable and well warranted expectation on the part of a man’s kindred surviving him, that on his death his effects shall become theirs, instead of being given to strangers. To disappoint the expectation thus created and to disregard the claims of kindred to the inheritance is to shock the common sentiments of mankind, and to violate what all men concur in deeming an obligation of the moral law” (at p. 563).

 

 

ברוח זו כתב השופט חשין בע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, בעמ' 724-723:

 

"בלא למעט מחשיבותם של שיקולי מדיניות אחרים לעניין חלוקת עיזבונו של נפטר - מדיניות הבאה לידי ביטוי בהוראות חוק אלו ואחרות - חלוקת עיזבון בין יורשים כפי שנקבעה בחוק הירושה, יונקת את חיותה ואת קיומה מאותו אינסטינקט אנושי מולד, ושיעורי חלוקת העיזבון בין היורשים, בינם לבין עצמם, אמורים לשקף את השקפת החברה על רצונו של האדם ה'ממוצע'".

 

 

9.           זאת ועוד: בע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, עמד בית המשפט על ההשלכה שיש להדרת יורש על מצבו של היורש ועל יחסיו עם היורשים האחרים. כדברי השופט מלץ (בעמ' 38):

 

"אין חולק על כך, שכתוצאה מהדרת אחד מהילדים מצוואה, לא זו בלבד שהוא נותר לגורלו בלא תמיכה כלכלית, אלא שבנוסף לכך עלולים להיווצר או להיות מונצחים רגשות קנאה ואף שנאה בין אחים. במקרים רבים ההדרה היא תוצאה מסובכת של מערכת יחסים עכורה בין הורה לילדו. האחריות לכך יכולה להיות בהורה המדיר או בילד המודר. בדרך כלל יש לכל אחד מהצדדים חלק בה. ועדיין, הדרה כשלעצמה איננה בלתי חוקית או בלתי אפשרית. גם אם ננסה לשפוט אותה על-פי קוד מוסרי זה או אחר, ונאמר כי בנסיבות אלה או אחרות ההדרה היא בלתי מוסרית - בכך אין די".

 

 

             בדברים אלה מוצא אני חיזוק לגישתי. בשל הפגיעה המיוחדת ביורש הכרוכה בהדרתו מזכות הירושה - פגיעה שאינה רק חומרית אלא גם רגשית ומוסרית - מוצדק להתנות את יכולתו של המוריש להדיר את יורשו בכך שההדרה תיעשה בהוראה מפורשת. וכשלעצמי, לא הייתי מסתפק, לעניין זה, בהוראת המוריש לפטור מי מיורשיו בהענקת "שקל אחד", אם אין נילווית לה הבעת רצון מפורשת להדיר את היורש.

            

10.         מכך שצוואה לטובת פלוני אינה שוללת מן היורשים על-פי דין את זכות ירושתם, אם ובמידה שפלוני הסתלק מזכייתו לפי הצוואה, מתחייב שאם חפץ המוריש להדיר לחלוטין יורש מזכות הירושה הנתונה לו על-פי דין, באופן שבשום נסיבות שהן לא יזכה אותו יורש בחלק כלשהו מן העיזבון, מוטל עליו לפרש את רצונו זה בצוואתו בלשון חד-משמעית. הלכה מיוסדת היא, אמנם, כי עצם קיומה של צוואה מותנה בהוראות המעניקות הכלולות בה; וכי צוואה הכוללת הוראת הדרה בלבד ("צוואה נגטיווית") לאו צוואה היא (פרשת שפיר נ' קליבנסקי, ע"א 122/86 הנ"ל). אך צוואה הכוללת הוראות מעניקות, עשויה לכלול גם הוראות מדירות.

 

             בשולי פרק זה אבקש להעיר: במקרים אחדים שבאו לפני בית המשפט, בהם עלתה שאלת תוקפה של הדרת יורש והשפעתה על זכויות היורשים האחרים, נדרש בית המשפט, בדרכו להכרעה בשאלת תקפותה של הוראת ההדרה, לבדיקת שאלות עובדתיות: מצבו הנפשי של המצווה, וההשפעה שהיתה לכך על החלטתו להדיר את בני משפחתו (ראו, למשל, פרשת קרן לב"י נ' בינשטוק הנ"ל); מניעיה של המצווה להדיר שניים מששת ילדיה (ע"א 196/85 רוזנפלד נ' סלנט, פ"ד לט(4) 550); ושאלת תקפותם של תנאים נילווים להדרה שכללה המורישה בצוואתה (ראו פרשת כלפה (גולד) נ' גולד הנ"ל). כדאי להוסיף, כי מפרקטיקה זו אין להסיק כי המוריש חייב, או מצופה, לנמק בצוואתו את החלטת ההדרה; ובלבד שהוראת ההדרה תהא ברורה וחד-משמעית.

 

מבט לדין משווה

11.         יצוין כי הדין בסוגייתנו מצוי על אם הדרך המפרידה בין הדין האנגלי מחד לבין הדין המקובל בארצות הברית מאידך. על-פי המשפט האנגלי, בהתקיים שני תנאים, יינתן תוקף גם לצוואה הכוללת הוראות הדרה בלבד: המוריש ביטא בצוואה את כוונת ההדרה בלשון מפורשת; וזולת היורש שהודר יש למוריש לפחות יורש אחד נוסף שייטול את עיזבונו. על יסוד תפיסה זו, שמן הבחינה העיונית נתפסה כ"מתנה מכללא" ליורשים החוקיים האחרים, הכשיר בית המשפט צוואה שהסתכמה בשני משפטים קצרים:

 

“I, Olga Wynn, revoke all previous wills today, 9th Jan. 1981. I hereby wish that all I possess is not given to my husband Anthony Wynn”.

 

(ראו: (Re Wynn [1984] 1 W.L.R. 237 (Ch.). משמע כי על-פי הדין האנגלי המוריש מנוע מלהדיר בצוואתו את כל יורשיו, אך אם הדיר את חלקם, ועשה כן בלשון מפורשת, תתפוס צוואתו למרות שלא כלל בה הוראות מעניקות. כהסברו של Theobald:

 

“A clause declaring that none of his next-of-kin shall take any part of his estate under his will or on his intestacy is nugatory and doesnot prevent them from taking on intestacy. But if the clause excludes one or some only of the next-of-kin, it operates as a gift by implication to the others of the share of those who are excluded” (Theobald on Wills, 15th ed., London 1993, at p. 801).             

 

 

הדין הרווח בארצות הברית קובע, לעומת זאת, כי להוראת הדרה בצוואה אין כל תוקף, וכי הדרך היחידה בה יכול המוריש למנוע מיורשיו החוקיים ליטול את חלקיהם בעיזבונו היא בעריכת צוואה שתתייחס לכל נכסיו. משמע, כי יורש על-פי דין רשאי ליטול את חלקו מנכסי העיזבון, אותם לא ציווה המוריש לאדם אחר. אפילו הורה המוריש בצוואתו במפורש, כי הוא מדיר אותו יורש מזכות הירושה על-פי דין, אין הוראתו תופסת. והטעם העיקרי שביסוד גישה זו הוא, שהוראות הדרה בצוואה מפירות את זכות היורשים לרשת כחוק את נכסי העיזבון שהמוריש לא הנחיל אותם בצוואתו (ראו: Heaton, “The Intestate Claims of Heirs Excluded by Will: Should ‘Negative Wills’ Be Enforced?”, 52 The University of Chicago L.R. 177, 181 (1985) ).

 

12.         הדין שלנו, בדומה לדין האנגלי ובשונה מן הדין האמריקאי, מכיר בכוחו של המוריש לא רק לנשל יורש, על-ידי ציווי חלקו לאחר, אלא גם להדירו במפורש. השוני בין דיננו לדין האנגלי מסתכם, למעשה, בכך, שדיננו איננו מכיר ב"צוואה נגטיווית", הכוללת הוראת הדרה בלבד. צוואה, לפי דיננו, חייבת לכלול הוראות מעניקות, ובידיעה שלמוריש יש יורשים זולת אלה שהודרו אין כדי למלא את החסר שבהוראות כאלה. אך יש לשים לב לאבחנתו הברורה של הדין האמריקאי, המכיר בציווי (פוזיטיווי) לטובת פלוני ואינו מכיר בציווי (נגטיווי) להדרתו של אלמוני. בהבחנה זו מוצא אני חיזוק לגישתי, כי מציווי לטובת האחד לא ניתן להסיק כוונה להדיר מי מהיורשים. כלל הפרשנות אותו אני מציע לקבוע הוא, שבהיעדר הוראת הדרה מפורשת בצוואתו אין לייחס למוריש כוונה להדיר את יורשו מכול וכול; וכי רק הדרה מפורשת עשויה לגבור על הסתלקות הפועלת לטובת היורש שהודר. אכן, למוריש נתונה זכות מלאה לצוות את עיזבונו כרצונו, ובגדר צוואתו רשאי הוא לגרוע מיורש על-פי דין את חלקו, כולו או מקצתו. אך אם חדל מלפרש בצוואתו את כוונתו להדיר את היורש מן הזכות לרשתו, אין מייחסים לו כוונה כזאת. העיקרון המנחה אותנו בפרשנות צוואות הוא, אמנם, קיום רצונו של המצווה; ומקום בו אומד-דעתו אינו משתמע מתוך הצוואה, מוטל עלינו לבחון שמא משתמע הוא מן הנסיבות (סעיף 54 לחוק). אלא שבכל הנוגע לפרשנות צוואה ככוללת הוראת הדרה, אין הנסיבות יכולות להעיד על אומד-דעתו של המוריש. זאת ועוד: הכלל הרגיל הוא, שבית המשפט אינו נותן תוקף לרצון משוער של המצווה, אלא אך לרצונו שבצוואה ניתן לו ביטוי גלוי וברור. עמד על כך השופט אור:

"בנוקטנו דרך זו פועלים אנו על-פי הכלל המנחה אותנו בעוסקנו בענייני צוואות, דהיינו 'מצווה לקיים דבר המת'... כלל זה היה נר לרגליו של בית-משפט זה, שעה שביקש להימנע מתוצאות בלתי רצויות, שבהן פגמים פרוצדורליים עלולים היו לעמוד למכשול בפני קיום רצונו של המת. כלל זה אין משמעותו כי בית המשפט ייצור צוואות עבור נפטרים שלא עשו כן בעצמם אך ורק מתוך כוונה ליתן ביטוי לרצון משוער של נפטר זה או אחר... אך מקום שהנפטר אמר דברים מפורשים, יש, ככל שהדבר אפשרי, לשאוף לכך שדברים אלה יבוצעו. את החריג שנקבע בע"א 122/86 (פרשת שפיר נ' קליבנסקי - א' מ'), על-פיו 'צוואה נגטיבית' אשר כל כולה הדרה איננה צוואה, יש לפרש, אם כן, בצמצום, בדומה לגישה האנגלית, ופרשנות שכזו עשויה להוליך גם כן אל המסקנה, כי מקום שלצד הוראות נגטיביות של הדרה יש גם הוראות פוזיטיביות של הנחלה והורשה, תוכשר הצוואה בכללותה, ואזי יש לקיים את כל ההוראות שבה - הן המנחילות והן המדירות" (ע"א 449/88 עופרי נ' פרלמן, פ"ד מה(1) 600, בעמ' 607). 

 

 

לדברים אלה ניתן להוסיף, כי צוואה הכוללת הענקה לפלוני, אך אינה כוללת הוראה מפורשת להדיר יורש אלמוני, יכולה להעיד, לכל היותר, על רצונו המשוער של המוריש; ולרצון המשוער אין כל נפקות.

 

הוראת הדרה בצוואה גוברת על שתיקת ההוראות המעניקות ועל הסתלקות הזוכים

13.         בצוואות המכילות הוראת הדרה, של אחד או יותר מן היורשים על-פי דין, עשוי להתקיים אחד משישה מצבים טיפוסיים אפשריים. אזכיר אותם תוך ציון ההכרעה הנראית לי בכל אחד מחמשת המצבים הראשונים. המצב השישי הוא היחיד המעורר קושי ואת ההכרעה הראויה בו אניח בצריך עיון.

 

             (א) המצווה העניק את כל עיזבונו לזוכים שנימנו בצוואתו. איש מן הזוכים אינו מסתלק ואיש מן היורשים המודרים אינו חולק על תוקף הצוואה. זהו, אל נכון, מקרה פשוט: בית המשפט יקיים את הצוואה וזו תבוצע.

 

             (ב) לבקשת צד מעוניין מחליט בית המשפט לפסול את הצוואה, או את הוראת ההדרה. אף זה מקרה פשוט: אם נפסלה הצוואה כולה, יחולק העיזבון בין היורשים על-פי דין כפי חלקיהם; ואם רק הוראת ההדרה נפסלה, יזכו היורשים

המודרים בחלקיהם על-פי דין, עד כמה שההוראות המעניקות שבצוואה מאפשרות זאת.

 

             (ג) ההוראות המעניקות שבצוואה אינן מתייחסות לכל נכסיו של המוריש. התוצאה: הנכסים שהמוריש לא הורה עליהם בצוואתו יחולקו בין יורשיו על-פי דין, למעט היורש שהודר. הווי אומר: הוראת ההדרה מוציאה את היורש שהודר ממעגל היורשים גם ביחס לנכסים שלא הוזכרו בצוואה.

 

             (ד) ההוראות המעניקות שבצוואה מתייחסות לכל נכסי העיזבון, אך חלק מן הזוכים מסתלקים, מחלקיהם בעיזבון או ממנותיהם לפי הצוואה. התוצאה: חלקיהם של המסתלקים יחולקו בין היורשים על-פי דין, למעט היורש שהודר. הסתלקות לטובת היורש שהודר (אם זה בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש) אינה מועילה. הוראת המוריש להדירו תגבר והסתלקות לטובתו תתפרש כהסתלקות סתמית, הפועלת לטובת כלל היורשים האחרים בלבד. 

 

             (ה) חלק מההוראות המעניקות שבצוואה נפסלו על-ידי בית המשפט. התוצאה: בנתון לביצוע ההוראות המעניקות שאושרו, יחולק העיזבון בין היורשים על-פי דין, למעט היורש שהודר.

 

             (ו) הצוואה אינה כוללת כל הוראות מעניקות, אם מפני שכך נערכה מלכתחילה, אם מפני שכל ההוראות המעניקות שנכללו בה נפסלו על-ידי בית המשפט ואם מפני שכל הזוכים לפי הצוואה הודיעו על הסתלקות סתמית ממנה. בכל אחד מן המקרים הללו לכאורה ניצבים אנו בפני "צוואה נגטיווית". כבר ראינו, כי השוני בין דיננו לבין הדין האנגלי מסתכם בכך, כי גם מקום שלמוריש יש יורשים על-פי דין אחרים זולת היורשים שהודרו, אין דיננו מכיר בצוואה שאינה כוללת הוראות מעניקות. מכלל זה משתמע, שבכל אחד משלושת סוגי המקרים האמורים יישלל גם תוקפה של הוראת ההדרה שבצוואה. כשלעצמי, הייתי נוטה לחזור ולעיין בהלכה זו, לפחות ביחס למקרים מן הסוג הראשון ומן הסוג השלישי. ביחס למקרה בו קבע בית המשפט כי ההוראות המוענקות שבצוואה בטלות, יש אולי מקום להניח, שאילו ידע המוריש שהוראותיו המעניקות בטלות, אפשר שהיה נמנע גם מהוראת ההדרה. ברם, הנחה זו אינה תופסת ביחס למקרים משני הסוגים האחרים. ביחס למקרים מן הסוג הראשון יש לומר: הכול, בוודאי, יסכימו, שאם הורה המוריש בצוואתו כי הוא מדיר את אחד מיורשיו ושבנתון לכך יחולק עיזבונו לפי הדין, לא תיחשב צוואתו כ"נגטיווית", למרות שההוראה המעניקה שנכללה בה אינה מוסיפה דבר. על רקע זה ניתן להקשות, מה הטעם שבפסילת צוואה שמעיקרה כללה הוראת הדרה בלבד?

 

             כיוצא בזה ניתן להקשות, ביחס למקרים מן הסוג השלישי, מדוע יישלל תוקפה של הוראת הדרה במקרה בו כל הזוכים, שהמוריש העניק להם מנות בצוואתו, הסתלקו ממנותיהם. אמנם, לפי סעיף 50 לחוק הירושה, הסתלקות זוכה, שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, מביאה לבטלות הוראת הצוואה לטובתו. מכאן שהסתלקות כל הזוכים מרוקנת את הצוואה מכל ההוראות המעניקות. אולם, בשונה מן המקרים משני הסוגים האחרים, הרי שבמקרה זה הפכה הצוואה ל"נגטיווית" רק בשל הסתלקות הזוכים. במצב דברים זה יש, לדעתי, טעם רב להעניק תוקף להוראת ההדרה, כך שהסתלקות הזוכים ממנותיהם לפי הצוואה תוביל לחלוקת העיזבון בין היורשים על-פי דין, למעט היורש שהודר. ואפילו הסתלקו הזוכים ממלוא חלקיהם בעיזבון, היורש שהודר לא יזכה; ובאין יורש, תירש המדינה, כיורשת על-פי דין, לפי סעיף 17 לחוק. ספק אם התפתחות כזאת הינה אפשרית לפי הדין האנגלי, שם הכתר אינו מוכר כיורש על-פי דין והעברת עיזבון חסר יורשים לכתר נעשית רק bona vacantia (ראו: Williams on Wills, 7th ed. 1995, Vol. 1, at p. 479).

 

             את השאלות האמורות, ושאלות קשות נוספות שהמצב השישי עשוי לזמן, הייתי מניח בצריך עיון. אך מן המתואר בחמשת המצבים הראשונים עליהם עמדתי אבקש להעלות - וזאת אני מציע לקבוע כדבר הלכה - כי הוראת הדרה תקפה, בצוואה שקוימה, גוברת על שתיקת ההוראות המעניקות שבצוואה וחסינה מפני השלכותיה הרגילות של הסתלקות הזוכים. משמעות הדבר היא, שהוראת הדרה חוסמת לחלוטין את אפשרות חזרתו של היורש המודר למעגל היורשים.

 

מן הכלל אל הפרט

14.         במקרה נשוא פרשתנו ערך המנוח צוואה בה נישל את אשתו ואת בתו מחלקיהן בירושה. אלמלא הסתלקו הבנים ממנותיהם לפי הצוואה, השתיים אכן לא היו זוכות ליטול חלק כלשהו בעיזבון. אך הסתלקות הבנים החזירה את אימם ואחותם (כמו גם אותם עצמם) למעגל היורשים על-פי דין. מקובל עליי שהסתלקות הבנים נועדה לא רק להיטיב עם אימם ואחותם, אלא גם להשתחרר מן התנאי המכביד שהציב אביהם המנוח לזכייתם שלהם, לאמור, כי יקבלו את חלקיהם על-פי הצוואה רק לאחר פטירת אימם. אך בכך שהמנוח כלל בצוואתו תנאי מכביד זה לא היה כדי לשלול מבניו את זכות ההסתלקות מחלקיהם לפי הצוואה. לנוכח מסקנתי, כי בהיעדר הוראת הדרה מפורשת בצוואה אין מקום לייחס למנוח כוונה להדיר את אשתו ובתו, אלא אך לנשלן, אינני רואה כל פסול בכך שהסתלקות הבנים מזכויותיהם לפי הצוואה החזירה את אימם ואחותם (וכן אותם עצמם) למעגל היורשים על-פי דין. אכן, אילו כלל המנוח בצוואתו הוראה מפורשת להדיר את אשתו ואת בתו, לא היה בהסתלקות הבנים כדי להחזירן למעגל היורשים על-פי דין. אלא שהמנוח לא עשה כן, ולדידי אף אין יסוד להניח שהוא היה עושה כן, גם לוא ידע שבכוונת בניו להסתלק מחלקיהם לפי הצוואה על-מנת לסכל את צוואתו. כפי שניסיתי להסביר, בהדרת יורש יש משום פגיעה חמורה, לא רק חומרית אלא גם רגשית ומוסרית, ביורש המודר. ואין זה כלל ברור, כי מוריש המחליט לנשל מי מיורשיו יהיה נכון גם להדירו.

 

15.         המשנה לנשיא סבור, כי דין הסתלקות הבנים להיפסל על-פי דינים חיצוניים, עקב שימושם בזכות ההסתלקות שלא בתום לב ובנסיבות הפוגעות בתקנת הציבור. לשיטתי, סוגיה זו אינה צריכה להכרעה, אך לפנים מן הדרוש אעיר, כי במישור העקרוני אני מתקשה לאמץ את גישת חברי. אמת נכון הדבר, כי הפסיקה לא נרתעה בעבר מלעשות שימוש בדוקטרינת תום הלב, או בעקרון השימוש לרעה בזכות, על-מנת לבחון אם יש מקום לפסול הסתלקות יורש מחלקו לפי צוואה. אלא שהדבר נעשה כאשר הוברר שהשימוש בזכות ההסתלקות נועד לפגוע בזכויות של צדדים שלישיים. בע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין, פ"ד מט(2) 120, מתאר הנשיא שמגר נסיבות בהן יראה בית המשפט מקום לבחון את תוקף ההסתלקות לנוכח מניעיו של היורש המסתלק. להלן דבריו:

"ברם, הגם שמניעיו של המסתלק אינם רלוואנטיים לבחינת תוקפה של ההסתלקות מבחינת הוראות חוק הירושה, הרי כאשר בבסיסה של ההסתלקות ניכרות רמייה או כוונה לפגוע בזכויות צדדים סמוכים, על בית המשפט להעמיק ולבחון את נסיבות הפעולה מחוץ לגדרי חוק הירושה, על-מנת שלא יינזקו האחרונים בברכתו של החוק. הוראות החוק אינן מיועדות, בבחינת תכליתן, לשמש כסות למבקש לגרוע מזכויותיהם של בעלי התביעות כנגדו, ועל-כן פעולה מעין זו הינה שימוש לרעה בזכויות משפטיות, וניתן לבטלה.

 

אם נבחן את לשונו של סעיף 6 לחוק הירושה בהתאם לגישה זו, נגיע למסקנה הבאה: סעיף 6 קובע אך מהם סדרי הדין בדבר הסתלקות (בתצהיר המוגש לבית המשפט) ובאילו נסיבות ניתן לילך בדרך זו - כל עוד לא חולק העיזבון (סעיף 6(א), וכל עוד לא עוקל חלקו של המסתלק בעיזבון (סעיף 7(א)). סעיף זה אינו קובע באילו נסיבות, אם בכלל, תיחשב ההסתלקות מבחינת הדין הסובסטאנטיבי כפגיעה בלתי צודקת בזכויותיהם של צדדים שלישיים כלפי היורש.

 

בשלב שני, בהתקיים נסיבות המעלות חשד לפגיעה בזכויות צדדים סמוכים, ייבחן מעמדו של היורש שבחר לנטוש את ירושתו במסגרת הדינים הכלליים הרלוואנטיים - קרי דיני פשיטת הרגל אם הוכרז החייב פושט-רגל, דיני החוזים, דיני הבטוחות, ואף, במקרים מיוחדים, לפי הילכות השיתוף בין בני-זוג כפי שנתגבשו בבית-משפט זה" (שם, בעמ' 130-129).

 

 

             חברי המשנה לנשיא מבקש להרחיב את התפרסות הדוקטרינה האמורה, באופן שהיא תאפשר פסילת הסתלקותו של זוכה מחלקו בצוואה מקום שיש בה כדי להמרות את רצונו של המוריש. כשלעצמי, אינני בטוח שיש מקום להרחבה כזאת, למצער מן הטעם שבכל הסתלקות של זוכה מחלקו לפי הצוואה (בין שיש בה כדי להיטיב גם עם המסתלק ובין שהיא מיטיבה רק עם יורשים אחרים) יש, למעשה, משום המריית רצונו של המוריש. ולכאורה נראה לי, כי יש מקום לפנות לדין חיצוני לחוק הירושה רק במקרים בהם מתעורר צורך להגן על אינטרס שהוא עצמו נטוע במסגרת הדין החיצוני ובדיני הירושה עצמם אין כדי לספק לו מענה.

 

16.         מטעמים אלה הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעורים.

 

                                                                                                                 ש ו פ ט

השופט י' טירקל:

 

1.           אני מצרף דעתי לדעתו של המשנה לנשיא ש' לוין, לנימוקיו ולתוצאה שאליה הגיע. אוסיף הערה להדגשת הנימוקים החשובים בעיני.

 

2.           בבואי להכריע במחלוקות שבין בניו של המנוח לבין מנהלות העזבון עומדות לנגד עיני שתי הנחות שבעובדה:

 

             א)        רצונו של המנוח, כפי שהביע אותו בצוואתו, היה שאשתו לא תירש אותו, אלא בניו.

 

             ב)        המטרה היחידה של ההסתלקויות של בניו של המנוח מן המנות שהוריש להם בצוואתו היא לגרום, בדרך של תחבולה, לתוצאה שמשמעותה ביטול הצוואה בשלמותה וממילא ביטול רצונו של המנוח, כאילו לא היה.

 

3.           דומה שלא יכולה להיות הבעה ברורה ומפורשת יותר של רצונו של המנוח מאשר ההוראה שבצוואתו: "בני הנ"ל יקבלו את חלקם כאמור בעזבוני, אך ורק לאחר פטירת אמם --- ובשום פנים ואופן לא לפני כן" (ההדגשות שלי - י.ט.). לפי הכלל המקובל עלינו שיש לקיים את רצונו של מצווה, יש לתת תוקף לרצונו של המנוח כפי שהביע אותו בצוואתו.

 

             בעיני, שימוש בהוראת חוזה או בהוראת דין שלא למטרה שלשמה נועדה הוא בגדר חוסר תום לב ובגדר שימוש לרעה בזכות (ראו פסקה 6 לפסק דיני בענין ע"א 8034/95 מאור - חברה לדלק בע"מ נגד ג'ון (טרם פורסם)). גם במקרה שלפנינו כך. הסתלקויותיהם של הבנים נגועות בחוסר תום לב והן בגדר שימוש לרעה בהוראת דין משום שהן עושות שימוש בהוראות סעיף 6 לחוק הירושה, תשכ"ה1965- (להלן - "החוק"), שלא לשם הסתלקות כנה ואמיתית ממנותיהם לפי הצוואה, או מחלקיהם בעזבון. ההסתלקויות אינן אלא תחבולה, שמטרתה לבטל למעשה את הצוואה, על מנת לחזור ולזכות לאחר מכן בחלקים מן העזבון, שלא לפי רצונו של המנוח.

 

             על גישתם של גדולי הפוסקים במשפט העברי לתחבולות כאלה ניתן, דומני, ללמוד מן השימוש שעשו בעקרון העל של "ועשית הישר והטוב", כאשר היה מדובר בתחבולה שמטרתה לעקוף את הדין של בר מצרא:

 

"כל הרוצה להערים, להפקיע תקנת חכמים ולעשות לחברו תחבולה, לכדוהו חכמים בערמם ועמדו כנגדו להפר עצתו ולבטל מחשבתו הרעה; ואנו נדון דבר מדבר ונלמוד דבר מדבר, כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב כל הנולדות העתידות לבוא, המתחדשות בכל יום; אלא שהבאים אחריהם יוצאים בעקבותיהם ומדמיין מילתא למילתא" (שו"ת הרא"ש ע"ח. ג').

 

             גישה זאת יפה גם לפרשה שלפנינו שבה מנסים הבנים להשתמש בהוראות סעיף 6 לחוק על מנת "להערים" על הכלל שיש לקיים את רצון המצווה. דוקטרינת תום הלב - או השימוש לרעה בזכות - לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, נותנת בידינו כלי כדי "להפר עצתם ולבטל מחשבתם הרעה".    

 

4.           אעיר כאן כי חברי המשנה לנשיא סבר שניתן לפסול את ההסתלקויות גם על ידי שימוש במכשיר של "תקנת הציבור". מסופקני אם דרך זאת יפה לעניננו; זאת, מן הטעם שאין לדחות בקש את הטענה שדוקא טעמים של תקנת הציבור תומכים בכך שאלמנה לא תנושל כליל מחלקה בעזבון.

 

5.           הואיל ומסקנותי מושתתות בעיקרן על עובדותיה המיוחדות של הפרשה הנדונה איני רואה צורך לנקוט עמדה לגבי הדיון המענין בסוגיות שהעלה חברי הנכבד השופט א' מצא בפסק דינו. דיון זה ימתין לבוא שעתו.

 







תגיות: צוואה, צוואות, התנגדות לצוואה, צווי קיום צוואה, עריכת צוואה, עורכת דין צוואות בחולון, התנגדויות לצוואות, עורך דין עריכת צוואה, עורכת דין צוואות בחולון, עו"ד צוואה בחולון, עורכי דין צוואות בראשון לציון, התנגדות לצו קיום צוואה