תאונת דרכים של קטין שנהג במלגזה חשמלית ללא רישיון

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ'  מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.



לפנינו סוגייה בה קטין שהתהפך תוך כדי נהיגה במלגזה חשמלית לאחר שהתבקש על ידי מעסיקו לנהוג במלגזה חשמלית כשהוא חסר רישיון לנהיגה שכזו.

סוגייה זו נידונה בבית משפט השלום בירושלים בפסק הדין שניתן ע"י השופטת יעל ייטב.

פסק דין

מבוא

1. התובע, יליד 26.11.82, הגיש נגד הנתבעים תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, עקב תאונת עבודה שאירעה ביום 18.4.98. התאונה אירעה בעת שהתובע, שהיה קטין באותה עת, נהג במלגזה חשמלית, במסגרת תערוכת פרחים, שבה שימש כסדרן חניה וכעובד ניקיון. כפי שפורט בכתב התביעה, התובע נהג במלגזה ללא רישיון, לאחר שנתבעת 2 הורתה לו לפנות זבל באמצעות המלגזה. תוך כדי ניסיון להניף מטען באמצעות המלגזה, נכנס הצמיג האחורי לשקע, המלגזה התהפכה, התובע נפל ונחבט בעצמה רבה בקרקע. בעקבות התאונה הובהל התובע לבי"ח הדסה הר הצופים.

2. בפסק דין חלקי שניתן ביום 24.7.02 נדחתה התביעה נגד קרנית.

3. הנתבעות 2 ו-3 כפרו בחבותן לפצות את התובע ובנזקים שנטענו על ידו.

האחריות

עדות התובע

4. התובע הגיש שלושה תצהירי עדות ראשית. התצהיר הראשון הוגש ביום 3.7.01 לשם בירור שאלת האחריות, התצהיר השני הוגש ביום 30.5.07 לקראת דיון הוכחות, והשלישי הוגש ביום 15.6.08, לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעות.

5. בתצהיר הראשון, אשר הוגש כאמור בשלבים מוקדמים של ההליך, הצהיר התובע שהתאונה אירעה לאחר שנתבעת 2 הורתה לו לפנות זבל באמצעות המלגזה, ושתוך כדי הניסיון להניף את המטען באמצעות המלגזה, נכנס הצמיג האחורי לשקע, המלגזה התהפכה, והוא עצמו נחבט בעצמה בקרקע. כן פורט בתצהיר שאיש לא בדק עמו שיש לו רישיון נהיגה, ואיש לא הזהיר אותו על הסכנות הטמונות במלגזה. אף שידעו מה גילו, איש לא אמר לו שנהיגתו במלגזה אינה מבוטחת.

6. בתצהיר עדות ראשית שהוגש על ידי התובע ביום 30.5.07, תיאר את הנסיבות באופן דומה, תוך מתן פירוט רב יותר.

7. בתצהירו השני הצהיר התובע שנתבעת 2 הורתה לו לפנות את הזבל באמצעות המלגזה חרף העובדה שלא היה בידו רישיון נהיגה, והוא לא הוזהר מפני השימוש בה. בעת שנהג במלגזה, ותוך כדי ניסיון להניף באמצעותה את המטען, נכנס הצמיג האחורי לשקע, המלגזה התהפכה, וכתוצאה מכך נפל התובע ונחבט בקרקע.

8. בתצהיר עדות ראשית השלישי, אשר הוגש כאמור על ידי התובע ביום 15.6.08, התייחס התובע לטענות שהועלו על ידי נתבעת 2 בתצהיר עדות ראשית מטעמה. בתצהיר האמור טען התובע שהמרחק עד למכולת האשפה שהיה עליו לעבור בהתאם להנחיית הנתבעת, עלה בהרבה על 50 מטרים. התובע הכחיש את טענות הנתבעת לפיהן אירעה התאונה לאחר השלכת הפסולת, את הטענה לפיה הרכיב על גבי המלגזה נער נוסף, ואת הטענה שהנתבעת ליוותה אותו בהליכה רגלית בעת נסיעתו במלגזה. כן הכחיש את הטענה לפיה ידע שיש צורך ברישיון נהיגה על מנת לנהוג במלגזה, ואת הטענה לפיה מספר ימים לפני האירוע היה נוכח בעת שיחה בין הנתבעת לנער אחר, שבה נשאל אותו נער האם יש לו רישיון לנהיגה על המלגזה.

9. במהלך חקירה נגדית השיב התובע שעבד במסגרת תערוכת הפרחים במשך שבוע. כן השיב שההוראה היחידה שניתנה לו הייתה לקחת את מיכל ה"דולב" למכולת האשפה בעזרת המלגזה, ואולם הוא לא קיבל כל הדרכה באשר לשימוש במלגזה, ואיש לא אמר לו כיצד עליו להשליך את האשפה. לפיכך, הוא זה שהחליט כיצד עליו לזרוק את האשפה לתוך המכולה. כן השיב התובע שבמהלך עבודתו, פינה אשפה באופן דומה באמצעות המלגזה שלוש או ארבע פעמים, תמיד לאחר שנתבעת 2 הורתה לו לעשות כן. לעיתים, הניח את ה"דולב" לדבריו בתוך המכולה הגדולה, לעיתים השליך באמצעות המלגזה משטחים לתוך המכולה.

10. במהלך חקירתו הנגדית שב התובע והדגיש שנתבעת 2 הורתה לו להשתמש במלגזה, והצביעה על המלגזה שעמדה בסמוך ל"דולב". לשאלה האם ליוותה אותו נתבעת 2 לצד המלגזה, השיב בשלילה.

11. התובע השיב במהלך חקירתו הנגדית, שאף שהיה ידוע לו שהנהיגה על טרקטור אסורה ללא רישיון, לא ידע שגם הנהיגה במלגזה טעונה רישיון, שכן מדובר במלגזה חשמלית אשר מהירותה נמוכה. כן השיב שכאשר נאמר לו על ידי אדם מבוגר לנהוג על המלגזה, סמך על דבריו של המבוגר.

עדות בוריס ברך

12. עד התביעה מר בוריס ברך, העיד על כך שבעת האירוע שימש כמלגזן בבית האריזה, שם החל לעבוד בשנת 1994. העד הגיש שני תצהירי עדות ראשית, בראשון הצהיר שהגיע למקום האירוע מספר דקות לאחר התאונה וראה את המלגזה ההפוכה, ליד מכולת האשפה. כן הצהיר שבמקום היו הדרכים סלולות באספלט, בדומה למצבן כיום. לתצהירו צירף תצלומים של המקום וסימן עליהם היכן אירעה התאונה.

13. בתצהיר השני הצהיר העד שמכשיר ההרמה שאליו כיוונה הנתבעת, ושתמונותיו הוצגו בפני, לא שימש להובלת מטענים בדרכים שמחוץ למבנה בית האריזה, אלא שימש לעבודה בתוך בית האריזה.

14. במהלך חקירתו הנגדית ציין העד שהאירוע זכור לו היטב, כיון שהייתה זו הפעם היחידה בימי חייו שבה ראה מלגזה שהתהפכה. כשהגיע למקום ראה לדבריו את המלגזה זרוקה, כמו כן ראה במקום את מיכל ה"דולב", וכן את המכולה.

15. במהלך חקירתו הנגדית השיב העד שאילו היו משתמשים בעגלה ההרמה הידנית, במקום במלגזה, כל שניתן היה לעשות באמצעותה הוא להביא את ה"דולב" עד המכולה, על ידי שני אנשים, אך לא להרימו לתוך המכולה, וכיון שממילא הנפת ה"דולב" לתוך המכולה חייבת להיעשות באמצעות המלגזה, אין לדעתו טעם לעשות עבודה כפולה ולהשתמש גם בעגלה הידנית, ולאחר מכן גם במלגזה.

16. לא מצאתי לייחס משקל רב לטענת הנתבעות לפיה יש להטיל ספק באובייקטיביות של העד בשל היכרותו של העד עם אחיו של התובע, שכן מדובר בסביבה אזורית שבה היכרויות הדדיות רבות, כגון ההיכרות שבין נתבעת 2 לבין משפחתו של התובע. ההיכרות בענייננו אינה מעידה על חברות או קירבה העלולות להשפיע על אמינותה של העדות.

עדות נתבעת 2

17. מטעם הנתבעות העידה על נסיבות האירוע נתבעת 2, אשר הגישה שני תצהירים. בתצהיר עדות ראשית ראשון, מיום 28.4.08, הצהירה הנתבעת שבמועד התאונה שימשה כמזכירת המועצה האזורית בקעת הירדן והייתה אחראית להפעלת תערוכת הפרחים אשר נערכה בבית האריזה. לשם תפעול התערוכה הועסקו, בין היתר, נערים בני 16 עד 18, בעבודות כגון הכוונת המבקרים ומכירת כרטיסים.

18. לטענתה של נתבעת 2, היא לא ידעה שלתובע טרם מלאו 16 שנים. לטענתה, כוונתן של הנתבעות הייתה לגייס ילדים שמלאו להם 16 שנים זה מכבר, ולהערכתה, יתכן שהתובע התקבל לעבודה בשל לחץ מצד אמו, אשר עבדה באותה עת במועצה.

19. במסגרת תצהירה הודתה הנתבעת 2 בכך שביקשה מהתובע לעשות שימוש במלגזה (בסעיף 7 לתצהיר עדות ראשית, בסעיף 13, ובמקומות נוספים). יחד עם זאת טענה שסברה שיש לתובע רישיון לכך.

20. בסעיף 8 לתצהירה הצהירה הנתבעת, שבאחד הימים שקדמו לתאונה, ביקשה מבחור אחר לפנות אשפה באמצעות המלגזה, ואז שאלה את הבחור האם יש לו רישיון. שיחה זו, נוהלה לטענתה בנוכחות התובע. כיון שהשיחה נוהלה בנוכחותו, לא רק שלא חשדה בכך שאין לתובע רישיון, היא אף הייתה משוכנעת בכך שיש לתובע רישיון לנהוג במלגזה.

21. לטענתה, היה על התובע, אשר ידע על כך שאין לו רישיון, להשתמש במלגזה הידנית (עגלה ההרמה) ולא להשתמש המלגזה ללא רישיון.

22. הנתבעת 2 טענה בתצהיר עדות ראשית שליוותה את התובע כברת דרך, באופן רגלי, ואולם לאחר שראתה שהוא משליך את האשפה, חשבה שהוא מסתובב על מנת לשוב, ועל כן אף היא הסתובבה וחזרה. מטעם זה לא ראתה את התהפכות המלגזה. כן טענה שרק בדיעבד, לאחר התאונה, התברר לה שהתובע חרג מהרשאתה, שהייתה לנסיעה קצרה עד המכולה, ולאחר שפרק את האשפה, המשיך לנסוע על המלגזה, תוך שהוא מסיע עימו בחור נוסף, בדרך ארוכה, אשר טרם נסללה באספלט.

23. הנתבעת המשיכה והצהירה שאילו היה ידוע לה שאין לתובע רישיון, הייתה מבקשת מאדם אחר, נושא רישיון, לבצע את המטלה, שכן בתערוכה הועסקו עובדים רבים.

24. בתצהיר השני שהגישה נתבעת 2 ביום 4.1.09, שבה והצהירה שהתאונה אירעה לאחר שהאשפה הושלכה, ושהתובע היה אמור לחזור לבית האריזה.

25. הנתבעת פירטה היכן עמדה המכולה על פי מיטב זיכרונה, והדגישה שבהתאם להנחייתה היה על התובע לעשות את דרכו מספר מטרים למכולה סמוכה, בדרך סלולה באספלט, ולא להגיע למקום שבו אירעה התאונה שלא היה סלול.

דיון והכרעה

26. מעיון בראיות הצדדים ובטענותיהם עולה שאין בין הצדדים מחלוקת על כך שבעת התאונה נהג התובע על המלגזה. אין גם מחלוקת על כך שהתובע השתמש במלגזה על פי הנחיית הנתבעת 2, וכן שלא היה לו רישיון לנהוג בה.

27. הנתבעות טענו שתי טענות אשר יש בהן לדעתן כדי לנקותן מאחריות ולהטיל את מלוא האחריות על התובע: האחת, שנתבעת 2 לא ידעה על כך שאין לתובע רישיון, ושלאור שיחה שניהלה עם חברו של התובע מספר ימים עובר לתאונה, היה על התובע לדעת שאין לנהוג על המלגזה ללא רישיון. להשקפתה, כיון שלא היה לתובע רישיון, היה עליו להשתמש בעגלה הידנית לשם הובלת האשפה והשלכתה. הטענה השנייה, שהתובע חרג מהרשאתה, שניתנה לנסיעה קצרה בלבד, בנתיב נסיעה סלול באספלט, ולא לנסיעה שביצע התובע בנתיב נסיעה ארוך ובלתי סלול.

27. באשר למיקומה של המכולה לנסיבות התהפכותה, מצאתי שיש לקבל את גרסתו של התובע לפיה אירעה התאונה תוך כדי הנפת ה"דולב" לשם השלכת הפסולת, וכי הדבר אירע במקום שעליו הצביע התובע.

28. עדותו של התובע נתמכה בעדותו של מר בוריס ברך, אשר אמנם לא ראה את ההתהפכות, ואולם ניתן ללמוד מעדותו שהוא הגיע למקום האירוע והתרשם עד מאוד מכך שראה את המלגזה הפוכה. העד העיד על כך שראה במקום גם את ה"דולב", וגם את המכולה, היינו התאונה התרחשה סמוך למכולה.

29. נתבעת 2 טענה אמנם שליוותה את התובע באופן רגלי, וראתה אותו משליך את הפסולת. יחד עם זאת, בשום מקום בתצהירה או בחקירתה, לא העידה הנתבעת על כך שהייתה במקום במועד התהפכותה של המלגזה. עדותה על נסיבות ההתהפכות מבוססת בעיקר על סברות ועדויות שמיעה, כגון דבריו של בחור נוסף, אשר נסע לטענתה כביכול עם התובע על המלגזה, וסיפר לה בדיעבד שהתובע המשיך בנסיעה ממושכת. שמו של הבחור לא נמסר בתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת, והועלה לראשונה במהלך חקירתה הנגדית. למותר לציין שהוא לא הובא לעדות, ולא הוסבר כיצד זה לא נפצע אף הוא בהתהפכות.

30. יתכן שהנתבעת טעתה והחליפה בין אירוע התאונה לבין אירוע קודם, שכן על פי דברי התובע לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה עשה שימוש המלגזה. כזכור, תצהירה הראשון של הנתבעת הוגש רק ביום 28.4.08, כ- 10 שנים לאחר התאונה, ויתכן שהיא מחליפה ומתבלבלת בין הנסיעה שבה אירעה התאונה, לבין נסיעה קודמת, אז אולי התלוותה לתובע רגלית וראתה אותו משליך את הפסולת למכולה. יתכן שבשל תעתועי הזיכרון אף החליפה את מיקומה של התאונה במיקום אחר.

31. מטעם הנתבעות לא הוגש דוח תאונה אשר נערך סמוך לאירוע, ואשר יש בו כדי לתאר את נסיבות התאונה ולעמוד על סיבותיה. כאמור, אף לא הובאו עדים לשם תמיכה בגרסת הנתבעות.

32. לאור האמור אני מקבלת את גרסתו של התובע ביחס לנסיבות התאונה.

אחריות המעביד ואשם תורם

33. לא תיתכן מחלוקת על כך שמעביד חב בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי העובד. ההלכה הפסוקה מחמירה ומדקדקת עם המעביד וחובות הזהירות המוטלות עליו הן חובות מוגברות . בהעסקת ילדים ובני נוער מוטלת לטעמי על מעביד חובה מוגברת.

34. בענייננו מצאתי שהנתבעות הפרו את חובותיהן כלפי התובע. היה על הנתבעת 2 לוודא שיש לתובע רישיון נהיגה על מלגזה, שכן אין זה מובן מאליו שבידי נער בן 16 יהיה רישיון כאמור. בוודאי שהיה עליה לעשות כן נוכח התופעה עליה הצביעה בסיכומיה, לפיה נערים רבים נהגו לנהוג על מלגזות ללא רישיון, בשל אילוצי הסביבה החקלאית שבה גדלו. לא היה כל מקום להסתמכות על נוכחותו של התובע בשיחה אחרת שנערכה עם נער אחר. כמו כן היה על הנתבעות להדריך את התובע הדרכה מפורטת באשר לאופן השימוש במלגזה ולאופן השלכת ה"דולב".

35. גם אילו הייתי מקבלת את גרסתן העובדתית של הנתבעות באשר לנסיבות אירוע התאונה, לא היה בכך כדי לתמוך בטענותיהן.

36. באשר לטענה בדבר שיחה שהתקיימה כביכול מספר ימים לפני התאונה בין הנתבעת לבחור אחר, לא הובאה כל ראייה לכך שנערכה שיחה שכזו, או לכך שהתובע היה שותף לה. גם אילו היה מוכח שהשיחה נערכה ושהתובע היה נוכח בה, לא היה בכך כדי להוכיח שהתובע היה מודע לכך שהנהיגה במלגזה טעונה רישיון, אף לא היה בכך כדי להטיל על התובע את האחריות לתאונה, במלואה או בחלקה.

37. הנתבעת לא הוכיחה בדרך כלשהי שנתנה לתובע הנחייה באשר לנסיעה קצרה למכולה, ושאסרה עליו נסיעה נוספת. לא הובאה הוכחה לכך שניתנה לתובע הדרכה ברורה באשר לשימוש במלגזה, לאופן השלכת הפסולת ממיכל "הדולב", או לנתיב הנסיעה שבו יש להשתמש

38. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו כי לתובע רשלנות תורמת, הן מאחר שהיה עליו לדעת שהנהיגה טעונה רישיון, הן מאחר שנמנע מלהשתמש בעגלה הידנית, הן מאחר שלא בחר בנתיב נסיעה קצר.

39. לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי שאין לייחס לתובע רשלנות תורמת.

40.על חובת הזהירות ואשמו התורם של העובד, עמד לאחרונה בית המשפט העליון בע"א 5435/07 מוחמד אבו ליל נגד נ. א.ג. מהנדסים בע"מ ואח' (מיום 10.3.09)- "הלכה היא, כי:

"במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע

עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע

להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה

עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה

לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך,

שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על

העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו,

ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה

יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע

מלאכתו" (ע"א 655/08 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, 603­604, השופט ד' לוין).

עוד נקבע, מפי דור ראשונים, כי "עובד העושה עבודה

מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על

בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש

ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה

הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות

סכנה" (ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט (3) 205, 211­212, השופט –

כתארו אז – לנדוי; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415, 424­426). מסיבות אלה, "קיימת נטייה

במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד

הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם

אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, 232,

השופט בך; ע"א 425/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מ"א (4) 524, ,527­,528). המקרה דנא אינו בא בקהל המקרים,

בהם ברורה אשמת העובד הנפגע דווקא; בסופו

של יום, הסיטואציה בה הועמד המערער על ידי

המשיבה 1 גילמה את הסיכון שממנו נפגע, ובדין

הטיל בית המשפט קמא את האחריות לכך על

המשיבות. אם יועיל פסק דיננו להביא לתשומת

לבם של מעסיקים את הגישה והתוצאה שבפינו,

אולי יהא בכך גם יתד ופינה לשיפור ההדרכה

ולמימוש בונה של אחריותם של מעבידים".

41. מצאתי שיש לקבל את עדותו של התובע לפיה כלל לא ידע על כך שהנהיגה טעונה רישיון, וכן שסמך על הנחייה שניתנה לו על ידי אדם מבוגר.

42. לאור האמור לעיל, אני קובעת שהנתבעת אחראית לאירוע התאונה, וכי עליה לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בעטייה. כן אני קובעת שאין כל אשם תורם מצד התובע.

הנכות הרפואית

43. כפי שציין בא כוחו של התובע בסיכומיו, במהלך התאונה נפגע התובע בברכו הימנית. לאחר שפונה לבית החולים נותח ואושפז למשך 6 ימים. התובע שוחרר מבית החולים כשרגלו מגובסת, לכל אורכה, ונאסר עליו לדרוך עליה במשך חודש וחצי. במהלך התקופה האמורה הוגבלה ניידותו של התובע, והוא נאלץ להיעזר בכסא גלגלים או בהליכון, ולהימנע מהליכה, למעט לשם פנייה לשירותים או למקלחת.

במהלך השנים שלאחר התאונה, עבר התובע 6 ניתוחים.

44. ביום 8.1.03 הוגשה לתיק בית המשפט חוות דעתו של ד"ר ל' קפלן, אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 37%, 30% בשל הפגיעה בברך ימין, ו- 10% בשל הצלקות סביב ברך ימין.

45. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר מיכאל לבני, שהעריך את נכותו המשוקללת של התובע בשיעור של 20% בלבד.

46. בשל הפערים בין הנכויות שקבעו הצדדים מונה ד"ר י' ליטווין כמומחה מטעם בית המשפט לקביעת מצבו הרפואי של התובע. בחוות דעתו מיום 1.9.05, התייחס המומחה לטיפול הרפואי שעבר התובע לאחר התאונה, ופירט שלאחר שהתובע פונה לבית החולים הדסה הר הצופים, אובחן בביה"ח "שבר אוסיאוכונדרלי...(עצם וסחוס) של ... התפוח הפנימי של עצם הירך... עבר באותו היום ניתוח – בוצע קיבוע של פרגמנט העצם והסחוס וכן קשירת הרצועה הצולבת האחורית שנמצאה פגועה. בנוסף לכך בוצע קיבוע של 2 חתיכות סחוס חופשיות. הרגל גובסה. שוחרר לביתו כעבור כשבועיים. דריכה על הרגל המנותחת נאסרה למשך 6 שבועות לאחר הסרת הגבס המשיך בטיפולים פיזיוטרפיים. ב 22/10/00 עבר ארטרוסקופיה נוספת עם הוצאת גופים חופשיים, ניקוי וייצוב הסחוס בתפוח הפנימי... ז"א מדובר בנזק סחוסי דרגה 4 (מתוך 4 אפשריות) של התפוח הפנימי. הוצאו גם זיזי עצם (אוסטיאופיטים) מאזור התעלה שבין התפוחים ... המשיך בטיפולים ובמעקב – ובהמשך עבר ארטרוסקופיה נוספת (ב 18/11/01). נמצאו נזקים סחוסיים במדור הפנימי ובנוסף גם בטרוכליאה (המשטח בעצם הירך ממול לפיקה) וגם בפיקה עצמה נמצאו נזקים סחוסיים. היות והמשיך לסבול מכאבים, עבר ניתוח נוסף ב 15.1.02 בניתוח בוצע שינוי בציר הרגל... על מנת לנסות ולהוריד עומס גוף בזמן דריכה על המדור הפנימי של הברך. ב 6/7/03 עבר ניתוח אחרון של הוצאת קיבועי הניתוח לשינוי ציר וכן ארטרוסקופיה בה נמצא נמק אזור תפוח פנימי ירך ובוצע קידוח בתוך העצם".

47. בפרק ממצאי הבדיקה ציין המומחה שהתובע מהלך עם צליעה קלה, ולא מסוגל לקפץ על הרגל הימנית, אף שהוא מקפץ בחופשיות על רגל שמאל. ציר הברך הימנית שונה מציר שמאל. טווח תנועות ברך ימין מוגבל ביחס לתנועות ברך שמאל, והתנועות בברך ימין מלוות בחריקות משמעותיות. קיים דלדול בשרירים, קיימת אי יציבות בברך ימין לעומת יציבות מלאה בברך שמאל.

48. בסיכום חוות דעתו פירט המומחה שהתובע "עבר סדרה של כ -5 ניתוחים פתוחים וארטרוסקופיים על מנת לטפל בשבר האוסטיאוכונדרלי והשלכותיו. כפי שאפשר לראות תחילה היה שבר אוסטיאוכונדרלי של התפוח הפנימי ופגיעה ברצועה הצולבת האחורית השבר קובע ובנוסף לכך גם שתי חתיכות סחוס שנמצאו חופשיים והרצועה הצולבת האחורית נתפרה. בארטרוסקופיות הבאות נראה היטב כי תהליך של הרס הסחוס המשיך להתפשט בברכו של הנ"ל ומתועדת מעורבות של התפוח הפנימי תחילה, פיקה ומשטח פמורלי ממול הפיקה, התעלה שבין התפוחים והפיקה עצמה בהמשך. בבדיקה הקלינית שלי ובמיפוי עצמות האחרון נמצא גם נזק למיניסקוס המדיאלי (שלא היה לפני כן)וקליטה ז"א נזק למשטח הטיביאלי במדור החיצוני של הברך עם נזק קשה מאוד של 2 מדורים מתוך 3 של הברך (דרגה 3 ו- 4 מתוך 4 אפשריות) ולפי הבדיקות האחרונות גם מעורבות של המדור הלטרלי (השלישי) שעד לפני זמן קצר לא היה מעורב. הבעיה חמורה שבעתיים כאשר מדובר באיש צעיר כמו מהדלה עידן שהיום – כ- 7 שנים אחרי הפציעה הינו בן 23. הנ"ל יזדקק עוד לסדרות של ניתוחים כאשר האופציה האחרונה היא החלפת ברך, לאור גודל הנזק אולם עקב גילו הצעיר ניתוח ההחלפה יידחה עד כמה שאפשר".

49. בעקבות ממצאיו, קבע המומחה לתובע בחוות דעתו נכות לצמיתות בשיעור של 30% עקב הנזק הקשה לברך ימין, לפי סעיף 35(1)ג לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956. בתשובה לשאלות הבהרה מיום 3.4.06 השיב שבשל הצלקות המכערות שאותן תיאר בחוות דעתו מגיעה לתובע נכות נוספת לצמיתות, בשיעור של 10%. כן השיב לשאלה אחרת, שאילו היה נשאל במסגרת הביטוח הלאומי האם יש להפעיל את תקנה 15, היה משיב בחיוב.

50. על פי תעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי, מיום 12.5.08, נקבעה לתובע על ידי המל"ל נכות רפואית צמיתה בשיעור של 30%.

51. המומחה לא נחקר על חוות דעתו, ולמעשה לא קיימת מחלוקת של ממש על כך שיש לאמץ את חוות דעתו. אשר על כן אני מאמצת את קביעתו של ד"ר ליטווין וקובעת שנכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 37%.

הנזק

כאב וסבל

52. לטענת התובע יש לפסוק לו בראש נזק זה פיצוי בסכום של 300,000 ₪. לעומת זאת טוענות הנתבעות שאין לפסוק פיצוי בסכום גבוה מ- 97,000 ₪, שהוא הפיצוי המקורב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

53. בשים לב לטיבם של הנזקים שנגרמו לתובע, לניתוחים שעבר, ולניתוחים הצפויים לו בעתיד, לתקופות אשפוזו ולתקופות ההחלמה שנדרשו לו, במהלכה עבר טיפולים פיזיותראפיים ממושכים, לנכות בשל הצלקות, שאותה יש להביא בחשבון בראש נזק זה, להשפעת התאונה על לימודיו ועל שירותו הצבאי, אני פוסקת לתובע בשל כאב וסבל, סכום של 300,000 ₪.

הפסד הכנסות בעבר

54. לטענת התובע בסיכומיו, בשל הנכות והטיפולים הרבים שעבר, היו לו עד היום הפסדי הכנסות בסכום המוערך על ידו ב- 200,000 ₪.

55. התובע פירט שהוא גויס לשירות בצה"ל בפרופיל 45, ולאחר ששה חודשים נותח ושוחרר מהצבא לשנה. לאחר מכן גויס בשנית, למשך כ- 10 חודשים, וכיון שנזקק לניתוח נוסף, שוחרר בפרופיל 24.

56. כן פירט התובע שהוא השתלב במספר מקומות עבודה זמניים, אף החל ללמוד כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה, ואולם לאור קשייו החליט להפסיק לימודיו ועבודתו ולעזוב את הארץ. מאז ספטמבר 2005, עובד התובע בארה"ב, בעבודה מנהלתית הקשורה במכירה בעגלות.

57. לטענת הנתבעות, אין הצדקה לכך שהתובע לא עבד במהלך התקופה שלאחר שחרורו, ועל כן אין לפסוק לו דבר בראש נזק זה. הנתבעות הפנו לכך שהתובע לא הציג ראיות באשר לשכרו בחו"ל, אף לא באשר לשכרו בתקופות אחרות, ועל כן לטענתן אין לפסוק לו דבר בראש נזק זה.

58. כידוע, הפסד הכנסות בעבר טעון הוכחה, ואינו מצדיק מתן פיצוי גלובאלי, שכן מדובר במידע זמין, המצוי בידי התובע, ואין כל מניעה מהצגתו בפני בית המשפט. בענייננו, אכן לא הוצגו נתונים ממשיים בדבר הכנסתו של התובע בעבר. יחד עם זאת, מדובר בנכות משמעותית, רפואית ותפקודית כאחד, המשפיעה על כושר עבודתו של התובע ועל הכנסותיו. בשים לב לניתוחים שעבר התובע עד כה, ולתקופות אשפוז והחלמה בעקבותיהם, ניתן להניח שלתובע היו תקופות של אי כושר מלא או חלקי, בעקבותיהם נגרמו לו הפסדי שכר נכבדים. לפיכך אני קובעת בראש נזק זה פיצוי בסכום גלובאלי של 90,000 ₪, בערכם היום.

אבדן השתכרות בעתיד

59. לטענת התובע יש לפסוק לו בראש נזק זה, פיצוי בסכום של 947,034 ₪, בהנחה של גריעה מכושר השתכרות בשיעור של 45%. התובע הפנה בסיכומיו לכך שבחוות דעתו של ד"ר ליטווין נקבע שהבעיה אצל התובע חמורה שבעתיים, ושיהיה עליו לעבור עוד ניתוחים רבים בעתיד. כן הפנה התובע לקביעת המל"ל באשר להפעלת תקנה 15 במלואה. לטענת הנתבעות, יש לפסוק בראש נזק זה פיצוי של 100,000 ₪ בלבד.

60. בהתאם להלכה הפסוקה באשר לקביעת הגריעה מכושר השתכרותם של קטינים, יש לקבוע שבסיס שכרו של התובע הינו השכר הממוצע במשק, העומד כיום על כ- 8,034 ₪. כן נקבע בהלכה הפסוקה ששיעור הגריעה מכושר ההשתכרות בחישוב נזקיו של קטין, יהיה כגובה הנכות הרפואית. לעניין זה לא תובא בחשבון נכות בשל צלקות, אלא במקרים מיוחדים.

61. יתכנו אמנם מקרים שבהם ימצא ששיעור הנכות התפקודית, או הגריעה מכושר ההשתכרות, גבוה משיעור הנכות הרפואית. כפי שנקבע למשל בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792. –

"נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת

התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע

אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד

מובטח מקום עבודה שבו יוכל להתמיד בעבודתו, על-אף נכותו,ולתובע האחר – אין מובטח מקום

עבודה. יש חשיבותלמצב התעסוקה בשוק , וכן לגורמים נוספים אשר יכולים

להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו. אומר על כך

השופט ברנזון בע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג [3], בעמ' 1577:

"...נזק ממון שהיה לנפגע בתביעת נזיקין נקבע על בסיס

של הפסד כיס והפסד הכנסה, והפסד הכנסה ונכות גופנית

אינם היינו הך. יש ואדם נפגע פגיעה קלה יחסית מבחינה

גופנית, אך תוצאותיה הכלכליות קשות וחמורות; ויש

וקורה היפוכו של דבר. הדבר תלוי במקצועו של האדם,

בכושר הסתגלותו למצבו החדש, בשלמותו הנפשית

ואיתנותו הרוחנית ובגורמים רבים אחרים המשתנים

ממקרה למקרה. כנר, שנפגעו שתיים מאצבעות ידו

השמאלית, עשוי לקפח את מקצועו המיוחד הזה כליל

ולסבול הפסד חמרי עצום למשך כל ימי חייו. לעומת זאת,

מנהל חשבונות שנפגע בשתי רגליו, אך רוחו נשארה

איתנה, ייתכן ויוכל להמשיך במקצועו הקודם והפסדו

החומרי עלול להיות לא גדול ביותר".

ובמילים אחרות, אותה נכות יכולה להשפיע באופן שונה

על כושר השתכרותו של האחד לעומת רעהו, וכל אימת

שניתן להוכיח את הפסד כושר ההשתכרות הממשי,

אין נזקקים לשיעור הנכות כמודד לקביעת הפסד זה.. ."

62. בענייננו לא מצאתי שיש לייחס לנכות שנקבעה לתובע בשל הצלקות השלכה תפקודית, אף לא מצאתי שיש לקבוע שהגריעה מכושר ההשתכרות הינה בשיעור גבוה מהנכות הרפואית שנקבעה בתחום האורטופדיה. אמנם מדובר בנכות בלתי מבוטלת, ואולם הנכות מאפשרת לתובע לעבוד בעבודות שונות. על פי עדותו של התובע, הוא מתגורר בשלוש השנים האחרונות בארה"ב ועובד בעבודה הקשורה במכירת מוצרים בעגלות בקניון. לא הוצגו בפני עובדות או טיעונים מיוחדים המצדיקים קביעת גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור גבוה יותר.

63. לפיכך אני קובעת ששיעור הגריעה מכושר ההשתכרות הינו בגובה הנכות האורטופדית, היינו, בשיעור של 30%.

64. בשים לב לשיעור הגריעה של 30%, ועל פי תחשיב אקטוארי מלא, ובהנחה שהתובע יעבוד עד גיל 67, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה סכום מקורב של 675,000 ₪. .

עזרת הזולת

65. בא כוחו של התובע טען שיש לפסוק לתובע בראש נזק זה סכום של 254,898 ₪, בגין העבר. לטענתו, עבור השנה הראשונה יש לפסוק 74,088 ₪, המשקף שווי של עזרה בהיקף של 7 פעמים בשבוע, במשך 6 שעות כל פעם, והחל בשנה השנייה, עד היום, 180,810 ש"ח, המשקף עזרה ממוצעת של 10 שעות חודשיות. באשר לעתיד, טען התובע שיש לפסוק לו פיצוי בסכום של 433,103 ₪, המשקף עזרה של 4 שעות שבועיות במשך פעמיים בשבוע.

66. לעומת זאת טענו הנתבעות שיש לפסוק לתובע סכום של 25,000 ₪ בשל עזרה לעבר, ו- 30,000 ₪ בשל עזרה לעתיד.

67. בשים לב לנכותו הרפואית של התובע, לניתוחים שעבר התובע והצפויים לו בעתיד, ניתן להניח שהוא היה זקוק בתקופת העבר לעזרת הזולת, מעבר לחובתם המוסרית של קרוביו. כן ניתן להניח שהוא יהיה זקוק לעזרת הזולת גם בעתיד.

68. באשר לעבר, בשים לב לניתוחים ולאשפוזים שעבר התובע, כמו גם לכך שלא בכל תקופת העבר הוא נזקק לסיוע, אני פוסקת לתובע סכום של 70,000 ₪, כערכם היום.

69. באשר לעתיד, אינני סבורה שהנכות מצריכה סיעוד אישי אינטנסיבי. התרשמתי שלמרות הנכות מסוגל התובע לבצע את פעולות היום יום ואולם ניתן לצפות שבעתיד הוא יהיה זקוק לעזרה בהיקף גבוה יותר. בעיקר יזדקק התובע לסיוע בעקבות הניתוחים הצפויים לו.

70. לפיכך, אני פוסקת לתובע פיצוי עבור עזרה וסיעוד בעתיד בסכום גלובאלי של 110,000 ₪ המשקף במקורב פיצוי חודשי של כ- 350 ₪ עד הגיעו לגיל 75.

הוצאות וניידות

72.לטענת התובע יש לפסוק לו בראש נזק זה, סכום של 125,000 ₪, לעבר, כ- 600,000 ₪ לעתיד. לטענת הנתבעות, אין לפסוק סכומים בראש נזק זה.

73. נכותו של התובע הינה נכות משמעותית בברכו אשר יש בה כדי להשפיע על ניידותו. היקפה של הנכות והשלכותיה מצדיקים פיצוי מוגבר בשל הוצאות ניידות, ולפיכך אני פוסקת לו בראש נזק זה לעבר ולעתיד סכום של 200,000 ₪.

סיכום

74. אשר על כן אני פוסקת לתובע סכום של 1,445,000 ₪. מסכום זה יש לקזז את הסכומים שלהם זכאי התובע מהמל"ל, הכוללים סכומים ששולמו וישלמו לו על פי חוות הדעת האקטוארית, וכן את הסכומים שהיו משולמים לו אילו היה מגיש את תביעתו למל"ל במועד. הסכומים האמורים בהתאם לתחשיב הכולל הפרשי הצמדה וריבית, שאותו ציינו הנתבעות בסיכומיהן, מסתכם לסכום כולל של 803,550 ₪.

75. אני מחייבת אפוא את הנתבעות 2 ו- 3 לשלם לתובע ביחד ולחוד, תוך 30 ימים, פיצוי בסכום של 641,450₪. לסכום זה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ, וכן, הוצאות המשפט, ובכלל זה עלות שכ"ט המומחים מטעם התובע והאגרה ששילם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן.

76. ככל שהסכום לא ישולם עד המועד האמור, הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.


 




לפנינו סוגייה נוספת בה קטין שהתהפך תוך כדי נהיגה במלגזה חשמלית לאחר שהתבקש על ידי מעסיקו לנהוג במלגזה חשמלית כשהוא חסר רישיון לנהיגה שכזו.

סוגייה זו נידונה בבית משפט המחוזי בחיפה בפסק הדין שניתן ע"י השופטת שושנה שטמר.




 

הרקע העובדתי

1.         התובע יליד 4/3/1981, קטין כבן 15.5 שנים בעת אירוע התאונה נשוא תיק זה, הועסק בהעמסת קרטונים ובהם בקבוקי שתיה על משטחים. במהלך עבודתו נהג במלגזה, שעמדה בחצרי המעביד, בלא שיהיה מורשה לנהיגה בה או בכל רכב אחר. המלגזה התהפכה, וכף ידו הימנית נפגעה. תביעתו לפיצויים עקב תאונה זו, נדונה בפסק דין זה, כאשר במרכזה מחלוקת עובדתית, אם נהג הקטין בהיתר המעבידה ואו מי מטעמה, או בניגוד לאיסור שהודע לו לנהוג בה. עוד יהיה עלי להכריע במחלוקות בין הנתבעות לבין עצמן בשאלת החבות וחלוקת האחריות ביניהן ובגובה הפיצויים המגיעים לתובע.

           

2.         התובע נפגע בתאריך 17.4.96 בתאונת עבודה, לאחר שמלגזה בה נהג התהפכה, וכף ידו הימנית נמעכה. התאונה ארעה בעת שהתובע, שהיה תלמיד בית ספר באותה עת, הועסק בשעות אחה"צ והערב כפועל בחצרי הנתבעות 2-3 (ושתיהן להלן - "יפאורה"). יצויין כי לא הובהר מהי חלוקת הסמכויות בין שתי הנתבעות 2-3, ונראה כי אין מחלוקת שיש להתייחס אליהן כאל חבות יחד ולחוד כלפי התובע (וראו גם תשובה לשאלונים ששלחה הנתבעת 1 (להלן - "ניר הצפון") ליפאורה. שם הודו כי שתיהן פעלו מתוך אותו המחסן  בו עבד התובע וממנו הוצאה המלגזה, שנהיגתו של התובע בה הביאה לתאונה).

התובע היה, כאמור, כבן 15.5 בעת אירוע התאונה. הוא גויס לעבודה על ידי ניר הצפון, שהיא חברת כוח אדם, העוסקת במתן שירותי נקיון למפעלים ובהספקת עובדים. התובע נשלח על ידיה לעבודה בחופשת הפסח בחצרי יפאורה בהעמסת ארגזים ובהם בקבוקי שתיה. ניר הצפון היתה אמורה לשלם לתובע את שכרו וכן, כך יש להניח בהעדר ראיה אחרת, גם את תשלומי המוסד לביטוח לאומי.

 

3.         ניר הצפון שלחה הודעות לצדדי ג', ליפאורה וכן למבטחת שלה, סהר חב' לביטוח (להלן – "סהר"). הראל חב' לביטוח (להלן – "להלן – "הראל") נטלה על עצמה את חובותיה של סהר.

עוד שלחה ניר הצפון הודעת צד ג' לחברת "ברי"פ יועצים לניהול סיכונים בע"מ" (להלן - "בריפ"), ממנה קיבלה ניר הצפון שרותי ייעוץ לרכישת ביטוחי החברה, בטענה כי בריפ התרשלה בייעוץ שנתנה לה לגבי היקף הפוליסות והביטוח בכך שלא הבהירה לה שאין הן כוללות נהיגה ברכב מנועי.

 

4.         התובע היה תלמיד בי"ס במועד התאונה. הוא הופנה על ידי שירות התעסוקה לניר הצפון, וזו שכרה אותו לעבודה זמנית לתקופת הפסח (ראה תצהיר דבורה אזולאי- עובדת ניר הצפון ועדותה בעמ' 92 לפ'). התובע שובץ בעבודה בשעות אחה"צ אצל יפאורה כפועל לעבודות כלליות והועסק בפריקה וטעינה של ארגזי משקאות. יחד איתו הועסק נער נוסף, אסי עובדיה (להלן – "אסי"), וכן עובד ארעי נוסף, יגאל ביטון (להלן – "ביטון"), שהיה כבן 23 שנים בעת אירוע התאונה. הן אסי והן ביטון היו עובדיה של ניר הצפון ואף הם יועדו לעסוק בהעמסת ארגזי הקרטון על משטחים.

מטעם יפאורה, עבד באותה עבודה, במחסנים שלהן, עובד נוסף שלהן, דורון אוחיון, אשר שימש כאחראי משמרת (ראה עדותו בעמ' 103 לפ') ומתפקידו היה לפקח על עבודת המעמיסים וכן לשנע את המשטחים המועמסים במלגזות שהיו במקום.

 

5.         אין מחלוקת, כי התובע נהג על המלגזה ותוך כדי נסיעתו התהפכה המלגזה, וכף ידו הימנית רוסקה עקב תאונה זו. התובע לא ידע לתאר מה קרה בעת ההתהפכות, דהיינו מדוע התהפכה המלגזה. אולם בהעדר ראיות אחרות, אך סביר הוא לצאת מהמסקנה כי התאונה נגרמה עקב חוסר נסיונו של התובע בנהיגת מלגזה.  

 

חבות לפי חוק פלת"ד

6.         במהלך המשפט נדונה גם תביעתו של התובע נגד נתבעת 4, אררט חב' לביטוח, שביטחה את השימוש במלגזה, וכן נגד נתבעת 5, "קרנית". לאחר שקבעתי כי התובע נהג ללא רשיון נהיגה, ולפיכך אין לו עילה לפיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן "חוק פלת"ד"), וזאת עקב הוראותיו של סעיף 7 לחוק זה, נדחו תביעותיו נגד קרנית ונגד אררט.

קבעתי, אם כן, בפסק דיני החלקי (מיום 17/12/03), שהתאונה היא תאונת דרכים. הנתבעות וצדדי ג' שלא נמחקו באותו פסק דין חלקי, טענו בסיכומיהם, כי התאונה כן היתה תאונת דרכים, הן בשל כך שהמלגזה היא "רכב מנועי" והן משום שבזמנו, בעת אירוע התאונה, לא היה צורך ברשיון נהיגה במלגזה.

 

7.         אני מסכימה לטענת הנתבעים כי המלגזה היא רכב מנועי. עם זאת אינני מקבלת את הטענה כי בעת אירוע התאונה לא היה צורך ברשיון נהיגה במלגזה. עמדתי היא, כפי שהיתה בפסק הדין החלקי, כי הנהיגה במלגזה נשוא הדיון נזקקה לרשיון נהיגה וכי לתובע לא היה רשיון כזה. זאת בהיות המלגזה "רכב מנועי" כמשמעותו בחוק פלת"ד, ועל מנת לנהוג בה יש צורך ברשיון נהיגה אף לפני התיקון שבתקנה 179 לתקנות התעבורה (תיקון מס' 5) התשס"ה-2005. בתיקון זה הוגדרה לראשונה בסעיף 1(6) "מלגזה", ובסעיף (6) הוספה "מלגזה" לתקנה 179 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"). אינני מקבלת את טענת הנתבעים, שמכיוון שברע"א 613/95 קרנית נ' עופר נחום פ"ד נ"א(4) 659, הוחלט כי "מלגזה", הממלאת תנאים מסויימים, היא רכב מנועי, אזי קביעה זו חלה פרוספקטיבית בלבד, ולפני כן לא נחשבה מלגזה כרכב מנועי. אין הלכה זו קובעת כי היא תחול ממועד הינתנה ואילך, אלא היא מפרשת חוק קיים, ופרשנות זו טובה גם לאירועים במלגזות שלפני פסק הדין ברע"א 613/95. זאת ועוד: בתקנה 179, לאחר תיקון 5, אכן נדרש רשיון נהיגה ספציפי למלגזה, אולם כבר בשנת 1980 הוצאה הוראה מטעם מפקח עבודה ראשי ממשרד העבודה והרווחה, בה קבע כי מפעילי מלגזות יהיו בעלי רשיון נהיגה דרגה 1 לפחות, יקבלו הדרכה מספקת בנהיגה והעמסה של מלגזות וכן יקבלו הסמכה מאת הנהלת המפעל (ראו הוראת נוהל פנימי מס' 20/79 של משרד התחבורה וכן הוראת מפקח עבודה ראשי ממשרד העבודה והרווחה מיום 21.11.1980; ניתן למצוא הוראה זו גם באינטרנט). זאת ועוד, תקנה 25 לתקנות התעבורה מורה כי "לא ינהג אדם רכב אלא אם הוא בקי בהפעלתו ובשימוש בו".

אין, אם כן, לקבל את טענות הנתבעות, לפיהן יחול כלל "יחוד העילה" שבסעיף 8 לחוק פלת"ד ולפיכך נדרשת דחיית התביעה נגדן.

 

המחלוקות לדיון

8.         המחלוקות העולות מעמדות הצדדים הן אלה:

א.        האם הממונים על התובע אסרו עליו לנהוג במלגזה, או שמא, כגירסתו, הוא קיבל הוראה לנהוג עליה.

ב.         כלום יש להטיל על התובע רשלנות תורמת ובאיזו שיעור.

ג.         על אלו מהנתבעות יש להטיל חבות ובאיזה שיעור. 

ד.         אם ניר הצפון חבה גם היא לפצות את התובע, האם סהר ביטחה אותה, ולכן חבה הראל לפצותו.

ה.        אם סהר לא ביטחה את ניר הצפון, האם בריפ יועצים התרשלה כלפי ניר הצפון.

 

נהיגתו של התובע - כלום ברשות הממונים

9.         התובע טען, כי התאונה ארעה עקב רשלנותם של עובדי הנתבעות, אוחיון וביטון. עובדים אלה היו, לטענתו, האחראים עליו, והם הורו לו, שעליו ללמוד לנהוג על מלגזה. לעמדתו, ידעו האחראים כי אין לו רשיון נהיגה אך הרגיעו אותו שאין צורך ברשיון כדי לנהוג במלגזה.

לגבי אותו יום בו ארעה התאונה טען  התובע, כי אוחיון הורה לו לנהוג את המלגזה אל מחוץ למחסן, כיוון שרעש המלגזה הפריע לו לשוחח בטלפון. התובע עלה על המלגזה, נהג אותה, ובהגיעו אל החצרים מחוץ למחסן, התהפכה המלגזה, וידו הימנית נפגעה.

התובע נעזר בגירסתו העובדתית, בעדותו של אסי, נער בגיל התובע לערך, שהועסק באותה העבודה.

הגירסה שמסרו אסי והתובע בעדותם במשפט היתה, שהמבוגרים בחצרי יפאורה, אוחיון וביטון, לא רק שנתנו להם להתאמן בנהיגה על המלגזות, אלא אף הדריכו אותם קצרות בנהיגה והורו להם להתאמן עליהן במטרה להקל על אוחיון וביטון את העבודה.

 

10.       ניר הצפון ויפאורה, מעגנות טיעוניהן בעדותם של העובדים הבוגרים, אוחיון וביטון. לטענתן יש לקבל את גרסת אחראי המשמרת מטעם יפאורה, אוחיון, לפיה לא התיר לתובע לנהוג על מלגזה, לא הדריך אותו, לא הורה לו לנהוג עליה, נהפוך הוא: כשהבחין בהם מנסים לעלות על המלגזות ולנהוג, הוא צעק על התובע וחברו כי יפטר אותם אם יתפוס אותם נוהגים בהן שוב. אף ביטון הכחיש כי הוא או אוחיון התירו לתובע ולאסי לנהוג במלגזות. גירסתם של אוחיון וביטון לאירועי אותו ערב היא, שהעבודה הסתיימה, והמלגזות, כנהוג, חנו במחסן. העובדים פנו להתלבש במלתחה, ואוחיון  טלפן על מנת להזמין מונית להסעת העובדים לבתיהם. בפרק זמן זה שבין סיום העבודה להגעת המונית, הניע התובע את המלגזה ויצא מהמחסן לחצר יפאורה, שם התהפך.  

 

11.       בחנתי את ראיות הצדדים: מחד גיסא לא הצליח התובע לשכנעני, כי אוחיון וביטון לימדו אותו להתניע את המלגזה ולהתאמן עליה וכי עלייתו על המלגזה היתה בהסכמתם, ומאידך גיסא שוכנעתי, כי הבוגרים העלימו עין או לא נקטו באמצעים סבירים על מנת שהתובע לא ינהג במלגזה. אבוא לנמק.

התובע עבד ימים ספורים בלבד בטרם התאונה. בעדותו אמר התובע כי עבד 9-10 ימים קודם לפגיעה (ע' 30). חברו, אסי, עבד עימו כ-5 ימים טרם התאונה (כך לפי עדותו של אסי, עמ' 15 לפרוט'). התובע טען בסעיף 5 לתצהירו, כי אוחיון וביטון הורו לו להתלוות אליהם על מנת ללמוד כיצד נוהגים במלגזה.

אסי טען בעדותו כי העובדים הבוגרים החליטו לאמן אותם בנהיגה על המלגזות. לשאלה מדוע לדעתו היה צורך בכך ענה: "ראשית הם מכשירים אנשים לעבודה ושנית הם הורידו מעצמם עומס בעבודה" (ע' 16). עדות זו תואמה, לדעתי, עם עדותו של התובע, שאמר "בכל מקום עבודה שהמבוגרים רואים ילדים אז הם מעדיפים שילדים יעשו את העבודה שלהם" ובהמשך הוסיף: "אני רואה שמנצלים ילדים. כל אדם רואה את זה בחיי היומיום" (ע' 31). אסי העיד: "אמרו לי שהם מכשירים אותנו לנהיגה" (ע' 18).

השניים בקשו, לעמדתי, להציג חזית אחידה לפיה שני האחראים רצו להעביר אליהם את נטל העבודה במלגזה ועל כן הורו להם להתאמן בנהיגה ובהרמת משטחים ריקים באמצעות המלגזה. אולם במהלך עדויותיהם, כשנתבקשו לרדת לפרטי מועדי ה"אימונים", למשך הזמן בו "התאמנו" ולזהות מי הדריכם בנהיגה, עלו סתירות בעדויותיהם. אסי העיד כי הזמן בו התאמנו "כל אחד בסיום העבודה, היה לוקח את המלגזות" (ע' 14) ובהמשך "היה לאחר שסיימנו להעמיס את הסחורה על המשאיות, היה זמן עד שההסעה היתה מגיעה, אז זה היה הזמן" (19) וביתר דיוק הודה כי המדובר ב- 10-20 דקות והוסיף "פה 5 דקות שם 10 דקות, אימון זה אימון". 

התובע לעומתו המשיך לדבוק בגרסת האימונים היזומים והמסודרים והעיד "הם לימדו אותי שלב אחר שלב מה לעשות" (ע' 33). אולם גרסה זו נסתרת בעדותו של אסי אשר העיד "לא היה לנו מורה. אמרו לנו להתניע והכלי זז מצד זה לצד שני."

 

12.       אני בספק אם אסי, חברו של התובע, נהג במלגזה קודם ליום אירוע התאונה. בדוח חקירתו במשטרה (נ/1) הצהיר: "דורון ויגאל לימדו אותנו איך להפעיל את המלגזה אמרו לי איפה הגז הברקס איפה הידיות שמפעילים את המלגזה". אולם בחקירתו בבית המשפט העיד "אני לא זוכר היכן דוושת ההילוכים. כשאתה מראה לי את דוושת ההילוכים, אני לא יכול לומר היכן הברקס והיכן הגז"  אמנם עברו מספר שנים מאז האירוע, אך כאשר נשאל כיצד למד את תורת הנהיגה במלגזה בדקות הספורות של "האימון", העיד אסי על עצמו "יש לי קליטה מהירה"  וסיפר על מיומנויותיו בנהיגת המלגזה: "אם הגעתי למקום, הרמתי משטח, המשטח נמצא על המלגזה, מעביר אותו למקום אחר ואז מוריד אותו". מול חוסר הידע הבסיסי בפונקציות ההפעלה של המלגזה, שהפגין בעדותו, אני נוטה לפקפק בתיאוריו. חיזוק לספקותי מצאתי בתיאורו את ניסיונו  להניע את המלגזה ביום האירוע, כאשר התובע יצא לנהיגתו, אשר גרמה לתאונה. לדבריו של אסי, היה אוחיון צריך להסביר לו כיצד להניע את המלגזה (ע' 23-24) ובסופו של דבר לא הצליח להניע אותה (ע' 24 ש' 17).

לאותה מסקנה הגעתי גם לגבי התובע. גם התובע העיד "אני לא זוכר איזה דוושה היא הגז ואיזה הברקס" (ע' 41)  למרות שקודם לכן העיד: "אולי אני לא מפעיל גדול, אבל ימים מס' לפני כן הם לימדו אותי והתאמנתי" ובהמשך: "אני למדתי להפעיל את המלגזה. הם אמרו לי תצא ואני הרגשתי בטחון כדי להזיז את המלגזה" (ע' 31).

אמרות אלה המתארות כיצד לימדו אותו וכמה התאמן בנהיגת המלגזה, אינן מתיישבות עם חוסר היכולת לזהות את שני האלמנטים הבסיסיים ביותר בכלי רכב,  הברקס והגז.

 

13.       אחזור לגירסאותיהם של התובע ושל אסי לאופן אירוע התאונה. 

גירסתו של התובע בחקירתו במשטרה (נ/6) היתה: "בסביבות הערב ראיתי את המלגזה מונעת בתוך המחסן דורון דיבר בטלפון וצעק עלי ואמר לי להוציא את המלגזה החוצה כי הרעש מפריע לו לדבר בטלפון". לשאלת החוקר מי שמע את השיחה ענה: "אף אחד. אסי היה במקום אחר ליד המלגזה השניה ויגאל היה במקום אחר. ואף אחד מהם לא שמע את זה".

אסי מסר בהודעתו במשטרה (נ/1) תיאור שונה: "יגאל דיבר בטלפון ודורון היה לידו ואז כרמל עלה כרגיל למלגזה שהיתה בתוך המחסן והתניע אותה. אני עליתי על המלגזה השניה...אז הלכתי לדורון ושאלתי אותו איך מתניעים את המלגזה". בעדותו בבית המשפט (ע' 20) אישר אסי ששמע את דורון אומר לתובע להוציא את המלגזה החוצה והוסיף "שמעתי אני בטוח ששמעתי". 

לפי התובע, המלגזה היתה מותנעת, לא על ידו, והוא נתבקש להוציאה אל מחוץ למחסן. לעומתו טען אסי, כי התובע התניע את המלגזה. התובע אמר כי אוחיון בקש ממנו להוציא את המלגזה על מנת שהמנוע לא ירעיש בעת שהוא מדבר בטלפון. כאן נדרשת השאלה, אם המלגזה היתה מונעת עוד לפני שהתובע עלה כדי להוציאה אל מחוץ למחסן, מדוע לא הורה לו אוחיון להדמים את המנוע.

השגרה שתוארה על ידי כל הצדדים היא, שבסוף יום העבודה הוחנו המלגזות במחסן והעובדים המתינו להסעה הביתה. על פי הגיונם של הדברים, סביר יותר שמנוען של המלגזות לא פעל, משום שהעבודה הסתיימה כאמור. אסי אכן העיד לגבי המלגזה שלו, שמנועה לא היה מופעל (כך העיד גם לגבי המלגזה השניה).

זאת ועוד: אם דורון אוחיון דיבר בטלפון וביקש מהתובע להוציא את המלגזה כיוון שהרעש מפריע לו לנהל את השיחה, אין זה מתקבל על הדעת שבה בעת אסי ביקש ממנו (מאוחיון) ללמד אותו להניע את המנוע של המלגזה.

 

14.       ביטון העיד (ע' 60) כי היה בחדר הלבשה עם אסי בעת ארוע ההתהפכות וכי חדר ההלבשה מצוי במרחק 30-35 מ' מחניית המלגזה. הוא העיד שמעולם לא אמר לתובע להפעיל מלגזה. היו פעמים שכרמל וחברו ביקשו מאוחיון להפעיל את המלגזה, אולם הוא מעולם לא נעתר להם. ביטון הבחין בארוע קודם, בכרמל שעלה על מלגזה, ואז אוחיון סילק אותו ממנה והזהיר אותו שלא יעלה עליה יותר.   

 

15.       אוחיון טען בעדותו, כי גרסת התובע אינה אמת וכי "לא היה כדבר הזה" (ע' 108). אוחיון העיד עוד (ע' 110) כי ממקומו במשרד לא היה יכול לראות את המלגזה, ומי שישב על המלגזה לא יכול היה לראות אותו. טענתו זו לא נסתרה.

 

16.       הן אוחיון והן ביטון הכחישו בתוקף, כבר בהודעותיהם במשטרה, כי הם לימדו את הקטינים לנהוג וכי עלייתם על המלגזות היתה בהסכמתם. שניהם לא היו עובדי יפאורה בעת מתן עדותם בבית המשפט, כך שלכאורה לא היה להם אינטרס לשקר.

קשה לקבל את הגירסה, אותה הכחישו הן אוחיון והן ביטון, לפיה שני הבוגרים לימדו את הקטינים לנהוג. המדובר בכלי מסוכן, כאשר היחיד שנהג בו היה אוחיון, העובד הקבוע במקום מטעם יפאורה. ביטון מסר, כי אף הוא לא נהג במלגזות, אלא היה זה מתפקידו של אוחיון לנהוג בהן. אין זה מתקבל על הדעת שאוחיון, אשר היה ודאי ער לסכנה שיש במלגזה אם ינהג בה קטין שאינו מורשה נהיגה, דרש מהתובע לנהוג בה. יש לזכור, שהתובע ואסי היו עובדים זמניים, למספר ימים או שבועות, כך שההשקעה בפעילות האסורה, לא נראית משתלמת. זאת ועוד: דווקא הנהיגה במלגזה היתה עבודה פחות קשה פיזית מזו של העמסת הארגזים, ולפיכך אין הגירסה כי אוחיון רצה להשתמט מעבודתו ולנצל את הקטינים, סבירה יותר מגירסתו של אוחיון כי לא היו דברים מעולם.

 

17.       לסיכום השאלה, אם הורו אוחיון או ביטון לתובע ולאסי לנהוג במלגזות בעת אירוע התאונה, אני קובעת, כי עדיפה עלי גירסתם של אוחיון ושל ביטון כי הם לא פעלו כך. אוסיף, כי בעוד שלתובע אינטרס ברור בגירסה זו, הרי הן אוחיון והן ביטון, אינם עובדים אצל יפאורה מאז שעבודתם הופסקה בסמוך לתאונה.

השתכנעתי כי המלגזות הוחנו כבר במחסן לאחר סיום העבודה. התובע ניצל את העובדה, כי אוחיון היה עסוק בשיחת טלפון ואילו ביטון שהה בחדר ההלבשה, עלה על המלגזה, התניע אותה ונהג בה לחצר המחסן, שם התהפך וידו נמחצה.

 

18.       מסקנתי היא, אם כן, כי התובע ואסי לא הצליחו לשכנע בטענתם כי התובע נהג על פי הוראתו של אוחיון בעת אירוע התאונה, או כי שני המבוגרים לימדו אותם לנהוג ואף הורו להם להתאמן בנהיגה על המלגזה.

 

19.       על אף הכתוב עד הנה, סבורה אני, כי אוחיון התרשל בתפקידו כמנהל המשמרת, האחראי על עבודתם של הקטינים. לעמדתי, אוחיון ראה את התובע מנסה לנהוג במלגזה בפעמים אחרות ולא נקט אמצעי זהירות מספיקים על מנת למנוע מהתובע ומאסי להמשיך לנהוג על המלגזות.

בסעיף 9 לתצהירו מיום 24/6/96, טען ביטון כי ראה את התובע נוהג רק פעם אחת, ושמע את אוחיון מסלק אותו. הוא לא זכר אם המלגזה הונעה.

בהודעה שמסר במשטרה טען, כי ראה את שניהם נוהגים הרבה פעמים על המלגזה, אולם אוחיון צעק עליהם:

 

            "שאלה: כרמל שאול טוען כי כל יום היה מתאמן על המלגזה האם ראית זאת.

תשובה: ראיתי אותו הרבה פעמים נוהג על המלגזה כולל אסי עובדיה גם הוא היה נוהג על המלגזה ודורון אוחיון כאשר היה רואה אותם היה צועק עליהן ומזהיר אותם מהמלגזה ולא נותן להם לנהוג" (עמ' 2 להודעתו של יגאל ביטון במשטרה ש' 32 - 40).

 

20.       אוחיון טען בעדותו כי רק לו היה רשיון לנהוג על מלגזה וכי איש לא נהג בה מלבדו (הודעתו במשטרה מיום 17/4/96). אוחיון אישר כי בערב התאונה השאיר את מפתח המתנע במלגזה ואילו המלגזה נשארה במחסן (הודעתו הנ"ל). עוד טען אוחיון כי לא ראה את התובע נוהג על המלגזה מעולם.   

בהודעתו מיום 25/8/96 אמר אוחיון, כי הוא תמיד צעק עליהם שלא ינהגו "לא פעם ולא פעמיים אני תפסתי אותם על המלגזה ואז הורדתי אותם בכח מהמלגזה וצעקתי ואיימתי עליהם שאני יפטר אותם" (ש' 39 ואילך).

בתצהירו טען, כי הוא זוכר מקרה או שניים שבהם התובע "ניסה ללא רשותי, ללא הסכמתי ובניגוד להנחיות, להפעיל את המלגזה, ואולם אני מיד הפסקתי הדבר, גערתי בו בתקיפות רבה והזהרתי שהדבר לא יחזור על עצמו".

בעדותו (ע' 108 לפ') העיד כי הפעם הראשונה בה ראה את התובע נוסע על המלגזה היתה ביום התאונה "משהו כמו שעתיים שעה לפני סוף המשמרת" (ע' 109) ובאותה פעם "עצרתי אותם . הורדתי אותם בכוח" (ע' 108).  

 

21.       שוכנעתי מעדותו של ביטון ומאישור, למעשה, של גירסה זו על ידי אוחיון, כי שני המבוגרים ראו את הצעירים נוהגים מדי פעם במלגזות. אוחיון, שהיה העובד הקבוע במקום ואחראי עליהם, העיר לקטינים, אולם הוא לא נקב בכל אמצעי זהירות משמעותי כדי למנוע את הנהיגה: כמו איום בפיטורים, החתמתם על מסמך המזהיר אותם בפיטורים, הודעה לניר הצפון על מנת לנקוט אמצעי משמעת, ובעיקר נקיטה באמצעים שימנעו מהם, פיזית, את הנהיגה, כמו פיקוח על המפתחות במלגזות. הרשלנות מתבטאת בהתנהגותו של אוחיון בעיקר כאשר השאיר את מפתחות המלגזות  בתוך המתנע, מוכנות להתנעה ביום אירוע התאונה, כפי שנהג מימים ימימה. אין זו אלא פרצה הקוראת לגנב. על התרשלות זו, אדון בפרק הבא, הדן ברשלנותן של הנתבעות.

 

התרשלות הנתבעות – ניר הצפון ויפאורה.

 

אחריותן של יפאורה

22.       מעביד חב חובת זהירות כלפי עובדו. עליו לספק לו סביבת עבודה בטוחה וכלים בטוחים. כן מוטל על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולהדריך את העובד בדבר הסיכונים הטמונים בכלים או בציוד המסופקים לו (וראה חוק ארגון הפיקוח על העבודה תקנות בדבר הדרכת עובדים תשמ"ד-1984; ע"א 284/64 חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט(1) 371); ע"א 707/79 וינר את טיקו ואח' נ' אמסלם, פ"ד ל"ה(2) 209, 211-212; ע"א 235/80 ממן נ' בית החולים הפסיכיאטרי טלביה, לא פורסם; ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נ' פרץ גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 271-272; ע"א 5425/97 עיריית ק' מוצקין נ' נטליה דביר פ"ד נג(3) 172

            סיכום חלקי של ההלכה הנוהגת נמצא בציטוט שלהלן:

 

"נראה, שהיום אין עוד צורך לבחינת שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי-הדין השונים ביחס למימדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים. יש ומדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצויינת החובה להזהיר את העובד בפני סכנות קיימות, ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים (ראה, לדוגמא, ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ פ"ד יט(1) 30, 32; ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' מרג'י ואח' פ"ד לד (4) 365, 372-271; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח' וערעור שכנגד פ"ד מב(1) 415, 420 ומראי המקום המופיעים שם). (ע"א 663/88 - שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ , פ"ד מז(3) 225 , 229-230).

 

23.       אוחיון העיד, כי מפתחות המלגזות היו "בסוויצ' של כל אחת מהמלגזות" (ע' 107). גם בחקירתו במשטרה (נ/14) השיב לשאלה מתי סיימו את העבודה: "בשעה תשע וחצי השארתי את המפתחות במתנע והשארתי המלגזה בתוך המחסן". עולה מכך שהמלגזות נשארו במחסן לא נעול כאשר המפתח מוכן ומזומן במתנע. אוחיון העיד כי המלגזה לא נמצאה בטווח ראייתו כאשר ישב במשרד, ואף לא בטווח ראייתו של ביטון אשר נמצא בחדר ההלבשה. היה על אוחיון להוציא את מפתחות המלגזה ולהחזיקם מחוץ להשגתם של עובדים בלתי מורשים. השארת המפתחות במתנע, הוא נוהל עבודה לקוי שאינו עולה בקנה אחד עם סדרי בטיחות סבירים שהיה על המעסיק לקיים בחצריו כדבר שבשגרה ובמיוחד בנסיבות בהן העסיק קטינים.

השארת המפתחות בתוך מתנע המלגזה בנסיבות בהן התובע כבר לקח בעבר את המלגזה ללא רשות ונהג בה באופן פרוע, כאשר הנתבעים לא עשו דבר כדי למנוע את הישנות הסיכון, בעוד שסיכולו היה פשוט כל כך, מהווה רשלנות. כך נקבע גם במקרה דומה :

 

            "ככל שהנתבעות מבקשות ליתן אמון בעדות ע.ה 1 ו-2, שהם אכן זוכרים, בוודאות (לאחר שנים רבות), את אותם הארועים שקדמו לתאונה, בהם הם הזהירו את התובע מלהתקרב למלגזה, הרי שיש לזקוף את הדבר לחובת הנתבעים. עדויות אלה מלמדות שנציגי הנתבעים היו מודעים היטב לסכנות הכרוכות בנהיגה בלתי מורשת ובלתי מבוקרת במלגזה. הם נכחו לדעת באיזה קלות ניתן להשיג גישה למלגזה ולהשתמש בה. לבד מלהזהיר את התובע הם לא דיווחו לכל גורם האחראי על התובע בקבוץ או באולפן אודות אותם הארועים הנטענים. הם גם לא נקטו כל פעולה למניעת גישה בלתי מבוקרת ובעצם חופשית למלגזה.... אזהרה בלבד, לא די בה ובוודאי שהדבר כך במצב שבו אותו אדם, שהתגלה "כמועד" להשתמש במלגזה, התקבל בקלות לעבוד במפעל במשמרת לילה, ללא כל פיקוח נאות". (ת"א (בית-שאן) 284/98 - מרחבקה אלכסנדר נ' קבוץ גבת ואח', תק-של 2004(3), 5555 ,5559).

 

24.       קבעתי כאמור, כי אוחיון היה ער לכך שהנערים התפתו לנהוג על המלגזות על אף שלא היה להם רשיון נהיגה ונסיון בנהיגה. בשל גילם הצעיר, הוא יכול וצריך היה לצפות, כי הם יחזרו ויתפתו לעשות כן. לעמדתי, לא היתה הדרכה מספקת מצידו באשר לסיכון ולאיסור לנהוג ברכב ואף לא נקיטה באמצעים שימנעו מאת הנערים לעלות על המלגזות ולנסות לנהוג בהן. אוחיון וביטון העידו, כי אוחיון נזף בתובע ואסר עליו לנהוג במלגזה. אולם כאמור לעיל, לא יצא בכך אוחיון ידי חובתו.  פירטתי לעיל, אילו אמצעים ניתן היה לנקוט, ושאינם מגיעים לפיטורין. אוחיון לא נקט באף אחד מהם ולא פעל באופן סביר להשנות הסיכון ולמניעתו (באשר לחובות של בעל רכב לשלול סיכון ראה ע"א 557/82 מדינת ישראל נ' אביטן, פ"ד מא(1) 563).

 

25.       אוחיון היה, כאמור, אחראי המשמרת וככזה היה אחראי על התובע. הוא העיד כי תפקידו היה להסביר לתובע את העבודה (ע' 105), כי הוא קבע מה עושים במשמרת ואמר לאנשים מה לעשות (ע' 109). בנסיבות אלה, מאחר שהתרשל, כפי שתיארתי לעיל, אחראיות יפאורה למעשיו, בתוקף היות מעבידות שלו.

זאת ועוד: לא הוכח לפני כי יפאורה הוציאה הנחיות מתאימות – כמו הדרכה של קצין בטיחות או קצין הרכב, אשר יזהיר את הנערים לפני תחילת עבודתם בסיכונים שבכלי הרכב ובעיקר בנהיגה עליהם. אף לא ניתנו הוראות בטיחות מי ישמור על המפתחות וכי אין להשאירם בכלי הרכב, בבחינת מכשול לפני עוור, דהיינו פיתוי לנערים שבגיל זה אינם בוגרים מספיק כדי להבין ולהפנים את הסכנות שבנהיגה בלתי מורשית.

 

26.       למרות שהתובע היה רשום כעובד של נתבעת 1, הרי שמקום עבודתו היה בחצרי הנתבעות. העובדה כי ניר הצפון היתה מעסיקתו, אינה שוללת את הקשר עובד-מעביד בינו לבין יפאורה. הפסיקה מכירה במציאות התעסוקתית הרווחת היום, בה גוף מקצועי עוסק בגיוס כוח אדם ומציב אותו במקומות עבודה שונים על פי דרישות המעסיקים (וראו רע"א 4381/03, ש.כ מאגרי אנוש בע"מ נ' ז.מ. מותגי אופנה בע"מ ואח', תק-על 2005(2), 176, 181).

            בענייננו, היו יפאורה "המעסיק בפועל" של התובע, מי שהיתה להן שליטה על עבודתו:

 

            "על כן תהא זו תופעה טבעית כי פלוני יחשב כעובד לצורך חוק אחד אך לא יחשב כעובד לצורך חוק אחר... כפי שראינו המבחן בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לקביעת יחסי עובד - מעביד הוא מבחן השליטה הגמורה בין שליטה בפועל ובין זכות לשליטה. לענין זה אין כל נפקא מינה למשך השליטה, ואף אין כל חשיבות לשאלה אם בין המעביד לבין העובד קיים חוזה כלשהו ואם חוזה זה אפילו הוא קיים הוא בעל אופי אישי... על כן עשויים חייל המשרת מכח חובה כדין או מתנדב מזדמן שאין עימו כל קשר חוזי, להיות "עובד" (ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ירוחם ניסים פ"ד לה(4) 748, 758, (ת"א (חיפה) 1123/94  דן דוידי נ' עתיד (מעלה צביה) כפר . תק-מח 2001(2), 7540 , 7541).

 

על פי מבחן השליטה וההלכות הנוהגות, יפאורה הן המעסיק בפועל, המעסיק "הקרוב".

 

27.       לסיכום פרק זה, אני קובעת שאוחיון שהיה עובדן של יפאורה, התרשל כלפי התובע, וכי ליפוארה יש אחריות שילוחית למעשיו (וראו סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). כמו כן אחראיות יפאורה לנזקיו של התובע עקב כשלונן למלא חובותיהן כמעביד: הדרכה מספקת ומניעת סיכונים על ידי נהלי עבודה תקינים (באשר להשארת מפתחות בתוך המלגזות כאשר ישנם עובדים נערים בשטח).

 

אחריותה של ניר הצפון

28.       כאמור, ניר הצפון היתה המעבידה אשר הפנתה את התובע לעבוד בחצריהן של יפאורה. היא היתה זו שאמורה לשלם לתובע את שכרו ואת תשלומי המל"ל. 

ניר הצפון טענה, כי התובע הופנה אליה על ידי שירות התעסוקה, כי היא שלחה אותו ליפאורה לעבוד כעובד כללי, בלתי מיומן, וכי מפקח מטעמה, כליפה, הגיע למקום עבודתו של התובע באופן קבוע על מנת לבדוק את תנאי העבודה שלו, כמו גם של אסי ושל ביטון, אשר נשלחו אף הם על ידי ניר הצפון לעבוד באותה עבודה של התובע. נסיבות אלה מצביעות, לדעתי, על קיומה של מערכת יחסים של עובד – מעביד לצורך פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

 

חברת כוח אדם המגייסת עובד לצרכי העסקתו על ידי חברה אחרת חבה באחריות מושגית כמעביד של העובד:

 

            "על קיומה של חובת זהירות מושגית בין חברות כוח האדם לבין עובדיהן דומה שאין כל חולק (ראה ת"א [חיפה] 368/01 ברקוביץ אלכסנדר נ' גדות תעשיות ביוכימיה בע"מ ואח', תק - מח 2003(3), 4725) (ע"א (חיפה) 2898/04  אריה שרותי כוח אדם בע"מ ואח' נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ ואח', תק-מח 2005(4) 8723 , 8726. וראו גם ת"א (י-ם) 445/91 לאה שרון ואח' נ' או.אר.אס ואח', תק-מח 97(4) 823; ע"א 502/78 מ"י נ' ירוחם ניסים ואח', פ"ד לה(4) 748).

 

בין החובות המוטלות על חברת כוח אדם גם החובה לוודא שהיא אינה מציבה את העובד בסביבת עבודה הטומנת סיכונים שאינם סבירים, ומוטל עליה למונעם כדרך שמעביד סביר היה נוהג. כך נקבע בשורה של פסקי דין:

 

"אין חולק שחברת כוח האדם חייבת לוודא שהמזמין אצלו מוצב העובד, מקיים סביבת עבודה בטוחה. חברת כוח אדם השולחת עובד חייבת לוודא כי אצל אותו מזמין ישנה הקפדה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים. קבלן כוח אדם שאינו מוודא זאת, מפר את חובת הזהירות כלפי העובדים (ראה ע"א (י"ם) 4272/03, פ.ס. הנדסה ותכנון נ' שרחה מוחמד, דינים מחוזי, לד(3) 255; ע"א 686/77 מרג'י משה נ' מקורות חרות מים לישראל בע"מ, פד"י לד(4), 365, ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה פ"ד מב(1) 421,372)". (ע"א 2898/04 לעיל, בפסקה 18).

 

            ניר הצפון טענה, כי מילאה חובתה, בכך ששלחה את נציגה, מנהל האזור  כליפה כהן, לפקח על העובדים מטעמה באתרים השונים. בעדותו בבית המשפט אמר כליפה, כי היה מבקר באתר הנתבעות "פעמיים שלוש ביום" (ע' 50). עוד טען כי הדריך את התובע במגוון נושאים וכן כי "נתתי הדרכה בנושא בטיחות" (ע' 53). כליפה העיד עוד כי בביקוריו היה בודק "שהכל בסדר ואין חריגות ואין דברים שמסכנים אותו" (ע' 55) ושבביקורים שלו לא ראה דברים חריגים (ע' 56).

ביטון הצהיר, כי כליפה היה מגיע לאתר העבודה פעמיים בשבוע. בעדותו אמר כי היה מגיע פעמיים בשבוע לישיבה, אך היה נכנס לאתר כל יום שכן עבד בטבריה.

 

29.       אינני מקבלת את הטענה, כי כליפה הזהיר את התובע שלא לנהוג על מלגזה. לא האמנתי לו בטענתו זו. לא שוכנעתי כי כליפה שם לבו לכך שהמלגזות מהוות גורם מסכן לשני הבחורים הצעירים, בייחוד בשל הפיתוי לנהוג בהן בגיל זה. אף לא שוכנעתי כי כליפה אכן פגש את הנערים, כפי שאמר, באופן קבוע: בעדותו טען כי  ביקר שלוש פעמים בשבוע בשעות הבוקר, בין 6:00 לבין  12:00. התובע עבד במשמרת אחר הצהריים, דהיינו מ-15:00 או 16:00 (עמ' 54 מש' 8). ביקוריו של כליפא לא התקיימו, אם כן, מעולם במועד המשמרת של התובע. מקובלת עלי גרסת התובע, שטען כי רק ביום הראשון לעבודה נפגש עם  כליפה, כאשר הביאו למקום העבודה ביפאורה ולאחר מכן לא ראה אותו יותר.

מחובתו של כליפה היה להזהיר את הקטין שלא לנהוג במלגזה, ואף להזהירו, עקב חובתו להבחין בפיתוי שבנהיגה לגיל זה, כי יפוטר לאלתר אם ינהג במלגזה. כן היתה עליו החובה להזהיר את הממונה מטעם יפאורה במחסן, את אוחיון, לנקוט אמצעי בטיחות על מנת שהקטינים לא ינסו לנהוג במלגזה, וכן כי מפתחות המלגזה לא יהיו זמינות לקטינים.

חובת הזהירות החלה על מעביד לגבי מכונה או כלי עבודה מסוכנים, משתרעת גם על כלי עבודה שלא בהכרח הנפגע הוא אשר עבד עליהם ודי שנפגע מהם כדי שהמקרה יתיישב  עם קיומה של רשלנות לכאורה מצד המעביד (ראה בהתאמה ע"א 697/72 ויסמונסקי נ' "מרכבים" מפעלי מתכת בע"מ . פ"ד כח(1), 429 , 432-433 וכן ע"א 415/61 טרבלסי נ' "קלר את קרטין" ואח' ; פ"ד יז(1) 289, 291).

 

30.       עוד אוסיף, כי לא האמנתי לתובע ולאסי כי ביטון אף הוא נתן להם הדרכה על המלגזות. ביטון לא היה בעל תפקיד פיקוחי או פיקודי כלפי התובע. ההבדל היחיד ביניהם היה גילם: התובע בן 15.5 וביטון – כבן 23 שנים. על אף שניר הצפון חבה באחריות שילוחית למעשיו של ביטון, מאחר שגם הוא נשלח על ידה לעבוד ביפאורה,  הרי בהעדר חבות המקימה רשלנות מצידו של ביטון כלפי התובע, אין לחייב את ניר הצפון בגין מעשיו של ביטון, אלא בשל התרשלותה היא.

 

31.       לסיכום פרק זה, סבורה אני כי ניר הצפון חבה גם היא לפצות את התובע ובניכוי רשלנותו התורמת.

 

32.       עוד אוסיף כי לא מצאתי שקמה לנתבעות חבות לפצות את התובע בעילות של הפרת חובה חקוקה, בשל עצם העסקתו על ידן, בהיותו כבן 15.5 שנים ובשל כך שהועסק בשעות הלילה או במקום שבו יש מלגזה.

התובע נשלח לניר הצפון על ידי משרד התעסוקה. היתה זו עבודה זמנית, ככל הנראה לתקופת חופשת הפסח. לפיכך אינני סבורה שיש קשר סיבתי בין היותו קטין והעסקתו אצל הנתבעות לבין התאונה. כמו כן, אמנם התובע הועסק במשמרת אחר-הצהריים, והם המשיכו לעבוד, ככל הנראה, גם בסביבות השעה 21:00, שכן התאונה קרתה קרוב לשעה 22:00, אולם התאונה לא קרתה בשל השעה המאוחרת אלא בגלל נהיגתו של התובע.

 

רשלנות תורמת וחלוקת הנזק

33.       הנתבעות טוענות כי התובע הסתכן מרצון ולחילופין, כי רשלנותו התורמת הגיעה לשיעור של מלוא הנזק.

סעיף 5 לפקודת הנזיקין קובע 3 תנאים מצטברים  לשלילת אחריות המזיק בגין הסתכנות מרצון: ידיעת הניזוק אודות הסיכון והערכת אופיו המסוכן, חשיפתו לסיכון ורצונו לחשוף עצמו לסיכון ולתוצאותיו המשפטיות (ע"א 973/03 אבנר בגא נ' אלי מלול, תק-על 2005(4) 1085, פסקה 14). כדי שתעמוד לנתבעים הגנת ההסתכנות מרצון, עליהם להוכיח כי התקיימו 3 התנאים הנ"ל. הפסיקה חזרה וקבעה, כי רק במקרים חריגים תוכר הטענה:

 

            "...הגנת ההסתכנות מרצון תוכל להצליח אך לעיתים נדירות ביותר. רק בנסיבות מיוחדות במינן ויוצאות דופן יוותר אדם סביר מרצונו על זכותו לתבוע פיצויים בשל עוולה שתיעשה לו – וכבר שמו החוקרים את לבם לעובדה שהגנה זו נכשלה ברובם ככולם של המשפטים בהם נטענה" (ע"א 987/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס נ' אברהם קורן, פ"ד לא(1) 660, 66).

 

            הוכחת 3 התנאים אינה פשוטה, וכך נאמר בעניין זה בע"א 1354/97 עכאשה מחמוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 193, 204:

 

"הרצון להסתכן חייב להתבסס, איפוא, על ידיעת מצב הדברים שגרמו לנזק. ידיעה זו אינה רק ידיעה של העובדות היוצרות את הסכנה כי אם הערכת מהותה של הסכנה (Presser & Keeton On the Law of Torts (5th ED., 1984) 487). באשר לדרישת ה'חשיפה', אין עניינה אך ידיעה על דבר התרחשות הנזק, אלא חשיפה לתוצאותיו המשפטיות של הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 147). הגנת ההסתכנות מרצון תעמוד לנתבע רק בנסיבות בהן הסכים התובע לקבל על עצמו את הסיכון של פגיעה ללא פיצוי (ע"א 119/86 בני בת ים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה, פ"ד מו(5) 727)".

 

34.       בנסיבות העניין, אינני סבורה כי התובע חשף עצמו מרצון לנזק, תוך שידע את מצב הדברים שגרם לנזק. אין ספק בעיני, כי אף לא ידע שאם ייגרם נזק, הוא זה שיישא בהפסד ולא המזיק. קל וחומר לאור גילו הצעיר של התובע.

            על כן, אינני מקבלת את טענת הנתבעים באשר להסתכנות מרצון של התובע.

 

רשלנות תורמת

35.       ההלכה היא כי רמת הזהירות הנדרשת מעובד במהלך עבודתו איננה מגיעה לרמה של זו הנדרשת ממעביד, ואין מקפידים עם העובד (ראו: ע"א 617/80 מכלוף גבאי נ' תע"ל, פ"ד לו(3) 337; ע"א 701/77 רשות הנמלים בישראל נ' מספי עזרא, פ"ד לג(1) 737; ע"א 477/85 בוארון נ. עירית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415). הנטייה היא, שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "האשם התורם", אלא "במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 3769/97 דהן שמעון (פסול דין) ו-2 אח' נ' אביבה דני, פ"ד נג(5), 581, 587-588).

רמת הזהירות הנדרשת מאדם אף לגבי שלומו הגופני הוא, מושפעת מנתונים שונים, וגילו של הנפגע הוא אחד מהם. מידת האחריות של הקטין כלפי עצמו מוערכת ב"התחשבות בכושר השיפוט המוגבל של ילד ממוצע בגילו של הניזוק." (ג. טדסקי י. אנגלרד, א. ברק, מ.חשין, דיני הנזיקין (תשל"ז), 244-243). הרשלנות התורמת המיוחסת לו תושפע על כן ממבחן צפיות אובייקטיבי של יכולת ההבנה של הסיכונים הטמונים בפעולותיו של ילד "סביר" בן גילו של התובע. בפסק הדין המוביל, בעניין ועקנין, נדרש בית המשפט לשאלת רשלנותו התורמת של תובע-קטין וכך קבע:

 

            "האם נער רגיל בגילו של המערער היה נזהר יותר ממנו? נראה לי, כי התשובה על כך היא בחיוב. יש לדרוש מנער בן 15, בעל תבונה וידע רגילים, לחוש בסכנה, הטמונה בקפיצת ראש למים רדודים, תוך הקדמת ריצה לקפיצה. עם זאת, בחלוקת האשם בין הניזוק לבין המזיקים, עיקר האשם רובץ על האחרונים. נראה לי, על-כן, כי יש לייחס למערער אשם תורם בשיעור של 33%". (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח' . פ"ד לז(1), 113 , 150-151).

 

            בת.א (בית שאן) 284/98 מרחבקה אלכסנדר נ' קיבוץ גבת ואח', תק-על 2004(3) 5555, נדון מקרה דומה לשלנו, בו נפגע נער בן 17 אשר נהג על מלגזה ללא היתר והמלגזה התהפכה. גם שם היה אמור הנער לעבוד באריזת מוצרים והעמסתם על משטח. בית המשפט העמיד שם את האשם התורם בשיעור של 50%. התובע במקרה שלפני, היה כאמור כבן 15.5 וההפרש של קרוב לשנתיים לעומת גיל הניזוק בפרשת מרחבקה הנ"ל הוא משמעותי. ההבדל מתבטא, בין היתר, גם בכושר השיפוט ובהבנת הסיכונים הטמונים בהתנהגות פזיזה. 

 

36.       בשיקלול חובת הזהירות המוגברת של המעביד כלפי עובדו (וראו גם ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו פ"ד לו(2), 592; ע"א 417/75 בן דוד נ' מפעלי טכסטיל כורדאנה, פ"ד לא(1) 827), בנסיבות התרשלותן של הנתבעות לנקוט אמצעי זהירות פשוט כהוצאת המפתח מהמתנע, בשילוב עם גילו הצעיר של התובע, ומנגד בהתחשב בכך שהתובע היה בגיל שהבין את הסיכונים שבנהיגה ללא רשיון נהיגה, ללא מיומנות וללא השגחה, אני קובעת כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 25%.

 

37.       בחלוקת הנזק בין ניר הצפון לבין יפאורה, ובהתחשב בכך שיפאורה היו המעבידות בעלות השליטה עליו ועל החצרים והציוד בהם ארעה התאונה, אני פוסקת כי ניר הצפון תישא ב- 15% מהנזק, ואילו יפאורה ישאו ב- 60% .

 

ההודעות לצד ג' 

 

ההודעה של ש. ניר הצפון לסהר/הראל

38.       הן ניר הצפון והן יפאורה היו מבוטחות בביטוח חבות מנהלים. ניר  הצפון היתה מבוטחת בפוליסה של "סהר" ואח"כ ב"הראל", שנטלה על עצמה את חבויותיה של סהר. יפאורה היתה מבוטחת ב"הפניקס", שבתחילת המשפט טענה, שאין היא חבה כלפי יפאורה, אולם הודיעה במהלך שמיעת הראיות, כי היא מסכימה לקבל עליה את החבות. לא כך עשו סהר/הראל.

סהר הוציאה פוליסת חבות מעבידים. בפוליסה הוחרגה חבותה של סהר לנזק עקב שימוש ברכב מנועי:

 

            "המבטח לא יהיה אחראי לפי פוליסה זו ל:

            ...

1. חבות כלשהי שעשויה לחול על המבוטח כתוצאה מנזק גוף שנגרם עקב שימוש ברכב מנועי או מעורבות בתאונת דרכים.

"נזק גוף", "שימוש ברכב מנועי", "תאונת דרכים" בסעיף זה – כהגדרתם בעת קרות מקרה הביטוח, בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975".

 

            לעמדתי, אין ספק כי התאונה הנדונה, הוחרגה מתחולת הפוליסה בהיות המלגזה "רכב מנועי". המלגזה שנסעה בחצרי יפאורה לצורך הסעת מטענים ממלאת את התנאים להיותה "רכב מנועי" (ראו: רע"א 613/95 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עופר נחום, פ"ד נא(4) 659; ע"א 1780/00 רמי תעשיות קרמיקה (1991) נ' ניר אבו זלאם, פ"ד נה(5) 485).

            לעומת נוסח זה של סעיף האחריות, הנוסח בפוליסה של יפאורה בחברת הפניקס היה, שאין היא מכסה "כל חבות שמכוסה על פי חוק הפלת"ד" (וראו תצהירו – נ/22 - של רביד, מי שהיה יועץ הביטוח של יפאורה).

 

39.       עוד הוסיפה ניר הצפון וטענה, כי באותה תקופה, בה היא רכשה את הפוליסה, הדעה היתה כי מלגזה איננה "כלי רכב מנועי". מכאן שאומד דעתם של הצדדים בפוליסה לא היה להחריג שימוש במלגזה. ניר הצפון טוענת, כי התאונה היא תאונת דרכים, כיוון שרק בשנת 2005 החליט המחוקק לחייב את הנוהג במלגזה, ברשיון נהיגה וזאת בתקנה 179 וכן סעיף 1(6) לתקנות.

לא אוכל לקבל טענה זו. אומד דעת הצדדים, כעולה מנוסח הסעיף, היה להחריג כל מקרה של מעורבות בתאונות דרכים. היו וודאי חילוקי דעות לפני מתן פסק הדין בעניין קרנית נ' עופר נחום באשר לשאלה אם מלגזה היא רכב מנועי, אולם לא שוכנעתי שמנסח הפוליסה לא התכוון להחריג גם את השימוש במלגזה, אם ייפסק שהיא רכב מנועי.

 

40.       עוד טענה ניר הצפון, כי המונח "רכב מנועי" צריך להתפרש לפי סעיף הרחבה במפרט היועצים לביטוח, ברי"פ, שכן נכתב ברשימה כי "מוצהר ומוסכם בזה כי הבטוח על פי פוליסה זו כפוף ל: - מפרט ברי"פ, יועצים לניהול סיכונים בע"מ....". באותו מפרט נאמר בעמ' 6 בסעיף יא, כי "מו"מ כי הפוליסה מורחבת לכלול האירועים אשר הוחרגו מחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (תיקון 8) וכל תוספת/ות ו/או תיקון/ים אחר/ים אשר יבואו בעקבותיהם". מכאן, לעמדת ניר הצפון, שהכוונה היתה להכניס סעיף זה לפוליסה שתכלול כל מקרה שאינו נופל לחוק פלת"ד. אולם, מסיבה כלשהי, אולי בשל ויתורם של הצדדים, ההחרגה של "רכב מנועי" נכנסה לפוליסה.

 

ההודעה לצד ג' מטעם ניר הצפון לברי"פ

41.       אין מחלוקת כי ניר הצפון שכרה את שירותיה של ברי"פ יועצים על מנת להבטיח את הביטוח "ההולם ביותר" (תצהירו של אלבז, מנהלה של ניר הצפון), בהסתמכה על כך שהיא מומחית בשטח זה.

ברי"פ יועצים חבה חובת זהירות כלפי לקוחתה, ניר הצפון (וראו ע"א 209/85 עיריית קריית אתא נ' אילנקו בע"מ, פ"ד מב(1) 190). חובה זו התבטאה במקרה זה בשתיים: ראשית, לדאוג כי הסעיף יותאם כך שיכסה גם תאונות שהן תאונות דרכים, אולם הוחרגו מחוק פלת"ד. שנית, לבדוק מדוע לא הוכנס הסעיף שמופיע במפרט ולדאוג כי יוכנס, או למצער להבהיר לניר הצפון כי מקרים כאלה אינם נכנסים לגדרה של הפוליסה (וראו בספרו של י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונת דרכים (מהדורה שלישית-תשס"ה) עמ' 207, שם מזכיר המחבר כי יש חשיבות שחובות הביטוח יכסו יותר מאשר הכיסוי לפי חוק פלת"ד).

לא שוכנעתי, כי ברי"פ יועצים אכן הבהירה לניר הצפון כי הפוליסה איננה מכסה אירועים אשר הם "שימוש ברכב מנועי" אולם אינם "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק פלת"ד. ניתן להניח, משיקולים של סבירות, כי ניר הצפון כן היתה רוכשת פוליסה, שבה יופיע הסעיף המרחיב אותה, כך שתחול גם על המקרים שחוק פלת"ד אינו קובע לגביהם את האחריות על פי החוק, שכן ניר הצפון העסיקה עובדים רבים, גם צעירים, שבוודאי הוסעו ממקום למקום או עבדו במפעלים דוגמת יפאורה, מקום שעלולה להתרחש תאונת דרכים שחוק פלת"ד אינו חל עליה.

 

            לפיכך, אני קובעת כי על ברי"פ יועצים לשלם לניר הצפון כל סכום שתחוב בו על פי פסק דין זה.   

 

הנזק

 

נכותו הרפואית של התובע

42.       המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 59.5% והפעיל את תקנה 15, סה"כ 74% .

התובע הגיש חוות דעת רפואיות כדלקמן: דר' שטאל, מומחה בתחום הכירורגיה האורטופדית, קבע, כי לתובע נותרו 52.5% בגין כריתת חלקים מכף יד ימין.

דר' ירון הר ישי, מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית מטעם הנאשם, קבע, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין צלקות.

סה"כ הנכות המשוקללת לפי מומחי התובע, היתה בשיעור 62%.

שני המומחים סברו, כי יש להפעיל את תקנה 15 לתקנות המל"ל.

 

            פרופ' שטיין, מומחה בתחום הכירורגיה האורטופדית, שנתן חוות דעת לנתבעות, קבע כי לתובע נותרו 47.6% ניכות לצמיתות בתחום זה.

פרופ' דן מלר, מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, שנתן גם הוא חוות דעת מטעמן של הנתבעות, קבע, כי הנכות הצמיתה בתחום הפלסטיקה, היא 15%

סה"כ הניכות משוקללת על פי חוות דעת הנתבעים, היתה  55.5%.

 

43.       לאחר שבחנתי את חוות דעת המומחים, כאשר בתחום הפלסטיקה העדפתי את חוות דעתו של פרופ' מלר, אני מעמידה את ניכותו המשוקללת הרפואית של התובע על 60%.

 

הנכות התיפקודית

44.       התובע טוען כי היו לו נתונים, לפיהם, אלמלא התאונה, הוא יכול היה ללמוד מקצוע מכניס, ובכוונתו היה ללמוד הנדסת אלקטרוניקה ולהשתלב בעבודה ששכרה גבוה. עקב נכותו הקשה ומראהו המרתיע, נפגעו סיכוייו בשוק העבודה ואף בחיי היומיום הוא מתקשה במשימות פשוטות כגון גריבת גרביים,  שריכת נעליים והכנת אוכל. הוא אינו יכול לעסוק בספורט, מתעייף בקלות ואינו מסוגל לעבוד שעות ארוכות. הוא נדחה על ידי הצבא, ולא שירת שירות חובה.

מנגד, התובע עבר חלק מבחינות בגרות ואף למד הנהלת חשבונות דרגה 2 וכן למד במכללת עמק הירדן לתואר הנדסאי מחשבים. התובע עבד במועד הגשת סיכומיו באתר אינטרנט לממכר מוצרים ברשת והשתכר כ-4,000 לחודש, אולם – לעמדתו – אם ייפלט ממקום עבודתו, יקשה עליו לשוב ולהשתלב בשוק העבודה.

התובע טען, שבנסיבות אלה יש לקבוע את נכותו התפקודית בגובה 90%.

הנתבעות טענו, כי בשל גילו הצעיר, יש לתובע יכולת שיקום טובה והוא יסתגל למומו ויבחר מקצוע מכניס אחר, המותאם למומו.

לעמדתן, לא עולה הפגיעה התפקודית על 25%.

 

45.       כשראיות הצדדים וטיעוניהם מול עיני, הגעתי למסקנה, כי יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע לעתיד, על 60%, כשיעור נכותו הרפואית. התובע נפגע בגיל צעיר יחסית, כך שהיה באפשרותו להתאים עצמו למומו (ע"א 746/81 המועצה המקומית נחלת יהודה נ' מאיר זדה, פ"ד ל"ט(1) 19). נכותו היא, אמנם, ביד ימין, שהיא היד הדומיננטית והיא מקשה עליו לא רק במקצועות הדורשים כח ושימוש בידיים, אלא גם במקצועות עתירי ידע, אולם התובע מצא לעצמו עבודה, וסבורה אני כי יוכל להשתלב בעבודות כמו שיווק וכח אדם, על אף מומו, שיגביל אותו במידת מה בכתיבה. זאת ועוד: אם ייפלט התובע ממקום עבודה, יהיה עליו לעמוד בתחרות עם אחרים, שאינם לוקים בניכותו. ניתן להניח, כי ההפסקות בין עבודה לעבודה יהיו ארוכות יותר מאשר אלמלא מומו. על קביעת הנכות התפקודית הנקבעת כפי הנכות הרפואית אצל נפגעים קטינים ראו: ע"א 311/85 אפראימוב נ' גבאי, פ"ד מב(3) 191; ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ, תק-על 92(4) 360; וכן בספרו של דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית) 1997 עמ' 341-349).  

 

הבסיס לחישוב אובדן ההשתכרות

46.       התובע טוען, כי היה בעל סיכויים גבוהים להשתכר שכר גבוה בענף האלקטרוניקה, שכן התכוון ללמוד הנדסת אלקטרוניקה, אך כתוצאה מפגיעתו, נמנע ממנו לממש את תוכניתו. הנתבעות טוענות, כי ציוניו של התובע לפני התאונה אינם מצביעים על כך, אלא על תלמיד בעל כישורים ממוצעים. ההלכה הנוהגת היא כי יש להעריך הפסדי ההשתכרות של  קטינים על פי השכר הממוצע במשק (וראו, ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר (קטין), פ"ד מה(1) 580, 591). בפני התובע לא חסומה הדרך להוכיח אחרת, אולם:

 

            "כל זאת עד שיובאו בפני בית משפט ראיות על כושר אינטלקטואלי בולט של הקטין, או נטייה בולטת שלו לתחום תעסוקה או אמנות, וכן יוכח השכר הממוצע במקצוע שעל-פי הנטען היה הקטין בוחר בו אלמלא התאונה (ע"א 61/89 הנ"ל בעמ' 591). או אז יהא מקום, לצורך חישוב אקטוארי, לסטות מן הכלל האמור ולקבוע בסיס חישוב גבוה יותר מן השכר הממוצע במשק" (ע"א 5826/90  בן סטילוגלו ואח' נ' משה שמש ואח', תק-על 94(2) 2674, 2676).

 

            לא מצאתי נימוקים משכנעים התומכים בטענת התובע כי היו לו סיכויים טובים להשתכר יותר מהשכר הממוצע במשק. חישוב נזקיו יתבסס איפה על בסיס השכר הממוצע במשק. 

 

להלן חישוב הפיצויים המגיע לתובע

47.       כאב וסבל:

            התובע סבר שיש לפסוק לו בראש נזק זה, 600,000 ₪.

            ניר הצפון טוענת לפיצוי בסך 153,028 המבוסס על 92 ימי אישפוז ו- 55.5% נכות.

יפאורה טוענות לפיצוי של 200,000 ₪.

 

התובע כאמור אושפז 92 יום ונכותו הרפואית הצמיתה היא בשיעור 60%. על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 (להלן: "תקנות הפלת"ד") מגיעים הפיצויים בגין כאב וסבל משוערכים להיום ל- 180,333 ₪.

בתאונת עבודה אין התובע מוגבל לפיצוי על פי הקבוע בתקנות הפלת"ד. קביעת גובה הפיצוי על פי דיני הנזיקין מבוססת "על יסוד כאבו וסבלו של הנפגע הספציפי העומד בפני בית-המשפט" (ספרו של קציר, עמ' 612 וראו גם ע"א 180/88 יצחק עוזרי נ' ראובן שרופי ואח' תק-על 90(3) 606 , 607).

            בנסיבות מקרה זה, בהתחשב באישפוז הארוך, הניתוחים שעבר התובע והנזק האסתטי הבולט, שבוודאי יש בו כדי להפריע במציאת בן זוג, אני קובעת פיצוי בגובה 300,000 ש"ח.

 

48.       הפסד שכר לעבר:

            התובע טוען להפסדי שכר לעבר לתקופות חופשותיו מבית הספר בסך 15,350 ₪ וכן 3,300 ₪ נוספים בתום לימודיו וכן להפסדים כתוצאה מכך שלא שירת בצה"ל בסכום של 117,000 ₪ + מענק שחרור וכן 81,050 ₪  ובסה"כ 246,544 ש"ח.

ניר הצפון טוענת כי ראש נזק זה הוא תיאורטי בלבד ומציעה 5,000 ₪.

יפאורה  מציעות להעמיד את נזקי העבר על 50,000 ₪ וטוענות כי יש לקזז את אובדן התמיכה הצבאית כנגד הקדמת כניסתו ללימודים ולשוק העבודה.

התובע עבד ימים ספורים כפועל בחופשת הפסח. ניתן להסיק מכך, כי לפחות בחלק מחופשותיו הוא היה עובד אלמלא התאונה. אני קובעת את הפסדי הכנסותיו עד לשירותו הצבאי על הסכום של 15,000 ₪ להיום.

 

49.       אובדן כושר השתכרות בגין אי יכולת לשרת בצבא:

באשר לשירות הצבאי, הרי אמנם לתובע היו הכנסות מסויימות מצה"ל (מזון וכיוצ"ב ומשכורת חייל בצבא חובה) אם היה משרת, אולם מנגד, מכיוון שלא גוייס לצה"ל, הוא יכול היה להשתכר במומו בשיעור של 40% מהשכר הממוצע במשק.

ההלכה בדבר פיצוי לניזוק, אשר אלמלא פציעתו בתאונה היה משרת בצבא, נקבעה ב- ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 760. הוחלט באותה פרשה, כי יש לפצות בגין תקופה זו, בין הגילאים 18-21, לפי 70% השכר הממוצע במשק. הנפגע שם סבל מנכות תפקודית בשיעור 100%. גם בע"א 5826/90 סטילוגלו נ' שמש (צוטט לעיל בפסקה 46). באותה פרשה, הנפגע איבד מכושר השתכרותו בשיעור של 40% בגין התאונה, כך שבתקופה בה היה אמור לשרת בצבא, יכול לעבוד ולהשתכר למחייתו. כך נקבע שם:

 

                        "בנסיבות אלה הדרך הראויה היא להעניק למערער פיצוי חלקי בגובה ההפרש בין מלוא הוצאות המחיה שלו בתקופה האמורה (70% מהשכר הממוצע במשק) לבין משכורתו הצפויה באותה תקופה. כיוון שהעמדנו את נכותו התפקודית של המערער על 40%, משמע כי הוא צפוי בתקופה הנדונה להשתכר 60% מהשכר הממוצע במשק. לפיכך על המשיבים לשאת רק בהפרש שבין הוצאות המחיה הצפויות ובין המשכורת הצפויה, ששיעורו 10% (מתוך השכר הממוצע במשק)".

 

חישוב דומה נערך אף ב- ע"א 1972/03 שרון נ' רקובה (ניתן ביום 11.10.05, פורסם באתר נבו).

בענייננו, נקבעה לתובע נכות תפקודית בשיעור 60%. לפיכך, ולפי ההלכה שהובאה לעיל, יש לפצותו לפי 30% השכר הממוצע במשק (ההפרש בין 40% יכולת השתכרות של התובע בפועל, לבין 70% מהשכר הממוצע במשק, שנקבע כפיצוי עבור הוצאות המחיה בתקופת הצבא).

נכון להיום, השכר הממוצע במשק הוא 7,861 ₪. על כן, הפיצוי עבור התקופה שבין הגילאים 18-21, לפי 30% מהשכר הממוצע במשק במכפלת 36 חודשים ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, הוא בסך של 113,000 ₪ (במעוגל).

 

50.       הפסדי עבר בגין התקופה מיום הגיע התובע לגיל 21 עד היום

התובע עובד החל מחודש 4/2003 כמנהל מכירות באתר האינטרנט "דייליסייל". הוא טען בסיכומים כי הוא מרוויח כ- 3,900 ₪ בחודש. התובע אף צירף תלושי שכר מתחילת עבודתו עד לחודש 11/2004. ממוצע תלושי השכר של התובע הוא 3,400 ₪ לחודש. ממוצע זה אינו מגיע ל- 60% השכר הממוצע במשק, ועל כן חישוב הפסדיו לעבר, מיום הגיע התובע לגיל 21 ועד היום, ייערך לפי השכר הממוצע במשק נכון להיום במכפלת הנכות התפקודית, בתוספת ריבית מאמצע התקופה, ובסה"כ 336,000 ₪ (במעוגל).  

 

סה"כ יש לפצות את התובע בגין הפסדי שכר לעבר בסך של 464,000 ₪.

 

51.       הפסדי שכר לעתיד

הפיצוי בגין ראש נזק זה, לפי השכר הממוצע במשק במכפלת הנכות התפקודית של התובע (60%) עד הגיעו לגיל 67, הוא בסך 1,192,000 ₪ (במעוגל).

 

52.       עזרת צד ג' עבר:

התובע מבקש לעבר 150,000 ₪ .

הנתבעות טוענות, כי אין ראיות בדבר העדרות הורי התובע מהעבודה בגין פציעתו, וכי צעירים רבים בגילו ממשיכים לגור בבית הוריהם. עוד נטען, כי התובע קיבל עזרה מבנות שירות לאומי ולכן הנתבעות סבורות כי אין מקום לפיצוי בראש נזק זה.

התובע קיבל עזרה מוגברת מבני משפחתו בתקופת אישפוזו הארוכה וקרוב לודאי שגם בתקופת ההחלמה שלאחריה. לפיכך, אני סבורה כי יש מקום לפיצוי בראש נזק זה בסכום של 50,000 להיום.

 

53.       עזרת צד ג' לעתיד:

התובע טוען שהוא מתקשה בפעולות יומיומיות פשוטות ויזקק לעזרה לאחר שיעזוב את בית הוריו. הוא מעריך את הסיוע בערך של 2,000 ₪ לחודש ובהוון 655,720 ₪.

הנתבעות  סבורות כי עקב מגבלותיו יש לפסוק לו באופן גלובלי 75,000 ₪.

מקובל עלי שהפגיעה בידו הימנית של התובע תצריך עזרה במכלול התחומים של החזקת הבית, לתקופה בה לא יתגורר עם הוריו. אני מעריכה באופן גלובלי את הפיצוי בראש נזק וקובעת לו סכום של 170,000 ₪.

           

54.       הוצאות רפואיות נסיעות ואחרות, עבר ועתיד:

התובע טען, כי הוצאותיו לעבר הסתכמו ב-1,500 ₪ לחודש ובסה"כ 162,000 ₪, וצרף קבלות  על סך 30,000 ש"ח. גם לגבי העתיד הוא טען כי צפויות לו הוצאות חודשיות בגובה 1,500 ₪, בנוסף הוא יזדקק לרופאים פרטיים, ניתוחים נוספים ואביזרים שונים. התובע העריך כי הוצאותיו  לעתיד הן  491,790 ₪.

הנתבעות טענו, כי התובע זכאי לקבל את צרכיו הרפואיים כנפגע בעבודה, מהמוסד לביטוח לאומי, ולפיכך אין לפצותו בראש נזק זה.

55.       התובע לא הביא ראיות לצורך בניתוחים או טיפולים אחרים שאינו זכאי להם מכוח זכאותו כנפגע תאונת עבודה ועל פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (ראו ע"א 6881/95, 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' דוד ועופרה אלחדד, פ"ד נא(2) 724). החשבוניות החלקיות שצרף הן, למשל, של מרשמי אנטיביוטיקה ותרופות שונות, של מחשב נייד, שרותי הסעות, דלק, טלפון נייד ומזון, חלקם אינם רלוונטיים לנזקים הנתבעים.

אני קובעת כי יש לפצות את התובע בגין הוצאות אלה של העבר, נסיעות ושרותי עזר, החזר גלובלי בסך 25,000 ₪. 

אני פוסקת לו לגבי העתיד, בגין תרופות, אביזרים וטיפולים שאינם בסל הבריאות, סכום גלובאלי של  40,000 ₪.

 

56.       ניידות:

התובע טען, שהוא זקוק לרכב משל עצמו וכי הערכת הוצאותיו לחודש הן 1,000 ₪ ובסך הכל לאחר היוון 367,860 ₪.

הנתבעות טענו כי התובע אינו זקוק לרכב בשל התאונה וסביר שהיה רוכש לעצמו רכב בלא קשר עם התאונה.

נכותו של התובע הינה בכף ידו והתובע אינו סובל ממגבלת ניידות ואין למעשה מניעה שישתמש בתחבורה ציבורית. גם במקרים בהם הצדיקה הנכות הכרה בפיצויי ניידות, קבע בית המשפט:

 

            "כדי שהתובע יפוצה רק כשיעור נזקו ולא מעבר לכך, צריך היה להפחית את עלות הוצאות הניידות שהיו צפויות לו לולא הפגיעה המוחית מהעלות של רכישת והחזקת הרכב". (ע"א 3263/96  קופת חולים הכללית נ' ינון שבודי ו-2 אח' , פ"ד נב(3) 817 , 832-833).

 

            התובע לא הוכיח כי יגרמו לו הוצאות ניידות מוגברות עקב פגיעתו, החורגות מההוצאות הקבועות בהן נושא כל בעל רכב. לטענתו כי הוא נזקק לרכב אוטומטי אין נפקות במישור הפיצוי שכן מרבית כלי הרכב כיום הם בעלי גיר אוטומטי, ואין צורך בהתאמה מיוחדת הכרוכה בעלויות נוספות. במציאות של ימינו ניתן לצפות שהתובע היה רוכש מכונית לצרכיו, ללא קשר עם נכותו (ראו ע"א 3263/96 לעיל). המסקנה היא, כי התביעה בראש נזק זה נדחית.

57.       הפסדי פנסיה:

התובע מבסס את הערכתו להפסדים על בסיס שכר של 15,000 ₪. בהתאם לכך הוא טוען לנזק, כולל הפרשי עבר,  בסך 228,990 ₪.

הנתבעות סבורות כי אין לפסוק פיצוי שכן התובע בתחילת דרכו, משתכר על פי גילו ואינו מנוע מלעסוק בעבודות אשר יקנו לו בטחון פנסיוני.

התובע נפגע בהיותו קטין ועל כן גם נושא הביטוח הפנסיוני אינו מתבסס על נתוני עבודתו אלא הוא נקבע כהערכה. אינני מקבלת את טענת הנתבעות כי אין לדעת האם היה רוכש זכויות פנסיוניות, נעלם זה אינו יכול לפעול כנגד ניזוק בעקר לנוכח המציאות בארץ לפיה רוכשים אנשים זכויות פנסיוניות במהלך עבודתם.

 

            "כשעסקינן באנשים צעירים שדרך ארוכה עוד לפניהם ושנות השתכרות לא מעטות, יש מקום לסבור כי בעתיד יופרשו על ידי מעבידיהם כספים לקרן פנסיה" (ע"א 8380/03 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמר עבדאלולי ואח' . תק-על 2005(4), 2511 , 2519).

 

פסיקת הפיצוי עבור הפסד פנסיה ופסיקה עבור תנאים סוציאליים הן תרופות אלטרנטיביות, אשר בבחירה ביניהן, בא בחשבון, בין היתר, גילו של הנפגע. כאשר עסקינן בנפגע שהיה קטין בעת פגיעתו, אשר טרם נקלט במעגל העבודה טרם התאונה, הנטייה היא לפסוק עבורו פיצוי בגין אובדן תנאים סוציאליים ולא בגין אובדן זכויות פנסיוניות. בע"א 5826/90 נקבע כדלקמן:

 

                        "לעניין מתן פיצוי עבור אובדן תשלומי המעביד עבור ביטוח פנסיוני כאשר הנפגע הוא קטין נאמר בע"א 1079/90 אליס בתיה ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (טרם פורסם) כי: 'יש והדרך הראויה לפיצוי על אובדן תשלומי המעביד עבור ביטוח סוציאלי, היא לגלם ראש נזק זה בתוך הפיצוי על הפסד השתכרות בעתיד. זאת במיוחד לגבי קטינים, שהפיצוי המיידי על ההפסד העתידי של כושר ההשתכרות הוא לשנים רבות, ובסופו של דבר מבוסס על הערכה'. ובדרך זו אכן נקטנו בעת שקבענו את הפסד השתכרותו של המערער בעתיד".

 

בענייננו, התובע לא הביא כל ראיות באשר לזכויות פנסיוניות אשר נשללו ממנו בשל התאונה, ואף לא הוכיח כי נכותו הביאה לפגיעה בזכויות סוציאליות, שאלמלא התאונה היה נהנה מהן. זאת ועוד, קביעת פיצוי עבור פנסיה או זכויות סוציאליות, מחייבת בצידה אף הפחתת ההשתתפות העצמית של הנפגע בביטוח. יפים לענייננו דברי השופטת ש' וסרקרוג ב- ת"א (חיפה) 434/98 ג'ברין אנס מוראד (קטין) ואח' נ' ג'ברין מוחמד מוראד ואח', תק-מח 2005(3), 9587 ,עמ' 9592:

 

"...זכאות לפיצוי בגין הפסדי פנסיה אינה קמה אוטומטית, אלא נדרשות ראיות לקיום תנאים לזכאות עתידית לפנסיה, בכלל וכאשר מדובר בקטין, שטרם החל לעבוד, בפרט (ראה גם ע"א 310/89 אליהו כהן (קטין) נ' מאיר לנטוש, פ"ד מו(1) 402). בנוסף, אין להתעלם מן העובדה שבחישוב הפסד הפנסיה צריך לקחת בחשבון גם את שיעור ההפרשות לקרן הפנסיה שעל התובע להפריש משכרו, כך שהסכום שיוותר אינו גבוה, ומכל מקום נלקח מרכיב זה בחשבון בקביעת בסיס השכר החודשי. מכל הטעמים המפורטים לעיל, לא ייפסק פיצוי נוסף בראש נזק זה, מעבר לזה שנפסק במסגרת אובדן השתכרות לעתיד".

 

דברים אלה, בהצטרף לאמור בע"א 5826/90 שצוטט לעיל, מביא למסקנה כי אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה. זאת, אף לאור קביעת הנכות התפקודית כפי הנכות הרפואית, חרף העובדה שחלקה (הקטן אמנם) של האחרונה אינו תפקודי, בין היתר מתוך מטרה לגלם את הזכויות הסוציאליות שייתכן שהפסיד התובע בגין התאונה, בפיצויי ההשתכרות לעתיד.   

 

58.       סיכום הפיצויים:

            כאב וסבל                                                        300,000     

            הפסדי שכר עבר                                                          464,000   

            הפסדי שכר עתיד                                            1,192,000 ₪

            עזרת צד ג' עבר                                                           50,000       

            עזרת צד ג' עתיד                                                         170,000                 

            הוצאות עבר                                                    25,000     

            הוצאות עתיד                                                  40,000       

                                                                                    ========

                                                             סה"כ:              2,241,000 ₪.

           

מסכום זה יש להוריד את ערך הרשלנות התורמת שקבעתי לעיל, הסכום שנותר:

1,680,750 ₪.

 

מסכום זה יש לנכות את תגמולי המ.ל.ל. על פי חוו"ד האקטואר שי ספיר הסכום הוא 1,454,093 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית על תגמולי המל"ל, יעמוד הסכום להיום 1,493,510 ₪.

 

היתרה לאחר הפחתת התגמולים היא 187,240 ש"ח.

 

59.       אני קובעת כי הנתבעות 1,2,3 תשלמנה לתובע, ביחד ולחוד, סך של 187,240 ₪.

 

            החלוקה ביניהן תהיה כדלקמן:

            יפאורה ישלמו לתובע סך של 112,344 ₪.

            ניר הצפון תשלם לתובע סך של 28,086 ₪.

            על ברי"פ יועצים לשלם לניר הצפון את מלוא הסכום שנפסק כי על ניר הצפון לפצות את התובע.

 

60.       הסכומים האלה ישאו ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין.

 

            הנתבעות 1,2,3 ישלמו לתובע ביחד ולחוד את הוצאותיו וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 17% + מע"מ. ההוצאות יישאו ריבית חוקית מיום הוצאתן, ושכר הטרחה יישא ריבית חוקית והפרשי הצמדה החל מהיום.

 



פסקי דין נוספים:


תאונת דרכים - כאבי גב וצוואר

תאונת דרכים של רוכב אופנוע בעת שנסע בנתיבי איילון בתל אביב

האם קורקינט המונע על ידי מנוע בנזין הינו "רכב מנועי" כמשמעות מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים?

חישוב פיצויים בתביעת נזקי גוף בעקבות תאונת דרכים

האם אירוע ובו בקבוק הושלך לעבר אוטובוס תלמידים בראשון לציון ופגע בעין אחת התלמידות נחשב לתאונת דרכים?




תגיות: תאונת דרכים קטין,תאונת דרכים נהג צעיר,תאונת דרכים נהג חדש,תאונת דרכים על ידי מי שאין לו רישיון,תאונת דרכים מלגזה,מלגזה חשמלית,תאונת דרכים ללא רישיון,פיוציים תאונת דרכים,פיצויים תאונות דרכים,תאונת מלגזה