האם אירוע ובו בקבוק הושלך לעבר אוטובוס תלמידים בראשון לציון ופגע בעין אחת התלמידות נחשב לתאונת דרכים?

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ'  מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.





האם אירוע ובו בקבוק הושלך לעבר אוטובוס תלמידים בראשון לציון ופגע בעין אחת התלמידות נחשב לתאונת דרכים? סוגייה זו נידונה בבית משפט השלום בראשון לציון בפסק הדין שניתן ע"י השופטת ריבה שרון. 


פסק-דין

(בשאלת האחריות)

 

רקע

1.             1.              ביום 14.2.02 נסעה הילה שמואל, קטינה ילידת 29.3.94 שהייתה אז תלמידת כתה ב' בבית הספר היסודי "הראל" בראשון לציון (להלן: "התובעת") באוטובוס של "אגד"- הנתבעת 4 (להלן: "האוטובוס"), במסגרת הסעת תלמידים - בדרכה מבית הספר לביתה.

הסעות התלמידים אורגנו אותה עת על ידי עיריית ראשון לציון (הנתבעת 3), כאשר משרד החינוך (הנתבעת 2), השתתף במימונן.

הנתבעת 2 הייתה אותה עת מעסיקתה של מנהלת בית הספר "הראל"- הנתבעת 1.

האוטובוס בו נסעה התובעת היה מבוטח אותה עת בביטוח חובה על ידי הנתבעות 6-5.

 

2.             2.              הילה (התובעת) לא הגיעה לביתה בתום אותה נסיעה.

בהגיע האוטובוס בסמוך לבית הספר היסודי "בארי" בראשון לציון ובעודו בנסיעה, הושלך לעברו מקרב קבוצת תלמידי אותו בית ספר שעמדו ברחוב בקבוק פלסטיק שעל פי הנטען היה בו נוזל וזה פגע בעינה הימנית של התובעת.

אירוע זה נשוא התביעה- יקרא להלן,- "התאונה".

 


המחלוקת בין הצדדים

3.             3.              א.     התביעה הוגשה בשתי עילות חלופיות: האחת- על פי חוק הפיצויים לנפגעי                      תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") והשניה- על פי פקודת                      הנזיקין, נוסח חדש, התשמ"ד-1984 (להלן: "פקודת הנזיקין").

המחלוקת בין הצדדים נוגעת בראש ובראשונה לשאלת סיווג התאונה, ובכלל זה-  האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד, ובפסיקה שהתפתחה על פיו, אם לאו. באם התשובה לכך תימצא שלילית, כי אז שומה עלי להכריע בשאלת האחריות לתאונה ומי נושא בה, מבין הצדדים שנגדם הוגשה תביעה בעילה נזיקית.

 

ב.            ב.             לטענת התובעת -  התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותם ו/או חוסר זהירותם ו/או

היפר חובה שבחוק מצד הנתבעות 1-5. לחילופין טוענת התובעת כי התאונה אירעה עקב שימוש ברכב מנועי וגרמה לתובעת נזקי גוף במובן החוק ולפיכך חייבים הנתבעים 5-6 לפצות את התובעת מלוא נזקי הגוף שנגרמו לה.

לטענת הנתבעות 1-4 (שנתבעו בעילה הנזיקית) - התאונה אירועה עקב שימוש ברכב, לכן התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים, ומשום כך, על פי עקרון ייחוד העילה, - אינן חבות בנזיקין כלפי התובעת ודין התביעה כנגדן להידחות.

לטענת הנתבעות 5-6 (שנתבעו בעילה על פי חוק הפלת"ד) - דין התביעה כנגדן להידחות מכיוון שאירוע התאונה אינו מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפלת"ד. בנוסף ולחילופין- מדובר לטענתן ב"מעשה מתכוון" (בו נפגע אדם אליו התכוונו ופגיעתו הינה כתוצאה מהמעשה עצמו (השלכת הבקבוק) ולא מהשפעתו של המעשה על השימוש ברכב) וכי לפיכך אירוע התאונה מוחרג מתחולת החוק הנ"ל ואינו מהווה ת"ד.

 

ג.              ג.               הצדדים הגישו סיכומים המתייחסים הן לשאלת סיווג התאונה והן לשאלת האחריות למקרה שאקבע כי אין מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה על פי חוק הפלת"ד.  

 

4.             4.              הצורך להכריע בראש ובראשונה בשאלת סיווג התאונה - נובע מעיקרון יחוד העילה הקבוע בסעיף 8 (א) לחוק הפלת"ד- השולל את עילת התביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזקי גוף, ממי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פיו. התוצאה הינה שנשללת זכות החזרה של מי ששילם פיצויים לפי חוק זה, אל מזיק צד שלישי, למעט החריג הקבוע בסעיף כלפי מזיק צד שלישי שגרם לתאונה במתכוון בנסיבות הנתפסות על ידי הסייג של הגדרת "תאונת דרכים".

5.             5.              א.     ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" קבועה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, לאחר תיקון מס' 8, התשנ"א-1990 (ס"ח 1329 תשנ"א, עמ' 2) ובלשון החוק: "תאונת דרכים- מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", וכוללת 6 יסודות שבהתקיימן יחסה האירוע בכנפיו של החוק: המאורע עצמו; קרות נזק גוף; קיום קשר סיבתי; רכב מנועי; השימוש בו;      מטרות תחבורה.

בצד ההגדרה הבסיסית קובע החוק 3 "חזקות מרבות": מצבים שבהתקיימם - יש חזקה חלוטה כי מדובר ב"תאונת דרכים" אף בלא שנתקיימו בהם כל יסודות ההגדרה הבסיסית: התפוצצות רכב בשל רכיב של הרכב, אף אם זו אירעה על ידי גורם חיצוני; פגיעה ברכב שחנה במקום אסור; פגיעה עקב ניצול הכח המכני של  הרכב כשלא שונה מייעודו.

כן קובע החוק 2 "חזקות ממעטות": מצבים שבהתקיימם - גם אם התקיימו כל יסודות ההגדרה הבסיסית ואף אם מתקיימת חזקה מרבה,- הם מוצאים מתחולת החוק, והם:  כאשר הפגיעה נגרמה כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של האדם, או- כתוצאה מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל- 1970.

(ר' רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט- חברה לביטוח בע"מ, פד"י נ (3) 532).

 

ב.            ב.             ברי כי במקרה זה של התובעת- מתקיימים היסודות להגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" הקבועים בחוק הפלת"ד של עשיית שימוש ברכב (האוטובוס) בעת האירוע,  למטרות תחבורה, וכי נגרם לה נזק גוף.

השאלה שיש להכריע בה הינה - האם התקיים קשר סיבתי בין השימוש התחבורתי שעשתה התובעת באוטובוס ובין הנזק שנגרם לה.

 

6.             6.              שאלת הקשר הסיבתי -

לית מאן דפליג, כי מתקיים קשר סיבתי- עובדתי בין הנסיעה באוטובוס ובין התאונה, שהרי אלמלא נסעה הילדה בהסעה הבית-ספרית אותה עת, לא הייתה נפגעת.

השאלה האמיתית של הפרק במקרה דנן ובהקשר זה הינה בדבר קיומו של קשר סיבתי-משפטי, הנבחן- מאז תיקון 8 לחוק הפלת"ד והפסיקה שהתפתחה לאחריו, על פי מבחנים משולבים: מבחן הסיכון התעבורתי (קרי, האם הנזק שאירע מצוי בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר ואשר אותו ביקש המחוקק למנוע ולהעניק פיצוי בהתרחשותו) ומבחן השכל הישר (קרי- עד כמה תרם ה"שימוש" ברכב להתהוותה של התוצאה המזיקה, והאם מדובר בגורם ממשי, וכאשר הקרבה הרעיונית שבין השימוש ברכב ונזק הגוף אינה נובעת ממקריות מזדמנת בלבד).

(ראה למשל - ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נ' האשם רג'בי, פד"י נ (3) 661 ; דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' נאסיף מזאוי ו- 3 אח', פד"י נז (3) 145).

לא אחת, המקרים שעל הפרק הינם גבוליים. או אז נבחנות כלל הנסיבות ונעשה שימוש במבחני עזר, כמו "מבחן הזירה"- דהיינו, האם הרכב שימש אך ורק זירה לאירוע או שהיווה גורם ממשי לו, קרי- האם השימוש ברכב תרם באופן רלבנטי ממשי לקרות הנזק והאם מדובר בתרומה מקרית או רלבנטית.

 

7.             7.              א.     בפסק-הדין שניתן בתיק רע"א 10721/05 אליהו נ' אברהים יונאן ואח', נדונה, בגלגול שני, קביעת בתי המשפט קמא לפיה אירוע של פגיעת סלעים, כתוצאה מפיצוץ יזום של סלעים במהלך עבודות סלילה בכביש, ברכבים שנסעו בכביש סמוך, מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד (להלן: "פרשת יונאן").

כב' השופט א. רובינשטיין, סוקר בהרחבה את הדין והפסיקה, המבחנים העיקריים ומבחני עזר שהותוו בפסיקה לשם סיווג מקרים גבוליים, תוך שהוא אף מביא דוגמאות ליישום מבחני עזר שונים.

שם, בסופו של דיון, מקבל בית המשפט את הערעור, הופך את קביעת בתי המשפט קמא וקובע כי התאונה אינה מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד.

                       

ב.            ב.             "פסעתי" בשביליו הברורים של פסק הדין הנ"ל שבפרשת יונאן ומצאתי "מורה נבוכים" בציוני הדרך המפורטים בו, מן הפסיקה והספרות בכל הנוגע למבחנים המשמשים לשם הכרעה בשאלת סיווגו של אירוע לא פשוט כגון זה שבפני. על מורכבות השאלה ניתן ללמוד אף מכך שניכר כי כל אחד מן הצדדים השקיע מחשבה רבה ומאמצים בסיכומיו שהוגשו לעיוני.

לפיכך, ראיתי לצטט להלן קטעים וקביעות מתוך פסק-הדין הנ"ל, אשר יפים אף לענייננו.  (כל ההדגשות להלן בציטוטים מתוך פסק הדין הנ"ל הן שלי, - ר.ש).

 

ג.              ג.               מקריאת פסק-הדין בפרשת יונאן, עולה כי מסקנתו של בית המשפט נובעת מקביעתו לפיה, בנסיבות העניין: "נראה כי הרכב בו נהגו המשיבים 1 ו- 2 היווה רק זירה לאירוע, וזאת כיוון שלא ניתן לאתר קשר רלבנטי ממשי בין התרחשות הנזק לשימוש ברכב; סיכון מסוג זה אינו מיוחד לעוברי דרכים, והוא יכול להתרחש בכל מקום בו מצויים בני אדם".

בית המשפט מתייחס לטענה אפשרית, לפיה- "עלול לטעון הטוען כי השימוש ברכב היווה 'גורם ממשי' באירוע שהוא מעבר לזמן ומקום, ובלעדיו לא היה האירוע מתרחש כפי שהתרחש", ומחווה דעתו כי: "לטעמי ניתן לטעון לכל היותר כי מהירות הנסיעה, ואין לפנינו פרטים על כך- יכלה להגביר את חומרת הנזק, אך דבר זה אינו משליך על עצם המאורע גורם הנזק, קרי, פגיעת הסלעים ברכב. חוזרים אנו איפוא לכך שאין המדובר בסיכון האופייני לעוברי דרכים כאלה";

"דומה כי מקום בו מעורב באירוע אלמנט זר שהשכיחות למעורבותו באירועים מעין אלה נמוכה ונדירה, ואינה שונה ממעורבותו האפשרית בזירות אחרות, אין המדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים" (סעיף י"ד לפסק הדין הנ"ל). 

 

וכן: "זרות הגורם המתערב היא ביחס למכלול התחבורתי בו התרחש האירוע, ...ככל שייעוד הגורם המתערב או מחוללו, כפי שהתבטא באירוע, הוא תחבורתי, הריהו מהווה חלק מן המכלול התחבורתי, ולפיכך חלק מן הסיכון שבשימוש ברכב, תהא שכיחות הגורם המתערב באשר תהא" (סעיף ט"ו לפסק-הדין הנ"ל).

 

ועוד: "רמת השכיחות המועטת של קיום הגורם המתערב באירועים מעין אלה... אבן הבוחן היא ההסתברות ששימוש ברכב למטרות תחבורה יוביל לתהליך גרימה שסופו בנזק נשוא התביעה" (סעיף ט"ז לפסק-הדין).

 

ובנוסף "כללם של דברים: אימתי אירוע בו נעשה שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ושנגרמו בו נזקי גוף, לא יחסה תחת כנפי הגדרתה של תאונת דרכים? התשובה: ככל שהיה מעורב בו אלמנט זר, אשר השכיחות למעורבותו באירועים מעין אלה נמוכה מאוד, ואינה גבוהה ממעורבותו בזירות אחרות. בהתקיים שני תנאים מצטברים אלה, ייראה האירוע כאירוע נזיקין שאינו תאונת דרכים" (סעיף י"ז לפסק-הדין).

 

בהמשך סוקר כב' השופט א. רובינשטיין דוגמאות ליישום מבחן העזר של מימד ההסתברות בספרות ובפסיקה, ומדגיש כי "מקרי הגבול הקשים הם איפוא אותם מצבים בהם התרחש האירוע כתוצאה מהתרשלותם של אחרים, ממעשה שהוא חף מאשם, או שהוא מקרה טבע בלתי רגיל" (סעיפים י"ח, י"ט(1) לפסק-הדין).

 

ד.            ד.             מוסיף בית המשפט דברים יפים במיוחד למקרה שבפני, באמרו מצד אחד: "לשלמות התמונה אזכיר, כי גם במקרים בהם נגרם נזק גוף כתוצאה מסיכוני דרך האורבים לנהג בנתיבי נסיעתו, הכוללים סיכונים שבעליית מפלס האלימות בנתיבי התחבורה, נקבע שהמדובר בתאונת דרכים כמשמעות בחוק הפיצויים" ומפנה לע"א 198/85, עמישב קורקט נ' ירדניה חברה לביטוח בע"מ, פד"י מב (3) 156. (סעיף י"ט (2) לפסק הדין בעניין יונאן). ואולם- אזכיר כי בפסק-הדין הנ"ל- מדובר היה ב"זריקת אבנים על רכב נע בכבישים, בזדון, מתוך מניעים עוינים שונים ומשונים, (["ש"]- תוספת שלי, - ר.ש.) הפכו, לצערנו, לאירוע שכיח, והסיכוי להיתקל במאורע כזה ולהיות מעורב בו כקורבן אפשרי הינו אחד הסיכויים הטבעיים, המתלווה לתנועה בכבישים" (שם, בע"מ 156, כמצוטט בסעיף י"ח לפסק הדין בפרשת יונאן הנ"ל). אזכיר- בהקשר זה, כי אירועים של ידוי אבנים לעבר כלי רכב נתפסו כתאונת דרכים עד להחרגת פעולות האיבה בתיקון מס' 8 לחוק. אך מאידך - ממשיך בית המשפט ומסייג: "ואולם, במקרה שבו לא ניתן היה לאתר קשר רלבנטי כלשהו בין התרחשות הנזק לשימוש ברכב, כמו באותם מקרים שבהם מעשה הרשלנות או מעשה החף- מאשם שחולל את האירוע, לא היה קשור כל עיקר למצב הדרך או הרכב ושהסתברותו הייתה אפסית, נפסק כי אין המדובר בתאונת דרכים" ומפנה לדברי כב' השופט אור, בע"מ 160 לפסק-הדין, שבפרשת מזאוי הנ"ל (דנ"א 4015/99) כי "דומה כי הטעם העומד ביסוד מסקנה זו הוא שסיכונים אלה אינם מיוחדים לעוברי דרכים, והם יכולים להתרחש בכל מקום בו נמצאים בני אדם באותה מידת שכיחותם".

 

עוד בהמשך, מובאות בפסק-הדין שבפרשת יונאן דוגמאות מן הפסיקה, ליישום העיקרון, וביניהן מקרה שיש בנסיבותיו משום קרבה לענייננו - פסק הדין בעניין ת.א. (תל אביב) 1869/80 ביטון נ' שמש, פ"מ תשמ"ט (ג) 165. שם נקבע, במקרה בו עינה של נוסעת אוטובוס נפגעה שלא במתכוון לאחר שנזרק לעברה פרי (גוייאבה) במהלך ריב בין שני אחרים, כי לא התקיים הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק וכי על כן אינו מהווה "תאונת דרכים".

 

בשלהי הפרק המביא דוגמאות ליישום המבחנים בפסיקה, משווה בית המשפט בפרשת יונאן את נסיבות המקרה שנדון בפניו (התעופפות שברי סלע שפוצץ נפגעו ברכב נוסע בקרבת מקום) כאמור, עם נסיבות פסק-הדין בעניין גשר שפירים (ע"א 4204/98 המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל פד"י נג (4) 867-, שם קרסו תומכות זמניות בגשר שהיה בשלבי בנייה, גרמו לנפילת קורות בטון על מכוניות והביאו למותו של נוהג ברכב).

אשר לראשון - מציין הוא, כי שברי הסלע יכלו להתעופף לכל עבר ולפגוע בבני אדם בכל מקום המצאם ברדיוס הפגיעה, ולאו דווקא בדרך, ואילו בשני- הרכב הנוסע היה נתון בסיכון של קריסת הגשר הנבנה, סיכון שלא היה קיים אילולא עבר תחתיו (סעיף כ' לפסק-הדין), ומחדד: "אכן יש צורך בשכנות, בהיות האירוע חלק מ"מכלול הדרך" ולא כדבר אגבי לה לחלוטין" (סעיף כ"א לפסק-הדין).

 

ה.           ה.             לסיכום פרק הדיון הכללי, מזכיר בית המשפט בפרשת יונאן את המדיניות השיפוטית שמכוחה הרחיבה הפסיקה את שיקולי האחריות לפי חוק הפלת"ד,  בהפנותו ל"פרשת אוסם" (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב, פד"י נט (3) 541), ומציין את דעתו כי "היא עשתה כן מתוך מבט רחב לאופיו ולתכליתו של חוק הפיצויים, ובמיוחד בשעה שהוברר כי אין לפיצוי מקור אמיתי שאינו וירטואלי... ואולם לא בכל מקרה מבט כזה אפשרי, ולא בכל מקרה הוא נחוץ... בין שניים שהם מקורות פיצוי אפשרי, ידו של מי שגרם בפועל את הנזק צריך שתהא על התחתונה, בלא שנגרם בכך עוול לנפגעים".

 

מן הכלל אל הפרט

8.             8.              א.     עסקינן כאמור בתאונה שבמהלכה נזרק חפץ  (בקבוק ובו נוזל) לכיוון האוטובוס שבו       נסעה התובעת, חדר מבעד החלון, ופגע בעינה.

מכלל הראיות שנשמעו, בחינתן בראי המבחנים שהותוו בפסיקה- ובהם מבחני "הסיכון" ו"השכל הישר" העיקריים אך גם מבחני העזר כמו "מבחן הזירה", מבחן השכיחות" וכו', כמפורט בהרחבה לעיל- מתוך פסק הדין המפורט שניתן בפרשת יונאן, הגעתי לכלל מסקנה,- כי האירוע נשוא התביעה אינו מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד.

 

ב.            ב.             אמנם - על פי העדויות אלימות מילולית שהתבטאה בהחלפת גידופים ועד כדי זריקת חפצים מאוטובוס ההסעה לעבר תלמידי בית ספר "בארי" ומבין תלמידי האחרון לעבר האוטובוס בו נסעה התובעת הפכו אותה תקופה לדבר שבשגרה. ראה בהקשר זה את עדות התובעת (עמ' 6 מהאמצע ואילך), עדותו של תום רייטן (עמ' 23, עמ' 24) וכן עדות הנתבעת 1- מנהלת בית ספרה של התובעת (עמ' 15).

עוד עולה מהעדויות, כי בעת המקרה היה האוטובוס בנסיעה "קודם כל האוטובוס עצר... וזרקו שניה לפני שהאוטובוס נסע, ואז בדיוק הוא נסע וזה נכנס דרך החלון של המושב שלי ופגע בי" (עדות התובעת - עמ' 7 למטה).

 

ג.              ג.               ברם- מתיאור הרקע והביטוי לאלימות המילולית עד פיזית על ידי התובעת, תום רייטן והמנהלת וכן מניסיון החיים והשכל הישר, ברור כי לא מדובר בסכסוך על רקע פלילי, או כזה שיש מאחוריו כוונת זדון במובן הרגיל של המילה, ומהסוג שעמד מאחורי מעשי זריקת האבנים למשל, שהוכרו בעבר בפסיקה כתאונת דרכים (עד להחרגתם עם חיקוק החוק לפיצוי נפגעי איבה, כמפורט לעיל). הניסיון מלמד, כי מדובר ב"סכסוך" שמקורו במשובת 'ילדות' בתחרותיות בין ילדים שמקורה הזדהות עם המוסד בו הם לומדים ורצון להוכיח עדיפות על מי שאינו נמנה על קבוצתם, ומבלי שהשותפים לו יתכוונו באמת ובתמים לפגוע בנוסעי הרכב החולף (האוטובוס).

איני חלילה מקלה ראש בכגון אלה, ומחובת אנשי החינוך המופקדים על שלום וחינוך הילדים למנוע את גלישת התחרותיות הבריאה שביטוייה הטבעיים הינם בשירה, (גם אם קולנית) תחרות בציונים, בהישגי ספורט,לפסים אלימים. ברם- לית מאן דפליג כי "הסכסוך" לא היה קשור באוטובוס ולשימוש בו, כי אם כוון, כאמור, כנגד ילדי בית הספר "הראל" בשל עצם היותם תלמידי בית ספר אחר, ולא משום היותם נוסעים באוטובוס. בה במידה, הייתה האלימות המילולית וזריקת החפצים מופגנת כנגדם גם לו הלכו ברחוב מול ילדי בית הספר "בארי" אותה עת, לו פגשו בהם בטיול משותף לכל בתי הספר וכו'.

 

שיעור ההסתברות שאירוע מעין זה יתרחש בין ילדים ניצים מבתי ספר שונים במהלך פגישה בכל מסגרת אחרת (הצגה, תנועת נוער, טיול)- זהה לשיעור ההסתברות שיתרחש גם בעת מפגש כשחלקם או כולם במהלך נסיעה ואין מדובר באלימות מהסוג שציינתי לעיל ו/או כזו המופנית כלפי נוסעים ברכב באשר הם ומשום היותם נוסעים בכביש, ובעיקר כאשר הם נוסעים בכביש.

 

ד.            ד.             גם אם תמצי לאמר שהעובדה כי מדובר היה בהתנהגות נמשכת של זריקת חפצים הדדית מהאוטובוס הנ"ל ולעברו- איני סבורה שניתן לראות בכך תופעה שהינה בבחינת "מכת מדינה" כפי שנמצא בעבר בפסיקה ביחס לעליית מפלס האלימות בנתיבי תחבורה, לעיתים על רקע פוליטי, וכאשר מטרת האלימות לעבר כלי הרכב במקרים כגון דא, הייתה ברוב המקרים לפגוע ביושביהם, ולעיתים- להסיטם מדרכם, תוך מניעת ביצוע הפעולה התעבורתית לשמה הם עושים שימוש בכלי הרכב לא כך בענייננו.

 

ה.           ה.             בהקשר זה ניתן אף לייחס לתום רייטן רשלנות אך העדר כוונה קונקרטית לפגוע דווקא באוטובוס. התובעת העידה: "לי עצמי לא היה סכסוך עם התלמידים שזרקו חפצים, לא מבחוץ ולא מתוך האוטובוס. אף אחד לא ניסה לזרוק את הבקבוק כדי לפגוע דווקא בי". (עמ' 8) "לא ידעתי מי זרק עלי את הבקבוק ולא הכרתי אותו... שלח לי מכתב התנצלות" (עמ' 8).

ואילו הנער תום רייטן העיד כי לא הייתה לו כוונה לפגוע במישהו מנוסעי האוטובוס או במישהו בכלל, לרבות בתובעת (עמ' 23);

"שת. כשהבקבוק שזרקו מתוך האוטובוס פגע בי זה נכון, חטפתי קריזה וזרקתי את הבקבוק שלי בלי לחשוב קודם", "לא רציתי לפגוע זה היה מתוך כעס ואינסטינקט שפגע בי. לא כיוונתי לשום מקום פשוט העפתי".

"שת. אם את... ואומרת לי שכיוונתי ושרציתי להחזיר למי שפגע בי, אני משיב שממש לא, זרקתי את הבקבוק כאינסטינקט.

שת. לא יודע להגיד לך למה האינסטינקט הפנה אותי לאוטובוס אך לא נכון שרציתי לפגוע חזרה במי שפגע בי.

שת. לא יודע להסביר לך למה לא הטחתי על הרצפה והעפתי אותו לכיוון האוטובוס מתוך האינסטינקט.

שת. לא הייתה לי כוונה להפריע לאוטובוס בנסיעתו, לעצור אותו.

שת. אין לי מושג אם מה שפגע לה בעין זה הבקבוק שלי" (עמ' 24).

 

ו.              ו.               אין בפני ראיות ופרטים בדבר שיעור תרומת התנועתיות של האוטובוס לחדירת הבקבוק למסלול הנסיעה. אזכיר, בהקשר זה, כי הנתבעת 4 נמנעה מלהעיד את הנהג, ובנסיבות שפורטו, מניין לנו שאלמלא החל האוטובוס (שהיה בעצירה עובר לזריקה) ליסוע- היה הבקבוק נוחת על הכביש או על המדרכה שמעבר לו, או על רצפת האוטובוס, או האם בכל מקרה היה פוגע בתובעת. שהרי - אליבא דהתובעים- כשהושלך הבקבוק, האוטובוס עדיין עמד ואז החל ליסוע, כך שסביר שמדובר במהירות זניחה.

לא ניתן איפוא לקבוע באופן וודאי כי תנועת האוטובוס השליכה על עצם המאורע גורם הנזק והפגיעה בתובעת. ברור עם זאת, כי אין מדובר בסיכון האופייני לנוסעי אוטובוס ככאלה. דומה כי הסיכוי שהבקבוק - מרגע שהושלך עשוי היה לפגוע בעובר אורח ברחוב, בגוף האוטובוס, בכביש, או במדרכה עצמם, שווה היה לסיכויי הפגיעה בתוך חלל האוטובוס שבו נסעה התובעת ובה עצמה. לפיכך- ניתן לטעמי להתייחס לאוטובוס, במקרה זה, כאל "זירה".

ניתן להתייחס לאוטובוס כאל "זירה", גם מתוך מטרת המעשים של ילדי בית הספר בארי- הקנטת ופגיעה בילדי בית הספר "הראל"- באשר הם - ללא קשר להימצאם באוטובוס אותה עת.

 

9.    מכל האמור לעיל - התוצאה הינה כי דין התביעה כנגד הנתבעות 5-6, בעילה על פי חוק הפלת"ד - להידחות ויש לדון בחבותן של הנתבעות 1-5 כלפי התובעת, בעילת התביעה על פי פקודת הנזיקין.

 

10.    א.           להשלמת התמונה, חרף ולצד המסקנה אליה הגעתי, דהיינו- כי אין מדובר ב"תאונת

דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד, מצאתי להתייחס בקצרה לסוגיית היות ה"תאונה במתכוון" וזאת מאחר והצדדים התייחסו אליה בסיכומיהם.

מכלל הראיות ששמעתי, אני בדיעה כי גם לו סברתי שהאירוע נשוא התאונה מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד (ואיני סבורה כך, כאמור לעיל), לא הייתה חלה במקרה זה החזקה הממעיטה הנכללת בסעיף 1 לחוק, כנוסחו    לאחר תיקון 8,

והעוסקת ב"מעשה מכוון".

 

ב.      תום רייטן העיד כי לא תכנן לפגוע במאן דהוא או באוטובוס, כי פעל מתוך אינסטינקט, בלי לכוון. בשים לב לגילו של תום רייטן בעת התאונה (הילד היה כבן 11.5 ביום התאונה  ובמועד עדותו מלאו לו 16) לו דובר באדם בוגר המעורב בקטטה, תגרה או אירוע כגון דא, יתכן והיה מקום לבחון ביתר זהירות אם הדברים לא נאמרו מתוך מגמתיות. לא כן במקרה זה, לאור התרשמותי ממנו במהלך עדותו, תוך שאני נותנת את הדעת לאופן בו מתנהגים ילדים רגילים בגיל כזה, אני מאמינה לו שכלל לא הפעיל מחשבה (לא כל שכן כוונה) וכי פעל מתוך אינסטינקט ילדותי עובר לזריקת הבקבוק.

לא נעלמה מעיני העובדה כי ילד שמלאו לו 11.5 שנים אינו ינוקא וכי ילדים בני 11 הינם כמעט ברי אחריות בפלילים. כמעט - אך עדיין לא, ולא בכדי. אכן- ילדים רבים בן 11.5 מגלים בגרות, הינם ברי שיחה מעמיקה, מצפים מהם לאחריות כלפי עצמם וכלפי הזולת. חרף זאת- מדובר עדיין בילדים ושומה עלינו למתוח גבול (גם אם מלאכותי) שרק מעבר לו יש לצפות, גם מקטין, כי יפעיל מחשבה טרם יפעל כך או אחרת. בעניינו של תום רייטן, ממכלול הנתונים שבפני- אין לי אלא להפעיל גם את גילו לטובת המסקנה כי דבריו בפני משקפים את האמת. לא הוכח שתום רייטן הכיר את התובעת; לא הוכח שתום רייטן נפגע פיזית מחפצים שהושלכו לפני כן מהאוטובוס; לא הוכח שתום רייטן זרק אי פעם עובר לתאונה חפצים לעבר ילדי בית ספר "הראל" שהתובעת נמנתה על תלמידיו;

איני סבורה שניתן למצוא במכתב ההתנצלות של תום כלפי התובעת שמץ של הודאה באשם או כוונה תחילה לפגוע באוטובוס; לא השתכנעתי כי תום התכוון לפגוע במי מציבור תלמידי בית הספר "הראל". אני מאמינה לו איפוא, כי פעל ללא מחשבה מוקדמת כלל וכי מעשהו לא לווה בשמץ של מחשבה תחילה ותכנון שהינם תנאי הכרחי לקיום חריג ה"תאונה במתכוון".

 

דיון בשאלת האחריות- על פי פקודת הנזיקין

11.    איש מהצדדים לא התייחס באריכות, אם בכלל, לשאלת קיומן של חובת זהירות מושגית בין התובעת לנתבעות, וטוב עשו. שכן - לא יכול להיות חולק כי לכל אחת ואחת מהנתבעות 1-5 קיימת כלפיה חובת זהירות מושגית:

הנתבעות 1 ו- 2 מכח היותן מופקדות על חינוכה ושלומה כתלמידה בבית הספר המנוהל על ידי הנתבעת 1 ובפיקוח הנתבעת 2 שהינה אף מעסיקתה של הנתבעת 1, ומידת הזהירות שיש להן כלפיה כמוה כחובת הורה כלפי ילדו.

אלא שהנתבעות 1-2 טוענות כי חובת הזהירות המושגית שלהן כלפי התובעת משתרעת אך ורק למתרחש בין כתלי בית הספר.

דעתי הינה כי לא כן הוא. לטעמי- חובתן משתרעת במקרים מסוימים אף מחוץ לשערי בית הספר, וכך במיוחד במקרה שלפני, שבו הייתה להן כלפיה אף אחריות קונקרטית ובהמשך אתייחס לכך.

לנתבעות 3-5 יש אחריות מושגית ואף קונקרטית כלפי התובעת. לראשונה- כמי שמארגנת את הסעות התלמידים בתחומי העיר ראשון לציון ושוכרת את שירותי קבלן ההסעות ואחראית לפקח על טיב ההסעות ומילוי ההסכמים וחוזרי המנכ"ל המוכתבים על ידי הנתבעת 2. ואילו לנתבעת 4 (והנתבעת 5 כמבטחתה ומכוחה)- כמי שמבצעת בפועל את ההסעות ואמורה לפקח על עמידה בתנאי ההסכמים עליהם היא חתומה, כמו גם דיווח ומניעת תקלות שניתן למנוע, ובכלל זה- תופעות של אלימות נמשכת מכל סוג בהסעות, שיש בה כדי לסכן את שלום התלמידים.

 

12.    מבחינת כלל הראיות שהובאו בפני, באתי לכלל מסקנה כי כל אחת ואחת מהנתבעות הנ"ל נושאת באחריות לקרות התאונה, כי כל אחת ואחת מהן הפגינה חוסר אחריות משווע- מי פחות ומי יותר. למסקנה זו הגעתי, הן מתוך הראיות שנשמעו ביחס להתנהלות הגורמים לפני התאונה אך גם על סמך התנהלותם אחריה.

 

13.    אקדים ואומר כי הנתבעות השליכו יהבן על כך שעל פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך (נ/1 א') אין חובה על בתי-הספר להצמיד מלווה להסעות התלמידים.

ברם- אני בדיעה כי בנסיבות העניין, הפעלת שיקול הדעת באופן סביר חייבה הצמדת מלווה כך ש"הרשות" הפכה ל"חובה" ועל הנתבעת 2- באמצעות הנתבעת 1 שהינה שלוחתה בשטח- היה לצפות את הנזק הרבה לפני שאירע.

 

בכוחה של נתבעות אלה היה להתריע מפניו ואף לסייע במניעתו או בהקטנת הסיכוי להתממשות הסיכון הצפוי. מקרה זה הינו מסוג המקרים שבהם המאוחר מעיד על המוקדם, וכאשר ברור כי הכתובת הייתה מרוחה על הקיר באותיות קידוש לבנה.

 

14.    א.           "לא השתנה שום דבר מבחינת הליווי בהסעות... אחר שנפצעתי" - (עדות התובעת - עמ'

8). "עד היום נמשכות המלחמות בין בתי הספר" (עדות האם- עמ' 11).

גם מי שפגע בה - תום רייטן, העיד כי "נכון שנזרקו חפצים מהאוטובוס ולא הייתה פעם ראשונה וגם בעבר הייתה תופעה כזו "בערך בסוף כל יום לימודים שהיה עובר אוטובוס של הראל והיו משליכים עליו חפצים...  נמשך תקופה ארוכה" (עמ' 23).

"לפני האירוע הזה היו אירועים של קידרות (צ"ל: תגרות- ר.ש.) אבל גם של זריקת חפצים" "ואז זה הופך לנוהג שכל פעם שהאוטובוס עובר מקללים וכו' אחד את השני" (עמ' 24).

 

ב.            ב.             מנהלת בית הספר - הנתבעת 1 טענה: "לא היה מצב של זריקת חפצים בשום אופן לפני האירוע, היו יריקות והיו קללות גם לפני זה ואנחנו דיברנו על כך" "ההורים של הילה פנו אלי גם לפני התאונה וגם אחריה ובאו בטענות שיש אלימות בהסעות ושיש יריקות...

אני מדברת רק על דברים שקרו בהסעה... במצבים של הצקות וקללות לילדה, בתוך האוטובוס בין תלמידי הראל לבין עצמם. לגבי בית ספר "בארי" הם אמרו לי רק לאחר המקרה, אך זה היה ידוע לי לא רק מהם וגם מקודם... מהשיחות עם לי, מנהלת בית ספר בארי וגם עם הנהג שהיו מספרים לי עוד לפני התאונה שיש יריקות וקללות בין התלמידים של בית ספר בארי ותלמידי בית ספר הראל... זכור לי שסיפרו לי לפני המקרה" (עמוד 15);

"מה שעשיתי עם המידע הזה, כמו שאמרתי קודם, אנחנו תמיד מעצימים את הדרכת התלמידים איך להתנהג בהסעות. לא עלה בדעתי לשלוח מורה מלווה להסעה, אני לא יכולה להכריח מורה לעלות להסעה"  (עמוד 15 למעלה);

"על הפעילויות שנעשו בבית הספר לגבי האלימות לא דווח לאגד. המסגרת שטופלה היא בתוך בית הספר" (עמ' 18).

 

"על פי חוזרי מנכ"ל האחריות שלנו היא רק בתוך כתלי בית הספר וגם בזמן ההסעות

בחוץ, עד שהתלמידים עולים להסעה... בתוך ההסעה אין מלווה מבוגר. יש לי שני תלמידים מכתות ו' שהם כמו נאמני הסעה (עמוד 14) "שיש אחריות מבחינת בית הספר עד שהתלמידים עולים להסעה... יש המלצה למלווה אך אין חובה" (עמוד 18).

"שמה שידוע לי זה עד רגע העליה להסעות ובהסעות עצמן זה כבר לא צוות ההוראה. אם קורה משהו בתוך ההסעה אנחנו כמובן מתערבים, אבל לא חייבים לשלוח מורה בתוך ההסעה" (עמ' 18).

 

ג.              ג.               הגב' שוש ימין כמנהלת אגף הסעות במשרד החינוך, העידה "בעקבות הידיעה שלי היום אנו לא הולכים לשנות משהו במשרד החינוך, כי אני עוד לא רואה משהו שנוגד את נוהלי העבודה הקיימים" (עמ' 28).

 

ד.            ד.             אלמלא תועדו הדברים הנ"ל לפרוטוקול – שחור על גבי לבן בזמן אמת ועם אמירתם על ידי העדים, הייתי מתקשה להאמין למשמע אוזני  במהלך הדיון!.

 

15.    ניתן לגרוס שמבחינה פורמלית, "לפי הספר", וכפי שאמרה המנהלת בהמשך: "אחריות בית הספר מתחילה בפתח שער בית הספר ומסתיימת כאשר התלמידים הולכים לביתם. לא ידוע לי על חובה של בית הספר ללוות את תלמידיו לביתם. לא ידוע לי גם על המלצה" (עמוד 16).

ברם - כשעסקינן בילדים ובחינוך, אין מקום לפעול עבורם באופן דווקני "ולפי הספר". בעיני - התנהלותה של מנהלת בית הספר, כמי שמייצגת עבור הילדה והוריה, את מערכת החינוך עליה היא נמנית, מגלמת מדיניות של "משיכת כתפיים" וגובלת בחוסר אחריות משווע! הכתובת כאמור הייתה מרוחה על הקיר ואיני יכולה שלא לשוב ולצטט מדבריה "היה ידוע לי שיש בעיות בהסעה וחיכוכים, על יריקות וקללות... מידי פעם כן... לא ידוע לי על מקרה של זריקת חפץ לעבר האוטובוס חוץ ממה שקרה ביום התאונה לתובעת". (עמוד 18);

"זה היה ידוע לי...  מהשיחות עם לי, מנהלת בית ספר "בארי" וגם עם הנהג... שיש יריקות וקללות בין התלמידים  של  בית ספר בארי ותלמידי בית ספר הראל. לפני המקרה" (עמוד 15).

לכן - גם אם נניח שלא היו אירועים קודמים של זריקת חפצים או שאלה לא הובאו לידיעת המנהלת,- ברור היה לכל  בר בי רב (ובפרט למי שעוסק בחינוך ילדים בחיי היומיום), שרק ענין של עיתוי הוא עד  שתגיע גם אלימות פיזית שנזק גופני  בצידה.

הדברים דלעיל  מקבלים משנה תוקף לאור העולה מעדותה של מנהלת בי"ס "הראל" - הגב' לי וולפר, שטענה כי נודע לה לראשונה על תופעת האלימות אחרי המקרה של התובעת. הגב' וולפר הציעה פגישת מנהלות לשם גיבוש תוכנית פעולות, אך מסיבה לא ברורה (?); "הפגישה שהצעתי לא התקיימה. שתינו החלטנו שנעשה כל אחת פעילויות בבית ספרה שלה ועדכנו זו את זו" (עמוד 20).

אזכיר שוב, כי בניגוד לעדותה של הגב' וולפר, סיפרה הנתבעת 1 כי שמעה על האלימות בהסעות  - עובר לתאונה, מגורמים שונים שהגב' וולפר נמנית עליהם.

 

בנוסף - בניגוד לעדותה של הגב' וולפר, סיפר תום רייטן (שפגע בתובעת), כי תופעת השלכת החפצים על האוטובוס של בית הספר "הראל" נמשכה תקופה ארוכה וכי הוא וחבריו דיווחו על כך למנהלת, הגב' וולפר (עמוד 23, 24).

אני מעדיפה את גרסתם של מר רייטן ושל נתבעת 1 בענין זה, ומתקשה להאמין שמנהלת ביה"ס אינה יודעת על הנעשה מחוץ לכתלי ביה"ס בצמוד לשער מדי יום. אם זו האמת - המצאות קשה שבעתיים מהמצטייר מהראיות.

 

16.      א.    נראה לי נכון, כענין של מדיניות, לצפות ממי שאמון על חינוכם של ילדים רכים בשנים ואף מופקד על שלומם, ויודע (או צריך לדעת) על קיומם של מקרים חמורים המתרחשים בהסעה המאורגנת מטעמה של המסגרת החינוכית, מקרים המצריכים התערבות בפן החינוכי, אך בעיקר– כאלה שיש בהם כדי לסכן את שלומם ובטחונם של הקטינים,- שיפעל לאלתר למניעת הישנותם. על המנהלת – שקיבלה דיווחים מהקולגה (גב' וולפר - מנהלת בית הספר האחר), ומנהג האוטובוס, היה לפעול לאלתר ליידע את הורי התלמידים ובכתב, ליידע את העירייהובכתב, ליידע בכתב את מעסיקיה במשרד החינוך ולכל הפחות את אגף ההסעות (והדבר לא נעשה – עדות הגב' שוש ימין, מנהלת האגף עמ' 26 סיפא) ולפעול להפסקת ההסעות כל עוד לא תיפתר הבעיה  וימנע הסיכון לשלום הילדים.

הנתבעת 1 העידה "אני חושבת שאולי (ההדגשה שלי  - ר.ש.) פעם אחת סיפרתי למפקחת בית הספר המגיעה לבית הספר מדי פעם על הנושא של האלימות בהסעות אבל על המקרה של הילה בטח שסיפרתי לה כי זה מקרה חריג. זה כמו שאני לא מספרת למפקחת על מריבה בהפסקה, אני לא צריכה ליידע אותה על זה" (עמוד 20).

תצילנה האוזניים!!!

ב.            ב.             לטעמי - גם לא קיימת החובה של ציוות מורה בהסעה הבית-ספרית, הדיווח לגורמים המתאימים היה חייב להיעשות, ובמקרה זה - היה מתבקש עד כדי מתחייב, לצוות מבוגרים להסעות.

גם אם יבוא מי ויטען כי לא הוכח שציוות מלווה מבוגר בהסעות היה מונע את התאונה, אין לי ספק שנוכחותו של מבוגר היתה מונעת התגרות מצדי יושבי האוטובוס בילדי ביה"ס האחר ומירב הסיכויים כי בחלוף מספר פעמים של התגרות חד-צדדית של האחרונים - היו אלה חדלים ממעשיהם, בהעדר כר פורה מקרב נוסעי האוטובוס.

 

ג.              ג.               חובתם של מנהלת בית הספר ומוריו משתרעות מעבר למילה הכתובה, וגבולותיה נקבעים גם על-פי אמות מידה של השכל הישר ובעיניים אובייקטיביות. משהוכח כי התופעה נמשכת עד היום חרף "פעילויות בית-ספריות" "העצמת הנהלים" ו"העברת ימי מוקד בנושא תגמול תלמידים" וכו' (עמוד 19) – פעילויות שלא הוכח כי ננקטו עובר לתאונה, אך ממילא ברור שאין בהן די נוכח הימשכות התופעה גם כיום, – המסקנה המתבקשת הינה כי לא נעשתה הפקת לקחים ראויה בעקבות התאונה!

עדותה      של הנתבעת 1 בדבר אופן הטיפול המערכתי בבעיה צריכה להדיר שינה מעיני ההורים המצפים לקבל את בניהם כשהם שלמים ובריאים מתוך נקודת מוצא שגם אם אין הגנה הרמטית בין כתלי בית הספר ובהסעה, הרי שמי שאחראי לכך יעשה כל שניתן למניעת סכנות צפויות. מסתבר שבבית הספר "בארי" אצל הנתבעת 2, חושבים אחרת.

 

ד.            ד.             אני מודעת לכך שדנתי לחומרא את הנתבעת 1, אך אני סבורה שבמבחן התוצאה- כך מתבקש. אדגיש- כי לא נעלמו מעיני דבריה "כל מה שעשיתי ועושה, זה מתוך רצון טוב ודאגה לשלום תלמידי" (עמוד 17 סיפא). התרשמתי מכנות דבריה בהקשר זה. יש לי את מלוא ההערכה לאנשי חינוך העושים במלאכה, ואין לי ספק כי בעיניה שלה על פי אמות המידה הסובייקטיביות שלה– היא עשתה כל שנדרש, "לפי הספר". ברם- נאמר לא אחת כי "הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות" ואין די בכאלה. פרשנותה של הנתבעת 1 כיצד יש להפעיל את הנהלים במקרה זה, לא תאם את הנסיבות ומבחינה אובייקטיבית אסור היה לה "להתחבא" מאחורי חוזר המנכ"ל ולהיצמד אליו ללא הפעלת שיקול דעת ונקיטת פעולות מתבקשות והכרחיות. אני מקווה שמקרה כגון זה יכול לשמש לקח לבאות, שהרי תפקידו של בית המשפט אינו בהכרח מתמצה בעניין שבפניו, הדורש הכרעה לגופו. יש ומתוך מקרה קונקרטי, ניתן להשפיע על ציבור רחב ולמנוע הישנותם של מקרי אסון.

לא נשכחו ממני משובות הנעורים של גיל הילדות, יריבות בין קבוצות, תחרות בין כתות, שכבות, בתי ספר, תנועות נוער, היו חלק גם מילדותי שלי ואני מוצאת כי גם באלה יש פן חיובי העשוי לעודד להישגיות ושאפתנות בריאה, לעתיד לבוא, שכן - אנו גדלים לתוך עולם הישגי ומוטב כי נחנך אף את ילדינו להתמודד עם אלה.

 

ברם– במקרה זה של התובעת, חרגו ביטויי היריבות תלמידי בתי הספר הנ"ל מכל אמות מידה סבירות ובריאות והביטוי לכך היה התנהגות אלומה, מהסוג שיש להוקיע פן יהפכו הילדים למבוגרים אלימים ודורסניים. כאן– היה זה מתפקידם ומחובתם של המבוגרים ליטול את המושכות מידי הילדים, להתערב במתרחש ולעשות כל שניתן, למניעת הנזק הכה צפוי שאירע לתובעת.

 

ה.           ה.             אני בדיעה כי העדר החובה להציב מלווה מבוגר בהסעות משמעו חובה במקרים בהם ידוע להנהלת בית הספר על אלימות בהסעות, אלימות פיזית ולא רק מילולית, שפעילות בית ספרית אינה פותרת, ולו "עד יעבור זעם".

סביר בעיני אף לצאת מנקודת הנחה שזוהי הפרשנות הראויה שיש ליתן לרוח הדברים הגלומים בחוזר המנכ"ל, וכי זו לא מולאה.

 

17.         17.          למנגנון הסעת התלמידים בהסעות בית ספריות שותפים מספר גורמים, שכל אחד מהם ביקש להעביר לכתפי משנהו את האחריות למתרחש בהסעות הבית ספריות - בכלל ולאשר אירע לתובעת במהלך ההסעה בפרט.

 

א.           א.             הסבירה זאת  הגב' שוש ימין- מנהלת אגף הסעות והצטיידות של משרד החינוך מזה כ-30 שנה: "חובת ארגון ההסעות וביצוען חלה על הרשות המקומית" (סעיף 2 לתצהירה); "הרשות המקומית לא מבצעת הסעות בעצמה אלא מתקשרת עם קבלנים. זה נוסח אחיד, זו פעולה משותפת עם השלטון המקומי ומרכז המוסדות האזוריות וזה על דעתם ובהסכמתם" (עמוד 27 למעלה); "משרד החינוך משתתף במימון ההסעות והכספים מועברים ישירות לרשויות המקומיות" (סעיף 5 לתצהירה); "שהרשות המקומית קובעת את מסלולי הנסיעה, תחנות ההורדה וההעלאה, לוח הזמנים, מי הילדים, באיזו שעה צריכים להיאסף, מקרה של תקלות מי מדווח למי, יש פרוצדורות שלמות שנקבעות בין הרשויות המקומיות לחברות ההסעה וצריכות לבוא לידיעת מנהלי בתי הספר" (עמוד 27).

 

ב.            ב.             הגב' ימין התייחסה בעדותה לחוזרי מנכ"ל (נ/1 א'-ב') וטענה: "בנוסף ל-נ/1 א' יש הוראות שעה, יש חוזרי עדכון שנשלחים מפעם לפעם לרשויות המקומיות מנהלי בתי הספר, מטעם משרד החינוך, בהיותם אלה שמארגנות את ההסעה... "חוזרי מנכ"ל מחייבים את מוסדות החינוך ויש לנו גם הסכמה שנובעת מנוהלי עבודה לאורך שנין (צ"ל שנים – ר.ש.) מול הרשויות המקומיות כי חוזרי המנכ"ל מחייבים גם אותן".

 

ג.              ג.               גם אם משרד החינוך אינו עוסק בארגון ההסעות "בשטח", ראוי היה כי יופקו לקחים, ישונו הסדרים והאמור בחוזר המנכ"ל, אך דבר לא נעשה ולא יעשה (דברי הגב' שוש ימין – עמוד 28 לפרוטוקול).

 

ד.            ד.             הגב' רות דיאמנט – מנהלת אגף אמרכלות בעיריית ראשל"צ (הנתבעת 3) הצהירה ב-

(נ/4) כי טרם התאונה לא הובא לידיעת העירייה מידע בדבר אירועי גידופים וזריקת חפצים בין  תלמידי בית ספרה של התובעת – (בי"ס "הראל") ובין תלמידי בית הספר "בארי" שבמסלול נסיעתם. המידע לא הובא על ידי אף אחד מהגורמים – "אגד" שנהג מטעמה הסיע את אוטובוס ההסעה ואף לא על ידי גורמים משני בתי הספר המעורבים (סעיף 3  לתצהירה). הדיווח נעשה רק לאחר המקרה וגם אז – רק על ידי מנהלת בית הספר "הראל"- הנתבעת 1 (עמוד 30 לפרוטוקול).

 

ה.           ה.             גם הנתבעת 3 לא מצאה להפיק לקחים ראויים מן האירוע, דבר שחובה היה לכרוך בירור עם הגורם הרלוונטי – המוביל והמסיע – "אגד":

"ודאי שביררתי מה קרה באירוע הזה עשיתי זאת עם מנהלת בית הספר. לא פניתי 'לאגד', כי אין קשר. מה יכול איש 'אגד' למנוע את זריקת החפצים מול האוטובוס" (עמוד 30 למטה); "לאחר המקרה לא שונה משהו בהסעות, עד כמה שזכור לי" (עמוד 33).

זאת- למרות שאישרה כי "תפקידו של 'אגד' לקחת את הילד בבטחה מהבית ספר הביתה". "נכון שהיינו צריכים לבדוק שאגד מקיים את ההסכם אך אני לא מבינה במה אתה טוען  שהם הפרו" (עמוד 31)...

ועוד: "ש. גם אחרי שקיבלת את ההודעה לא פנית לאגד.

ת. אני לא מבינה שוב, הידיעה הייתה בדיעבד, אחרי האירוע שקרה"

"יש נוהל של חובת דיווח של המסיע כלפי הרשות. במקרה הזה לא זכור לי אם הנהג דיווח לנו" (עמוד 33). "לפי חוזר המנכ"ל רצוי שיהיה מלווה באוטובוס, זו המלצה. בעקבות התקרית לא הוצב מלווה בתוך ההסעה.. הולכת לפי חוזר מנכ"ל משרד החינוך מחוזי" (עמוד 32 למטה).

 

ו.              ו.               דבריה של הגב' דיאמנט אלה צורמים במיוחד, לנוכח האמור במכתב שקיבלה העדה מהנתבעת 1 בסמוך לתאונה (נספח א' לתצהיר האב ת/1), שממנו עולה בבירור הצורך בבירור נוהל פינוי תלמידים שנפגעו במהלך ההסעה. עריכת הבירור עם המנהלת בלבד, לא היה בידי אך אם אכן נערך - ברי, כי הביא הוא לידיעת הגב' דיאמנט שמדובר בתופעה נמשכת, המחייבת הפקת לקחים כלפי המוביל ונוהלי ההסעה, הפיקוח וכיו"ב.

 

ז.             ז.              גם מנהל יחידת הסעות בעיריית ראשון-לציון, מר רפאל דואני – העיד כי "נודע לי על

המקרה רק כשעורך הדין ביקש להגיש תצהיר והראו לי את התצהירים ומה שקרה" (עמוד 34). אמנם – מר דואני הגיע לתפקיד כחודשיים אחרי המקרה, אך הוא זה שנבחר להעיד מטעם הנתבעת 3 ונשאלת השאלה האם הבחירה בו ולא בקודמו בתפקיד מקרית!

העד הוסיף וטען: "לא הגיעה שום תלונה לא ידוע לי על זה וזו הייתה הפעם הראשונה שאני שומע שהיה מקרה כזה בהסעה" (עמוד 34); "האירוע לא היה ידוע לי ברגע כניסתי לתפקידי" (עמוד 35).

אם נקבל את דברי העד כהווייתם, יוצא שאירוע כה חמור היטשטש ונעלם תוך חודשיים, ואף לא הובא לידיעת מנהל יחידת ההסעות בעירייה עם כניסתו לתפקידו.

 

ח.           ח.             מעדותו של מר דואני למדנו גם כי שינוי מסלול האוטובוס של תלמידי בית ספרה של התובעת, במהלך השנים שחלפו מאז התאונה "נעשה רק בגלל איסוף התלמידים ובמסלול החדש לא שמעתי על אלימות" (עמוד 36).

 

ט.           ט.             מתצהיר עדותו של נציג הנתבעת 4 ("אגד"), מר עופר אלישיב, עולה כי הוא משמש כמנהל סניף ראשון-לציון של "אגד" מאז 2/06, כך שגם הנתבעת 4 בחרה, מטעמים השמורים עימה, שלא לזמן לעדות את מי שכיהן לפניו במועד התאונה, באותו תפקיד.

מר אלישיב אישר: "נכון שאני לא יודע מה היה אז בשטח מבחינת הסעות כי לא הייתי בתפקיד והיום אני יודע מה קורה בהסעות"; "במקרה כמו שקרה עם הילדה, הנהג צריך לדווח לסדרן העבודה" (עמוד 37 למטה). "הפרטים לגבי האירוע שנזכר בסעיף 6 מתצהירה ידועים לי ממה שמסר עוה"ד" (עמוד 38 באמצע).

"תהליך התפרעויות – מדווחים לו עליהם, אני מדווח עליהם או הפקח ואנו יודעים על כך מהנהגים מק. הבטיחות"; "יש בדרך כלל נהג הסעה קבוע, לא ידוע לי אם בחברה לא היה דיווח של הנהג על אירועים אלה. לנהג יש חובה לדווח מיידית על המצב ובדרך כלל מדווחים" (עמוד 38).

 

י.                             י.                               ושוב - לא זו בלבד שמנהל סניף "אגד" במועד הרלוונטי, לא זומן לעדות. גם הנהג הרלוונטי – לא זומן לעדות וכמוהו אף כל מי שאמור היה להיות מדווח אודות ההתפרעות הנמשכת בהסעה מבית הספר "הראל", ובכלל זה: קצין הבטיחות האיזורי; - פקח התנועה שעבד אז בסניף ראשון-לציון (מר חזי יעקבי); נאמן הבטיחות,  כל אלה לא זומנו לעדות! (עמוד 37 לפרוטוקול).

 

ואם תמצי לאמר – לשם מה לנו עדויות אלה – שהרי אין חולק כי ברגע התאונה אירע מקרה של זריקה (שכנראה לא היה הראשון ולא האחרון, במסלול הנסיעה הרלונטי),  מה גם שלא נעלמו ממני בהקשר זה כי ממילא, על פי דברי מר אלישיב "לנהג אין סמכות להגיב לאירוע של אלימות תלמידים" וכי "אין לנו הוראות כתובות לגבי בעיות של קטינים, ההוראה לגשת למשטרה במידת הצורך" (עמוד 38); לכך אשיב - כי עדותם של הנ"ל יכולה הייתה לשפוך אור בשאלת קיומו של נוהל דיווח של הנהג לממונים עליו ב"אגד", של אלה לעיריית ראשל"צ האם היו דיווחים ביחס למסלול הרלבנטי ולאשר קדם לאירוע.  נעלם מעיני ובהעדר עדויות – אין לי אלא לצאת מנקודת הנחה כי הדבר לא נעשה.

בשולי הדברים אציין, כי לא נעלמו ממני דברי ב"כ הנתבעת 4 כי נהג האוטובוס אינו עובד "אגד" כיום, והוא לא התייצב לישיבת ההוכחות מיום 7.9.06 שאליה זומנו כל העדים האחרים אך הנתבעת 4 קיבלה הזדמנות להעדתו בישיבה נדחית וויתרה על כך.

 

יא.        יא.          לא נעלם מעיני כי מנהלת ביה"ס (הנתבעת 1), סיפרה כי נהג האוטובוס דיווח לה על אלימות בהסעה עוד טרם התאונה (עמוד 15), אך בדיווח כזה בכך אין די. לא הוכח אופן הדיווח. לא מן הנמנע כי הדבר נעשה בשיחה אגבית בין השניים תוך כדי איסוף התלמידים על ידיו, שאם לא כן – הייתי מצפה למצוא, בין יתר ראיות הנתבעת 4, רישומים (או לפחות עדויות) אודות דיווחים בכתב לגורמים הרלוונטיים הנוספים ובכלל זה- לנתבעת 3.

 

יב.         יב.           בנוסף – נוכח הישנות התופעה החמורה והמסוכנת – היה על "אגד" לנקוט באמצעים להפסקתה - לרבות על ידי דיווח מסודר כאמור, לכל הגורמים הקשורים בהסעה, פנייה למשטרה, התראה בדבר הפסקת הפעלת הקו והוצאה אל הפועל של התראה כזו, באם לא נפסק.

דבר מאלה לא נעשה, ונשאלת השאלה אם אין זאת אלא לשם הרווח הכספי, תוך זלזול בסכנות האורבות לשלומם של הילדים המוסעים.

 

לסיכום

 

18.         18.          מכל האמור לעיל עולה אחריותן של הנתבעות בתמצית, וכדלקמן:

 

א.       הנתבעות 2-1:

חרף הדברים שכתבתי לעיל אודות התנהלותה חסרת האחריות בעיני של הנתבעת 1, איני רואה להטיל עליה אחריות אישית, שכן פעלה מתוך תפקידה כמנהלת בית הספר, בהתאם לנהלים ולחוזרי המנכ"ל.

דא עקא שמעדותה של הגב' שוש ימין עולה "הכשר" להתנהלותה של הנתבעת 1 ומסתבר שגם מנהלת בית הספר "בארי" נהגה באופן דומה. יוצא שהתנהלות זו תואמת את הלך הרוח הנוהג במערכת שמכוחה מכהנת הגב' ארצי כמנהלת ואם הנתבעת 2 לא דאגה להנחות אלה שהפקידה בראש מוסדות החינוך שבפיקוחה, כיצד ראוי לפעול וכי יש להפעיל את השכל הישר, מעבר לדרישות "המילה הכתובה", מן הראוי להטיל עליה אחריות שילוחית למעשיה ולתוצאותיהם, של עובדיה.

הנתבעת 2- באמצעות מנהלת בית הספר, הנתבעת 1 ואף מנהלת בית הספר האחר, ידעה על האלימות החוזרת בקו ההסעה של תלמידי בית הספר "הראל" אך לא נקטה באמצעים הנדרשים, סבירים ומתבקשים לשם טיפול בבעיה המעמידה את התלמידים בכלל ואת התובעת בפרט, בסכנה ממשית (שהתממשה). זאת, כאשר על פי חוזר המנכ"ל נ/1 ב' סעיף 1.4 (1) ידעו הנתבעות כי ההסעות הן מוקדים לאירועי אלימות ועל כן "יש להגביר את ההשגחה והפיקוח בשעות אלה ולהגיב באופן מיידי".

התנהלות המנהלת, הנתבעת 1 אחרי התאונה, כמפורט לעיל, מלמדת על רשלנותה של הנתבעת 2. אך במזל- שונה קו ההסעה (ללא קשר לתאונה), כך שהבעיה נפתרה מאליה, ואני תקווה שלא עד הפעם הבאה!

הנתבעת 2 אף לא פיקחה באופן יעיל על ביצוע הוראות הבטיחות במהלך ההסעות שהשתתפה במימונן על פי ההתקשרות בין הנתבעת 3 ו- 4, כאשר היא עצמה ניסחה את ההסכמים.

 

 

ב.        הנתבעת 3:

הנתבעת 3 לא פיקחה באופן יעיל על ביצוע הוראות הבטיחות במהלך ביצוע ההסעות על

ידי נתבעת 4 עימה התקשרה על פי המכרז. הנתבעת 3 אף לא דאגה לקבל דיווח שוטף מהנתבעת 4 אודות ההסעות, בפרט  כשעולה מהעדויות כי בעיית אלימות (בקווים אחרים) הייתה בידיעתה של הנתבעת 3.

לא נעלם ממני, כי לא הוכח שנמסר דיווח לנתבעת 3 על ידי הנתבעת 4 בדבר אלימות ותקריות מסוכנות במהלך ההסעה הנ"ל ונתתי לכך משקל בהערכת החלוקה בין צדדים אלה.

יחד עם זאת- התנהלותה של הנתבעת 3, שלא נקטה בשום צעד גם אחרי התאונה, ושינתה את המסלול במקרה וללא קשר לתאונה – מלמדת אף היא על מדיניות של "משיכת כתפיים".

 

ג.             ג.              הנתבעת 4 (ו- 5):

הנתבעת 4 נמנעה מלזמן לעדות גורמים רלבנטיים לתקופה נשוא התאונה, ובפרט בין היתר- את נהג האוטובוס שדיווח על התקריות והאלימות הנמשכת למנהלת בית הספר (על פי עדותה), אך לא הוכח אם דיווח לגורמים האחראיים עליו ב"אגד" כקצין בטיחות ממונה אזורי וכו'. "אגד" מצידה – האחראית באחריות שילוחית למעשי עובדיה (גם בהנחה שלא נמסר דיווח מסודר על ידי הנהג) לא דיווחה על המצב לרשות המקומית- הנתבעת 3, לא הפסיקה את הפעלת הקו עד שהבעיה תטופל.

 

ד.      איני רואה לצורך להתחקות אחר הסיבה האפשרית להתנהלותן של כל אחת ואחת מהנתבעות- האם מדובר בשיקולים כלכליים ורצון לחסוך בעלויות כדי שלא להציב מלווה בתשלום בהסעה הבעייתית, או זלזול בנהלים קיימים או אחר.  במבחן התוצאה – לא נעשה המעט הנחוץ להבטחת שלומם של תלמידי בית הספר היסודי "הראל" והתובעת בכללם בחזרה לביתם בסוף יום הלימודים, ובכך ברי, כי חובת הזהירות של כל אחת ואחת מהנתבעות כלפי התובעת הופרה, ואף גרמה לנזק שנגרם לעינה של התובעת.

 

ה.       אשר לחלוקת האחריות בין הנתבעות:

על יסוד כלל הראיות ששמעתי, אני קובעת חלוקת אחריות בין הנתבעות 5-2 לנזקה של התובעת,  כדלקמן: 

הנתבעת 2:                                              35%.

הנתבעת 3:                                              30%.

הנתבעת 4 (והנתבעת 5 בנעליה):           35%.

 

19.        19.         סוף דבר-

א.          א.            התביעה כנגד הנתבעת 5-6 בעילה על פי חוק הפלת"ד נדחית.

התביעה האישית כנגד הנתבעת 1 נדחית.

החלוקה בין הנתבעות 2-5, בעילה הנזיקית- בהתאם לאמור לעיל. 

בנסיבות העניין, נוכח המחלוקת המשפטית הכנה בין הצדדים, ולפנים משורת הדין, נראה לי נכון שלא לעשות צו להוצאות.

 

ב.           ב.            הדיון ימשך, לצורך הערכת גובה הנזק, מול הנתבעות 2-5 (בהתאם לחלוקה דלעיל) ואני קובעת קדם משפט בנוכחות ב"כ הצדדים ליום 26.3.07, בשעה: 11:30.   

 

ג.             ג.              התובעת צירפה לכתב התביעה חוות-דעת רפואית בתחום העיניים. ככל שברצון הנתבעות 5-2 להגיש חוות-דעת נגדית, עליהן לעשות כן עד ליום 20.2.07.

 

התובעת תגיש תחשיב נזק עד ליום 1.3.07 ואילו הנתבעות עד ליום 15.3.07. תחשיבי הנזק יהיו מגובים באסמכתאות.

 

ת.פ. ליום 16.3.07. - לבחינת תחשיבי הנזק.

 





פסקי דין נוספים:


פגיעת רכב בילדה שחצתה כביש

תאונת דרכים - האם מעידת נהג אוטובוס בעת ירידה מהאוטובוס נחשבת לתאונת דרכים?

האם נפילת נוסע באוטובוס נחשבת תאונת דרכים? (מעידה בתחבורה ציבורית)

תאונת דרכים - האם פגיעה שהתרחשה בעת תיקון רכב נחשבת תאונת דרכים?






תגיות: תאונת דרכים אוטובוס תלמידים,תאונת דרכים ראשון לציון,תאונת דרכים פגיעה בעין,פגיעת עין,זריקת בקבוק,ילדים,אוטובוס אגד