תאונת טרקטורון בלי ביטוח

האם נפגעת בתאונת דרכים כשרכבת על טרקטורון? האם לטרקטורון היה ביטוח?

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ'  מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.



תאונת דרכים שהתרחשה בחולון בה נהגת טרקטורון התהפכה. בדיעבד התברר שלטרקטורון אין ביטוח.

סוגייה זו נידונה בבית משפט המחוזי תל אביב-יפו בפסק הדין שניתן ע"י השופטת דליה גנות.


פסק-דין

 

 

1.         בפני תובענה אשר הוגשה על-ידי אפרת ניסים, ילידת שנת 1979 (להלן: "התובעת") כנגד יצחק חסון ועמיר חסון (להלן: "הנתבעים חסון") וכנגד קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"), בשל פציעתה בתאונה ביום 10.11.01.

 

כתבי הטענות

 

2.         התובעת טוענת, כי בתאריך התאונה, בסביבות השעה 16:00 פגשה את עמיר חסון בחולות חולון, בסמוך לרחוב מטולה פינת גבעת התחמושת, ליד דיונת חול המצוייה במקום (להלן: "הדיונה"). עמיר חסון הגיע למקום "כאשר הוא רכוב על טקרטורון" ו"הציע לתובעת 'לעשות סיבוב' על הטרקטורון איתו ו/או לבדה" (סעיף 3 לכתב התביעה). התובעת טוענת, כי בשל פגיעתה הקשה, כפי שיפורט, אינה זוכרת את רצף האירועים, "אולם היא זוכרת ו/או נמסר לה, כי היא הועפה מהטרקטורון ואיבדה את הכרתה. לאחר שהתעוררה, תוך כדי עירפול חושים, בתוך גבעות החול, היו מסביבה מספר אנשים, אולם היא אינה זוכרת בדיוק מה אירע שם" (שם). לטענת התובעת, לאחר התאונה "נעלם מהמקום" עמיר חסין עם הטרקטורון, וכן נעלמו רוכבי טרקטורונים אחרים שהיו במקום במועד התאונה. התובעת מדגישה, כי "אינה יודעת כיצד אירעה התאונה, אולם היא יודעת שישבה על טרקטורון ולאחר-מכן מצאה את עצמה בבית החולים משותקת" (סעיף 7 לכתב התביעה). התובעת טוענת, כי התאונה בה נפגעה הינה "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1965 (להלן: "החוק"), ואם לא תוכר ככזו על-ידי בית המשפט "אזי על הנתבעים מס' 1 – 2 (הנתבעים חסון – ד"ג) מוטלת האחריות לתאונה והחובה לפצותה" (סעיף 16 לכתב התביעה). זה המקום לציין, כי התובענה הוגשה כנגד נתבע 1 – יצחק חסון כבעלים של הטרקטורון, ונגד הנתבע 2 – עמיר חסון – כמחזיק הטרקטורון.

 

3.         יצחק חסון כפר בחבותו לפיצוי התובעת, וזאת משום שהתובעת לא ציינה בכתב התביעה את פרטי הטרקטורון הפוגע, והוא מכחיש מכל וכל את מעורבות הטרקטורון שבבעלותו באירוע נשוא כתב התביעה.

 

4.         גם חסן עמיר כופר בחבותו לפצות את התובעת, ומכחיש מכל וכל את מעורבותו בתאונה בה נפגעה התובעת.

 

5.         בכתב ההגנה כפרה קרנית בחבותה לפיצוי התובעת. לטענת קרנית, התרחשה התאונה בהיות התובעת נהגת הטרקטורון, אשר היה חסר כיסוי ביטוחי במועד התאונה. עוד טוענת קרנית, כי התובעת לא איבדה את ההכרה לאחר קרות התאונה וכי היתה בהכרה מלאה, היא מודעת היטב לפרטיה, כמו גם לפרטי הטרקטורון עליו רכבה, והיא מסתירה עובדות אלו מידיעת בית המשפט במכוון, ועצם הגשת התביעה מהווה שימוש  לרעה בהליכי בית-משפט וחוסר תום-לב.

 

השתלשלות העניינים בבית המשפט

 

6.         בדיון בבית המשפט מיום 1.5.08, הודתה ב"כ התובעת – עו"ד קריספין -  כי למעשה עובדות התאונה אינן ידועות לתובעת וכי "למיטב זכרונה של התובעת, היא הורכבה על טרקטורון נהוג בידי הנתבע 2, אולם יתכן שהיא עצמה נהגה בטרקטורון עובר להתרחשות התאונה" (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 4 – 6). בדיון זה הבהיר בית המשפט לתובעת ולבא-כוחה, כי עול ההוכחה, בהתייחס לעובדות כתב התביעה, מוטל על כתפי התובעת, וכי היא מנועה מהעלאת טענות עובדתיות חלופיות.  בית המשפט הבהיר, כי השאלה האם התובעת הורכבה על הטרקטורון במועד התרחשות התאונה, או, שמא, נהגה בו בעצמה הינה שאלה מהותית ומרכזית בתובענה, וכי בסופו של יום תוכרע התובענה בהתבסס על ממצאים עובדתיים מוכחים באשר לשאלה, האם התובעת נפגעה כרוכבת או כנוסעת. בית המשפט ציין את "התחמקותה של התובעת מלהבהיר נקודה מרכזית זו, התחמקות אשר באה לידי ביטוי, הן על-ידי ניסוח כתב התביעה והן באי-מתן תשובות ברורות במענה לשאלון שנשלח אליה" (עמ' 2 שורות 8 – 10).

 

7.         בדיון מיום 29.1.09 ניתן, בהסכמת הצדדים, פסק-דין חלקי, בגידרו נדחתה התובענה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 (הנתבעים חסון), וכפועל יוצא נדחתה הודעת צד שלישי, אשר נשלחה אליהם.

 

התאונה

 

8.         לצורך קביעת או שלילת החבויות הנטענות בכתב התביעה, יש לקבוע בראש ובראשונה את אופן התרחשות התאונה, ויש להכריע בשאלה, האם התובעת נפצעה בתאונה כנוהגת בטרקטורון או כנוסעת.

 

9.         בטרם אכנס לעובי הקורה של ניתוח הראיות, הנני מוצאת לנכון לציין את המחדלים המשטרתיים שבאו לידי ביטוי באי-חקירת האירוע עד תומו, ובעיקר – ההימנעות מאיתור העדים שהיו נוכחים בשעת אירוע התאונה. במה דברים אמורים? הן לדברי התובעת והן לדברי העדים האחרים, נכחו במקום התאונה במועד התאונה רוכבי-טרקטורונים נוספים ואנשים נוספים. בתאריך 14.2.02 נחקרה התובעת על-ידי רס"מ נועם לוי, והיא טענה בפניו, כי אין לה חברים עם טרקטורון, ומסרה את שמות ומספרי הטלפון של חבריה הקרובים: שי בניטה "ובחורה בשם ליאת", אלא שמהחומר שהוצג בפני עולה, כי המשטרה לא טרחה לזמן אנשים אלו לחקירה. כך, למשל, מצוי בתיק מזכר מיום 24.2.02, על-פיו איש משטרה בשם שלמה הראל התקשר לשי בניטה, אשר הודיעו כי הוא משרת בצבא, ברמת הגולן וכי "יגיע בסוף שבוע זה לעדות". נראה, כי שי בניטה לא הגיע למסירת עדות, ואיש ממשטרת ישראל לא טרח לאתרו ולגבות את עדותו. באשר לליאת, נטען באותו מזכר, כי איש המשטרה שלמה הראל ניסה ליצור קשה עימה במספר הטלפון שנמסר על-ידי התובעת, אולם "נמסר לי כי הטלפון לא שייך לליאת", ולא ראיתי כי משטרת ישראל נקטה בפעולות חקירה כלשהם על-מנת לאתר ידידים אלו. מיותר לציין, כי יתכן שאילו היו נחקרים אותם ידידים, הם היו שופכים אור על אופן התרחשות התאונה ו/או מפנים לחברים אחרים, אשר מסוגלים לשפוך אור על אופן התרחשות התאונה או אף היו נוכחים בשעת התרחשותה.

 

           

10.       מהתצהירים והעדויות שהובאו בפני עולה, כי בשבת 10.11.01 התקבלה הודעה במד"א על תאונת התהפכות טרקטורון במקום הנקרא "חולות מטולה". למקום הגיעה ניידת מד"א עם הפראמדיק יצחק שפילברג והנהג יוסי חכימיאן. לדברי שפילברג בתצהירו, בהגיעם למקום התאונה, הוא הבחין "בקבוצה של כ- 10 בחורות ובחורים כבני 22 – 23 שנים בערך, כשבערך שבעה מאנשי הקבוצה הינן בנות ... זכור לי כי אחת הבנות ישבה סמוך לראשה של הבחורה שנפגעה ... ולטפה והרגיעה אותה" (סעיף 3 לתצהיר). שפילברג הדגיש בתצהירו, כי "כשהתקרבתי ראיתי שאפרת בהכרה מלאה" (סעיף 4). ובעדותו "... היא היתה בהכרה ..." (עמ' 40 שורה 21) וסיפר, כי החל לתחקר את התובעת ואת הסובבים באשר לאופן התרחשות התאונה, אלא שנתקל בתשובות מעורפלות, הן מצד הסובבים והן מצד התובעת, אשר "כל הזמן בכתה. מסרה כי חשה במחסור באוויר, וכי אין לה תחושה ברגליים והיתה היסטרית למדי" (סעיף 4 לתצהיר). התרשמותו של שפילברג היתה, שהן הסובבים הנוכחים והן אפרת, מתחמקים מלספר כיצד אירעה התאונה. הוא הבהיר זאת בתצהיר באומרו "הרושם היה שמתחמקים ממתן תשובה" (סעיף 5 לתצהיר), וכן "בשטח לא הבחנתי בטרקטורון במקום. התגובה של הסובבים אותנו לא היתה אמינה בלשון המעטה. אציין, כי הסובבים את אפרת היו חבריה וחברותיה, ומכל מקום, אנשים המכירים אותה ..." (סעיף 7 לתצהיר). בחקירתו הבהיר שפילברג, שנסיונו לקבל אינפורמציה באשר לאופן התרחשות התאונה נדרשה לו כמטפל "ואני בתור מטפל צריך לדעת מה המנגנון של המקרה, וברגע שאני לא מקבל תשובה, קשה לי כיוון טיפול" (עמ' 39 שורות 17 – 18). שפילברג הדגיש בחקירתו, כי "לא קיבלנו תשובות בדיוק מה קרה" (עמ' 39 שורה 20), והוא נדרש לאינפורמציה, שכן לדבריו, הקריאה שהתקבלה במד"א היתה פציעה כתוצאה מהתהפכות טרקטורון, אלא שבהגיעם למקום הם  לא ראו טרקטורון באיזור, ולדבריו "הרושם שקיבלתי שלא מעוניינים לספר מה קרה" (עמ' 39 שורה 27). לדברי שפילברג, גם התובעת סירבה לשתף עימו פעולה, והוא הדגיש בחקירתו "לא משתפת פעולה, היא היתה בהכרה ולא ענתה לי כמו שצריך" (עמ' 40 שורה 21).

 

            שפילברג הבהיר, כי היו במקום "בסביבות עשרה אנשים" (עמ' 41 שורה 24) וסיפר, כי "ראיתי בחורה מלטפת לה את הראש, מדברת איתה, יחס די קרוב ראיתי, היו עוד אנשים שעומדים ומדברים ביניהם, הם די מכירים אותה" (עמ' 42 שורות 10 – 11), וכן "המעגל הקרוב היו חבריה על-פי התרשמותי" (עמ' 42 שורה 15).

 

            זה המקום לציין, כי שפילברג הסתמך בתצהירו ובחקירתו על אמירותיו לחוקר "כשעה לאחר התאונה" (עמ' 38 שורה 11). התובעת התרעמה בסיכומיה על הסתמכות זו, אולם אינני רואה בכך כל פסול. ודוק: ממצאי החקירה היו בידי ב"כ קרנית, אשר אף מסר אותם בזמן הדיון לב"כ התובעת,  אלא שהיא סירבה לעיין בהם. שפילברג אישר בחקירתו את האמור בדו"ח ובתצהירו, ואני התרשמתי מעד מהימן ודובר אמת, אשר דיבר מתוך הזכרון. במאמר מוסגר יצויין, כי התובענה הוגשה כחמש שנים לאחר התרחשות התאונה, ועל-כן אינני רואה כל פסול בהסתמכות על אמירותיהם של אותם עדים ממש בפני חוקר, במועד סמוך לתאונה, כאשר זכרונם היה טרי, הגם שיתכן שנכון היה למסור דוחות אלו לב"כ התובעת בתום שמיעת ראיות התביעה.

 

            גם הנהג (כיום פראמדיק) יוסי חכימיאן מסר הודעה לחוקר מטעם קרנית, כחצי שנה לאחר התאונה, והוא הסתמך בתצהירו ובחקירתו על אותה הודעה, אשר, כאמור, נמסרה במהלך הדיון לב"כ התובעת אשר סירבה לעיין בה, אולם עורכת דין שישבה לצידה במהלך הדיון עיינה בה.

 

            חכימיאן אישר, כי כשהגיע עם שפילברג לדיונה, שאל את התובעת לשמה והיא מסרה את שמה (סעיף 3 לתצהיר). כאשר נשאל האם הוא זוכר ששם התובעת נמסר על ידה או על-ידי מי מהסובבים אותה, הבהיר כי מהדו"ח (דו"ח מד"א) לא ניתן לדעת את זהות מוסר שֵם התובעת, אולם "אם כתוב 'בהכרה מלאה', סביר להניח ששאלנו אותה" (עמ' 25 שורות 18 – 19). חכימיאן זכר, כי בהגיע צוות מד"א התלוננה התובעת "בפנינו על חוסר תחושה באיזור הרגליים עם רגישות בבטן. זה מה שהתלוננה על הזמן. אני לא שוחחתי עם אף אחד שם. בקטע הזה ניסינו להבין מה קרה ומה גרם לפציעה. לא שוחחנו עם אנשים" (עמ' 25 שורות 23 – 25). לכאורה, אמירה זו מנוגדת לאמור בסעיף 4 לתצהירו של חכימיאן, על-פיו פנה לשתי בחורות שעמדו בסמוך ושאל אותן מה קרה, וכן מנוגדת להמשך עדותו – הזהה לאמור בתצהיר – על-פיה ניסו שפילברג וחכימיאן לשאול את הסובבים איך אירעה התאונה (עמ' 25 שורות 28 – 33), אלא שסתירה לכאורית זו ניתן להסביר בחלוף הזמן הרב מאז התרחשות התאונה ועד למועד מתן העדות. על-פי התרשמותי, הן שפילבג והן חכימיאן העידו אמת, והתרשמתי ממהימנותם, והנני מקבלת את התרשמותם על-פיה נמנעו התובעת והסובבים במכוון ממתן אינפורמציה כלשהי באשר לאופן התרחשות התאונה.

 

            מהעדויות הנמצאות בפני עולה, כי סמוך לפינוי התובעת ממקום התאונה על-ידי צוות מד"א, הגיעה למקום המשטרה. לא ברור מי השוטרים שהגיעו למקום, שכן לא הוצגו בפני מסמכים המעידים על זהות השוטרים שהגיעו למקום התאונה, אולם כשעתיים לאחר התרחשות התאונה, בשעה 18:00, ניסה חוקר המשטרה רס"ר שלמה הראל, לדלות מפי התובעת פרטים על התאונה, אלא שעל-פי האמור במסמך שהוצג בפני, טענה התובעת בפניו כי איננה יודעת היכן היא ואיננה יודעת מה קרה, ולדברי השוטר, הוא התרשם כי התובעת "אינה מסוגלת למסור עדות מסודרת", ואמה – גב' רנה ניסים – מסרה לו שאינה יודעת אם בתה נפגעה בתאונת דרכים או נחבלה סתם. אמירה זו של האֵם הינה תמוהה משהו, שכן ביומן החקירות מיום התאונה נרשם, כי אחות מחדר מיון בבית החולים שיבא טלפנה למשטרה ומסרה, שהתובעת הועברה מבית החולים וולפסון, אליו נלקחה לאחר התאונה, לבית החולים תל השומר, ובמענה לשאלת היומנאי השיבה אותה אחות, כי אֵם התובעת נמצאת עימה, ובשיחה עימה מסרה האםֵ ליומנאי במשטרה, כי אדם שאין היא מכירה טלפן אליה ומסר לה כי בתה התובעת נפגעה בחולות מפגיעת טרקטורון. האֵם ציינה, כי מיד לאחר קבלת ההודעה היא הגיעה למקום התאונה, ואף סיפרה ליומנאי כי "בתה נוהגת להסתובב בחולות בים, מטיילת ומתעניינת בטרקטורונים". למחרת היום – 11.10.01 – מילא השוטר יעקב אברהמי זכרון דברים, בו ציין כי שוחח עם אֵם התובעת, וכי אחד הרופאים הצליח לדובב אותה, והיא מסרה "שנסעה עם טרקטורון".

 

            זה המקום להזכיר, כי בכתב התביעה נטען מפי התובעת, כי נפגעה עת נסעה ו/או נהגה בטרקטורון, קרי – התובעת נמנעה מליתן גירסה בכתב התביעה ומסרה עובדות חלופיות, באשר לאופן התרחשות התאונה. עובדה זו תמוהה, שכן בחקירתה במשטרה מיום 14.2.02, זכרה התובעת שביקשה "ממישהו שיעשה לי סיבוב בטרקטורון". זכרון זה נגלה לתובעת לאחר שטענה באותה חקירה, כי ביום התאונה היתה אצל אחותה בחולון "ומאז אני לא זוכרת כלום", והוסיפה, כי אמה סיפרה לה שהיתה מעורבת בתאונת טרקטורון, עובדה שהוכחשה מכל וכל על-ידי אמה בחקירתה בבית המשפט (עמ' 8 שורות 3 – 9).

 

               בחקירתה בבית המשפט ביום 10.7.08, זכרה התובעת בבהירות, כי "אני זוכרת שהורכבתי על-ידי נתבע 2 בטרקטורון" (עמ' 3 שורה 8), אם כי "אני לא זוכרת כיצד הגעתי לרכב עימו על הטרקטורון" (עמ' 3 שורה 10), ובניגוד לגירסתה בפני חוקר המשטרה מיום 14.2.02, היא טענה כי "אני לא זוכרת דבר מהיום הזה, אלא רק שהוא הרכיב אותי. לא יכול להיות שאני רכבתי על הטרקטורון, כי אני לא נוסעת על דברים כאלה" (עמ' 3 שורות 19 – 20). אלא שלפני-כן היה מצב זכרונה של התובעת טוב יותר, והיא זכרה כי "למקום הגעתי כי הלכתי להסתכל. הגעתי למקום עם מכונית. אני נהגתי במכונית" (עמ' 3 שורה 13). מתברר, כי במועד עריכת תצהיר העדות הראשית, השתפר זכרונה של התובעת עד מאד והיא זכרה כי הגיעה למקום כדי להסתכל על טרקטורונים, וכי "הנתבע 2, שהיה עלם צעיר והציע לי לעשות סיבוב עימו כאשר הוא נוהג ואני יושבת מאחוריו" (סעיף 6לתצהיר). התובעת טענה בתצהירה, ש"ברור כי היתה היכרות קודמת בינינו והמפגש תואם בינינו" (עמ' 10 לתצהיר), וזאת על-סמך פלט שיחות הטלפון היוצאות ממכשיר הטלפון שברשותה, אולם היא נמנעה מלהסביר מדוע לא סיפרה על היכרותה עם הנתבע 2, כאשר ברור מעדותה היא, כי זכרונה לא אבד לה בכל הנוגע לתקופת הזמן שלפני פציעתה. מכאן עולה כי הימנעותה מלספר על היכרותה את הנתבע 2 לפני התאונה הייתה הימנעות מכוונת. המסקנה מכל מהאמור הינה, כי הגירסה על-פיה סרה לדיונה סתם כדי לצפות בטרקטורונים, איננה אמת ואין חולק כי היא תיאמה מפגש במקום עם נתבע 2, והגיעה למקום על-פי התיאום המוקדם.

 

            במועד שמיעת הראיות חל, לשמחת כולם, שיפור נוסף בזכרונה של התובעת. כך, למשל, בניגוד לדברים שאמרה ביום 14.2.02 בהודעתה בפני החוקר המשטרתי רס"מ נועם לוי, על-פיהם היתה אצל אחותה לפני שנסעה לדיונה, העידה התובעת בבית המשפט כי לפני שנסעה לדיונה "הלכתי לרכב על סוסים" (עמ' 11 שורה 25) עם חברתה חלי וחברותיה של חלי. בהמשך העידה התובעת, כי בהגיעה לדיונה "ביקשתי ממישהו שיעשה לי סיבוב" (עמ' 13 שורה 3). אולם, כאשר נתבקשה לומר ממי ביקשה, ענתה "אין לי מושג" (עמ' 13 שורה 5), וזאת בניגוד לאמור בתצהירה, על-פיו הציע לה "עלם צעיר" - הוא הנתבע 2 - לקחת אותה לסיבוב על הטרקטורון, והבהירה כי אין לה מושג מי האדם שהרכיב אותה על הטרקטורון, וזאת בניגוד גמור ומוחלט לתשובותיה בישיבת בית המשפט מיום 10.7.08, שם העידה בבטחון כי היה זה הנתבע 2 שהרכיב אותה.

 

            זה המקום לציין, כי התובעת חזרה וטענה, כי יש לה "פלשבקים של היום הזה"(עמ' 4 שורה 1), אולם, גם אם עובדה זו נכונה, התרשמותי היא שמדובר בתובעת מניפולטיבית, אשר נמנעת במכוון מאמירת האמת, וכי הימנעותה איננה נובעת מבעיות זכרון, כי אם מנסיונה להסתיר את העובדות הנכונות באשר לאופן התרחשות התאונה, וזאת במסגרת נסיונה לגרום לקבלת התובענה בבית המשפט, דבר אשר יזכה אותה בפיצוי כספי, מקום שאיננה זכאית לו, כפי שיבואר ויפורט בהמשך.

 

            במהלך חקירתה של התובעת ניכר כי היא זוכרת היטב הן את פרטי התאונה והן את ההתרחשויות שלאחר-מכן, כמו גם את חקירותיה בפני אנשי-משטרה. כאשר התבקשה התובעת להתייחס להודעתה של חברתה חלי שמש בפני חוקר קרנית, טענה התובעת בלהט, כי האמור אינו אמת וכי הוכנסו מילים לפיה של חלי. התובעת הכחישה נמרצות במהלך הדיון את האפשרות שהיא עצמה נהגה בטרקטורון בזמן התרחשות התאונה, "כי אני מכירה את עצמי, יודעת שאני הייתי שואלת אם יש ביטוח או לא. אני מכירה שאני בחורה אחראית ..." (עמ' 15 שורות 31 – 33), והבהירה, כי היא יודעת היטב שאסור לנהוג על טרקטורון ללא כיסוי ביטוחי, לדבריה "על כל דבר, לא רק על טרקטורון, גם על סוסים אתה צריך לדעת שלמקום יש ביטוח" (עמ' 16 שורה 2). התובעת נשאלה, האם הסבירו לה שהיא לא תזכה לפיצוי, אם יתברר כי לטרקטורון לא היה ביטוח, והיא ענתה בתמימות מעושה "מי צריך להסביר לי את זה?" (עמ/ 16 שורה 10). ובהמשך הכחישה כי הוסברו לה דברים על-ידי אמה, בניגוד לדבריה הקודמים. וכאשר הוצגה לה הודעת השוטר, היא ענתה כי "זה שחתמתי על זה, לא קראתי על מה רשם. חתמתי ככה" (עמ' 16 שורה 15). התובעת לא ידעה להסביר מדוע לא הביאה את מי מחבריה למתן עדות (עמ' 16, שם). ובהמשך, בניגוד גמור ומוחלט לעדותה במשטרה ולאמור בסעיף 6 לתצהירה, היא טענה במפתיע, שאיננה משוכנעת שמאן דהוא הציע לה להסיע אותה על טרקטורון (עמ' 17 שורות 7 – 9), וכאשר הוסבה תשומת ליבה לניגודים והסתירות הרבות שבאמירותיה, ענתה בתוקפנות "אתה רוצה להגיד שאני שקרנית?" (עמ' 17 שורה 12). במענה לשאלת בית המשפט ענתה, כי אינה יודעת מה נכון וכי "יכול להיות שביקשתי (סיבוב – ד"ג) ויכול להיות שהציעו לי" (עמ' 17 שורה 18).

 

            בחקירתה בבית המשפט נשאלה התובעת, מדוע הלכה לדיונה לאחר הביקור בחוות הסוסים? תשובתה היתה "אין לי מושג" (עמ' 17 שורה 32), למרות שבתצהירה הודתה כי הגעתה למקום היתה מתואמת עם נתבע 2. וכאשר נשאלה מדוע קישרה את נתבע 2 לתאונה? ענתה, שעשתה זאת "בגלל המספר טלפון שיצא מהטלפון שלי" (עמ' 18 שורה 3), והיות וטענה שאינה יודעת לשייך את מספרי הטלפון המופיעים בפלט לבעליהם (עמ' 16 שורות 31 – 32), תהה ב"כ קרנית, הכיצד שייכה את המספר לנתבע 2, ותשובת התובעת היתה "כי בדקו ובררו" (עמ' 18 שורה 6), אולם סירבה לענות לשאלה "מי בדק, מי ברר?" (שם).

 

            חקירתה של אֵם התובעת, גב' רינה ניסים, הגבירה את העירפול סביב גירסת התובעת בהתייחס לנסיבות התרחשות התאונה. זה המקום לציין, כי האֵם, כבתה התובעת, נמנעה מלהעיד אמת, סתרה את עצמה פעם אחר פעם והפגינה מניפולטיביות רבה. בראשית חקירתה הכחישה האֵם כי סיפרה לבתה, בהיותה בבית החולים, את אשר אירע לה, וזאת בניגוד לדברי התובעת עצמה בפני חוקר המשטרה, כפי שפורט. מעדות האֵם עולה, כי היא ערכה בעצמה חקירה ודרישה באשר לנסיבות התאונה, ואף שכרה חוקר פרטי לשם כך (עמ' 8 שורה 26), ולא היה בפיה הסבר משכנע להימנעותה מהצגת ממצאי חקירתה בבית המשפט, למרות שלדבריה, מצוי דו"ח החקירה "אצלי בבית" (עמ' 8 שורה 32), ואין מנוס מהמסקנה כי אילו הוצג הדו"ח, היה בממצאיו כדי לאמת את טענות קרנית, וכבר נקבע, כי יש והדרך בה מנהל בעל-דין את עניינו בבית המשפט, הינה בעלת משמעות ראייתית, וכך ניתן לייחס משקל לאי-המצאת ראייה (ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בנייה בע"מ (לא פורסם); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595; ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760; ע"א 2275/90 בנין דור בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614; יעקב קדמי "על הראיות", חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה, 1649 – 1650). מדברי האֵם עלה כי על פי בירור שערכה, שמה של עדת הראייה, אשר הזעיקה את המשטרה הוא  עינת אורן, וכן התברר, כי האֵם אף ניסתה להיפגש עימה ולשוחח עימה, ואף בחנה האם ניתן לשמוע את קולות הדוברים בדיונה מביתה של העדה.

 

            בתצהירה טענה האֵם, כי במועד התאונה הוזעקה למקום על-ידי המשטרה (סעיף 2 לתצהיר), אולם בחקירתה בבית המשפט טענה, כי בעלה הוא זה אשר התקשר אליה ואמר לה כי בתם נפגעה, וכאשר אומתה אל מול האמור בתצהירה, הודתה כי האמור בתצהיר אינו אמת  (עמ' 10 שורה 1). אלא מאי? ביומן החקירות המשטרתי מיום האירוע הועלה על הכתב תוכן שיחה טלפונית שניהל היומנאי עם האֵם, וממנה עולה "כי אדם שאין היא מכירה אותו, התקשר אליה מהפלאפון של בתה ומסר לה כי בתה נפגעה בחולות ...". הנה-כי-כן, מתברר כי האֵם איננה מסוגלת ליתן תשובת-אמת אפילו לשאלה הפשוטה, מי הודיע לה על התרחשות התאונה. במאמר מוסגר יצויין, כי העובדה שאחד מעדי הראייה לתאונה הודיע לאֵם על התאונה, ועשה כן מהטלפון הסלולורי של הבת-התובעת, היא הנותנת שמדובר במכר אשר ידע את מספר הטלפון של האֵם, ומן הסתם, טענתה כי איננה יודעת מיהו אותו מטלפן – איננה אמת.

 

            ההגנה זימנה לדיון גם את חלי שמש, חברתה של התובעת. העדה הבהירה הבהר היטב את חוסר שביעות רצונה מזימונה למתן עדות, וניכר היה כי המעמד אינו נעים לה, ובשלב מסויים אף התפרצה באומרה "אני לא מבינה מה רוצים ממני בכלל, אני לא יודעת למה אני כאן, בחיים לא הייתי בבית-משפט ויש לי שתי תינוקות בבית ..." (עמ' 34 שורות 29 – 30).

 

            חלי אישרה, כי בתקופה הרלבנטית עבדה עם התובעת בחנות "האן צעצועים" בראשון-לציון, וכי התובעת היתה ממונה עליה. חלי אישרה גם שהיא והתובעת התיידדו במהלך עבודתן המשותפת בחנות הצעצועים וכי היו חברות (עמ' 34 שורות 7 – 8). חלי אישרה את עדות התובעת – אחת הגירסאות – על-פיה בבוקר התאונה היתה עם התובעת בחוות סוסים, וכשסיימו את הביקור בחוות הסוסים, הסיעה התובעת את חלי לביתה והיא הלכה לעבודה, בשעה שהתובעת נסעה לדרכה. מדבריה של חלי עולה, כי לאחר התאונה נפסק הקשר ביניהן, וכפי שציינתי, היא הפגינה מורת-רוח רבה מהצורך להעיד בבית המשפט. מדברי העדה עלה, כי החוקר של קרנית גבה ממנה הודעה, והיא אישרה את אמיתותה בחתימתה, אלא שבבית המשפט טענה, כי חלק מהאמור בהודעה אינו נכון "למשל, על אופנועי-ים. אני לא זוכרת שדובר איתי על זה. נתחיל מזה" (עמ' 35 שורות 21 – 22). בהמשך הכחישה חלי, כי שוחחה עם התובעת על טרקטורונים, וכאשר תהה ב"כ קרנית מדוע אישרה את הכתוב בדו"ח בחתימתה, היא לא ענתה. אלא מאי? יש לשים לב כי העדה לא הכחישה שהתובעת אוהבת לרכב על אופנועי-ים, כל שאמרה הוא, שאינה זוכרת שאמרה זאת לחוקר. והנה מתברר, כי התובעת עצמה הודתה בעדותה כי היא נוהגת לרכב על אופנועי-ים עם אביה, ובשפתה היא "אף פעם לא נהגתי על אופנוע ים, זה רק שאני הולכת עם אבא שלי ... רק עם אבא שלי הייתי הולכת עם אופנועים ..." (עמ' 15 שורות 5 – 7). קרי – אין ספק שהאמור בדו"ח החוקר מפיה של חלי הינו אמת, וזאת בהתייחס לכל תחביביה של התובעת. חלי הודתה, כי באותו יום הציעה לה התובעת לבוא עימה ולרכב עימה על טרקטורונים, אלא שהיא סירבה משום שעמדה ללכת לעבודתה (עמ' 36 שורות 20 – 21), ומהאמור עולה, כי התובעת תכננה לרכב על טרקטורונים באותו יום, ואף הזמינה את חברתה חלי להצטרף אליה.

 

            העדים אשר שפכו אור מסויים ופיזרו בצורה מסויימת את הערפל המכוון שפיזרה התובעת היו שכנים, אשר מתגוררים בסמוך לדיונה, וראו ושמעו את המתרחש מבתיהם, והם אניסים וקסמן ועינת אורן.

 

            בתחילת עדותו ביקש וקסמן לתקן טעות סופר שנפלה בתצהירו בסעיף 2, כך שבמקום "לפני מספר חודשים" יירשם "לפני מספר שנים". התיקון בוצע בהסכמת ב"כ התובעת, שכן היה ברור מהמשכו של המשפט שמדובר בטעות קולמוס, ולא ברור מדוע מצאה לנכון ב"כ התובעת לציין תיקון זה בסיכומיה, ולרמז על חוסר אמינותו של וקסמן, בין היתר, בשל תיקון טעות הקולמוס האמורה. אומר רק, שמוטב היה לו היתה נמנעת מכך. עוד אציין, כי וקסמן הותיר רושם מצויין. ניכר היה שמדובר בעד אמין מאד, אשר תיאר את האירועים מזכרונו.

 

            וקסמן ציין בתצהירו, כי עובר להתרחשות התאונה, הסתכל לכיוון הדיונה "בשעות אחה"צ לפני החשיכה"(סעיף 2 לתצהיר), ודומני כי תיאור שעת התרחשות האירוע תואמת את האמור בכתב התביעה, על-פיה אירעה התאונה בשעה 16:00. בסיכומיה טענה ב"כ התובעת, כי וקסמן תיאר "את מה שנדמה לו שראה כשעה לקראת חשיכה, כשהשמש שוקעת בנובמבר בסביבות השעה 17:00". אלא שמהאמור ברור, שאם השמש שוקעת בשעה 17:00, הרי שבשעה 16:00 יש די אור כדי לראות את המתרחש. מעבר לצורך אציין, כי אילו חפצה התובעת להוכיח כי באותה השעה, לנוכח תנאי האור והמרחק, לא יכול היה וקסמן לראות את התאונה בהתאם לתיאורו, הרי שהיה עליה להביא חוות-דעת של מומחה לענין זה, דבר שלא עשתה.

 

            וקסמן הצהיר, כי ראה "דמות כלשהי רוכבת על-גבי טרקטורון, הדמות נהגה לבדה על-גבי הטרקטורון ..." (סעיף 3 לתצהיר), ובחקירתו אישר, שמהמרחק בו צפה באירוע ניתן היה לראות אם מדובר ברוכב אחד או בשני רוכבים, וחזר וציין בבטחון "ראיתי בן אדם אחד" (עמ' 20 שורות 28 – 30). וקסמן העיד, כי שדה הראייה מביתו הוא גדול ופתוח, וניתן לראות "עד ראשון-לציון" (עמ' 21 שורה 1). במענה לשאלה הבהיר וקסמן, כי כיום הוא מרכיב משקפיים, אולם במועד הרלבנטי לא הרכיב משקפיים, דבר שלא הפריע לתובעת לטעון בסיכומיה כי לא ניתן לסמוך על עדותו של וקסמן, שהינו מרכיב משקפיים.

 

            וקסמן תיאר בתצהירו – ממש כמו עינת אורן – כי "פתאום התהפך הטרקטורון כלפי מעלה, והדמות נפלה ממנו ארצה, כשהטרקטורון נופל על הדמות שנהגה בו. למיטב זכרוני, שמעתי צעקה כלשהי בזמן ההתהפכות של הטרקטורון ..." (סעיף 4 לתצהיר), והוא חזר על הדברים במדוייק בחקירתו (עמ' 21 שורה 15). וקסמן הצהיר, כי כאשר ראה שהדמות שוכבת ואיננה זזה, הוא טילפן למד"א (סעיף 4), והמשיך לצפות במתרחש "ואז ראיתי שהגיעה קבוצה של מספר אנשים, ביניהם 2 גברים, אשה לבושה בצהוב וילדים שעמדו בסביבה. שני הגברים הרימו את הטרקטורון מעל הדמות, ואחד מהם נסע מיד מהמקום ..." (סעיף 5).

 

            בחקירתו חזר וקסמן על הדברים וציין, כי אחרי התאונה הקיפו אנשים את הדמות השוכבת, והסביר כי יכול היה לראות את הדמות, כי "הצפייה היתה מלמעלה", ולדבריו, הדמות לא הוזזה ממקום נפילתה, כאשר פרט אחרון זה עומד לכאורה בניגוד לתיאורה של העדה עינת אורן.

 

             עינת מתגוררת גם היא בסמוך למקום התרחשות התאונה וצפתה בה בזמן שתלתה כביסה במרפסת ביתה. עינת סירבה לתת תצהיר, אולם אישרה כי מסרה הודעה לחוקר קרנית ביולי 2002. חקירה זו צולמה ותומללה, וב"כ הצדדים הסכימו לראות בתימלול את חקירתה הראשית של העדה, והיא נחקרה על-פי האמור בתמליל בחקירה נגדית.

 

            עינת הבהירה, כי היא מתגוררת כיום באותה דירה בה התגוררה במועד התרחשות התאונה, ונחקרה ארוכות לגבי זווית הראייה מהמרפסת בה עמדה ותלתה כביסה. זה המקום לציין, כי התובעת טענה בסיכומיה כי עינת לא יכולה היתה לראות מהמרפסת בה עמדה את התרחשות התאונה, אלא שהאמור נטען על דרך הסתם. אילו חפצה התובעת להוכיח כי לא ניתן לראות את התאונה מהמרפסת המדוברת, כי אז היה עליה להגיש חוות-דעת של מומחה להוכחת טענתה, והיא נמנעה כך משיקולים השמורים עימה. ומשכך, יש לדחות את מכלול טענותיה של התובעת, בהתייחס לחוסר האפשרות לצפות בתאונה ממקום עמידתה של עינת.

 

            העדה עינת אורן הביעה מורת-רוח רבה על זימונה לעדות בתיק זה, וניכר היה שהזימון ומתן העדות היוו עבורה טורח רב, אולם למרות זאת, התרשמתי מאמינותה הרבה, והנני בדעה כי עדותה – עדות אמת היא. העדה אישרה, כי כל האמור מפיה בתמליל הינו אמת, וכפי שציינתי, התרשמתי מאד מעדה זו. מהתמליל עולה, כי החוקר ביקר אצל עינת כשמונה חודשים לאחר התאונה (עמ' 4 לתמליל), והיא סיפרה לו כי בתחילה "הבחור עשה סיבוב וזה, אחר-כך הוא הרכיב אותה, ואז היא ירדה ואמרה לו 'יאללה, יאללה רד, רד, אני יודעת לנהוג, אני גדולה, אני כלה. היא עלתה על הטרקטורון ..." (עמ' 6), ואז "והיא שמה גז, כאילו, אני ראיתי אותה ... ממש איך שהיא מתהפכת, ככה ובום !!! ... ככה, הוא פשוט עף והיא עפה ... היא התהפכה, היא, אבל היא עפה באוויר ..." (עמ' 7), ואז הזמינה עינת את המשטרה. בחקירתה חזרה עינת על הדברים, באומרה "... אני זוכרת היום בחורה שעולה על טרקטורון, מתחילה לנסוע, וכעבור זמן קצר עפה מהטרקטורון הזה, מוטלת על החול ולא מגיבה, מתקהלים סביבה ..." (עמ' 30 שורות 2 – 4), ואין ספק כי תיאור זה תואם בדיוק את תיאורו של עד הראייה האחר – וקסמן.

 

            לדברי עינת, היא ראתה שהסובבים את התובעת, לאחר נפילתה, גררו אותה על החול. דבר זה מנוגד לדברי וקסמן, אשר טען כי התובעת לא הוזזה מהמקום בו שכבה, אולם הנני בדעה כי עינת ראתה פרטים שווקסמן לא ראה, ומכאן הניגוד הלכאורי בין עדויותיהם בנקודה זו. יש לציין, כי שוני זה בעדויות אינו מהותי, שכן לדברי שניהם היתה רק דמות אחת על הטרקטורון בעת התרחשות התאונה, ואותה דמות הינה התובעת.

 

            עינת תיארה, כי לאחר התאונה הגיע אבי התובעת למקום, והיא זו שסיפרה לו מה קרה "והוא אמר לי תודה, תודה לך, תודה לך" (עמ' 15 לתמליל). ופעם נוספת יש לציין את הימנעות אבי התובעת ממתן עדות, הימנעות אשר גם בה יש כדי להביא למסקנה, שהעדה עינת אכן דוברת אמת. מהתמליל עולה, כי עינת ראתה ושמעה היטב את המתרחש. כך, למשל, ידעה לציין שלמיטב זכרונה היה שערה של התובעת רטוב (עמ' 19 לתמליל), וכי התובעת "לא היתה רזה" (עמ' 8 לתמליל). היא שמעה כיצד התובעת הפצירה במישהו לתת לה לנהוג על הטרקטורון (עמ' 19 – 20 לתמליל). מדבריה של עינת עולה, כי חבורת רוכבי הטרקטורונים נהגה להגיע למקום בקביעות, וכי התובעת נמנתה על אותה חבורה (עמ' 25 לתמליל), עובדה אשר עולה בקנה אחד עם דבריה של חלי לחוקר – אותם דברים שהיא ניסתה לחזור בה מהם, בדבר חיבתה של התובעת לטרקטורונים.

 

            בסיכומיה ניסתה התובעת לטעון כי גירסת קרנית הושתלה לתוך דבריהם של וקסמן ועינת במהלך שיחתו של החוקר מטעם קרנית עימם, אלא שמדובר באמירות סתמיות וחסרות בסיס. מהתמליל עולה, כי החקירה היתה הוגנת, ותשובותיה של עינת היו עקביות ומדויקות וחזרו על עצמן פעם אחר פעם. בצר לה, ניסתה התובעת להטיל דופי בעינת בעריכת חישוב של שכרה, תוך קביעה לגלגלנית כי למרות השתכרותה הגבוהה "היא עדיין מתגוררת באותה דירה הצופה לדיונות הפשע ושבה היא זקוקה לעזרת המשטרה כדי לנהל חיים סבירים, לפחות ביום שישי אחר הצהריים. ולה אנו צריכים להאמין?!" (עמ' 5 לסיכומים), ועל-כך נאמר "כל הפוסל – במומו פוסל". לא ברור מה הקשר בין הכנסתה של עינת אורן לבין החלטתה להתגורר בדירה בה התגוררה במועד התרחשות התאונה, וכיום. הנסיון להטיל בעדה דופי, בדרך בה הוא נעשה, הינו נסיון פטתי, המעיד על אוזלת-ידה של התביעה.

            דומני, כי אין ספק שיש לייחס לעדותם של שני העדים האוביקטיביים, אניסים וקסמן ועינת אורן את מירב המשקל הראייתי. מדובר בעדים אוביקטיביים, אשר אין להם כל ענין בתוצאות המשפט, ואשר נקלעו במקרה לסיטואציה בה צפו בהתרחשות התאונה. עדותם של השניים הינה עקבית, מהימנה, תואמת ואמינה, והנני מעדיפה אותה על עדותן הפתלתלה של התובעת ואמה, מה עוד שעדויות התובעת ואמה לוקות בסתירות רבות ומהותיות, ואין לתת בהן כל אמון. אינני מאמינה לתובעת, הטוענת כי איננה זוכרת את נסיבות התאונה. הנני סבורה, כי התובעת זוכרת היטב את נסיבות התאונה, ונסיונה לטעון כי אינה זוכרת את נסיבותיה, נובע מהרצון לזכות בפיצויים כספיים, מקום שאינה זכאית להם על-פי דין.

 

            לסיום יש לקבוע, כי התובעת נמנתה על חבורת רוכבי-טרקטורונים, אשר נהגו לרכב בסופי-שבוע בדיונה, כפי שעשו ביום התאונה. התובעת תיאמה את הגעתה עם נתבע 2, והורכבה על טרקטורונו של אחד מחבורת הרוכבים. בשלב מסויים הפצירה באחד הרוכבים שיתן לה לנהוג לבדה. לאחר הפצרות רבות, נעתר אותו אדם אלמוני, ואיפשר לתובעת לרכב לבדה על טרקטורונו. מיד בתחילת הנסיעה התרומם הטרקטורון לאוויר,  התובעת נפלה ממנו, והטרקטורון התהפך ונפל עליה. כתוצאה מהתאונה נפצעה התובעת ונותרה משותקת בפלג גופה התחתון. לאחר התאונה סולק הטרקטורון מהמקום, ונכון לרגע זה לא הוכחה זהותו של האלמוני שנעתר להפצרות התובעת ואיפשר לה לרכב על הטרקטורון לבדה, וממילא לא הוכח באיזה טרקטורון מדובר.

 

המסגרת הנורמטיבית

 

10.       חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מעניק פיצוי סטטוטורי לנפגע בתאונת דרכים. התכלית החברתית של חוק הפיצויים משתקפת בתפיסת האחריות המוחלטת ובגיבוי הביטוחי הניצב בצידה. תפיסת האחריות המוחלטת קובעת את מידת אחריותו של המשתמש ברכב או הניזוק ממנו, ללא קשר למידת אשמו, והיא מרחיבה את מעגל הנפגעים הזכאים לפיצויים. ביטוח האחריות והביטוח הסטטוטורי מבטיחים כי יימצא לנפגעים מקור פיצוי, ללא קשר לאמצעים הכספיים העומדים לרשות הנהג האחראי, ועל-כן נועד הביטוח האישי-הכפוי להבטיח  כי ימצא מימון כספי לנזקי הגוף של הנפגע. מנגנון הביטוח מעביר את הנטל אל ציבור המזיקים בכח –הוא ציבור הנוהגים – באמצעות תשלום פרמיות למבטחות המסחריות. התפיסה החברתית האמורה מצאה ביטוי גם בגישה הפרשנית הליבראלית, המעדיפה מתן פיצוי לניזוק גם במחיר פיזור הנזק על הציבור, על-פני פתרון השולל מהנפגע את הפיצוי (ראה ע"א 326/80 סועאד נ' טאהא, פ"ד לה(3) 197, 204; ע"א 353/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח, פ"ד מב(2) 844, 857 – 858; רע"א 2853/91 קרנית נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, 685; רע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(6) 926, 929).

11.       הוראת סעיף 7 לחוק נועדה להוציא מכלל הזכאים לפיצוי מקרים שהמכנה המשותף שלהם הוא, כי הם נוגדים את תקנת הציבור. תכליתה של הוראת סעיף 7 לחוק היא "עונשית בעיקרה; המחוקק שואף להרתיע אנשים מהתנהגות פגומה על-ידי שלילת זכאותם לפיצויים במקרה של תאונת דרכים" (רע"א 9121/00 יורם ירוחם עלי נ' מנורה, פ"ד נז(5) 337 (להלן: "פרשת לוי")). סעיף 7 לחוק מכיל רשימת מקרים שבהם נשללת הזכאות לפיצויים, ובהם סעיף 7(5), השולל זכאות מ"מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב".

 

12.       עם זאת, קיימים מקרים בהם שלילת הזכות לפיצוי גורמת לפגיעה בתחושת הצדק, ומקרים אלו הוסדרו בסעיף 7א לחוק, הקובע:

 

"על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על-כך, ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן, כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)".

 

            והגיונו של ההסדר בסעיף 7א הוסבר בפרשת לוי כך:

 

"נראה, כי הטעם המונח בבסיס הוראת סעיף 7א נעוץ, בין היתר, בגבולותיו של השיקול ההרתעתי. פיצוי לכל נוהג שנפגע בתאונת דרכים, אפילו לא ביטח את השימוש בו – אילו היה ניתן – היה מקטין את התמריץ למלא אחר חובת הביטוח, וחותר תחת התכלית של פיזור הנזק. אך מקום בו אין הנוהג יודע – בפועל או בכוח – על היעדר הכיסוי הביטוחי, אין תוחלת בהרתעה ואין מקום להוצאתו אל מחוץ למעגל הזכאים לפיצוי. יתרה מזאת, בהיעדר יסוד נפשי של מודעות בפועל או בכוח למחדל הביטוחי, גם אין לומר כי נפל בהתנהגותו פגם חמור, הסותר את תקנת הציבור, ומקים עילה לשלילת זכאותו".

 

          (וכן ראה לענין שיקולי הצדק לגבי מי שלא דבק בו אשם, מאמרו של רון ש' קליינמן "תאונות דרכים שאינן 'תאונות דרכים'", קרית המשפט ה', 375, 397 - 398).

 

13.     סעיף 7א לחוק כולל בחובו שלושה תנאים: נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק; אי-ידיעה של הנהג לגבי היעדרו של כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי); וסבירות אי הידיעה (יסוד אובייקטיבי) (ראה: ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי (לא פורסם)). והמחבר א' ריבלין מתייחס לכך בספרו "תאונות הדרכים סדרי דין וחישוב פיצויים", מהדורה שלישית, עמ' 434 סעיף 493, בהסבירו כי:

 

"הטעמים המשתקפים בסעיף 7 לאמור: שלילת הזכאות לפיצויים מטעמים שבתקנת הציבור, המשולבים בשיקולים של הרתיעה כנגד התנהלות פסולה או מסוכנת במודע, הם שעומדים גם מאחורי ההוראה המוציאה מכלל משוללי הזכויות את הנוהג הבלתי-מבוטח שהשתמש ברכב בהיתר מן הבעלים, כשהוא חף מידיעה דבר היעדר הכיסוי הביטוחי".

 

ומן הכלל אל הפרט

 

14.     באשר לסוגיית ההיתר – מעדותה של עינת אורן עולה, כי התובעת הפצירה ארוכות בבעל ו/או מחזיק הטרקטורון האלמוני כדי לשכנעו להתיר לה לרכב על הטרקטורון, ובסופו של דבר שוכנע אותו אלמוני לאפשר לה לנהוג בטרקטורון. לדברי עינת בתמליל, ירד האלמוני מהטרקטורון ואז עלתה התובעת לטרקטורון לבדה (עמ' 21 לתמליל). משכך, המסקנה היא כי התובעת נהגה בטרקטורון בהיתר הבעלים ו/או המחזיק.

 

15.     אי הידיעה לגבי היעדרו של כיסוי ביטוחי – יש לזכור כי כתב התביעה נוסח בצורה מעורפלת, ולא ברור ממנו האם התובעת נפגעה כנוסעת או כנהגת של הטרקטורון. בהמשך טענה התובעת, כי נפגעה בהיותה נוסעת וכי הורכבה על הטרקטורון על-ידי נתבע 2, אולם לאחר-מכן חזרה בה מטענתה שהיה זה הנתבע 2 שהרכיב אותה. התובעת טענה בחקירתה, כי לא יתכן שהיא נהגה בטרקטורון "כי אני מכירה את עצמי ויודעת שאני הייתי שואלת אם יש ביטוח או לא ..." (עמ' 15 לפרוטוקול שורה 31). אולם, אין מנוס מהמסקנה המצערת, כי נאמנה לשיטתה ולעדותה הפתלתלה, לא בא האמור לעולם אלא כדי לתמוך בטענתה של התובעת, על-פיה היא נפגעה כשהורכבה על הטרקטורון ולא כאשר נהגה בו בעצמה, טענה אשר איננה אמת. מהתמליל עולה, כי עינת ראתה ושמעה את השתלשלות העניינים, ולפי עדותה – עדות אמינה אשר מקובלת עלי לחלוטין – התובעת ממש התחננה אל אותו אלמוני שיתיר לה לנהוג בטרקטורון, ובעקבות תחינותיה ניתן לה מבוקשה. הדעת נותנת, שאם אכן היתה התובעת שואלת לגבי קיומו של ביטוח, הרי שעינת היתה שומעת זאת. נראה, כי להיטותה של התובעת לרכב על הטרקטורון שיבשה לחלוטין את שיקול דעתה, ועובדת קיומו או אי-קיומו של הביטוח לא עניינה אותה כלל. כל שרצתה היה לרכב על הטרקטורון, והיא פעלה להשגת מטרתה, ושאלת הביטוח כלל לא עלתה בדעתה.

 

16.     סבירות אי הידיעה – הנני בדעה, כי התובעת גילתה אדישות לשאלת הביטוח, והיא לא טרחה כלל לברר האם קיים ביטוח אם לאו. ודוק:  אין מדובר בידידים ותיקים החולקים ביחד נסיעה על טרקטורון או שהם רגילים לרכב על הטרקטורון, והם יוצאים מנקודת הנחה שיש ביטוח לכל נוהג. נהפוך הוא, התובעת הכחישה כי נהגה בעבר בטרקטורון, ואף המעיטה מאד בתיאור היכרותה עם הנתבע 2. משכך, אין ספק שבטרם התחלת נהיגה בטרקטורון, היה עליה לברר את שאלת הביטוח, דבר שלא נעשה. התנהגותה של התובעת עובר להתרחשות התאונה, אינה בגדר התנהגות סבירה ונורמטיבית של האדם הסביר, ודומני כי יש רגליים לסברה, כי סירובו של האלמוני לאפשר לה לנהוג בטרקטורון נבעה מהעובדה שלא היה ביטוח, והתובעת – כאדם סביר – אף אם הדבר לא נאמר במפורש, אמורה היתה לחשוד במניעיו של האלמוני, בסרבו לתת לה לנהוג בטרקטורון, והיה עליה לברר עימו באופן פוזיטיבי האם יש ביטוח אם לאו. הדברים לא נעשו, והסיטואציה כפי שעלתה מדברי עינת היא, שהאלמוני לא רצה לתת לתובעת לרכב והתובעת הכניעה אותו בהפצרותיה, כך שברור, שהאלמוני איפשר לתובעת לנהוג בטרקטורון באי-רצון.

 

          יש לזכור, כי סעיף 7א פורש כחל על מצבים בהם נמנע הנפגע לברר קיומו של כיסוי ביטוחי, בשל יחסי-קירבה מיוחדים בין הנפגע לבין האחר (ראה: רע"א 6825/01 עפר שלום נ' אסף שריקי (לא פורסם); ע"א 1777/03 קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ' אמיל אגמי (לא פורסם)). כך, למשל, הוכרה סבירות אי הידיעה במקרה של ידידות אמיצה ויחסי עובד ומעביד (רע"א 5697/97 קרנית נ' סבן (לא פורסם)). בענין אשר בפני, לא הוכחו יחסי-קירבה מיוחדים, ולמעשה לא הוכחה זהותו של האחר אשר התיר לתובעת לנהוג בטרקטורון. זאת ועוד. התובעת הכחישה כי רכבה על טרקטורונים, וטענה, בניגוד למוכח, כי הגיעה לדיונה כדי לצפות בלבד.

 

          הרמב"ם הציג את השאלה "איזהו צדק המשפט?" והשיב "זו השוויית שני בעלי דינין בכל דבר" (הלכות סנהדרין, פרק כא' הלכה א').

 

          בענייננו, אם נשווה בין גירסאות התובעת על שלל גירסאותיה, לבין גירסת קרנית, לא נוכל להגיע למסקנה אחרת אלא לזו הדוחה את התובענה. גירסת התובעת רצופה סתירות ופרכות, היא נמנעה מהבאת עדים וראיות רלבנטיים, והחשוב מכל – אינני נותנת אמון בגירסתה, על-פיה היא איננה זוכרת את התרחשות התאונה, ודין התביעה להידחות.

 

17.     לא אוכל לסיים את פסק הדין מבלי להתייחס לטענה בדבר לקבילות הקלטת והתמליל.

 

          לענין הקלטת – התובעת טוענת בסיכומיה, כי הקלטת הוגשה בניגוד לפסיקה ולהוראות הדין, וכנראה שנעלם מעיניה שהקלטת כלל לא הוגשה.

 

          לענין התמליל – בהחלטתי מיום 28.1.09 קבעתי, כי התמליל יוגש באופן שהצדדים יהיו רשאים להתייחס לערכו הראייתי. התובעת לא הגישה בר"ע על החלטה זו, וינראה כי הסכימה להגשתו, בכפוף להעלאת טענות בדבר ערכו הראייתי. לא זו אף זו, העדה עינת אורן סירבה להגיש תצהיר עדות ראשית, ובמהלך הדיון המלצתי לב"כ הצדדים להתייחס לתמליל כאל חקירה ראשית, וב"כ התובעת הסכימה לכך (עמ' 28 שורות 3 – 5). על-כן תמוהה ההתנגדות להגשת התמליל, כפי שהועלתה בסיכומים. הדעת נותנת, שאילו התנגדה ב"כ התובעת להתייחס לאמור בתמליל כאל חקירה ראשית, כי אז היתה העדה נחקרת בחקירה ראשית. הדבר לא נעשה, עקב ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, ודומני כי ההתנגדות המועלית בסיכומים אינה ראוייה, בלשון המעטה.

 

          זאת ועוד, בתום הדיון מיום 4.2.09 הודיעה עו"ד קריספין, כי לא הספיקה להשוות בין הקלטת לבין התמליל. אני יוצאת מתוך הנחה, כי עד מועד הגשת הסיכומים הספיקה ב"כ התובעת לערוך את ההשוואה האמורה, ומשלא העלתה טענות לגבי הנושא האמור, יש להניח כי לא מצאה הבדלים.

 

          מעבר לצורך יצויין, כי בסעיף 5 לתצהירו, אישר החוקר אברהם משאש, כי יש לו נסיון רב בביצוע הקלטות וכן אישר כי "מכשיר ההקלטה שבו הוקלטה עדותה של עינת היה תקין ... לא נעשה בהקלטה כל שינוי או תיקון". ב"כ התובעת לא חקרה את מר משאש על האמור בסעיף 5 לתצהירו, והימנעותה אומרת דרשני.

 

18.     סוף דבר, התובענה נדחית בזאת.

 

          שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק, יושתו על התובעת לטובת נתבעת 3 – קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. סכום זה ישא הפרשי-הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 


פסקי דין נוספים:



תאונת דרכים אוטובוס

תאונת דרכים - נפילה של רוכב אופנוע בעת שיעור נהיגה

פגיעת רכב בילדה שחצתה כביש

תאונת דרכים בה נוסעת ניסתה לעלות לאוטובוס כשהאוטובוס החל לנסוע בעוד רגלה נותרה תפוסה בדלת האוטובוס






תגיות: תאונת דרכים טרקטורון בחולון,תאונת טרקטורון בלי ביטוח בחולון,התהפכות טרקטורון,תאונת דרכים בחולון,טרקטורון ללא ביטוח,טרקטורון ללא כיסוי ביטוחי, עורך דין תאונת דרכים בחולון, עורך דין נזיקין בחולון