פגיעת מלגזה שהוכרה כתאונת עבודה - תאונת מלגזה

האם נפגעת בתאונת דרכים - תאונת מלגזה? האם נפגעת על ידי מלגזה? האם היית מעורב בתאונת דרכים עם מלגזה? האם התאונה הוכרה כתאונת עבודה?

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ' מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.

לפנינו תאונת דרכים בה פגעה מלגזה בעובד מפעל, רתך במקצועו. התאונה הוכרה כתאונת עבודה וביטוח לאומי קבע שלתובע נותרה 49% נכות רפואית לצמיתות. להלן סוגיה אשר נדונה בבית משפט השלום בירושלים בפסק הדין שניתן ע"י השופט אריה רומנוב

פסק דין

1. זוהי תביעה לפיצוי על נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. התובע, יליד 27.8.38, נפגע בתאונה שאירעה ביום 7.5.95. במועד בו אירעה התאונה היה התובע כבן 56 שנים ו-8 חודשים. כיום הוא כבן 67 שנים ו-5 חודשים. אין מחלוקת בין הצדדים על כך, שהתאונה בה נפגע התובע היא תאונת דרכים. גם אין מחלוקת בשאלת החבות. המחלוקת היא בשאלת גובה הפיצוי לו זכאי התובע.

הנכות הרפואית:

2. בתקופה הרלוונטית לתביעה זו עבד התובע אצל הנתבעת מס' 2 כמסגר מכני. ביום 7.5.95, בעת שעסק בריתוך כלונסאות ברזל, פגעה מלגזה שהייתה נהוגה על ידי נתבע מס' 1 בכלונסאה עליה עבד. כתוצאה מכך, הוטחה הכלונסאה בעוצמה רבה לעברו של התובע, ושלושה מוטות ברזל בעובי 2 ס"מ כל אחד, חדרו לגופו ופצעו אותו בבטן, בעכוז ובירך ימין. התובע הוחש לבית החולים "קפלן" ברחובות, והיה מאושפז שם במשך 16 ימים.

3. התאונה מושא התביעה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה, כי לתובע נותרה נכות רפואית לצמיתות בשיעור משוקלל של 49%, החל מיום 19.11.95, לפי הפירוט הבא:

א. 30% בגין כריתת כליה.

ב. 10% בגין פגיעה בתריסריון והפרעות קלות במערכת העיכול.

ג. 10% בגין פגיעה בקיר הבטן, המצריכה שימוש בחגורת בטן.

ד. 10% בגין צלקת ניתוחית בבטן.

אין חולק על כך, שקביעת המל"ל בדבר דרגת הנכות הרפואית שנגרמה לתובע, הינה קביעה מחייבת לצורך הליך זה, מכוח הוראת סעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

נזק לא ממוני:

4. התובע נפגע בעבר בשתי תאונות, אשר אף הן הוכרו על ידי המל"ל כתאונות עבודה. בתאונה האחת נקבעו לתובע 24% נכות, בגין קטיעת שלוש אצבעות בידו הימנית. בתאונה האחרת נקבעו לתובע 15% נכות, בגין קטיעת שתיים וחצי אצבעות וחלק מכף רגלו השמאלית. משמעות הדבר היא, שעוד בטרם נפגע התובע בתאונה מושא תיק זה, עמדה נכותו המשוקללת על שיעור של 35.4%.

5. ב"כ הנתבעים טוען, כי לצורך קביעת גובה הפיצוי המגיע לתובע בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו, יש לחשב את אחוזי הנכות הרפואית שנגרמו לו בתאונה מושא תיק זה, תוך הבאה בחשבון של הנכויות שהיו קיימות בו עוד לפני התאונה הנוכחית. לפיכך, אין, לטענתו, לגזור את הנכות שנקבעה לתובע בשל התאונה הנוכחית מתוך 100%, אלא מתוך "מה שנותר מבריאותו של התובע" לאחר שתי התאונות הקודמות, היינו מתוך 64.6%.

6. אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעים. זאת בשל ההלכה שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 589/89 רקוביצקי נ. יעקובוב פ"ד מז(1), 726. אשר על כן, בהתאם לקבוע בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ובתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, אני פוסק לתובע בגין ראש נזק זה, פיצוי בגובה של 49% מהסכום הקבוע בחוק, בניכוי גיל, ובתוספת 32 פרומיל מהסכום המקסימאלי, בשל 16 ימי האישפוז. לסכומים אלא יש להוסיף ריבית כחוק מיום אירוע התאונה ועד לתשלום בפועל.

הנכות התפקודית:

7. לאחר התאונה אישר המל"ל לתובע תקופת אי-כושר מלא לפרק הזמן המקסימאלי שניתן היה להכיר בו באותה עת. כפי שציינתי לעיל, ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה, כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור משוקלל של 49%. עם זאת, הועדה הרפואית מצאה להפעיל באופן מלא את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. לפיכך קבעה הועדה, כי שיעור נכותו הצמיתה של התובע עומד על 74%.

8. לטענת התובע, לאחר שמצבו הבריאותי התייצב, הוא ניסה למצוא עבודה אשר תתאים למגבלותיו וליכולותיו. דא עקא, שחרף הניסיונות הכנים שעשה במטרה למצוא עבודה הולמת, ולו במשרה חלקית, הדבר לא עלה בידו. כתוצאה מכך, הוא נפלט ממעגל העבודה, ומאז התאונה, היינו במשך תקופה של כעשר שנים, אין הוא עובד כלל.

9. ב"כ התובע טוען, כי בהתחשב בגילו של התובע, ברמת השכלתו, בסוג העבודה בה עבד כל השנים, בעוצמת הפגיעה שנפגע ובמהות הנכות הרפואית שנותרה בו, יש לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית שלו הינו 100%. מנגד טוען ב"כ הנתבעים, כי לחלק מהנכויות שנגרמו לתובע אין כל משמעות תפקודית. לטענת ב"כ הנתבעים, אין זה סביר כי מצבו הבריאותי של התובע לא איפשר לו למצוא עבודה כלשהי, בשכר כלשהו, במשך זמן כה רב. ב"כ הנתבעים מציע, כי בית המשפט יעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 30%.

10. התובע הינו אדם אשר עבודתו עבודת כפיים. מאחוריו 8 שנות לימוד בלבד. בשנת 1970 נפגע התובע בתאונת עבודה במהלכה נקטעו שתיים וחצי אצבעות וחלק מכף רגלו השמאלית. ביום 8.4.85, בעת שעבד כמנהל עבודה במפעל מתכת ביבנה, הוא נפגע בתאונת עבודה נוספת, אשר כתוצאה ממנה נקטעו שלוש אצבעות בידו הימנית. פגיעות אלה לא מנעו מהתובע מלהמשיך ולעבוד בעבודות פיזיות. את עבודתו אצל הנתבעת מס' 2 החל התובע כשמונה שנים לפני אירוע התאונה. הוא עבד כמסגר מכני, ועבד עבודה פיזית קשה הכוללת, בין היתר, ריתוך ברזלים, חיתוך פחים, הלחמות, הרמת משאות כבדים, ועמידה ממושכת על הרגליים, או שכיבה על הגב. בעת שנפגע בתאונה מושא תיק זה, היה התובע בן קרוב ל-57 שנים.

11. לטענת התובע, בתום תקופת אי הכושר שנקבעה לו על ידי המל"ל, המליץ בפניו רופא תעסוקתי לחזור לעבודה משרדית חלקית, בהיקף של 4 שעות ביום. לדברי התובע, הוא פנה אל מעבידתו וביקש להתקבל לעבודה המתאימה למגבלותיו, ואולם היא הסכימה לקבל אותו לעבודה במשרה מלאה בלבד, דבר אותו התובע לא היה מסוגל לעשות. לדברי התובע, הוא פנה לא פעם למחלקת השיקום במוסד לביטוח לאומי וביקש סיוע בביצוע הסבה מקצועית, ואולם, לדבריו, תשובת המל"ל הייתה, כי נוכח גילו ומצבו הבריאותי, אין הם יכולים לסייע לו. התובע ממשיך וטוען, כי עשה מאמצים, גם דרך חברים, למצוא עבודה המתאימה ליכולותיו ולמגבלותיו, ואולם, הדבר לא עלה בידו.

12. התמונה הכללית העולה מהראיות שהובאו בפני היא, כי התובע הינו "איש עבודה", אשר הישיבה בבית בודאי אינה קלה עבורו. למרות שהוא נפגע בעבר בשתי תאונות עבודה לא קלות, הוא המשיך לעבוד בעבודת כפיים, אשר הסיכון הכרוך בה לשלמות גופו ולבריאותו, אינו קטן, כך מסתבר. אני מקבל את טענת התובע, כי הוא עשה מאמצים כנים למצוא עבודה המתאימה ליכולות שלו ולמוגבלויות שלו, ואולם מאמציו לא נשאו פרי. מכאן, שהתובע עמד בחובתו להקטין את נזקו. כפי שציינתי, השכלתו הפורמאלית של התובע אינה רבה, גילו מתקדם, תחום העיסוק שלו כמסגר מכני, הינו תחום מוגדר מאד, ומאחוריו שלוש תאונות עבודה לא קלות, אשר הותירו בו נכות בשיעור גבוה. נוכח כל אלה, אין להתפלא על כך ששוק העבודה לא היה יכול לקלוט אותו, ועל כן הוא לא הצליח לשוב ולהשתלב בעבודה המכבדת את עושיה. בנסיבות אלה, נאלץ התובע לבלות את השנים האחרונות בישיבה חסרת מעש בביתו. אני מחליט, אפוא, לקבל את טענתו של התובע ואני קובע, כי הנכות התפקודית שנגרמה לו בשל התאונה מושא תביעה זו, היא בשיעור של 100%.

הפסד השתכרות:

13. בחישוב הפסדי השכר שנגרמו לתובע, עלינו לצאת מנקודת הנחה שאלמלא התאונה היה התובע עובד עד לגיל 67, היינו עד ליום 27.8.05 (סעיף 69(א) לסיכומי ב"כ התובע וסעיף 82 לסיכומי ב"כ הנתבעים). מועד זה חלף לפני כחמישה חודשים. לפיכך, הפסדי השכר של התובע הם רק לגבי העבר.

14. אני מקבל את טענות ב"כ הנתבעים, כי שכרו הממוצע של התובע בארבעת החודשים שקדמו לתאונה עמד נכון ליום 1.4.95 על סך של 5,292 ₪ ברוטו (ר' סעיפים 46-44 לסיכומיו).

15. אני מקבל את טענת ב"כ התובע, כי יש לחשב את חלקו של המעביד בקרן ההשתלמות לפי 7.5% מהשכר הממוצע ברוטו. לפיכך, חלקו של המעביד עומד על סכום של 397 ₪ לחודש.

16. נראה שאין חולק על כך, כי יש לפסוק לתובע סכום של 116 ₪ לחודש בגין דמי הבראה (סעיף 60(ב) לסיכומי ב"כ התובע וסעיף 50 לסיכומי ב"כ הנתבעים).

17. נוכח קביעתי כי התובע זכאי לפיצוי עבור מלוא המשכורת אותה היה מקבל אלמלא התאונה, אני מקבל את טענת ב"כ הנתבעים, כי אין לפסוק לתובע פיצוי בגין חופשה שנתית (ר' את האסמכתאות המובאות בסעיף 49 לסיכומי ב"כ הנתבעים).

18. יוצא, אפוא, כי שכרו של התובע לפני התאונה, בתוספת חלקו של המעביד בקרן ההשתלמות ובתוספת דמי הבראה, עמד על סכום של 5,805 ₪ ברוטו נכון ליום 1.4.95.

19. מאז אירוע התאונה ועד למועד בו היה התובע אמור לפרוש מהעבודה, אלמלא התאונה, חלפו 124 חודשים לערך. נוכח קביעתי, כי לתובע נגרמה נכות תיפקודית בשיעור של 100%, הוא זכאי לפיצוי מלא על כל התקופה בה נמנעה ממנו האפשרות לעבוד. ב"כ הצדדים חלוקים לגבי השאלה, לאיזה מדד יש להצמיד את שכרו של התובע. ב"כ התובע טוען, כי יש להצמיד את שכרו של התובע לשכר הממוצע במשק. ב"כ הנתבעים טוען, כי יש לשערך את שכרו של התובע "בדרך הרגילה והמקובלת על ידי הוספת הפרשי הצמדה". בעניין זה נראית לי עמדתו של ב"כ הנתבעים, שכן התובע לא הניח תשתית ראייתית לכך, שמעבידתו לשעבר נוהגת להצמיד את שכר עובדיה לשכר הממוצע במשק, או שכך נהגה ביחס לשכרו של התובע. נוכח העובדה שקבעתי, כי שכרו הכולל של התובע נכון ליום 1.4.95 עמד על סכום של 5,805 ₪, ובהתאם לחישובי ההצמדה המופיעים בסעיף 59 לסיכומי ב"כ הנתבעים, יש לקבוע, כי שכרו המשוערך הכולל של התובע נכון להיום עומד על סכום של 8,678 ₪.

20. בסעיף 69 לסיכומיו טוען ב"כ התובע, כי אם בית המשפט יקבע כי שכרו המשוערך ברוטו של התובע עומד על סכום של 11,375 ₪ לחודש, כי אז יש להפחית מס בסכום של 1,952 ₪. הואיל וקבעתי, כי השכר ברוטו עומד על סכום של 8,678 ₪, אני קובע כי יש להפחית מס בסכום של 1,483 ₪. התוצאה היא, כי שכרו המשוערך נטו של התובע עומד על סכום של 7,162 ₪ (ר' סעיף 59 לסיכומי ב"כ הנתבעים).

21. הואיל וקבעתי, כי התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן הכנסה לתקופה של 124 חודשים, הרי שהפסד השכר לכל התקופה (לפי בסיס של 7,162 ₪ לחודש), מגיע לסכום של 888,088 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה, היינו מיום 7.7.00.

אובדן זכויות פנסיה:

22. התובע היה מבוטח לפנסיה בקרן "מבטחים", החל מחודש ספטמבר 1967 ועד לחודש יולי 1996, עת פרש פורמאלית לפנסיה, כשנה לאחר התאונה. כתשעה חודשים לאחר פרישתו לפנסיה, היינו בחודש אפריל 1997, "שבר" התובע את תוכנית הפנסיה, ומשך את כל הכספים שנצברו לזכותו עד לאותו מועד. מדובר בסכום של 221,074 ₪ נכון לאותו מועד. לטענת התובע, אף כי הדבר לא היה נבון מבחינה כלכלית, הוא נאלץ לנקוט בצעד זה "על מנת שיוכל להמשיך ולכלכל את עצמו, ביתו ובני משפחתו בכבוד, כפי שעשה במשך כל השנים, עת יגע, לשון המעטה, בעבודתו, חרף כל הקשיים האוביקטיביים שעמדו בפניו, כמתואר לעיל" (סעיף 71(ה) לסיכומי ב"כ התובע). לטענת ב"כ התובע, "התובע נקט בצעד ייאוש זה עקב המצוקה הקשה אליה נקלע, בעקבות התאונה, מצוקה אשר לא אפשרה לו להמשיך ולהפריש מדי חודש בחודשו את חלקו שלו, כמו גם את חלק מעבידו לקרן הפנסיה" (סעיף 71(יז) לסיכומי ב"כ התובע). מוסיף ב"כ התובע וטוען, כי "התובע, כשהוא ניצב, לאחר כשנה מיום התאונה, אל מול שוקת שבורה, תר, ככל אדם סביר במצבו, אחר מקור הפרנסה הקרוב ביותר. מקור הכספים היחיד והזמין אשר עמד בפני התובע באותה עת ואשר בלם את התדרדרותו הכלכלית, הבלתי נמנעת, כמעט, של התובע המובטל, היה אותם כספים שהיו מונחים בעבורו בקרן הפנסיה" (סעיף 71(כב) לסיכומי ב"כ התובע).

23. לטענת התובע, אלמלא התאונה, הוא ומעבידתו לשעבר היו ממשיכים להפריש כספים לקרן הפנסיה עד ליציאתו לפנסיה בגיל 67. ואם כך היה קורה, הוא, ואשתו אחריו, היו זכאים לקבל סכומי כסף גדולים מאלה אותם קיבל התובע שעה ש"שבר" את תוכנית הפנסיה. לעניין חישוב הפסדיו, הגיש התובע את חוות דעתו של האקטואר, מר יגאל וילוז'ני.

24. הטענה העומדת ביסוד הסיכומים אותם הגישו הנתבעים היא, שאין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין אבדן זכויות הפנסיה, שכן "ההלכה בענין זה קובעת כי ייפסק פיצוי בגין אבדן פנסיה רק לנפגע שאיבד לחלוטין את כושר עבודתו" (סעיף 95 לסיכומי ב"כ הנתבעים). לטענת ב"כ הנתבעים, "הסיבה לאי חזרתו של התובע לעבודה לא היתה איבוד מוחלט של כושר עבודה כטענתו, אלא הדבר נעשה מתוך בחירה מודעת ורצונית של התובע לא לשוב לעבודה. התובע בחר במודע ובחוסר תום-לב לשבת בבית ולממן את מחייתו בתקופה זו מכספי הפנסיה שנועדה לחסכון לעת זקנה, מתוך תקווה כי בעתיד הנתבעים יפצו אותו על כך" (סעיף 98 לסיכומי ב"כ הנתבעים. ההדגשה במקור – א.ר.).

25. כבר קבעתי לעיל, כי אני מקבל את טענת התובע, שהוא עשה מאמצים כנים למצוא עבודה המתאימה ליכולות שלו ולמוגבלויות שלו, ואולם הדבר לא עלה בידו. לפיכך, ובשל הטעמים עליהם עמדתי לעיל, קבעתי כי הנכות התפקודית שנגרמה לתובע היא בשיעור של 100%. נראה, כי נוכח קביעתי זו, גם הנתבעים יסכימו, כי בהתאם להלכה הנוהגת, זכאי התובע לפיצוי בגין אובדן פנסיה (ר' ע"א 830/76 סעדה נ. חמדי, פ"ד לג(1), 589, 604).

26. כפי שעולה מהדברים אשר צוטטו לעיל, הנתבעים מייחסים לתובע חוסר תום לב אשר בבסיסו בחירה מושכלת ומודעת "לשבת בבית ולממן את מחייתו בתקופה זו מכספי הפנסיה שנועדה לחסכון לעת זקנה, מתוך תקווה כי בעתיד הנתבעים יפצו אותו על כך." ואולם אני סבור, כי הנתבעים לא הניחו תשתית ראייתית לטענה זו. נראה לי, כי עלינו לצאת מנקודת הנחה שהתובע הינו אדם רציונאלי, אשר בחר את הבחירה הטובה ביותר עבור עצמו, מבין הבחירות שעמדו בפניו. נוכח ההסכמה הקיימת, כך נראה, כי הצעד אותו נקט התובע "אינו מצטיין, אולי, בהגיונו הכלכלי" (סעיף 71(כב) לסיכומי ב"כ התובע וסעיפים 106-105 לסיכומי ב"כ הנתבעים), יש לקבל את טענת התובע, כי נהג כפי שנהג מחוסר ברירה. אפשר שבעת שהתובע בחר למשוך את כספי הפנסיה, הוא קיווה שבבוא היום בית המשפט יקבל את טענותיו בעניין זה, ויפסוק לו פיצוי עבור ההפסד הכספי שנגרם לו כתוצאה מכך ש"שבר" את תוכנית הפנסיה שלו. ואולם, הטענה אותה מעלים הנתבעים ולפיה, תקווה זו היא שהכתיבה את התנהגותו של התובע, וגרמה לכך שנהג בחוסר תום לב, הינה טענה רחוקה בנסיבות העניין.

27. הנתבעים ממשיכים וטוענים, כי "אדם סביר ותם-לב במצבו של התובע היה בוחר בדרך ההגיונית והסבירה להקטנת הנזק, והיה שב לעבודה וממשיך להפריש ממשכורתו לקרן הפנסיה, או לכל הפחות גם אם הוא לא יכול היה לשוב לעבודה – היה מקפיא את זכויות הפנסיה שצבר" (סעיף 104 לסיכומי ב"כ הנתבעים). אלא שגם בעניין טענה זו התשובה היא, שיש לצאת מנקודת הנחה כי התובע בחר בדרך הפעולה הטובה ביותר מבחינתו, ועל כן, אם נהג בדרך שאין בה הגיון כלכלי רב, יש לקבל את טענתו, כי הדבר נבע מאילוצים כלכליים.

28. נוכח כל האמור אני קובע, כי התובע זכאי לפיצוי בגין ההפסד שנגרם לו כתוצאה מכך שנאלץ "לשבור" את תוכנית הפנסיה, ולמשוך את כל הכספים שהצטברו לזכותו באותה קופה, עוד בטרם הגיע לגיל הפרישה.

29. הנתבעים הגישו מטעמם את חוות דעתו של האקטואר, מר שי ספיר. בחוות דעתו מציין מר ספיר, כי בהתאם להנחות שהניח האקטואר מטעם התובע, מר וילוז'ני, החישובים שערך מר וילוז'ני, הם "בערך נכונים". מר ספיר מעלה בחוות דעתו השגות לגבי "השכר הקובע" אותו קבע מר וילוז'ני. ואולם, מר ספיר עצמו אינו אומר, מה, לדעתו, צריך להיות "השכר הקובע". בפרק הסיכום של חוות הדעת שערך מביא מר ספיר הערות נוספות, ואולם נראה, כי מדובר בהבעת דעה לגבי שאלות משפטיות, ולא במתן חוות דעת בשאלות אקטואריות.

30. עיון בסיכומים שהגישו הנתבעים מעלה, כי אין בהם הפנייה או התייחסות לחוות דעתו של מר ספיר. ההתייחסות של הנתבעים לנתונים מספריים בכל הנוגע להפסד שנגרם לתובע, היא על פי החישובים אותם ערך האקטואר מטעם התובע (סעיף 114 לסיכומי ב"כ הנתבעים). אף כי ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו, כי "חישוב הנזק בגין אובדן זכויות אלו שערך התובע בסיכומיו (סעיף 71כו-מג) הוא מוטעה, שלא לומר מטעה" (סעיף 113 לסיכומי ב"כ הנתבעים), אין הנתבעים מעלים כל טענה "חישובית" נגד הנתונים המספריים הכלולים בחוות דעתו של מר וילוז'ני, ונגד הנתונים המספריים המופיעים בסיכומי ב"כ התובע. הנתבעים אפילו לא מעלים את הטענה שהעלה מר ספיר בחוות דעתו ולפיה, אין להביא בחשבון את ההפסדים שנגרמו לאשתו של התובע, לגבי התקופה שראשיתה בתום תקופת תוחלת חייו של התובע וסופה בתום תקופת תוחלת חייה. עיקר טענתם של הנתבעים מופנית נגד העובדה, שהתובע "שבר" את הפנסיה ולא "הקפיא" את זכויותיו, כפי, שלטענת הנתבעים, ראוי היה שיעשה (ר' סעיפים 124-120 לסיכומי ב"כ הנתבעים).

30. נוכח הקביעה שקבעתי לעיל ולפיה, התובע זכאי לקבל פיצוי בגין ההפסד שנגרם לו כתוצאה מכך שנאלץ "לשבור" את תוכנית הפנסיה ולמשוך את כל הכספים שהצטברו באותה קופה עוד בטרם הגיע לגיל הפרישה, וכיוון שאין מחלוקת לגבי הנתונים והחישובים שערך התובע, אני מחליט לפסוק לתובע בראש נזק זה סכום של 259,546 ₪ (ר' את החישוב המופיע בסעיפים 71(כו)-71(מב) לסיכומי ב"כ התובע, ואת התמצית של חישוב זה כפי שהיא מופיעה בסעיפים 119-115 לסיכומי ב"כ הנתבעים). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום לגביו נערכו חישוביו של מר וילוז'ני – 1.9.99, ועד לתשלום בפועל.

עזרת הזולת בעבר:

31. כפי שציינתי, התובע היה מאושפז בבית החולים "קפלן" ברחובות במשך 16 ימים. 7 ימים מתוכם היה מחוסר הכרה. לטענת התובע, במשך כל מהלך אישפוזו הוא היה מוקף בבני משפחתו המודאגים, היינו באשתו, בארבעת ילדיו ובכלתו. לדברי התובע, גם לאחר ששוחרר מבית החולים, ובמשך תקופה לא קצרה, הוא נדרש לעזרתם של בני משפחתו, ובמיוחד לעזרת אשתו. לטענת התובע, בשל הצורך להיות בקרבתו ולסייע לו, נטלו בני משפחתו חופשות ממקומות העבודה שלהם. בנוסף, הם הוציאו סכומי כסף לא מבוטלים לרכישת דלק לצורך הגעה לבית החולים, וזאת נוכח העובדה שבני המשפחה מתגוררים באשדוד. כמו כן, הם נדרשו לשאת בהוצאות החניה בבית החולים. לטענת התובע, בעת שכלתו שהתה לצידו, היא נדרשה לשכור את שירותיה של שמרטפית. בשל כל אלה מבקש התובע כי בית המשפט יחייב את הנתבעים לפצות אותו בסכום כולל של 66,925 ₪ (סעיף 70 לסיכומי ב"כ התובע).

32. מנגד טוענים הנתבעים, כי התובע לא הוכיח בראיות את הנזקים המיוחדים שנגרמו לבני משפחתו, לטענתו. עם זאת, הם מוכנים לשלם לתובע סכום גלובלי של 7,100 ₪.

33. אני סבור, כי לא עלה בידו של התובע להוכיח בראיות משכנעות את כל הנזקים המיוחדים אשר נגרמו לבני משפחתו, לטענתו. התובע לא המציא ראיות על כך שנוכו לבני משפחתו ימי חופשה בשל כך ששהו לצידו, או כי נגרמו להם הפסדים אחרים בשל היעדרותם מהעבודה. עם זאת, אני סבור כי יש לקבל את טענת התובע, שבני המשפחה שהו עימו בצורה אינטנסיבית במהלך אישפוזו, וקרוב לוודאי שנגרם להם נזק כספי כלשהו בשל כך. הגעתי לכלל מסקנה, שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה, על דרך האומדנא. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מחליט להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה, על סכום של 15,000 ₪ כערכם היום.

עזרת הזולת בעתיד:

34. מאז אירוע התאונה חלפו לא מעט שנים. הדעת נותנת, שאם התובע היה נזקק לעזרת הזולת במהלך התקופה הארוכה שחלפה מאז מצבו הרפואי כבר התייצב, הוא היה מביא ראיות על כך. התובע לא הביא ראיות על עזרת הזולת לגבי התקופה האמורה, ולא עלה בידו לשכנע, כי הוא עוד יזדקק לעזרת הזולת בעתיד. בנסיבות אלה, אני דוחה את תביעתו בראש נזק זה.

הוצאות רפואיות בעבר:

35. התובע טוען, כי בעקבות פגיעתו בתאונה הוא הוציא, בהמלצת רופאיו, הוצאות כספיות לא מבוטלות, אשר אינן כלולות בסל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. הוצאות אלה כוללות, לטענתו, מזון מיוחד, תחבושות, חומרי חיטוי ופדים, ביקור רופאים וביקורות בבית החולים, מסנן מים ופילטרים למערכת טיהור המים, שכירת טלוויזיה וטלפון בתקופת אישפוזו, והוצאות הכנת חוות דעת המומחה הרפואי. לטענת התובע, הסכום הכולל של ההוצאות הרפואיות אותן הוציא בעבר, עומד על 40,527 ₪ נכון ליום הגשת סיכומיו (סעיף 81 לסיכומי ב"כ התובע).

36. מנגד טוענים הנתבעים, כי התובע לא הוכיח את טענתו כי הוא הוציא את ההוצאות שהוא טוען כי הוציא, וכי גם אם הוציא הוצאות אלה, הרי שהוא לא הוכיח שהיה צורך רפואי להוצאתן. בנוסף טוענים הנתבעים, כי נוכח העובדה שהתאונה בה נפגע התובע הוכרה כתאונת עבודה, זכאי התובע, מכוח סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, להחזר הוצאותיו, ובמקרה כזה, אין לו עילת תביעה נגד הנתבעים. אף שלטענת הנתבעים יש לדחות את תביעת התובע בראש נזק זה, הרי שהם מוכנים לפצות אותו בסכום גלובלי של 2,000 ₪.

37. אכן, גם לגבי ראש נזק זה, לא עלה בידו של התובע להוכיח בראיות משכנעות את מלוא היקף ההוצאות שהוציא ואת הצורך הרפואי בהן. גם לגבי ראש זה אני סבור, כי יש לפסוק לתובע פיצוי על דרך האומדנא. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מחליט להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה, על סכום של 7,500 ₪ כערכם היום.

הוצאות רפואיות בעתיד:

38. הטענה העיקרית אותה מעלה התובע בראש נזק זה היא, כי נוכח העובדה שכתוצאה מפגיעתו בתאונה היה צורך לכרות את אחת מכליותיו, יש לפסוק לו פיצוי אשר ישיב את המצב לקדמותו, היינו יאפשר לו לעבור ניתוח של השתלת כליה. התובע מבקש, כי בית המשפט יפסוק לו לצורך כך פיצוי בסכום גלובלי של 450,000 ₪ לערך. ב"כ התובע ער לכך, שהוועדה הרפואית מטעם המל"ל, אשר קביעתה מחייבת לצורך הליך זה, לא קבעה כי התובע זקוק להשתלת כליה. ואולם, לטענת ב"כ התובע, נוכח האפשרות הקיימת בחוק הביטוח הלאומי (להבדיל מחוק הפלת"ד), לפנות לוועדה הרפואית במקרה של החמרה במצבו הרפואי של הניזוק, לא נדרשה הוועדה לדון במצבו הרפואי העתידי של התובע, ועל כן הוועדה קבעה מה שקבעה בהסתמך על מצבו של התובע בעת הבדיקה. ב"כ התובע סבור, כי די בחומר הרפואי המונח בפני בית המשפט כדי להביא למסקנה, שיש להעניק לתובע פיצוי אשר יאפשר לו לעבור ניתוח של השתלת כליה. לחלופין מבקש ב"כ התובע, כי במידה ובית המשפט יגיע למסקנה שאין די בחומר שמונח בפניו כדי להביא לכך שהתביעה בראש נזק זה תתקבל, כי אז מבקש ב"כ התובע, כי בית המשפט ימנה מומחה אשר יחווה דעתו בעניין זה.

39. ב"כ הנתבעים סבור, כי יש לדחות את תביעתו של התובע בראש נזק זה, בשל מספר טעמים: ראשית, משום שמדובר בסעד אשר לא מופיע בכתב התביעה. שנית, משום שלטענתו, התובע לא הניח תשתית עובדתית-רפואית מינימלית לטענה בדבר הצורך לעבור ניתוח של השתלת כליה. ושלישית, משום שהתובע לא הניח תשתית עובדתית לגבי גובה הפיצוי אותו הוא תובע. ככל שמדובר בבקשה למינוי מומחה טוען ב"כ הנתבעים, כי דין הבקשה להידחות, שכן התביעה זה מתבררת במסלול של סעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ועל כן אין מקום למנות מומחה לפי סעיף 6א' לחוק האמור. עוד טוענים הנתבעים, כי ככל שהתובע ייזדקק בעתיד לטיפול רפואי, הוא יוכל לקבל אותו הן במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, והן בהיותו מוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנפגע בתאונת עבודה.

40. הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות הן את עתירתו הראשית של התובע, לפסיקת פיצויים, והן את עתירתו החלופית, למינוי מומחה. יש לזכור, כי התאונה ארעה לפני למעלה מ-10 שנים. הדעת נותנת, כי אם במהלך תקופה לא קצרה זו הייתה חלה החמרה במצבו הרפואי של התובע, וכי היה מתעורר הצורך להשתיל בגופו כליה, כי אז היה התובע נוקט בצעדים שהיה עליו לנקוט, הן במישור הרפואי והן במישור המשפטי. דברים אלה אמורים במיוחד על רקע העובדה, שבשלב כלשהו, בעת שתיק זה היה תלוי ועומד, פנה התובע לבית המשפט וטען, כי חלה החמרה במצבו הבריאותי, במובן זה שהסתבר לו, שכתוצאה מהתאונה הוא לקה גם במחלת האוסטופורוזיס (בש"א 5957/03 מיום 27.8.03). בהתאם להחלטת בית המשפט ולהנחיית עורך דינו, נאמר לתובע כי עליו לפנות למל"ל, ואולם הוא לא עשה כן (ר' בקשת התובע לביטול פסק הדין שהוגשה ביום 23.1.05). יוצא, אפוא, שהתובע היה מודע היטב לאפשרות לנקוט במהלכים הדרושים במקרה של החמרה במצבו הרפואי. העובדה שלא עשה כן עד כה, למרות הזמן הרב שחלף, מצביעה על כך, שטענתו בדבר הצורך בהשתלת כליה, אינה מבוססת כראוי. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי מדברי ב"כ התובע עולה, כי אם תחול החמרה במצבו של התובע לאחר מתן פסק הדין, הוא עדיין יוכל לפנות למל"ל.

ניידות:

41. לא שוכנעתי, כי בשל הפגיעה בה נפגע התובע בתאונה מושא תיק זה, הוא נאלץ להחליף את מכוניתו הישנה, שהייתה מכונית בעלת תיבת הילוכים רגילה, במכונית חדשה, שהינה מכונית בעלת תיבת הילוכים אוטומטית. לפיכך, אין בידי לקבל את טענת התובע, כי יש לחייב את הנתבעים לשאת בעלות רכישת המכונית החדשה. נוכח הודעת הנתבעים (סעיף 228 לסיכומיהם), כי על מנת ללכת לקראת התובע הם מציעים לפסוק לו סכום פיצוי גלובלי של 1,500 ₪, אני פוסק לתובע סכום זה.

ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי:

42. כידוע, כאשר תובע נפגע בתאונה אשר הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, יש לנכות מתוך סכום הפיצוי שקבע בית המשפט, את שיעור הקצבאות המגיעות לתובע מהמל"ל בגין אותה תאונה. לפיכך, בית המשפט יחייב את המזיק לשלם לתובע רק את ההפרש שבין סכום הפיצוי אותו הוא קבע, לבין שיעור הקצבאות אותן זכאי התובע לקבל מהמל"ל. הפועל היוצא מכך הוא, שככל ששיעור הקצבאות אותן מקבל הנפגע מהמל"ל גבוה יותר, הסכום שבית המשפט יחייב את המזיק לשלם לתובע, יהיה קטן יותר.

43. סעיף 320(ד) לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי לא יינתנו לאדם גמלאות וקצבאות שונות, לפי חוק הביטוח הלאומי, בעד פרק זמן אחד, "ואם היה האדם זכאי, לולא הוראות סעיף זה, ליותר מגמלה אחת הברירה בידו לקבל אחת מהן." משמעות הדבר היא, שאם נפגע בתאונת עבודה, המקבל מהמל"ל קצבת נכות מעבודה, מגיע לגיל המזכה אותו בקצבת זקנה, הרי שאם שיעור הקצבה אותה הוא מקבל בגין הפגיעה בעבודה גבוה מקצבת הזקנה לה הוא זכאי, הוא יאלץ לוותר על קצבת הזקנה שהייתה מגיעה לו בנסיבות רגילות. יוצא, אפוא, שנפגע כזה יוצא "מופסד".

44. תיקון מסויים למצב זה, אשר כוחו יפה, כך נראה, רק בתאונות עבודה שנגרמו על ידי מזיק, מצוי בתקנה 10(א) לתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח-1978. תקנה זו קובעת, כי במצב דברים בו אדם המקבל מהמל"ל קצבת נכות מעבודה נאלץ בשל כך להפסיד את קצבת הזקנה אותה היה מקבל בנסיבות רגילות, המזיק לא יהיה זכאי לנכות מהפיצוי אותו קבע בית המשפט את מלוא שיעור קצבת הנכות אותה מקבל הנפגע מהמל"ל. התקנה קובעת, כי מתוך קצבת הנכות בעבודה אותה מקבל התובע יש להפחית את קצבת הזקנה שהיה מקבל אלמלא התאונה, ורק את ההפרש שמתקבל מפעולת החיסור האמורה, על בית המשפט לנכות מתוך סכום הפיצוי אותו קבע. היוצא מכך הוא, שהתובע-הנפגע אינו יוצא "מופסד", שכן בסך הכל הוא מקבל את מלוא הפיצוי שנפסק לו בגין התאונה, וכן את קצבת הזקנה לה היה זכאי אלמלא התאונה. מאידך, המזיק זכאי לנכות סכום קטן יותר מזה אותו היה זכאי לנכות אלמלא התובע היה "מפסיד" את קצבת הזקנה, ועל כן הסכום אותו המזיק יחוייב לשלם לתובע יהיה גדול יותר.

45. כך הם פני הדברים במצב "רגיל", ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים. המחלוקת בין הצדדים במקרה שבפנינו נובעת מכך, שעניין לנו במקרה "מיוחד". ייחודו בכך, שכפי שציינתי לעיל, עוד לפני שהתובע נפגע בתאונה מושא תיק זה, הוא נפגע בשתי תאונות עבודה קודמות, בגינן הוא מקבל מהמל"ל קצבאות נכות מעבודה. בשל הקצבאות אותן מקבל התובע בגין אותן תאונות (או אחת מהן), הוא איבד את זכותו לקבל מהמל"ל גם קצבת זקנה, וזאת ללא קשר לתאונה מושא תיק זה. כלומר, גם אלמלא היה התובע נפגע בתאונה הנוכחית, הוא לא היה זכאי לקבל מהמל"ל קצבת זקנה.

טוענים הנתבעים, כי המשמעות של עובדה זו היא, כי בעת שבית המשפט קובע את גובה תשלומי המל"ל אותם יש לנכות מסכום הפיצוי שבית המשפט קבע לתובע, על בית המשפט להביא בחשבון את העובדה, שגם אלמלא התאונה מושא תביעה זו, התובע לא היה זכאי לקבל קצבת זקנה, ולכן הלכה למעשה, כתוצאה מהתאונה מושא תביעה זו, לא נגרם לתובע הפסד. לטענת הנתבעים, הפסד קצבת הזקנה נגרם לתובע בשל התאונות הקודמות בהן נפגע, ולא בשל התאונה הנוכחית. לפיכך, כך טוענים הנתבעים, מתוך סכום הפיצויים שבית המשפט קבע לתובע, עליו לנכות את מלוא קצבת הנכות בעבודה אותה מקבל התובע מהמל"ל בגין התאונה מושא תביעה זו, ולא להפחית מהסכום אותו יש לנכות, את קצבת הזקנה.

מנגד טוען התובע, כך, לפחות ניתן להבין, כי העובדה שנשללה ממנו האפשרות לקבל קצבת זקנה בשל התאונות הקודמות, אינה משנה. משמעות הטענה היא, שעל בית המשפט לצאת מנקודת הנחה, כי התאונה הנוכחית היא זו שגרמה לכך שנמנעה מהתובע האפשרות לקבל קצבת זקנה, ולפיכך, על בית המשפט להפחית את קצבת הזקנה מתוך קצבת הנכות בעבודה אותה הוא מקבל בשל תאונה זו, ורק את ההפרש שבין שתי קצבאות אלה, יש לנכות מסכום הפיצויים שבית המשפט יפסוק. בתמיכה לטענתו, מפנה ב"כ התובע את בית המשפט לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 524/98 רפאל חלפון נ. כלל חברה לביטוח.

46. הגעתי לכלל מסקנה, שיש לקבל את עמדת הנתבעים בשאלה זו. בהתייחסו לתקנה 10 לתקנות ההיוון אומר ד. קציר דברים אלה:

"משמעותה של הוראה זו, אינה אלא זאת, שאין להתחשב לצורכי הניכוי מן הפיצויים בגימלה שהנפגע היה זוכה בה ממילא, וגם אילולא הפגיעה." (ד. קציר, "פיצויים בשל נזקי גוף", עמ' 1551).

מן האמור עולה, כי תקנה 10 הייתה חלה בענייננו, רק אם התאונה מושא תיק זה הייתה הסיבה לכך שנמנעה מהתובע האפשרות לקבל מהמל"ל קצבת זקנה. ואולם, אם המניעה נובעת מהתאונות הקודמות, ולא מהתאונה הנוכחית, אין תחולה לתקנה 10. נראה, כי אחת הדרכים בהן ניתן להשקיף על תקנה 10 היא, שמתקין התקנות קבע בה, כי נוכח העובדה שאחת מהתוצאות העקיפות של התאונה אותה המזיק גרם היא, שהניזוק איבד את זכותו לקבל קצבת זקנה מהמל"ל, המזיק לא יהיה זכאי לנכות את קצבת הזקנה מהפיצויים אותם יצטרך לשלם לו, וסכום הפיצוי אותו יצטרך לשלם לניזוק יהיה גדול יותר, כגודל קצבת הזקנה אותה הפסיד הניזוק. ואולם, אם בין כך ובין כך, גם אלמלא התאונה, לא היה הניזוק זכאי לקבל קצבת זקנה, לא קיימת הצדקה להפחתת קצבת הזקנה מקצבת הנכות בעבודה אותה יש לנכות מהפיצוי.

47. אשר על כן אני סבור, שהאקטואר מטעם הנתבעים, מר שי ספיר, נהג נכון בכך שערך את חישוביו על יסוד ההנחה, אותה הניח בסעיף 8 לחוות דעתו, כי בשל התאונה הקודמת בה נפגע התובע (או התאונות), הוא איבד את זכותו לקבל קצבת זקנה. אני מקבל, אפוא, את חוות דעתו של מר ספיר, אשר לא נסתרה על ידי חוות דעת נגדית מטעם התובע. חוות דעת המעודכנת ליום 7.6.05, צורפה לסיכומי הנתבעים. בהתאם להצעת ב"כ הנתבעים בסעיף 252 לסיכומיו אני קובע, כי על הנתבעים לערוך חוות דעת המעודכנת למועד מתן פסק הדין.

סוף דבר:

48. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. א. בגין נזק לא ממוני – כאמור בסעיף 6 לפסק הדין.

ב. ב. בגין הפסד השתכרות – כאמור בסעיף 21 לפסק הדין.

ג. ג. בגין אובדן זכויות פנסיה – כאמור בסעיף 30 לפסק הדין.

ד. ד. בגין עזרת הזולת בעבר – כאמור בסעיף 33 לפסק הדין.

ה. ה. בגין הוצאות רפואיות בעבר – כאמור בסעיף 37 לפסק הדין.

ו. ו. בגין ניידות – כאמור בסעיף 41 לפסק הדין.

מתוך הסכומים שפסקתי, יש לנכות את תגמולי המל"ל, בהתאם לחוות דעת מעודכנת שיגישו הנתבעים. במידה ויהיה צורך בכך, יגישו הצדדים, או מי מהם, פסיקתא לחתימה.

בנוסף אני קובע, כי הנתבעים יישאו בהוצאות התובע, וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מהסכומים שפסקתי בניכוי תגמולי המל"ל, בתוספת מע"מ כחוק.

פסקי דין נוספים:

האם תושב השטחים שנפצע בתאונת דרכים קשה בשטחים זכאי לפיצויים מחברת הביטוח?

תאונת דרכים שבר באגן

צליפת שוט (וויפלאש)

תאונת אופנוע בחולון

חישוב פיצויים בתביעת נזקי גוף בעקבות תאונת דרכים

תגיות: תאונת דרכים, פגיעה קשה, ביטוח לאומי, אחוזי נכות לצמיתות, תאונת עבודה, תאונת מלגזה, פגיעה על ידי מלגזה, כליה, בטן, מערכת עיכול, נזיקין, פיצויים, פיצוי, תחשיב נזק, תאונת דרכים עם מלגזה, דריסה על ידי מלגזה, נזק גוף שנגרם ממלגזה