דריסת הולך רגל בבת ים

גר בבת ים? נפגעת בתאונת דרכים בבת ים?

מחפש עורך דין לתאונות דרכים בבת ים? מחפשת עורכי דין לנזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים בבת ים?

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ' מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.

לפנינו מקרה בו הולך רגל קשיש נדרס בבת ים ונקבעו לו 100 אחוזי נכות. להלן סוגיה אשר נדונה בבית משפט השלום בירושלים בפסק הדין שניתן ע"י השופטת באום-ניקוטרה אתי.

פסק דין

בפני תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

תחילתו של תיק זה בפני כב' השופט כרמל.

אין מחלוקת על החבות.

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הנזק.

לעניין זה העידו בפני המפורטים:

מטעם התובע- גב' יעל ולדמן, עובדת הקרן לטיפול בחסויים וד"ר זאב מיטל.

הנתבעים לא הביאו עדים מטעמם.

התובע, קשיש ערירי, יליד 1920, נפגע בתאונת דרכים ביום 22.11.90, בהיותו הולך רגל. לאחר התאונה, אושפז בבית החולים "סורוקה" ולאחר מכן, הועבר למרכז הרפואי השיקומי "סינופסיס" בבת ים. החל מיום 08.01.91 ועד אוגוסט 2004, שהה התובע בפנסיון כפיר-בן גוריון בבת ים (ע' 3 ש' 9-7) (סע' 2 לתצהיר ולדמן). כיום, נמצא התובע במוסד בפתח תקווה במחלקה סיעודית (ע' 17 ש' 28).

אין מחלוקת, ששהותו של התובע במוסדות הרפואיים-סיעודיים, ממומנת באמצעות הנתבעות 3-2.

ביום 08.12.1998, מונתה הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופוס של התובע ותביעתו של התובע הוגשה באמצעות הקרן. הנתבעים טענו בתחילת הדיון להתיישנות התביעה ואולם, מאוחר יותר, ויתרו הנתבעים על טענת ההתיישנות ויש לראות טענה זו, כטענה שנזנחה.

לפני התאונה, התגורר התובע בדירת "עמידר" בבאר שבע בדמי שכירות נמוכים מאוד. התובע התקיים מקצבת זקנה בלבד עד לתאונה.

לתובע נקבעה נכות מלאה, היינו מאה אחוזי נכות. פרופסור עמוס קורצ'ין, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה, כתב בחוות דעתו מיום 18.12.02, בסעיף פרטי המקרה: "מדובר בגבר שהיה ככל הנראה בריא מבחינה נוירולוגית עד יום התאונה, אם כי נמסר על התמכרות לכוהל בעברו. בתאריך 22.11.1990 נפגע בתאונת דרכים והובהל לביה"ח "סורוקה". נמצאו פגיעות מרובות, ומבחינה נוירולוגית היה בחוסר הכרה עמוק. לאחר התאוששות ראשונית הועבר לטיפול במוסד למחלות ממושכות, פנסיון כפיר בבת ים...כפי שנמסר לי הוא איננו עצמאי בפעולות יומיומיות ונזקק לעזרה בלבוש, אכילה, רחצה וכו'.מסוגל להתהלך אם כי ניכר חוסר בטחון. שולט על הצרכים רק באופן חלקי. נזקק לטיטולים".

בפרק הדיון קבע פרופסור קורצ'ין, כי לתובע נגרמה: "פגיעה מוחית קשה, ללא סיכוי לשיפור. ההפרעה העיקרית היא בתחום השכלי. הנפגע זקוק להשגחה מתמדת ויהיה זקוק לה בעתיד. נכותו היא 100%...".

כאב וסבל

המחלוקת בין הצדדים היא, האם לתובע מגיע פיצוי בשיעור של 60% או 59% מהסכום המקסימלי, שכן, לטענת הנתבעים, התובע היה קרוב מאוד לגיל 71 במועד התאונה.

התובע נולד ביום 03.03.1920 והתאונה ארעה ביום 22.11.90 ומכאן שהתובע היה כבן 70 שנים ושמונה חודשים במועד התאונה. ההוראה בדבר ניכוי אחוז אחד לכל שנה מעבר לגיל 30 קבועה בתקנה 3 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 :"אירעה התאונה למי שמלאו לו ביום התאונה שלושים שנה, יוקטן סכום הפיצויים לפי תקנה 2(א) (2) באחוז אחד לכל שנה שמלאה לו מעל לשלושים שנה", לאמור ההתייחסות היא לגיל הנפגע בשנים ואין נפקא מינא בכמה חודשים, שבועות או ימים היה הנפגע קרוב ליום הולדתו. מכאן שהתובע זכאי לפיצוי לפי חישוב בשיעור של 60% המקסימלי ובצירוף ריבית מיום התאונה.

התוצאה היא שהפיצוי המגיע לתובע בפיצוי בגין כאב וסבל הוא סך של 178,599.26 ₪.

שכר אפוטרופוס

אין מחלוקת בין הצדדים, כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין שכר אפוטרופוס מיום מינוי הקרן ועד לסוף שנת 2005 בסך של 33,778.2 ₪ לפי החישוב של 500 ₪ לחודש לתקופה הנ"ל וזאת, בהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי בירושלים.

אשר לשכר האפוטרופוס בעתיד, טען ב"כ התובע, שיש לחשב הפיצוי בגין התקופה לעתיד לפי 65 חודשים ואילו ב"כ הנתבעים טען, שהתקופה הרלבנטית היא 46 חודשים לפי תוחלת החיים של התובע.

בחינת טבלת תוחלת החיים כמפורט בשנתון סטטיסטי 56 מצביעה, כי יש לאמץ את האמור בסיכומי התובע ועל כן יש לפסוק לתובע פיצוי בסך של 63,740 ₪ בגין ראש נזק זה (33,778.2 ₪ עד סוף שנת 2005 והיתרה כפיצוי עתידי בגין ראש הנזק).

מטפל אישי

הקרן לטיפול בחסויים שכרה עבור התובע מטפל אישי מחברת כוח אדם , אשר מפקח על מצבו של התובע ועל טיב הטיפול שניתן לו ע"י בית האבות ומדווח לקרן על צרכים ואירועים חריגים. המטפל גם משוחח עם התובע ומארח לו לחברה כשעה בשבוע, מאחר שהתובע הוא ערירי.

לטענת ב"כ התובע, יש צורך במפגש ממושך יותר בין המטפל לתובע וכי בנסיבות אלה, יש לפסוק לתובע פיצוי לעבר לפי מפגש של שעה בשבוע ולעתיד, לפי מפגש של שעתיים בשבוע.

מנגד, טוענים הנתבעים, כי התובע ממילא לא יוצר קשר עם סביבתו ולא מסוגל לתקשר ועל כן, אין לו צורך בביקורים חברתיים אלא, בביקורת על טיב הטיפול שניתן לו. בנוגע לבקשת הקרן לפסוק פיצוי לעתיד לפי שעתיים שבועיות של ביקור המטפל, טוענים הנתבעים, כי הקרן הייתה יכולה להגדיל את היקף הביקורים אצל התובע מתוך יתרת הכספים מהכנסתו החודשית של התובע וכי העובדה שהקרן לא עשתה זאת בעבר, מלמדת שאין צורך בהגדלת שעות הביקור.

הנתבעים טענו, כי בכל מקרה יש לחשב את תוחלת חייו של התובע לפי תקופה של 46 חודשים.

בעניין ע"א 5157/91 מדינת ישראל נ' תבור ואח' תק-על 94(3), 1375, אליו הפנו הנתבעים, הרי שם אושפזה הנפגעת במוסד לחולים כרוניים, כשהיא במצב של "צמח". כב' השופט ריבלין פסק בשבתו בבית המשפט המחוזי, כי הוריה של הנפגעת זכאים לפיצוי בגין עזרתם מאחר, שיש בכך, כדי להאריך את חייה וכדי להקל במידה מסוימת על אותו סבל שהיא מסוגלת לחוש. הערעור על פסק הדין נדחה ברוב דעות.

וכך נקבע , מפי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בעמ' 1376: "אין לגרוס כי בכל מקרה ובכל מצב בו אדם מאושפז במוסד ציבורי יש בכך כדי לספק לו את כל מה שנחוץ לו באופן ראוי והולם כפי שאין לקבוע שכל מי שנמצא במוסד כזה ראוי לפיצוי על כל עזרה ועל כל הוצאה שהוא או בני משפחתו ימצאו לנכון לקבל ולהוציא בקשר למצבו, מעבר למה שמסופק לו על ידי המוסד. השאלה היא שאלה של עובדה, וכל מקרה ונסיבותיו ובלבד שישמר העיקרון המנחה לפיו יש להצטמצם לסביר ולהולם ולא למירב ולמיטב".

ברוח זו קבע כב' השופט א' ריבלין, כי "פיצוי נוסף יינתן לנפגע המאושפז במוסד רפואי אך אם יתברר כי העזרה המשלימה של קרובי משפחה או המטפלים הפרטיים יש בה כדי להקל על סבלו של הנפגע, להאריך את חייו ולשפר את איכותם (ראו לעניין זה, ע"א 791/85 קרנית נ' סלמאן (לא פורסם) פיסקה 3; ע"א 702/87 הנ"ל, 746-745)" ע"א 2341/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' גלבוע ואח' תק-על 2005(4) 1700, 1706).

התובע הוא קשיש ערירי. איש לא מבקר את התובע כיום ואינו דורש בשלומו, איש, זולת הצוות הרפואי לא משוחח עימו ומתקשר עימו. אמנם, התובע סובל מפגיעה מוחית קשה ולא ברור מה מידת התועלת שבביקורי המטפל. עם זאת, המומחה פרופסור קורצ'ין, כתב בחוות דעתו, כי התובע הגיב באופן חלקי לקריאת שמו ומלמל מילים בודדות ומשפטים והבין הוראות מסוימות.

שמירה על צלם אנוש של התובע ועל כבודו, מצדיקה, בנסיבות העניין, ביקור שבועי של מטפל מטעם הקרן, על מנת שמאן דהוא יתעניין בשלומו וינסה לפתח עימו שיחה. מאחר שהקרן הסתפקה עד כה בביקור של שעה בשבוע ומאחר שלא הובהר מה תוסיף הגדלת שעות הביקור, הגעתי למסקנה, שיש לפסוק לתובע פיצוי לפי שעת ביקור בשבוע.

בתצהיר ולדמן, ננקב סכום של 9,974 ₪ ששולם עד חודש 04.04 ולא הסכום שנכתב בסיכומי התובעים . מכאן שיש לפסוק לתובע בגין העבר סך של 13,754 ₪ כמפורט בסע' 6.3 לסיכומי הנתבעים וסך נוסף של 13,000 ₪ לעתיד.

התוצאה היא, שיש לפסוק לתובע סך של 26,754 ₪ בגין עלות המטפל.

חיתולים חד פעמיים

אין מחלוקת, שהקרן לטיפול בחסויים רוכשת עבור התובע חיתולים חד פעמיים בסך של 760 ₪ בחודש (ראו גם דו"חות כספיים של הקרן כמפורט בהודעה מיום 12.12.05). אין גם מחלוקת, שהתובע נצרך כיום לחיתולים חד-פעמיים.

טענות הנתבעים בעניין זה מושתתות על שני אדנים: האדן הראשון, כי במשך שנים סיפק המוסד הסיעודי חיתולים חד-פעמיים לתובע ללא תוספת תשלום ועל כן, לא הייתה סיבה לתוספת התשלום שהעבירה לו הקרן והאדן השני הוא, שהפגיעה ביכולת התובע לשלוט בסוגריו, קשורה באופן חלקי לתאונה וזאת, בשים לב למצבו הרפואי של התובע ולגילו המתקדם.

אשר לקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הצורך בחיתולים חד-פעמיים, אני דוחה את טענת הנתבעים בנדון. מחוות דעתו של פרופסור קורצ'ין, עולה כי התאונה היא שגרמה לפגיעה הקשה של התובע וכתוצאה ממנה זקוק התובע "להשגחה מתמדת".

ד"ר מיטל העיד, כי לתובע היה בעיה של שליטה על הסוגרים, אשר הלכה והחריפה גם עקב ניתוח כריתת כליה שעבר התובע (ע' 4). ד"ר מיטל התייחס למסמכים שכתב בשנים 92-91(נ/1,נ/2) בהם לא צויין שלתובע הייתה בעייה בסוגרים:"...אנשים שהינם פגועי מח ולוקים בזיכרון ובהתמצאות, יש להם בעיה בסוגרים ובהליכה לשירותים, מפני שעצם הפגיעה המוחית, לא מאפשרת להם להגיע בזמן לשירותים, או למצוא אותם, כך שכמעט לכולם יש בעיה הן בסוגר השתן והן בסוגר הצואה ואולי בגלל זה לא התייחסתי לכך באופן מיוחד, אבל שהרי ציינתי , כי הוא לא מתמצא בזמן ובמקום"(ע' 7 ש' 15-11). דברים מפורשים וברורים נאמרו מפי ד"ר מיטל בהמשך עדותו:"מלכתחילה הייתה פגיעה מוחית קשה שהגבילה את התובע גופנית ונוירולוגית בגלל התאונה ובגלל הפגיעה המוחית, מצבו הלך והתדרדר, או לא חזר למצב הקודם כפי שהיה לפני התאונה"(ע' 8 ש' 19-17).

גם מעדות זו עולה שהגורם המכריע שהביא לבעיה זו, היה התאונה ולא נתונים אחרים. בשים לב לכך, שהנזק לסוגרים ארע בראש ובראשונה כתוצאה מהתאונה, הרי, שיש לייחס את הפגיעה בסוגרים לתאונה וכתוצאה מכך, יש מקום לבחון את חבות הנתבעים באספקת חיתולים חד-פעמיים.

גם את הטענה הנוספת של הנתבעים בנדון, לפיה, לא הייתה צריכה הקרן לשלם למוסד את עלות החיתולים החד-פעמיים - אני דוחה.

ד"ר מיטל העיד, כי הנוהל במוסד היה, שהמשפחה מביאה את החיתולים החד-פעמיים. במקרה שאין משפחה או שהיא לא מתעניינת במטופל: "או שהיינו מקבלים טיטולים, לא כפי שרצינו, ממשרד הרווחה, או שבאמת המוסד היה לוקח את זה על חשבונו, או ממה שהיינו מקבלים מאבנ"ר... משרד העבודה לא מספק את הטיטולים ואנחנו מחויבים לספק טיטולים מהתשלום הרגיל שאנו מקבלים עבור כל מטופל ממשרד העבודה והרווחה. משרד הרווחה אמנם אומר שהם נותנים רשות למוסד להחזיק 4 עד 5 אנשים סיעודיים מכל מיני סיבות, אך הם לא מעלים את השכר שאני מקבל וגם הטיטולים כלולים בשכר הזה ואם זה לא מוצא חן בעיניי, עלי לפנות למשרד הבריאות, שיסדר את המטופל במקום אחר. מכיוון שהיינו כל כך קשורים לתובע והוא שהה אצלנו כל כך הרבה שנים, הסכמנו לממן זאת בעצמנו. אני זוכר שפניתי לאבנ"ר לקבל תוספת לטיטולים ולא קיבלתי" (ע' 10 ש' 21 - ע' 11 ש' 3).

ד"ר מיטל אישר, שהוא קיבל תשלום חודשי בסך של 7,500 ₪ מאבנ"ר וסך של 6,500 ₪ לחודש ממשרד הרווחה, נכון לשנת 2004.

הגב' ולדמן העידה, כי בעבר, ביקרה את התובע במוסד שכנתו מבאר שבע, הגב' קרוף. גב' קרוף נהגה ללכת עם התובע לבנק, סמוך ל28 לחודש, שאז הופקדה בחשבונו קצבת הזקנה, היא הייתה מוציאה כסף במזומן מחשבונו, חלק מהכסף הועבר למוסד לצורך טיפולים ודמי כיס וחלק נשמר בידיה "לעת האחרונה שלו". גב' קרוף נפטרה ומשפחתה השיבה לקרן סך של 1,500 ₪ בלבד עבור התובע (ע' 14). גב' ולדמן העידה, שבמוסד הייתה אחות ראשית בשם לאה טפר שטענה, כי גב' קרוף השתתפה בסך של 500-400 ₪ לחודש עבור עלות החיתולים (ע' 15 ש' 23-21).

מאחר שהנוהג בבתי החולים הוא לדרוש מהמטופל חיתולים חד-פעמיים, הרי שאין להלין על הקרן לטיפול בחסויים, כי הסכימה לשלם את עלות החיתולים. כלום היו מעלים הנתבעים טענתם לו היה מדובר באדם שאין לו אפוטרופוס? גם טענת הנתבעים, לפיה, משרדי ממשלה יכולים לממן את עלות החיתולים החד-פעמיים, אינה ממן העניין. הנתבעים לא הוכיחו טענה זו וממילא, משעה שנגרם נזק לתובע, חובת הפיצוי מוטלת בראש ובראשונה על המזיק - הם הנתבעים ולא על רשות אחרת. לו היה מוכח, כי חובתה של המדינה היא לשאת בעלות החיתולים החד-פעמיים, כי אז, התוצאה הייתה שונה, כפי שנהוג בטיפולים בהם משתתפים קופות החולים, כאמור בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994.

בעניין זה ,גם לא הוברר מדוע לא פנו הנתבעים בעצמם למוסדות הסיעודיים בהם שהה התובע על מנת שהקרן תופטר מהצורך לשאת בעלות החיתולים החד פעמיים.

אשר על כן, אני פוסקת סך של 98,469 ₪ בגין עלות החיתולים החד-פעמיים. יצויין, כי ב"כ התובע התחייב בסיכומיו שאם הנתבעים יגיעו להסדר עם בית האבות לפיו החיתולים החד-פעמיים, כי אז יוותר התובע על תשלום בגין התקופה לעתיד.

ניכויים

עיקר טענות הנתבעים מושתתות על הטענה, שלתובע לא נגרם נזק ממון בעקבות התאונה, שכן, נחסכו לו הוצאות מחיה ומגורים וכי אין ספק שהתובע היה מוציא את מלוא הכנסתו, קצבת הזקנה, על הוצאות מחיה שוטפות. התובע מקבל, לטענת הנתבעים, את כל צורכו מהמוסד בו הוא שוהה עתה וממוסדות בהם שהה בעבר ועל כן, טוענים הנתבעים, תביעתו נבלעת בהוצאות הנחסכות.

מנגד, טוען ב"כ התובע, כי יש לנכות הוצאות נחסכות אך ורק מראש הנזק של הפסד השתכרות בלבד. לשיטתו, הפיצוי בגין נזק לא ממוני, בא לפצות על הסבל שנגרם לתובע והפיצוי בגין הוצאות בעין שנגרמו לתובע (שכר אפוטרופוס, טיטולים ומטפל אישי) ואינו במקום הוצאות מחיה ועל כן, אין מקום לניכויים במקרה דנן.

עקרון היסוד בדיני הנזיקין הוא השבת המצב לקדמותו.

בתי המשפט בישראל הכירו בניכוי הוצאות הנחסכות, כאשר נפגע שוהה במוסד, בו דואגים לצרכיו. בעניין ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס פ"ד לד(3)551, בעמ' 556, קבע כב' השופט א' ברק (כתוארו אז), כי מהוצאות האשפוז שנקבעו למערערת בסך 10,000 ל"י לחודש יופחת סך של 2,500 ל"י בשל הוצאות שהמערערת הייתה נושאת בהן לולא התאונה.

"...שעה שעומדת לדיון שהייה ממושכת במוסד סיעודי, עשויה סוגיה זו לקבל ממדים רציניים יותר, שכן 'החיסכון' הנגרם על-ידי כיסוי הוצאותיו של הנפגע המאושפז בבית חולים סיעודי, אפשר שיהיה ניכר: כאשר כל מחסורו של הנפגע מכוסה על-ידי המוסד שבו הוא שוכן, היש טעם לפצותו גם עבור הוצאות השהיה במוסד וגם עבור הפסד כושרו להשתכר, כאשר זוכרים שעיקר הכנסתו של אדם מן הישוב מיועד לכסות את הוצאות המזון, הביגוד והמגורים?" (ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף 747).

כב' השופט ד' חשין קבע בתביעת נפגעת, כי אין לפצות את העיזבון בגין גמלת המנוחה ובגין החלק מקצבת המל"ל (80%) שהועברו למשרד הבריאות במסגרת הסדר מימון בין המשפחה למשרד הבריאות לצורך מימון אשפוז התובעת בבית חולים סיעודי. הנימוק להעדר הפיצוי היה, בכך שלולא אושפזה המנוחה בבית חולים סיעודי, הייתה המנוחה צורכת, קרוב לוודאי, את כל הכנסותיה הנ"ל.

כמו כן נקבע, כי: "מכיוון שההוצאות בהן נשאה התובעת לאחר התאונה כוללות בתוכן את מרכיב ההוצאה שהייתה מוציאה בכל מקרה, גם לולא אירעה התאונה, הרי שסכומים אלה אינם כבגדר נזק שנגרם לעזבון ועל כן אין הנתבעת חבה בפיצוי בגינם..." (ת"א (י"ם) 513/93 נהרי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ תק-מח 99(2)4293, פסקה 23 לפסק הדין).

הנתבעים הסתמכו על פסק הדין הנ"ל וטענו, כי גם במקרה דנן, יש לנכות את קצבת הזקנה שנחסכה, לשיטתם, מהתובע.

בתי המשפט נהגו לנכות חסכון בהוצאות עקב אשפוז מהרכיב של הפסד השתכרות (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו(3) 762) השאלה היא, האם יש לנכות את ההוצאות הנחסכות לא רק מעלות האשפוז, אלא גם מהוצאות אחרות במקרה דנן, ההוצאות בעין והפיצוי בגין הנזק הלא ממוני?

התשובה לדעתי במקרה דנן היא שלילית.

ראשית, מעבר לאשפוז ולהוצאות בגינו שנגרמו לתובע עקב התאונה, נצרך התובע לשאת בהוצאות נוספות - הוצאות בעין, לאמור, הוצאות האפוטרופוס, החיתולים והמטפל. נכון הדבר, שהתובע אינו נזקק להוציא מכיסו סכום כלשהוא לשם מימון צרכי חייו ובכך, לכאורה, נחסכים ממנו הוצאות המחיה בהם הורגל עובר לתאונה. עם זאת, מטרתו של הפיצוי היא, לפצות את התובע על הנזק הכספי שנגרם לו עקב התאונה, אשר אינו כרוך רק בהוצאות האשפוז, אלא, גם בהוצאות ממוניות אחרות.

הרציונל בניכוי הוצאות נחסכות טמון במניעת פיצוי כפול בגין הנזק, כפי שהוסבר בפרשת נעים נ' ברדה בעמ' 787: "יש למנוע פיצוי כפול בגין אותו נזק. מקום שהמזיק מפצה את הניזוק בגין ההוצאות, שיישא בהן בעת היותו במוסד, ופיצוי זה כולל גם פיצוי עבור הוצאות מזון, ביגוד, לינה וכיוצא בהן הוצאות, שהניזוק מכסה בדרך כלל מכספי הפיצויים בגין אבדן כושר השתכרות, אין זה מוצדק, כי הניזוק יקבל פיצוי כפול בגין הוצאות אלה, הן במסגרת כיסוי הוצאות המוסד והן במסגרת פיצוי על אבדן השתכרות. על-כן מוצדק הוא, בנסיבות אלה, להפחית מהפיצויים בגין אבדן כושר ההשתכרות סכום מסוים, המייצג את ערכן של ההוצאות, שהפיצוי בגינן ניתן במסגרת הפיצוי בגין הוצאות השהות במוסד (ראה: Sherman v. Folland (1950) ; Lim Poh Choo (1979) , at 56).

בעניינו אין מדובר בכפל פיצוי, שכן התובע מקבל פיצוי יחיד בגין שהותו במוסד (בכך שהנתבעים נושאים בעלות האשפוז) ואינו מקבל פיצוי מעבר לכך. לאמור, התובע אינו מקבל פיצוי בגין אבדן השתכרות (שלא נגרם) אלא אך ורק בגין אשפוזו במוסדות. מאחר שאין מדובר בפיצוי כפול, מתבקשת המסקנה, כי אין מקום לנכות את ההוצאות הנחסכות במקרה דנן.

שנית, לא הוכח מה היו הוצאות המחייה של התובע בעבר, זולת העובדה שהוא שילם דמי שכירות סמליים בסך של 120 ₪ לחברת "עמידר". אי הוכחת ההוצאות שנחסכו בפועל לתובע, מהווה קושי ראייתי בקבלת טענת הנתבעים, שכן, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לשיעור החסכון שנגרם לתובע בפועל.

אציין עוד, כי החיסכון בהוצאות שנגרם לתובע נובע מאשפוזו. מאחר שהנתבעים הסכימו לשאת במלוא הוצאות האשפוז, הרי שהם מנועים מלטעון, כי על התובע להשיב להם את החסכון שנגרם לו בהוצאות.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל אני פוסקת לתובע את הפיצויים הבאים.

פיצוי בגין כאב וסבל סך של 178,599.26 ₪.

פיצוי בסך של 63,740 ₪ בגין שכר האפוטרופוס.

פיצוי בסך של 26,754 ₪ בגין עלות המטפל.

פיצוי בסך של 98,469 ₪ בגין עלות החיתולים החד-פעמיים.

הנתבעים ישלמו את הסכומים הנ"ל בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 13% מהסכומים שנפסקו+מע"מ.

הסכומים כולם ישאו ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

פסקי דין נוספים:

פגיעת מלגזה שהוכרה כתאונת עבודה - תאונת מלגזה

צליפת שוט (וויפלאש)

האם מקרה בו רכב התדרדר ופגע בעובד מוסך נחשב תאונת דרכים?

האם קורקינט המונע על ידי מנוע בנזין הינו "רכב מנועי" כמשמעות מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים?

תאונת טרקטורון בלי ביטוח

תגיות: דריסת הולך רגל, דריסת קשיש, תאונת דרכים בבת ים, דריסת הולך רגל בבת ים, עורך דין לתאונות דרכים בבת ים, עורך דין נזיקין בבת ים, קביעת 100 אחוזי נכות, מאה אחוזי נכות לצמיתות, עורך דין נזקי גוף בבת ים