האם מעשה שובבות בו נער ישב על מכסה מנוע של רכב ונפצע נחשב תאונת דרכים?


משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ'  מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.




האם מעשה שובבות בו נער אחד ישב על מכסה מנוע של רכב חברו ונפגע כתוצאה מנסיעת חברו ובלימה פתאומית נחשבת תאונת דרכים?

 סוגייה זו נידונה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו בפסק הדין שניתן ע"י השופט אברהם קסירר.

 

פסק דין (חלקי)

התובע, יליד 1987, עותר לפצותו בגין נזקיו תוצאת תאונת דרכים מיום 3.10.05. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע 1" ו/או "לירן") הוא נהג הרכב הפוגע, הנתבעת 2 היא מבטחת השימוש ברכב (להלן: "המבטחת"). התביעה היא על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת 2 חבותה, האירוע והנזק. עיקר טענתה היא שהתובע והנתבע 1 גרמו להתרחשות ולפגיעה במתכוון, ובנסיבות אלו אין התובע זכאי לפיצוי מהמבטחת.

נתבע 1 לא הגיש כתב הגנה.

הדיון פוצל באופן שראשית תנתן הכרעה בשאלת החבות.

בסיכומיה הודתה הנתבעת 2 בקיומה של פוליסת ביטוח תקפה למועד האירוע הנטען וברישיון נהיגה בר תוקף של הנתבע 1.

מטעם התביעה העידו התובע בעצמו והנתבע 1. כן הוגשו מסמכים.

מטעם הנתבעים הוגשו מסמכים.

עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, שהוכחו כדבעי:

1.      התובע ולירן, חברים טובים במועד הרלבנטי, חזרו ביום 3.10.05 ממסיבה בשעות הבוקר המוקדמות. לירן, שנהג ברכב, החזיר את התובע לביתו. בנוסף לתובע וללירן, ישבה ברכב בחורה נוספת, ידידתו של לירן (עדות לירן בעמ' 7 לפרוטוקול ובהודעת התובע למשטרה נ/1).

2.      לירן העמיד את הרכב במקביל למדרכה, כך שעל מנת להגיע לביתו צריך היה התובע לחצות את הרחוב. לפני הירידה מהרכב שוחחו/התווכחו התובע ולירן בדבר פחיות שהיו ברכב ("עשינו הגרלה מי יקח יותר את הפחיות." כך בעדות התובע בעמ' 4 לפרוטוקול). התובע ירד מהרכב ועבר אל מול קדמת הרכב. בשלב זה הוריד התובע את החלק האחורי של מכנסיו "כדי להראות אנימציה כלשהי שהיתה לי על התחתון" (עדות התובע בעמ' 3 לפרוטוקול, בהודעתו במשטרה נ/1).

3.      לירן, אשר נהג ברכב, החל להסיע את הרכב קדימה, נצמד לתובע והתובע התיישב על מכסה המנוע של הרכב (עדות לירן בעמ' 9 לפרוטוקול ובהודעת התובע במשטרה). לירן החל להסיע את התובע כשהוא ישוב על מכסה המנוע כאמור, קדימה (עדות לירן בעמ' 8 לפרוטוקול). לאחר נסיעה של כ- 20 מטרים "כשאני יושב על מכסה המנוע עם הפנים קדימה" (עדות התובע בעמ' 3 לפרוטוקול), בלם לירן את הרכב, התובע הועף קדימה, ונפגע ("כעבור מס' מטרים עצרתי הרכב, יהודה נפל מהעצירה" עדות לירן בעמ' 8 לפרוטוקול).

4.      התובע נפגע ברגלו השמאלית, אשר נתפסה במכסה המנוע, פונה באמבולנס לבית החולים "מאיר" ואושפז כשבוע ימים.

עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם:

התובע בסיכומיו טוען שאין מחלוקת בדבר עובדות המקרה שכן גרסתו דומה לגרסת המבטחת, וכי המחלוקת היא באשר לטענת המבטחת בדבר התרחשות האירוע במתכוון. לטענתו, גם לפי גרסת המבטחת מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק, וכי הנטל להוכיח העדר חבות רובץ לפתחה של המבטחת. התובע טוען שהמבטחת לא הציגה ראיות כלשהן, לא הוכיחה את שאלת הכוונה במסמכים שהוצגו, ולא ביקשה להעיד עדים נוספים כלשהם כדי לתמוך בגרסתה. לטענת התובע, מעדות לירן עולה שלא מדובר בפגיעה במתכוון – לא שלו, לא של התובע ולא של שניהם גם יחד. עוד טוען התובע שגרסת הנתבע 1 לפיה התובע "קפץ" על מכסה המנוע אינה סבירה ואינה הגיונית ואינה מתיישבת עם הנסיבות, ועותר לקבל גרסתו.

באחרית טוען התובע כי מדובר בתאונת דרכים שלא ארעה במתכוון, כי על המבטחת חובת הפיצוי, ועותר לחייב את המבטחת בתשלום נזקיו.

הנתבעת 2, המבטחת, טוענת שיש לדחות את התביעה, וטוענת שלוש טענות עיקריות: אי הוכחת האירוע, שהאירוע אינו תאונת דרכים, והעדר כיסוי בפוליסה. לעניין עצם קרות האירוע, מכחישה המבטחת את ההתרחשות, טוענת שהתובע הציג שלוש גרסאות שונות (בעדות, בביקור בשאלון בקופ"ח ובביקור רופא בקופ"ח) שבפי הנתבע 1 היתה גרסה רביעית, ושהתובע לא הרים את הנטל להוכחת האירוע. לטענתה, לירן שלל את גרסת התובע, ויש בכך כדי להטיל ספק בעצם האירוע.

לעניין תחולת החוק טוענת המבטחת שהאירוע אינו בגדר "תאונת דרכים", שכן אין המדובר ב"שימוש ברכב מנועי", שהרי התובע שישב על מכסה המנוע אינו נחשב כנוסע ברכב, וכי מטרת החוק אינה לפצות אדם שמחליט "לרכב" על גבי רכב נוסע ובמקום שאינו מיועד לכך. עוד טוענת המבטחת להיות התאונה מכוונת, מפנה להודעת התובע במשטרה לפיה התווכח עם לירן בשאלה מי ייקח את בקבוקי השתייה ומפנה להתנהגות התובע שהוריד מכנסיו לאחר הירידה מהרכב. המבטחת מפנה לעדות התובע לפיה הנתבע 1 החל לנסוע לכיוונו במהירות, הוא הופתע, התיישב על מכסה המנוע על מנת שלא להיפגע מהרכב, הנתבע 1 האיץ ואז בלם בפתאומיות. לטענתה, אלו מעידים שהנתבע 1 היה מודע למעשיו והתכוון לפגוע בתובע במועד האירוע, כפי שגם חשב התובע.

לעניין העדר תוקף לפוליסת הביטוח נטען שסוג האירוע אינו בגדר הסיכונים אותם היא מבטחת במסגרת פוליסת ביטוח חובה לרכב, שכן הסעת אנשים על מכסה המנוע אינו שימוש המצוי בגדר הוראות הפוליסה המגדירות את השימוש המותר לפיה. המבטחת טוענת שלא לקחה ולא צריכה היתה לקחת בחשבון את הסיכון התעבורתי השונה והמוגדל הטמון במשחק או השימוש שביצעו התובע והנתבע 1 ברכב, כי זה סותר את תכלית החקיקה שנועדה ליתן כיסוי לשימוש סביר, ולכן אין הפוליסה תקפה.

דיון, הכרעה ועיקרי נימוקים:

הנתבעת 2, מבטחת הרכב הפוגע, טוענת להעדר חבות משלושה טעמים עיקריים: אי הרמת הנטל לעצם קרות האירוע, האירוע אינו בגדר תאונת דרכים, והעדר תוקף לפוליסה. טענות אלו, וחבות המבטחת לכסות ולפצות את התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, יבחנו להלן.

וראשית, לשאלת האירוע.

להוכחת האירוע נשוא התובענה הובאו לעדות התובע והנתבע 1, המעורבים באירוע. יוער, שהתובע ולירן העידו שהיתה נוסעת נוספת ברכב, ידידה שגרה בקרבה לבית התובע ושאותה אספו ברכב ("בגלל שהכרתי אותה לקחתי אותה איתי באוטו." עמ' 8 לפרוטוקול וכן בהודעת התובע במשטרה נ/1 "אספנו ידידה" מול שורה 12). הצדדים לא טענו לעניין זה כלל, אף לא להימנעות מהבאת אותה עדה רלבנטית האחד כלפי השני, לא הזמינוה לעדות ומהנתונים שבתיק אין ולו בדל ראיה שעשו ניסיון כזה. על פניו, הדבר תמוה, ובהיות נטל הראיה, ההוכחה והשיכנוע בשאלת האירוע מוטל על כתפי התובע, הימנעות זו עומדת לחובתו. ברם, לגבי נסיבות הפוטרות את המבטחת, הנטל מוטל עליה, היא נמנעה מלהביא ראיות רלבנטיות ונמנעה מזימון הנוכחים באירוע לעדות, ולפיכך הימנעות זו - ככל שהיא בקשר עם הנטל המוטל על המבטחת – עומדת לחובתה.

לירן והתובע היו מעורבים שניהם באירוע נשוא התובענה. הנתבעת 2 לא זימנה את לירן ליתן עדות וויתרה על עדותו. נוכח האמור, עתר התובע לזימונו של לירן, ושניהם העידו מטעם התביעה. גם עניין זה אינו נלמד לזכות המבטחת, שכן טענותיה הן טענות פטור / שיחרור מחבות, עליה הנטל להוכיחן, ואין די בשב ואל תעשה בפרט כאשר טענות המבטחת נסמכות לכאורה על ראיות אחרות מלבד שלילת גרסת התובע בשל סתירות וכיוצ"ב.

לגרסת התובע (בחקירה ראשית, עמ' 3 לפרוטוקול):

"בתאריך זה חזרנו לקראת שעות הבוקר המוקדמת אני וחברי לירן, במכוניתו של לירן ממסיבה בכפר ויתקין לכיוון ביתי, כשהגענו לביתי לירן פנה בחניות אלכסוניות הממוקמות כ- 20 מטר לקראת ביתי. בשלב זה יצאתי מהאוטו, הוא חנה במקביל למדרכה והבית שלי ממוקם מלפניו בצורה אלכסונית. ירדתי מהמשוב (צ"ל: מושב) הקדמי של הרכב והתקדמתי בצורה אלכסונית לכיוון הבית. בשלב זה, הורדתי את החלק האחורי של מכנסי כדי להראות אנימציה כלשהי שהיתה לי על התחתון. לאחר כשניה שתיים, שמעתי רעש מנוע של הרכב של לירן ולא הספקתי להבין מה קורה בשלב זה הועליתי על מכסה המנוע של הרכב, והרכב המשיך להתקדם בנסיעה קדימה. לאחר כ- 20 מטרים כשאני יושב על מכסה המנוע עם הפנים קדימה, לירן בלם את הרכב בשלב זה, רגלי היתה קרובה לקרקע, רגל שמאל השתחלה מתחת למכסה המנוע והועפתי קדימה כמה מטרים. נשארתי שוכב על המעבר חציה שהוא בעצם בסוף הרחוב."

גרסה דומה מסר התובע בהודעתו במשטרה (נ/1):

"... ואז הורדתי את המכנס את החלק האחורי ועמדתי איזה שניה או שתיים כדי לחכות לתגובה ואז שמעתי את הרעש של המנוע והסתובבתי ואז ראיתי את האוטו לידי בתנועה לכיווני ואז מיד קפצתי על מכסה המנוע בתנועה של אינסטינקט ואז לירן המשיך בנסיעה של 20 מטר לערך אני לא אמרתי ללירן כלום זה קרה מהר ואז אחרי 20 מטר הוא בלם באופן פתאומי ואני עפתי..."

לגרסת לירן (בחקירה ראשית, עמ' 7 לפרוטוקול):

"אני זוכר שהלכנו למסיבה וחזרנו בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר, כשהגענו לכ"ס הלכנו לאכול אני ויהודה כשחזרנו לכיוון הבית שלנו אספתי ידידה שגרה קרוב ליהודה והיא שתתה, בגלל שהכרתי אותה לקחתי אותה איתי באוטו. כשהגענו אליו הביתה הוא ירד, ביקשתי ממנה לעבור למושב קדימה. יהודה יצא מהרכב והלך על הכביש, כשהיא עברה קדימה כשהיא כבר עברה חזרתי לנתיב שלי שבו יהודה הלך, עצרתי בצד הכביש צמוד למדרכה ובהמשך לנסיעה. יהודה המשיך ללכת ונעמד אני עצרתי עם האוטו. יהודה עשה לי מן תנועה כזו הסתכל עלי וצחק, אז התיישב כאילו כזה וקפץ על המנוע. הרגליים היו קרובות לכביש הוא עשה לי מן סימן כזה לנסוע עוד כמה מטרים לכיוון הבית שלו, אני נסעתי על מהירות נמוכה. כעבור מספר מטרים עצרתי הרכב, יהודה נפל מהעצירה. זהו."

לאחר שבחנתי את העדויות, ניכר שהתובע ולירן אוחזים בגרסה זהה לאופן התרחשות האירוע. גם היכן ששלל לירן את גרסת התובע, היתה זו שלילת גרסה מקוצרת, ממנה השתמע שלירן גרם במכוון לפציעת התובע (עמ' 8 לפרוטוקול):

"ש. אתה בטח יודע שיהודה סיפור במשטרה סיפר אחר לגמרי שהוא ירד מהרכב שלך התחיל ללכת לכיוון הבית באקט של צחוק הוריד את המכנסיים והראה לך תחתוניו, אתה בתגובה התחלת לנסוע לעברו הוא כי לר הלפגע (צ"ל: כדי לא להפגע) מרכבך קפץ על מכסה המנוע. אתה הגברת מהירות נסיעה וכשבלמת בפתאומיות הוא נפל. אתה יודע שכך הוא סיפר?

ת. כן.

ש. מה יש לך להגיד על הגרסה הזאת?

ת. היא לא נכונה."

שוכנעתי, שגרסאותיו של התובע, בפני ובהודעתו במשטרה, וגרסת לירן, מתארות בבירור אירוע שבו נהג לירן ברכב כשהתובע נמצא על מכסה המנוע, והוא מסיע אותו מרחק קצר, עד לבלימת הרכב שהביאה לנפילתו של התובע מהרכב ולפציעתו באירוע. לעניין זה שוכנעתי לבכר את עמדת התובע בסיכומיו כי הגרסה היא אותה גרסה, בעיקרה בבסיסה ובמהותה, ולקבוע שהתובע עמד בנטל הראיה והשיכנוע לעצם ולאופן קרות האירוע נשוא התובענה.

האם האירוע נכנס בגדר הגדרת "תאונת דרכים"?

חוק הפיצויים, הוא המסגרת הנורמאטיבית בענייננו, קובע בסעיף 1 את הגדרתה של תאונת הדרכים:

"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;

עוד מגדיר החוק המונח "שימוש ברכב מנועי":

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;

אירוע מהווה תאונת דרכים באם עונה הוא על ההגדרה הבסיסית, היינו האם הוא מאורע שנגרם עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. באם האירוע אינו עונה על ההגדרה הבסיסית נבדקות החזקות המרבות ובשלב שלישי נבדקת החזקה הממעטת המוציאה את האירוע מגדר ההגדרה (ר' רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532).

בענייננו, טוענת המבטחת שהאירוע אינו עולה בגדר תאונת דרכים, הן לאור אופן הנסיעה של התובע, שאינו נכנס לטענתה בגדר "נסיעה ברכב" שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי", והן בטענה כי מדובר בתאונה במתכוון ומשכך נכנס הוא בגדר החזקה הממעיטה.

לאחר שבחנתי את כלל העדויות והראיות, אין בידי לקבל טענות אלו.

נקודת המוצא היא בחינת הקשר הסיבתי, עובדתי ומשפטי, אשר האחרון דורש עמידה במבחן הצפיות, הסיכון וה"שכל הישר". מבחן הסיכון קובע ששימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק גוף מקום שהנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש העיקרי והמשני ברכב יוצר (ר' לדוגמה ע"א 6000/93 קואסמה נ' עיזבון רג'בי פ"ד נ(3) 661).

בבחינת הראיות, מצאתי קיומו של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי: עובדתית, אין מחלוקת שהתובע ישב על מכסה המנוע, נסע מספר מטרים, לירן בלם ואז נפל התובע ממכסה המנוע (ר' עדות התובע בעמ' 3 לפרוטוקול, נ/1 ועדות לירן בעמ' 8 לפרוטוקול). באשר לקשר הסיבתי המשפטי מצאתי, כי הישיבה על מכסה המנוע, לעת שנעשה שימוש בכח המכאני של הרכב, שצפויה היא לגרום לנזק לגוף ויש בשימוש כזה משום גורם ממשי לנזק הגוף ובתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר, וזאת גם לפי מבחן השכל הישר. לאור האמור, שוכנעתי שמדובר באירוע שנכנס בגדר ההגדרה הבסיסית לתאונה שבחוק הפיצויים.

כך גם באשר להגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבחוק פיצויים: הפסיקה הרחיבה את המונח "נוסע" גם למצבים שבהם נפגע לא היה במגע פיזי עם הרכב, אך עסק בפעולה שנכנסת בגדר שימוש ברכב. נפסק, שיש לראות נפגע כנוסע גם אם לא היה בתוך הרכב:

"הפירוש שניתן בפסיקה ל"מי שנסע בכלי הרכב" לעניין זה כולל לא רק את מי שהיה על הרכב בזמן נסיעה של הרכב. הוא כולל כל מי שנמצא עליו בעת קרות התאונה, אפילו אם הרכב לא היה בנסיעה וכוונתו של אותו נוסע לא היתה כלל לנסוע ברכב. כגון, אדם שעלה על הרכב בזמן עמידתו ועסק בהטענתו, או עסק בתיקונו, או שעלה עליו מכל נימוק אחר. מי שנמצא כך על הרכב אינו נמצא "מחוץ לכלי הרכב" במובן סעיף 3(ב) לחוק, וזה לא יחול עליו. הוא יהיה זכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים ויחול עליו האמור בסעיף 3(א) לחוק, ועל כך אין בא כוח קרנית חולק. אם ל"נוסעים" שבסעיף 3 להסכם ינתן הפירוש המצמצם לו טוענת קרנית, דהיינו שרק מי שנמצא על הרכב בעת נסיעתו יחשב ל"נוסע", תהיה התוצאה שכל מי שנפגע בעת שהיה על אחד משני כלי הרכב המעורבים, כשזה לא היה בנסיעה, לא יחול עליו ההסכם." (ע"א 922/91 אבו ג'אבר נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב, הפול ואח', פ"ד מח (3) 340, בעמ' 350).

על אחת כמה וכמה במקרה דנן, בו היה קשר פיזי בין התובע והרכב, כשהוא יושב על מכסה המנוע, נופל ונפגע כתוצאה מבלימת הרכב, הרי שמדובר בנוסע כהגדרתו בחוק הפיצויים.

גם טענת המבטחת לפיה מדובר במעשה מכוון דינה להידחות. מגרסאות התובע ולירן, חברים טובים לעת האירוע, שוכנעתי כי מדובר במעשה קונדס, שובבות נערית שלא קדמו לה המחשבה והזהירות הנדרשת ממי שמחזיק בידיו הגה ושולט למעשה בכלי אשר עלול, חו"ח, להרוג. לא שוכנעתי שהמקרה דנן נכנס בגדר ההגדרה הממעיטה שבחוק הפיצויים, באשר לירן לא התכוון לפגוע בתובע ולגרום לפציעתו. כמו כן לא שוכנעתי לייחס לתובע כוונה לגרום לתאונה, ובוודאי שלא להביא לפציעתו-הוא (ור' ת"א (חי') 679/83 חסן ג'מאל נ' אבו אל היג'א חדיג'ה פ"מ תשמ"ז
(1) 221)
. אין זאת אלא שהאירוע היה תוצאת מעשי קונדס ושובבות, אשר אינם מוציאים את האירוע מגדר תאונת דרכים, ואינם מבטלים את הסיכון התעבורתי שבו (והשווה: רע"א 7509/98 כהן נ' הפניקס פ"ד נד(1) 250).

אשר על כן, האירוע נשוא התובענה נכנס בגדר תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים.

טוענת המבטחת שלא התכוונה לבטח אירוע כגון דא בפוליסה, וכי מדובר בסיכון שלא ביקשה ליטול על עצמה עת הנפיקה את הפוליסה. ראשית יוער, שפוליסת הביטוח עצמה, לגביה נטען כי אינה חלה, לא צורפה – וזאת בניגוד לתעודת הביטוח גופא שצורפה לכתב התביעה לשם הוכחת הכיסוי הביטוחי. שנית, לאור חוק הפיצויים המגדיר תאונת דרכים כאמור לעיל, ובאופן שאינו מוציא מעשי קונדס כגון דא שאינם בכוונה לפגוע מתחולת הגדרת תאונת דרכים, ולאור הפסיקה אשר פרשה בהרחבה מונחי חוק חוק הפיצויים וקבעה גבולות מרחיבים לפיצוי לפיו, בין היתר בהגדרת "נוסע", אני דוחה את הטענה להעדר כיסוי ביטוחי. לאור הפסיקה והחוק חייבת היתה המבטחת – כפי שאף עשתה בפועל בהוצאת הפוליסה ובמתן הכיסוי הביטוחי – לצפות שבאירוע כגון דא תהיה היא מחוייבת במתן כיסוי ביטוחי ובפיצוי נפגע בגין נזקי גוף שנגרמו לו באירוע כזה.

לאור האמור, שוכנעתי בדבר חבותה של המבטחת לפצות את התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו באירוע, אם וככל שיוכחו, ובהתאם לחוק הפיצויים.

הנתבעת 2 תשא בהוצאות התובע וכן בשכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

לאור האמור יש לבחון מינויו של מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, ולאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה על מצורפיהם מצאתי כי הונח בסיס, בעובדה ובמשפט, המצדיק מינוי מומחה בתחום זה והוא ד"ר גדעון בורשטיין מבית החולים תל השומר.





לפנינו עוד דוגמא למעשה קונדס בו נער אחד ישב על מכסה מנוע של רכב חברו ונפגע כתוצאה מנסיעת חברו ובלימה פתאומית.

 סוגייה זו נידונה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו בפסק הדין שניתן ע"י השופט ד"ר אחיקם סטולר.





פסק דין

 

בפני תביעה לנזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים [תשל"ה 1975] (להלן: "חוק הפיצויים"). הצדדים חלוקים בשאלת החבות. התובע סבור כי החבות היא על הנתבעים כולם:  הנתבע 1 שנהג ברכב, הנתבעת 2 - חברת הביטוח אשר ביטחה את השימוש ברכב ואם אין הנתבעת 2 חבה בפיצוי כאמור, יש להשית החיוב על "קרנית".

הנתבע 1 – נהג הרכב סבור, כי אין הוא חייב בפיצוי התובע, אשר נטל יחד עמו את הרכב ללא רשות מבעליו. הנתבעת 2  סבורה כי אין היא חבה בפיצוי התובע ואם יש לחייב גוף כל שהוא בפיצויים, כי אז יש להשית את החיוב על "קרנית". "קרנית" סבורה כי אין להשית חובת פיצוי על הנתבע 1, הנתבעת 2 או עליה וכי אם היא תחוייב לשלם פיצוי לתובע, כי אז יש להשית את החיוב על הנתבע 1 שנהג ברכב ללא היתר מבעליו ולכן הגישה קרנית הודעה לצד שלישי כנגד הנתבע 1. לאור שאלת החבות שהועלתה, לא היה מקום, בשלב זה לדון בשאלת הנזק, לפיכך פוצל הדיון הדיון באופן שראשית תינתן הכרעה בשאלת החבות.  

 

 

 

טענות הצדדים

 

1. טענות התובע 

 

התובע היה בכל הזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה נוסע ברכב מ.ר 8100687 בו נהג הנתבע מס' 1 (להלן: "הרכב").

הנתבעת 2 הנה חברת בטוח אשר היתה בכל הזמנים הרלוונטים לכתב התביעה, המבטחת של הרכב ו/או הנהג בפוליסת בטוח חובה בת תוקף (להלן: "הפוליסה").

 

הנתבעת 2 אחראית על פי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"), לפיצוי התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה נשוא התובענה.

 

לאחר הגשת כתב התביעה המקורי הועלתה טענה ע"י הנתבעת 2, לפיה במקרה הנדון ביטוח החובה אינו חל. לאור העלאת הטענה, תיקן התובע את כתב תביעתו על דרך צירוף הנתבעת 3 – "קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים.

 

לאחר צירופה של "קרנית", טען התובע לחילופין, שבמקרה שייקבע כי ביטוח החובה אינו חל, כי אז תהיה הנתבעת 3 האחראית לפיצוי התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה נשוא התובענה.

 

2. נסיבות התאונה לשיטת התובע

 

ביום 29.1.04 נפגע התובע מרכב שהיה נהוג בידי הנתבע מס' 1 ונחבל קשות (להלן: "התאונה"). התאונה ארעה עת התובע היה ישוב על גבי מכסה המנוע של הרכב, ונזרק אל המדרכה בשל שינוי כיון פתאומי שביצע הנתבע מס' 1 שנהג ברכב.

 

התובע נחבל בראשו מהמדרכה, והועבר במצב קשה חסר הכרה לטיפול בביה"ח תל השומר, שם אושפז במחלקה הנוירוכירורגית עם הבחנות של דימום תוך מוחי במספר מקומות, ובצקת מוחית. כתוצאה מהתאונה התובע איננו זוכר את אירוע התאונה וכל אשר התרחש עובר לתאונה.

 

ביום התאונה לקחו הנתבע מס' 1 ואדם נוסף בשם אברהם מוטאי את רכבו של מר בנימין סמיון, אשר עבד עם הנתבע מס' 1 בחנות ירקות בבני ברק.  מר סמיון נתן באורח קבע, לתובע ולנתבע מס' 1 רשות להשתמש ברכבו. הנתבע מס' 1 ומר מוטאי, החליטו באותו היום לעשות מעשה "קונדס" ולהחביא למר סמיון את רכבו. לאחר דחיפת הרכב ובמהלך הנסיעה נכנס הנתבע מס'1 והתיישב בכסא הנהג ואילו התובע קפץ והתיישב על מכסה המנוע. כאמור לעיל, כתוצאה מהתאונה נזרק התובע אל המדרכה ונפגע קשות.

 

לשיטת התובע גרסתו נתמכת בתצהירו של הנתבע מס' 1 אשר  ניתנה עוד טרם קיבל האחרון ייעוץ משפטי וכאשר עדותו הייתה "נקייה מאינטרסים". זו לטענת התובע הגרסה הנכונה של הדברים.

 

באשר לטענת הנתבעים כי התובע אינו זכאי לפיצויים מכוח חוק הפיצויים, מחמת הוראת סעיף 7 (2) המחריג את זכאות הנפגעים, סבור התובע כי אין להחיל על המקרה את הוראת הסעיף הנ"ל ובכל מקרה מאחר שמדובר בטענת הגנה הנטל להוכחתה הוא על הנתבעים אשר לא הרימוהו.  

 

לטעמו של התובע אין מחלוקת כי התאונה הנה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. שכן התאונה אירעה תוך שימוש ברכב, כהגדרתו בחוק הפיצויים ולו לאור דחיפת הרכב המהווה אחת מן הפעולות המנויות בסעיף 1 לחוק הפיצויים או לחילופין שימוש בכח המכני של הרכב העונה להגדרת תאונת דרכים כאמור בסעיף 1 לחוק הפיצויים, גם מקום בו השימוש  בכח המכני נעשה שלא למטרות תחבורה.

 

גם אם מדובר במעשה קונדס, ההלכה היא כי יש  לראות מעשה קונדס ומשחקים, כתאונת דרכים. 

 

עוד טוען התובע כי הוא נפגע כהולך רגל ובין לחילופין כנוסע, ולכן בכל אחת מהחלופות הוא זכאי לפיצויים על פי החוק:

א. כהולך רגל איננו נכלל בחריגים המנויים בסעיף 7 לחוק הפיצויים לרבות סעיף 7(2) אשר מחריג את ה"הנוהג ברכב" ואת ה"נוסע" ברכב אך לא נוגע כלל להולך רגל.

ב.   לחילופין באם לא ייחשב כהולך רגל, הרי הוא נוסע ברכב. הנתבע מס' 1 נהג ברכב בעת התאונה ואילו התובע היה נוסע ברכב ואין נפקא מינה באם ישב על גבי מכסה המנוע או באם היה ישוב בעת התאונה לצידו של הנהג.

 

לשיטתו של התובע השימוש ברכב נעשה ברשות הואיל ובעל הרכב התיר לתובע ולנתבע 1 שימוש ברכב באופן קבוע כדי לאכול בתוכו. בעל הרכב לא אסר מעולם על חבריו לעשות שימוש ברכב. לפיכך טוען התובע כי בנסיבות העניין ההלכה היא שיש לראות את המקרה כאילו ניתנה למשתמשים ברכב "רשות מכללא" לעשות כן על ידי הבעלים.

 

התובע סבור שבעל הרכב העלים עין ולא עשה די כדי למנוע את השימוש ברכב שכן בהזדמנויות שונות לא רק שבעל הרכב לא אסר מפורשות את השימוש ברכבו אלא אף נתן לחבריו מפתח לרכב, ידע כי כל מפתח יכול לפתוח את הרכב ולמרות זאת, בחר לעצום את עיניו ולא להתקין כל אמצעי יעיל למניעת השימוש ברכב בידי חבריו. כל שעשה בעל הרכב בענייננו, היה לנעול את גיר ההילוכים במנעול. לא זו אף זו, מנעול ההגה לא היה תמיד ננעל. 

 

 

 

 

3. טענות הנתבע 1 

 

הנתבע 1  טען כי התובע בנסיבות המתוארות לעיל לא  היה "נוסע" ברכב כהגדרתו בחוק וכי התאונה אינה "תאונת דרכים"  כהגדרתה בחוק.

 

הנתבע 1 טען כי התובע קפץ על הרכב לאחר שדרדר אותו וכי הוא האחראי היחידי לכל נזקיו לפי כל דין. לכן הנתבע 1 סבור כי אינו חייב בנזקי התובע.  

 

לחלופין, טען הנתבע 1 כי התובע היה שותף פעיל לשימוש שנעשה ברכב כאשר הוא ידע כי השימוש ברכב נעשה תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) תשכ"ד 1964 ולכן ממילא דין תביעתו להידחות.

 

לחילופי חילופין טען  הנתבע 1  כי  במידה וייקבע כי פוליסת ביטוח החובה לא חלה על השימוש ברכב הרי שהתובע נחשב מחזיק ברכב, יחד עם הנהג, וככזה אינו זכאי לפיצויים לפי החוק.

 

הנתבע 1  מכחיש את האמור בכתב התביעה ומצטרף לכל טענות הנתבעת 3 בכתב הגנתה.

 

4. טענות הנתבעת 2  - המבטחת

 

הנתבעת 2 מכחישה כי התובע היה "נוסע" ברכב. הנתבעת 2 טענה כי היא אכן הוציאה תעודת ביטוח לרכב הנדון למבוטחה מר בנימין סימון.

 

הנתבעת 2 טענה כי התובע וחברו הנתבע לקחו ללא רשותו של המבוטח ובעל הרכב את הרכב וכמעשה קונדס ניסו להחביא אותו מהמבוטח. לצורך כך הם דירדרו את הרכב לאורך מרחק רב כששניהם מחוץ לרכב. בשלב מסוים קפץ הנתבע 1 לתוך הרכב על מנת לייצב את ההגה ואילו התובע קפץ על מכסה המנוע.

 

לנתבע היה בעת קרות התאונה רשיון נהיגה תקף חדש מלפני כמה ימים עליו היתה רשומה מגבלה כי עליו לנהוג רק עם מלווה.

 

התובע החליק ממכסה המנוע וכך נפל. בכל מהלך דרדורו של הרכב גיר ההילוכים של הרכב היה נעול וכן היה הרכב נעול ברב בריח. לתובע ולנתבע לא היה מפתח של הרכב והדרדור שלו התאפשר רק מפני שהם שיחררו את בלם היד קודם לכן והם דחפו אותו בלי להניעו.

 

הנתבעת טענה  כי אין צל של ספק כי התובע לא יכול להחשב בנסיבות כאלה כ"נוסע" ברכב. יתר על כן, התאונה איננה יכולה להחשב כ"תאונת דרכים" על פי משמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

 

לטעמה של חברת הביטוח ברור גם כי הנתבע 1, שבסופו של דבר בעת נפילתו של התובע ישב ליד הגה הרכב – "נהג" ו/או "השתמש" ברכב ללא ידיעתו של בעל הרכב והמבוטח וללא רשותו, ולכן הביטוח שהוצא אינו מכסה אותו ואת "נהיגתו".

 

לאור כל האמור לעיל טענה הנתבעת כי הביטוח שהוציאה איננו מכסה את הנתבע ואת התאונה וכי אין להטיל עליה שום אחריות לפצות את התובע.

 

הואיל והנתבע "נהג" ברכב ללא רשותו וידיעתו של המבוטח, חלה חובת הפיצוי לטעמה של הנתבעת 2 בכל מקרה, על הנתבעת מס. 3.

 

 

5. טענות הנתבעת 3 – קרנית

 

הנתבעת 3 טענה, כי בעת התאונה היה לרכב המעורב ביטוח תקף אצל הנתבעת 2, וכי להכחשת הנתבעת 2 את חבותה, אין כל בסיס עובדתי או/וגם משפטי. לפיכך, אין יריבות בין התובע לבין הנתבעת 3 ואין לתובע עילת-תביעה כנגדה.

 

לחילופין, טענה הנתבעת 3, כי נטל ההוכחה שבעת התאונה, לא היה הכיסוי הביטוחי בתוקף,  מוטל מהחל ועד כלה, על כתפי התובע ו/או על הנתבעת 2, אך בשום פנים ואופן לא על קרנית. לפיכך כל עוד התובע ו/או הנתבעת 2 לא הרימו את הנטל להוכיח, כי בעת התאונה, לא היה לרכב ביטוח תקף, טענה הנתבעת 3 כי קיימת חזקה שלרכב היה ביטוח תקף, והחובה לפצות את התובע, אם בכלל, חלה על הנתבעת 2 כמבטחת של הרכב.

 

עוד ולחילופין, טענה הנתבעת 3, כי לא נתמלאו התנאים בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק") להחלת חבותה, במקרה דנן.

 

לחילופי חילופין, טענה קרנית , כי אין יריבות בינה לבין התובע ואין לתובע עילת-תביעה כנגדה, שכן בעת התאונה היה התובע שותף פעיל לשימוש שנעשה ברכב, כאשר הוא ידע, כי השימוש ברכב נעשה תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) תשכ"ד-1964, ולכן דין התביעה כנגד קרנית להידחות.

 

עוד ולחילופי חילופין, טענה  קרנית, כי התובע נחשב מחזיק ברכב, יחד עם הנהג, וככזה אינו זכאי לפיצוי לפי החוק, היה וייקבע, כי השימוש ברכב אינו חוסה בביטוח החובה שהוצא ע"י הנתבעת 2.

 

אם למרות כל טענות הנתבעת 3 ייקבע כי החבות מוטלת על "קרנית", הרי שיש לחייב את הנתבע 1, שהוא גם הצד השלישי 1, להשיב ל"קרנית" כל סכום שתחויב לשלם לתובעת. מכוח הוראת סעיף 9 לחוק הפיצויים.  

 

 

6. דיון

 

התובע, הנתבע 1 ומר סמיון, שבבעלותו רכב פרטי מסוג סובראו, עבדו בחנות מכולת. הנתבע 1 והתובע עבדו בחנות עצמה ואילו מר סמיון עבד כמשלוחן. מדי פעם היה מר סמיון מתיר לתובע ולנתבע 1 לאכול ברכב ובנסיבות אלה היה מוסר להם את מפתחות הרכב על מנת שיוכלו לפתוח באמצעותם את דלתות הרכב.

 

7. התאונה ונסיבותיה 

מהראיות שהיו בפני מצטיירת התמונה העובדתית הבאה: ביום 29.1.04 – יום התאונה, התובע ביחד עם נתבע מס' 1 ביקשו בצוותא חדא לעשות מעשה קונדס לבעל הרכב, סמיון בנימין, ולהחביא את הרכב. באותה עת היה סמיון בשליחות מטעם חנות המכולת. מאחר ולא היה בידי התובע או הנתבע 1 מפתחות לרכב והרכב היה נעול, הם נכנסו לרכב שניתן לפתוח דלתותיו בקלות באמצעות כל מפתח. ידית ההילוכים הייתה נעולה במנעול ומקובעת באמצעותו על הילוך שלישי.

 

התובע והנתבע 1 לא התניעו את הרכב, שיחררו את בלם היד ודחפו את הרכב, כששניהם מחוץ לרכב.

 

לאחר דחיפת הרכב על ידי התובע והנתבע 1 הוא החל להידרדר, או לנסוע ללא צורך בדחיפה.

 

הנתבע מס' 1 קפץ לתוך הרכב, במטרה לכוון את כיוון ההתדרדרות באמצעות ההגה, הרכב המשיך לנסוע כשהוא אינו מותנע כשהנתבע 1 מאחורי ההגה. בשלב זה, התובע שהיה מחוץ לרכב, קפץ והתיישב על מכסה המנוע כשהרכב נוסע והנתבע 1 מאחורי ההגה.

 

שעה שהנתבע מס' 1 סובב את ההגה בצורה חדה, כדי להימנע ממגע עם רכבים אחרים, נפל התובע ממכסה המנוע נחבל בראשו מהמדרכה.

 

התובע הועבר חסר הכרה לטיפול בביה"ח "תל השומר", אושפז במחלקה הנוירוכירורגית עם הבחנות של דימום תוך מוחי במספר מקומות, ובצקת מוחית. כתוצאה מהתאונה התובע איננו זוכר את אירוע התאונה וכל אשר התרחש עובר לתאונה.

 

8. מי עשה שימוש ברכב  

אחת מטענותיו של התובע שהועלתה לראשונה בסיכומיו, הייתה שמי שנטל את הרכב הם הנתבע 1 ואדם נוסף בשם אברהם מוטאי שעבד עם התובע, הנתבע 1 ובעל הרכב בחנות המכולת. לבית המשפט אף הוגש תצהיר חתום על ידי הנתבע 1 המאשר זאת. לטעמו של התובע גירסה זו של הנתבע 1 היא הגרסה הנכונה שכן המדובר בגירסה ראשונית שניתנה לפני שהנתבע 1 קיבל ייעוץ משפטי.

 

הטענה בדבר מעורבותו של אברהם מוטאי הועלתה כאמור לראשונה בסיכומי התובע ונוכח התנגדות הנתבעת 2 אין לי אלא לקבוע שמדובר בהרחבת חזית שאין להתירה. לא זו אף זו, מהראיות שעמדו בפני שוכנעתי, בניגוד לטענת התובע, שמר אברהם מוטאי לא היה מעורב באירוע הנדון.  (ר' הודעתו של בנימין סמין מיום 5.02.04 (נ/2) שורות 3-5 וכן עדות הנתבע 1 במשטרה (נ/1) ובפני בית המשפט בעמ' 10 ובעמ' 13 לפרוטוקול

).

 

התובע טוען כי אינו זוכר דבר המתייחס לארועים עובר לתאונה, בשל הפגיעה בראשו. הנתבע 1 העיד בפני כי המעשה תוכנן ובוצע על ידו ועל ידי התובע בלבד. עדות זו של הנתבע 1 היא כאמור בניגוד לכתוב בתצהירו. התצהיר סותר את העדות במשטרה. תצהירו של הנתבע 1 הוגש על ידי התובע ולמעשה הנתבע 1 נחקר באופן פורמלי בחקירה נגדית על ידי באת כוחו. הדבר רק ממחיש את עוצמת ניגוד האינטרסים שהיה בהחתמת הנתבע 1 על תצהיר, שבו נכתב בניגוד לעדות במשטרה ובפני, כי מר אברהם מוטאי לא היה מעורב במקרה כלל ועיקר. הנתבע 1 עונה אפוא בחקירה נגדית לבאת כוחו:

 

"ש.     כאשר הגעת אלי אמרת לי שחתמת על התצהיר אצל עו"ד גיא כהן מכיוון שהאמא של אשר ביקשה ממך לחתום על תצהיר ?

ת.        כן

ש.       עו"ד כהן אמר לך שזה לא קשור אליך, זה בשביל אשר ואתה רק צריך לחתום ?

ת.        כן

ש.       עו"ד כהן נתן לך נוסח של תצהיר, אמר לך לקרא אותו ולהראות אותו לעו"ד. נכון?

ת.        כן, ואני לא עשיתי את זה.

ש.       ואז חזרת אליו וביקשת ממנו שיסביר לך על מה מדובר. נכון

ת.        כן הוא אמר לי שהתצהיר הוא רק בשביל אשר וזה לא קשור אלי.

......

ש.       אתה נתת עודות במשטרה נכון?

ת.        כן זה היה מיד לאחר התאונה באותו יום.

ש.       אתה מאשר שמה שאמרת במשטרה נכון

ת.        כן" (ר' פרוטוקול בע' 4 מיום 29/3/06)

 

ובתשובה לשאלות ב"כ הנתבעת 2 – חברת הביטוח עונה הנתבע 1 בעניין התצהיר:

ש.       התצהיר שנתת לבית המשפט, ספר לנו איך נתת אותו אתה ביקרת אצל עו"ד כהן ?

ת.        כן

ש.       התצהיר שעליו חתמת היה כבר מוכן , מודפס ?

ת.        עו"ד כהן נתן לי תצהיר לפני, הוא אמר לי קח את זה וגש עם זה לעורך דין ותבדוק כי אמרתי לו בהתחלה שאני לא חותם. אחרי זה האמא של אשר ואשר עצמו אמרו לי אין לך מה לדאוג על מה שאת החותם זה לא נגדך וחתמתי.

.......

ש.       מה שכתוב בטיוטה נ/1 זה נכון ?

ת.        אני לא זוכר מה רשום. לא יודע, מה שאמרתי במשטרה מיד לאחר התאונה זה מה שהיה." (פרוטוקול מיום 29/3/06 ע' 10 )

 

ולשאלות ב"כ הנתבעת 3 – קרנית עונה הנתבע 1:

ש.       אני מבינה שבמשטרה מיד אחרי התאונה אתה סיפרת את מה שאתה אומר לנו עכשיו שאתה ואשר לקחתם ביחד את האוטו.

ת.        כן.

ש.       ובעצם בתצהיר הדבר היחיד ששונה מהמשטרה זה שאתה אמרת לא אני ואשר לקחנו את האוטו, אלא אני ואברהם?

ת.        נכון, אני ואשר הוצאנו את הרכב לכיוון רח' אלישע, רח' רבי עקיבא חוצה את רח' אלישעוהיה רכב חונ מהצד, זו חניה אז אשר חזיזה קפץ על מכסה מנוע ואני לקחתי את ההגה שמאלה בשביל לא לנגוע באוטו ממולי ואז הוא נפל.  (פרוטוקול מיום 29/3/06 ע' 12)

 

הנה כי כן הנתבע 1 זומן למשרדו של ב"כ התובע וסופו של יום חתם על תצהיר  שהוגש לבית המשפט לפיו הוא ומר אברהם מוטאי הם שנטלו את רכבו של מר סמיון. תצהיר זה מנוגד לעדותו של הנתבע 1 במשטרה. הנתבע 1 הבהיר בעדותו בפני נסיבות חתימת התצהיר ושוכנעתי כי עשה את התצהיר שלא מרצונו לאחר שהופעלו עליו לחצים לעשות כן. מוטב לו לתצהיר שכזה שלא נעשה משנעשה.  הגם שכאמור מדובר בהרחבת חזית, לאור העובדה שמעורבותו של מר מוטאי הועלתה במהלך שמיעת העדויות, והסתירה בין התצהיר ועדותו של הנתבע 1 היה מקום שהתובע, אם סבר כי יש ממש בתצהיר יזמן לעדות את מר מוטאי על מנת שיאשר גירסתו של התובע.

 

מאחר שהתובע לא זימן את מר מוטאי לעדות, יש להניח כי לו היה מר מוטאי מעיד הייתה עדותו סותרת את עמדת התובע. דהיינו, שלא היה שותף כלל למעשה. ההלכה היא שאי העדת עד רלוונטי או אי הצגת ראיה פועלת לחובתו של מי, שיכול וצריך היה להציג ראיה זו. ברוח זו באו הדברים לביטוי ב-ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ. מתתיהו ואח' (פ"ד מה' (4) 651, בעמ' 658):

"אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד."

כן, נאמר ב-ע"א 548/78 שרון ואח' נ. לוי (פ"ד לה' (1) 736, בעמ' 762):

 

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו".

התוצאה היא שנוכח העובדה שהתובע טען שמר מוטאי יחד עם הנתבע 1 הם שנטלו את הרכב היה עליו להוכיח טענה זו. לאור הסתירה בין התצהיר שעשה הנתבע 1 לעדויות  היה על התובע לזמן את מר מטואי לעדות בפני. משנמנע התובע להביא את מר מוטאי כעד שיתמוך בגרסתו ונוכח המחלוקת שהתגלעה כאמור, ראיתי לאמץ עדותו של הנתבע 1  בפני ולדחות את הגירסה שבתצהיר. דהיינו - הנתבע 1 והתובע הם שנטלו את רכבו של מר סמיון ולמר מוטאי לא הייתה כל מעורבות בעניין. 

 

 

 

 

9. האם התאונה היא תאונת דרכים כמשמעות היגד זה בחוק הפיצויים

 

הנתבעת 2 – חברת הביטוח, טענה כי לא ניתן לראות בתאונה כ"תאונת דרכים" ע"פ חוק הפיצויים, שכן ברור שאין "שימוש בכח המכני של הרכב" וכי ה"הידרדרות" אשר ארעה במקרה זה ממעשה מכוון אינה חוסה תחת הגדרות ה"שימוש" בחוק שאינו באה ליתן כיסוי ביטוחי במקרה בו ההידרדרות נובעת מאקט אקטיבי אשר נעשה במתכוון אלא לתוצאה של הידרדרות פסיבית בלבד. לשיטת הנתבעת מאחר שהרכב דורדר שעה שהמנוע היה כבוי, ידית ההילוכים נעולה, ומפתח הרכב בידי בעליו, שהיה במרחק ניכר מהרכב שעה שביצע שליחות בעבור החנות בה עבד, אין לתת הגנה לנפגע שהיה מעורה במעשה. לשיטת הנתבעת מתן הגנה כזו תהיה סותרת את תכלית החקיקה שנוועדה ליתן כיסוי ביטוחי על תוצאות העשויות להיגרם משימוש סביר, שגרתי ומקובל ברכב. "הסיכון" אשר ניגרם על ידי מעשו של התובע ונתבע מס' 1, אינו בא בגדר "הסיכון" עליו חוק הפלת"ד חוסה. הנתבעת סבורה אפוא כי אין הבדל בין הידרדרות הרכב לבין הידרדרות של כל חפץ אחר.

הנתבע 1 סבור כי מאחר שהתובע דחף את הרכב הוא יכול להיחשב כ"נהג". לשיטתו של הנתבע 1 בעת שהתובע קפץ על גבי מכסה המנוע לא היה בכוונתו לעשות שימוש למטרת תחבורה ברכב וכי תכליתו של החוק הרואה בדחיפת הרכב כשימוש ברכב אינה באה על מנת לאפשר פיצוי למבצעים מעשי קונדס מסוג זה. למילין אחרות טענת ב"כ התובע כאילו יש לראות במעשה קונדס בהם בוצע שימוש ברכב תאונת דרכים אינה נכונה.

 

במסגרת השאלה אם מדובר בנסיבות העניין בתאונת דרכים אם לאו, יש לדון בטענה שהועלתה על ידי התובע כי נוכח הנסיבות יש לראותו כהולך רגל שנפגע על ידי רכב ולא כנוסע.

 

 

 

10. הכרעה

 

על פי חוק הפיצויים מוגדרת תאונת דרכים בין היתר :

"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה."

 

שימוש ברכב מנועי מוגדר בחוק הפיצויים בין היתר כ:

מיום 8.1.1985

תיקון מס' 5

ס"ח תשמ"ה מס' 1129 מיום 8.1.1985 עמ' 16

  "נזק גוף" – מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי; לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים.  

 

"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב  ...".

 

הנתבעים סבורים כי בנסיבות המתוארות אין המדובר בשימוש ברכב מנועי כמשמעות היגד זה בחוק הפיצויים.  יתר על כן, נוכח העובדה שהתובע והנתבע 1 עשו שימוש ברכב למטרה של מעשה קונדס אין המדובר במטרות תחבורה.

 

נקודת המוצא של בתי המשפט היא כי תנאי מוקדם לזכאות הוא מציאת קשר סיבתי עובדתי. יחד עם זאת יש לדרוש יסודות נוספים לשם קיום הקשר הסיבתי המשפטי.

היסודות הנוספים הם מבחן הציפיות, הסיכון וה"שכל הישר". לפי מבחן הסיכון שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק גוף אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש העיקרי והמשני ברכב יוצר.  (ר' ע"א 358/83 שולמן נ ציון חברה לביטוח פ"ד מב' (2) 844; ע"א 6000/93 קואסמה נגד עיזבון רג'בי פ"ד נ (3) 661; דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח נגד מזאוי פ"ד נז' (3) 145  ור' גם אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונת דרכים מהד' שלישית (להלן: "אנגלרד") ע'  77-76).  

 

במקרה דנן קבעתי כי הרכב נדחף על ידי הנתבע 1 והתובע בצוותא חדא ובשלב הפגיעה ישב הנתבע 1 מאחורי ההגה כאשר התובע ישב על מכסה המנוע, כשהרכב נוסע מכח הדחיפה הראשונית או מכוח שיפוע בכביש. דחיפה או גרירה של רכב יוצרת סיכון תחבורתי.

 

הצדדים החזיקו שניהם בפס"ד ברע"א כהן נגד הפניקס  פ"ד נד (1) 250 (להלן: "עניין כהן") כאשר כל צד סבור כי פסק הדין יש בו כדי להוות אסמכתא לעמדתו. בעניין כהן הפעילו ילדים, לשם משחק, כננת לחילוץ עצמי של רכב. בית המשפט העליון מפי הנשיא ברק קבע כי נחיצות הגרירה אינה רלוונטית להגדרה ממש כשם שנחיצות הנסיעה ברכב אינה רלוונטית לשאלה אם הנסיעה מהווה שימוש. מטעם זה אין מניעה לראות בשימוש שעשו הילדים בכננת, משום שימוש ברכב מנועי כהגדרתו בחוק הפיצויים בהיות חלק מפעולות הגרירה. כן נקבע בעניין כהן שהגרירה העצמית הייתה למטרות תחבורה על אף מניע המשחק.

 

בעניין כהן הוגשה בקשה לדיון נוסף אשר נדחתה על ידי כב' השופט מצא וחלק מנימוקי הדחיה עוסקים בשאלה האם לצורך הקביעה מהן  "מטרות תחבורה" יש לשקול שיקולים אוביקטיביים או סוביקטיביים של המשתמש, ובלשונו:

 

"אמור מעתה, כי "סיבת" השימוש מתארת אך את מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש. לעתים, בהיעדר נסיבות המחייבות מסקנה אחרת, תוכרע הכף על-פי מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש (כפי שהיה בעניין פדידה). אך כאשר השימוש כרוך, מעצם טבעו, בסיכון תחבורתי, משפט הבכורה יינתן לאופייה האובייקטיבי של הפעולה. טול, למשל, ילד שלצורכי משחק מתניע מכונית ונוהג בה ברשות הרבים. מבחינתו הסובייקטיבית, "סיבת" שימושו ברכב היא לצורכי משחק ושעשוע. אך לא יכול להיות ספק, כי מבחינה אובייקטיבית שימושו הוא למטרות תחבורה." (דנא 1963/00 הפניקס נגד כהן).

 

לענייננו, הגם שאין מדובר בילדים אלא באנשים בוגרים שניסו לעשות מעשה קונדס ולהסתיר את הרכב מבעליו, הרציונאל הוא זהה. השימוש ודחיפת הרכב בכביש מעצם טבעו כרוך בסיכות תחבורתי ואין חשיבות כלל ועיקר שמבחינה סוביקטיבית סיבת השימוש הייתה הסתרת הרכב מבעליו. לכן בנסיבות המקרה מדובר בשימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ומבחינה זו המקרה דנן ענה להגדרת תאונת דרכים שבחוק הפיצויים.

 

האם התובע היה הולך רגל או נוסע

מחלוקת נוספת שהתעוררה בין הצדדים היא כיצד יש לראות את התובע - האם יש לראותו, בנסיבות העניין, כנוסע או כהולך רגל. נסיבות התאונה הן כאלה שהתובע ישב כאמור על מכסה המנוע של הרכב ונפל ממנו. הפסיקה הרחיבה את המונח "נוסע" גם למצבים שבהם הלה כבר לא היה במגע פיזי עם הרכב אך עסק בפעולה הנחשבת לשימוש ברכב. 

על פי הלכת בית המשפט העליון בע"א 922/91 אבו ג'אבר נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, הפול ואח', פ"ד מח (3), 340 בעמ' 350 (להלן: הלכת ג'אבר). שם נקבע כי יש לראות כנוסע כל מי שהיה על גבי כלי הרכב גם אם לא בתוכו:

 

"לעניין זה, הפירוש ל"מי שנסע בכלי הרכב" כולל לא רק את מי שהיה על הרכב בזמן נסיעה של הרכב, אלא גם את כל מי שנמצא עליו בעת קות התאונה, אפילו הרכב לא היה בנסיעה ואפילו כוונתו של אותו נוסע לא הייתה כלל לנסוע ברכב; לדוגמה: אדם שעלה על הרכב בזמן עמידתו ועסק בהטענתו, או עסק בתיקונו, או שעלה עליו מכל נימוק אחר. מי שנמצא כך על הרכב אינו נמצא "מחוץ לכלי הרכב" במובן סעיף 3(ב) לחוק (עניין ג'אבר ע' 350 א-ב).

 

 

לכן במקרה דנן שהיה קשר פיזי בין התובע לרכב שכן הוא ישב על מכסה המנוע ונפל מהרכב כתוצאה מהסטת ההגה על ידי הנתבע 1  המדובר בנוסע כמשמעותו בחוק הפיצויים. אין לקבל את עמדת התובע כי המדובר בהולך רגל.

 

אשר על כן, עולה מהמקובץ שניתן לקבוע כי במקרה דנן התובע נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים בהיותו נוסע ברכב

 

 

11. האם יש לשלול מהתובע פיצויים בהתאם להוראת סעיף 7 (2) לחוק הפיצויים.

 

עיקר הגנתם של הנתבעים מושתתת על הטענה שהתובע אינו זכאי לפיצוי לאור הוראות סעיף 7(2) לחוק הפיצויים לפיו:

 

"נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:

(1)       ...

(2)       מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד–1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שהנוהגים בו כאמור;

 

בעל הרכב, מר סמיון, לא נכח במקום מאחר וביצע שליחות במהלך ביצוע עבודתו. כמו כן, אין חולק כי ידית ההילוכים היתה נעולה לאורך כל האירוע המתואר לעיל וגם בסופה של התאונה.

 

מר סמיון העיד כי ביום אירוע התאונה לא נתן את מפתחות רכבו לתובע או לנתבע מס' 1. רכבו היה נעול וכך גם ידית ההילוכים. תמצית האירועים מבחינתו של מר סמיון בהתאם לעדותו בפני היא : 

 

"ש.     באופן כללי מה הרשית לחנן ולאשר?

ת.        עבדנו שלושתנו בחנות, אני, חזיזה אשר ודרעי חנניה. עבדנו בחנות ירקות. הם עבדו בחנות ואני עבדתי בתור משלוחן. כשהיינו רוצים לאכול, לא היה חדר אוכל, אז הם אמרו לי אם אפשר לאכול באוטו. אני מדבר כללי. כדי שהם לא יסעו כי הבאתי להם מפתח, נעלתי את הגיר. נתתי להם מפתח לאוטו, ללא מפתח לגיר. אגב, לשניהם היה רשיון נהיגה. אני יצאתי למשלוח לפני שסגרו את החנות וכשאני חוזר, אני לא יודע איך הם דרדרו את האוטו מהחניה ופתאום באים אלי ואומרים לי האוטו שלך למטה, מישהו על הריצפה. ואז ירדתי לראות וראיתי את חזיזה אשר פצוע. הזמנו אמבולנס. אני לא ראיתי את מה שקרה בארוע עצמו, אני ביצעתי שליחות עבור חנות הירקות." (ר' עדות מיום 29/10/06 בע' 5). 

 

מעדותו של מר סמיון עולה כי באופן עקרוני לא הייתה לו כל התנגדות לכך שהתובע והנתבע 1 יעשו שימוש ברכב כדי לאכול בתוכו. אמנם ביום התאונה לא נתן מר סמיון לתובע ולנתבע 1 לעשות שימוש ברכב לצורך אכילה בתוכו יחד עם זאת מעדותו עולה כי לא הייתה לו כל התנגדות שהם יכנסו לרכב גם ללא מפתחות. מאחר שידע שניתן להיכנס לרכב באמצעות כל מפתח דאג לנעול את ידית ההילוכים כדי למנוע נהיגה ברכב ובלשונו:

 

"ש.     במשטרה כששאלו אותך אמרת שבפעמים הקודמות נתת להם את המפתח כדי שישבו לאכול, אבל באותו יום של התאונה לא נתת להם מפתח?

ת.        ככה רשום?

ש.       באותו יום לא נתת להם להיכנס לאוטו כי אתה נסעת עם משלוח עם המפתחות של האוטו?

ת.        נכון.

 

לשאלת ביהמ"ש: איך הם נכנסו לאוטו?

ת.        זה סובארו, זה אוטו שכל מפתח פותח. לכן גם נעלתי את הגיר.

 

ש.       אתה אומר במשטרה בתשובה לשאלת השוטר שזה רכב ישן וכל מפתח מתאים.

ת.        כן.

ש.       אמרת גם במשטרה שאף אחד לא נסע באוטו הזה חוץ ממך, שלא הרשית לאף אחד.

ת.        נכון. בתקופה ההיא לא הסכמתי שאף אחד ינהג ברכב שלי.

 

הנה כי כן, מעדותו של מר סמיון מתקבלת התמונה כי איפשר לחבריו לעבודה ובתוכם הנתבע 1 והתובע להיכנס לרכב ולאכול בו. כדי שלא יסעו ברכב נעל את מוט ההילוכים על הילוך שלישי.

פרט נוסף הוא מצבו של מנעול ההגה – מנעול ההגה לא היה תקין באופן שלא כל פעם הוא ננעל.  בעדותו במשטרה מעיד מר סמיון:

 "אני תמיד נועל את מוט ההילוכים וגם היום נעלתי אותו כאשר ההגה לא ננעל באף מצב" (ר'  נ/ 1 שורה 21-22).

 

על מצבו של ההגה העיד מר סמיון בפני באלה כהאי לישנא: 

"ש.     חוץ מזה שיש לך מפתח שמניע, היה לך גם מנעול למוט ההילוכים שאי אפשר לנהוג איתו?

ת.        כן.

ש.       רק ההגה זז?

ת.        לפעמים ההגה ננעל ולפעמים לא. באוטו הזה פעם היה ננעל ופעם לא.

 

הנה כי כן מר סמיון העיד כי לא הרשה לאיש מלבדו לנהוג ברכב עובר לתאונה וכך גם ביום האירוע הרכב נילקח בלי רשותו הפרטנית. מר סמיון הבהיר כי ניתן היה לפתוח את דלת רכבו באמצעים פשוטים ביותר וללא השקעת כח ומסיבה זו נהג לנעול גם את ידית ההילוכים וזאת כאמצעי זהירות נוסף על מנת למנוע לקיחת הרכב ללא רשות. (ראה עמ' 7-9 לפרוטוקול מיום 29.10.06 ועדות העד במשטרה שסומנה נ/1)

התובע העיד כי:

"אני לא זוכר את התאונה שקרתה לי, אין לי שמץ של מושג" (עמ' 14 לפרוטוקול).

 

ניתן לסכם את המצב העובדתי כדלקמן:

בעל הרכב מר סמיון, לא התיר מעולם לנתבע 1 או לתובע לנהוג במכוניתו. ההיתר היחיד שניתן להם בהזדמנויות אחרות ולאחר קבלת רשות הוא לעשות שימוש ברכב על מנת לאכול בו. כאמור מעולם לא ניתנה למי מהם רשות לנהוג ברכב למרות שלתובע ולנתבע 1 היה רשיון נהיגה.

הנוהג היה שהיו מבקשים מסמיון את מפתחות הרכב והוא היה נותן להם את המפתחות ללא מפתח למנעול ידית ההילוכים כדי שלא ינהגו בו. כך גם  מהעדיות שהובאו בפני עולה כי היה ניתן לפתוח את הרכב באמצעות כל מפתח וכן להניעו באמצעות כל מפתח. לכן על מנת למנוע נהיגה, נעל מר סמיון את מנעול ההגה. יחד עם זאת היה מר סמיון מודע לעובדה שמנעול ההגה לא היה תקין ולכן ניתן לסובב את ההגה.

 

באותו יום ובניגוד לנוהג, בעת שמר סמיון היה בשליחות מחוץ לחנות הירקות בה עבד יחד עם הנתבע 1 והתובע, כשמפתחות הרכב איתו, נכנסו התובע והנתבע 1 לרכב ללא שניתנה להם רשות לעשות כן בכלל, וללא נטילת רשות מהבעלים לנסוע בו או להזיזו ממקומו בפרט. נוכח העובדה שהתובע והנתבע 1 עשו יד אחת, כמובן שהתובע ידע כי נהיגתו של הנתבע 1 ברכב היא ללא רשות מבעליו.

 

 

12. התשתית הנורמטיבית

 

ההוראה בחוק הפיצויים אינה קובעת בעצמה את הנורמה. סעיף 7(2) מפנה לחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב בלי רשות), תשכ"ד-1964. חוק זה בוטל עם חקיקת חוק העונשין, תשל"ז-1977 ונטמע בתוכו. הוא הוחלף על-ידי סעיף 401(א) לחוק העונשין, אשר נוסחו היה זהה לו. לשונו של סעיף לחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב בלי רשות), ולאחריו, סעיף 401(א), היה כדלקמן:

 

"המשתמש ברכב לנסיעה בלי נטילת רשות מבעל הרכב או ממי שהחזיק בו כדין, דינו - מאסר שלוש שנים".

 

ראוי לציין, כי באותה עת לא היה סעיף מיוחד אשר דן בגניבת רכב, והסוגיה הוסדרה במסגרת סעיף הגניבה הכללי.  ביום 3.1.1990 התקבל בכנסת חוק העונשין (תיקון מס' 28), תש"ן-1990 (להלן - תיקון 28 לחוק העונשין). תיקון זה ביטל את סעיף 401 (א), וחוקק במקומו סימן שלם העוסק בעבירות שונות הקשורות לרכב (סימן ה'1 בפרק י"א הדן בפגיעות רכוש).  שתיים מאותן עבירות, הקבועות בסעיפים 413ב ו-413ג, דנות בגניבת רכב ובשימוש ברכב ללא רשות, וזו לשונן:

 

"גניבת רכב 413ב.

(א)      הגונב רכב, דינו - מאסר שבע שנים.

 

(ב)      הנוטל רכב ללא רשות מבעליו, והוא מעבירו למקום אחר או לאדם אחר בנסיבות המצביעות על כוונה שלא להחזירו לבעליו, אף אם עשה כל אחד מאלה על-ידי אחר, דינו כדין גונב רכב.

שימוש ברכב 413ג.

 

הנוהג, משתמש או מעביר ממקום למקום, רכב ללא רשות ללא רשות מבעליו, ונוטש אותו במקום ממנו נלקח או בסמוך אליו, דינו - מאסר שלוש שנים; עושה כן ונוטש את הרכב בכל מקום אחר, דינו - מאסר חמש שנים".

 

עם תיקון 28 לחוק העונשין, לא תוקן סעיף 7(2) לחוק הפיצויים. בית המשפט העליון דן בסוגיה זו ב ע"א 95/ 5773 רמי נבולסי נ' אנטון אבומנה פ"ד נג' (5) 542, עמוד 543 (להלן: "עניין נבולסי")

 

בעניין נבולסי נפגע המערער 1 בתאונת דרכים. הוא נפצע באורח קשה ביותר ונותר נכה לצמיתות בשיעור 100%. המערער הגיש תביעה לפי חוק הפיצויים, ובה תבע את נזקי הגוף אשר נגרמו לו בתאונה הנ"ל.  המשיבה 2, מעוז חברה לביטוח בע"מ, והמשיבה 3, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן - המשיבות), כפרו בחובתן לפצות את המערער, בטענה שהמערער שהיה נוסע ברכב ידע כי הנוהג ברכב נטל אותו ללא רשות מבעליו.  בית המשפט בעניין נבולסי קיבל את גירסת המשיבות, כאמור שלפיה הרכב שבו אירעה התאונה נלקח מידי בעליו ללא רשותו על-ידי המשיב יחד עם המערער. לאור מסקנתו זו, קבע השופט בפסק-הדין כי התקיימו תנאיו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים ולכן אין המערער זכאי לפיצוי לפי החוק.  על פסק הדין הוגש הערעור. בין היתר הועלתה בעניין נבולסי הטענה שאין תוקף לסעיף 7 (2) לחוק הפיצויים בשל שינוי בחוק העונשין.

 

בעניין נבולסי נקבע שסעיף 25 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 שקובע, כי ההפניה מחיקוק לחוק אחר מכוונת לחוק המעודכן במועד הרלוונטי, על כל השינויים שהובאו בו עד לאותו מועד, כאשר השינויים עניינם הוא הן בתוספות שניתוספו לו והן בהוראות שהחליפו אותו המופיעות בחיקוק אחר. במקרה דנן, סעיף 413ג לחוק העונשין החליף את סעיף 401(א) המקורי, והוסיף לעבירה של שימוש ברכב ללא רשות את יסוד ה"נטישה". סעיף 25 לחוק הפרשנות מורה כי במקרה מעין זה יבוא החיקוק החדש בנוסחו המעודכן, במקום החיקוק שבוטל. בית המשפט העליון בעניין נבולסי קובע שיישום סעיף 25 לחוק הפרשנות במקרה יוביל לתוצאה אשר תסתור את תכליתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים. הטעם לכך הוא, שכוונת סעיף 7(2) הייתה לשלול את הזכאות לפיצויים ממי שנטל רכב והשתמש בו ללא רשות הבעלים. לפיכך הוספת דרישה בדבר נטישת הרכב כתנאי לשלילת הזכאות חורגת מתכלית זו.

לכן, בנסיבות אלה יש ליישם את הוראת סעיף 1 לחוק הפרשנות, הקובע כי הוראה בחוק הפרשנות לא תחול אם משתמעת מהנסיבות תכלית אחרת, אשר אינה עולה בקנה אחד עם ההוראה. נראה בעליל, כי הפעלת סעיף 25 לחוק הפרשנות לגבי התיקון של החלפת סעיף 401(א) בסעיף 413ג לחוק העונשין אינה מתיישבת עם תכליתו האמורה של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים.

 

ישנם סוגים שונים של צורות התייחסות בנורמה אחת לדין אחר. הבחנה אחת היא בין "הוראת הפניה", המגשרת בין שתי נורמות בצורה דינמית ודיאלקטית, כשתוכנה של נורמה אחת מותנה בתוכנה של נורמה אחרת על כל התפתחויותיה בעתיד, לבין "הוראת קליטה", הצופה פני רגע היווצרותה בלבד והיא מגשרת בין שתי נורמות בצורה סטאטית, כאשר נורמה אחת נכנסת בתוך נורמה אחרת, כגוף מוקפא ובלתי משתנה.

 

במקרה דנן אין לפרש את ההפניה לחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב בלי רשות) כ"הוראת הפניה". מתכליתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים עולה, שיש לפרש את ההפניה כהוראת קליטה, קרי כמכוונת להוראת החוק הפלילי כפי שהייתה בעת חקיקתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים.

 

תכליתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים הייתה, שבהתמלא התנאים הנקובים בו, כולל ההתייחסות לקיום העובדות של העבירה הנזכרת בו, לא יהיה נפגע זכאי לפיצויים לפי החוק. במקום להכניס לתוך סעיף 7(2) את הנאמר בחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב בלי רשות), המחוקק הקפיא אותו, כלשונו, בתוך הסעיף בדרך ההפניה. מכאן, שנוסחו של החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב בלי רשות) הוא הנוסח הרלוונטי לצורך יישום סעיף 7(2) לחוק הפיצויים. 

לכן הגיע בית המשפט העליון בעניין נבולסי למסקנה שהמערער אינו יוצא מגדר תחולתו של סעיף 7(2), ולכן אין הוא זכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים.

 

13. האם יש חבות ביטוחית לנהג חדש שנהג ללא מלווה

 

הנתבע 1 החזיק ברשיון נהיגה אולם הוא היה בתקופה בה היה עליו לנהוג עם מלווה. ולכן נטענה הטענה שיש לראות את נהיגתו כאילו נעשתה ללא רשיון נהיגה.

על פי ההלכה שיצאה מבית המשפט העליון  בע"א 8183/01 רימה ספיאשוילי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח', נהג חדש שמכיר את המגבלה של חובת ליווי חושף עצמו לסנקציות שמטילה עליו פקודת התעבורה, אולם מבחינת חוק הפיצויים אין הוא נחשב כמי שנהג ללא רישיון. אשר על כן לאור הלכת ביהמ"ש העליון אין ממש בטענה זו. 

 

 

14. האם ניתן לראות בעובדות המקרה בחינת מתן היתר מכללא

 

התובע טוען שיש לראות בהתנהגותו של מר סמיון בחינת מתן רשות מכללא לנתבע 1 לנהוג ברכב. וזאת בהסתמך על ההלכה הפסוקה ובעיקר בהסתמך על ע"א 139/64 חברה לביטוח "קלדונין" נ' שמעון גבאי ואח', פ"ד יח (3), 417  ועל בע"א (ת"א) 1063/01 מנחם מזור ואח' נ' "קרנית" (להלן: "עניין מזור"). הנתבעים טוענים כי אין לראות בנסיבות דנן בחינת מתן היתר מכללא כלל ועיקר.

 

בעניין מזור המדובר היה בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט צ. כספי) בת.א 24043/99 לפיו התקבלה תביעת החזרה של קרנית מכוח חוק הפיצויים.  מזור, (להלן: האב) היה בעליו של טרקטורון, שלא בוטח בביטוח מפני נזקי גוף (להלן: הרכב). באחד הימים נטל בנו הקטין (להלן: הבן), את מפתחות הרכב ויחד עם שניים מחבריו יצא לפרדס סמוך, שם התנסו השלושה בנהיגה ברכב. הבן, בתורו לנהוג, פגע בחברו (להלן: הנפגע) וגרם לו לפציעות קשות.

 

"קרנית" הגיעה עם הנפגע להסדר, בגדרו שילמה לו פיצויים על נזקיו. או-אז הגישה היא לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו תביעת שיבוב נגד המבקשים בה דן כב' השופט כספי.  

 

בית משפט השלום פסק כי בעל הטרקטורון ואבי הנהג לא נקט כל אמצעי של ממש על מנת למנוע מבנו את השימוש בטרקטורון. הטרקטורון היה בחצר הבית, מפתחותיו היו במגרה והאב לא ציין במפורש בתצהירו כי אסר על בנו, לנהוג בטרקטורון וזאת על אף הבנתו כי יש בו משום פיתוי לנער. בית המשפט קבע את שקבע לאחר ששוכנע כי בחקירתו הנגדית ניסה האב לשנות את גרסתו בכל הנוגע לחוסר המעש שלו בנושא אבטחת הטרקטורון והוסיף כי הטרקטורון היה נעול במחסן בחצר הבית והמצבר נותק על ידו, כמו כן, הזהיר האב את בנו לבל ינהג או יעשה שימוש כלשהו בטרקטורון. אך למרות הדברים שנאמרו על ידי האב הרי שמפתחות המחסן נמצאו במגירה, ולא היתה כל מניעה לקחתם. כך גם ניתוק המצבר אינו מסייע שכן ניתן לחברו בקלות. באשר לאמירות האב הנוגעות לאיסור, קבע בית משפט השלום בעניין מזור כי מדובר בעדות כבושה ועל כן ערכן הראיתי מועט.

 

בית משפט השלום קבע אפוא כי האב לא נקט אמצעים של ממש על מנת למנוע מן הבן גישה לרכב, ויש לראות בכך מתן היתר מכללא לנהיגה בו. זאת, בניגוד לטענת המבקשים, כי הרכב נלקח על-ידי הבן והנפגע ללא רשות, ומשכך קם הסייג לזכאות הנפגע לפיצויים, על-פי סעיף 7(2) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: החוק). בנסיבות אלה קבע בית-משפט השלום, כי החלטת "קרנית" לפצות את הנפגע הייתה סבירה. 

הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נדחה, לאחר שבית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא יהושע גרוס והשופטות אסתר קובו ועפרה צ'רניאק) לא ראה להתערב בקביעות הערכאה הדיונית, לרבות בממצאיה העובדתיים.

 

על החלטת בי המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור שנדונה בפני כב' השופטת דורנר. רע"א 03/ 10334 יהודה מזור נ' "קרנית" [(לא פורסם) הבקשה נדחתה מאחר שהסוגיה המרכזית המתעוררת - שאלת פרשנותו של הסייג שבסעיף 7(2) לחוק - אינה חדשה. כב' השופטת דורנר קבעה שזה מכבר נפסק, כי אי-נקיטת אמצעים יעילים למניעת נהיגה ברכב עשויה לעלות כדי מתן היתר מכללא לנהיגה זו. השופטת דורנר הסתמכה על פסק דינו של כב' השופט לנדוי בע"א 139/64 "קלדונין" ואח' נ' גבאי ואח', פ"ד י"ח (3) 417, בע' 420 ודברי השופטת שושנה נתניהו בע"א 84/ 483 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עוזי אברהם מא (4) 754, עמוד 768 (להלן: "עניין עוזי") כך גם לא ראתה מקום להתערב בממצא העובדתי, ולפיו במקרה שבפנינו לא ננקטו האמצעים הדרושים למניעת נהיגה ברכב. 

 

בעניין עוזי המשיבים הכחישו אמנם מתן הרשות, אך עדותם לא נתקבלה כמהימנה. די היה בראיות למסקנה, שרשות מכללא ניתנה. שני המשיבים הם בני מושב. הוכח, כי מקובל במושב כי נערים צעירים, שטרם הגיעו לגיל בו הם כשירים לרישוי נהיגה, נוהגים בטרקטור בגלוי בתחום המושב ובשדותיו, וכי המשטרה יודעת על כך ומעלימה עין. היו גם ראיות על נוהג כזה במשפחת המשיבים עצמה. הנסיעה ביום המקרה הייתה לצורך עבודה בשדה, הנעשית, על-פי הראיות, רק על-פי הוראות האב, והעובדה, שסופה היה במעשה קונדס, אינה משנה מכך שתחילתה ברשותו. ולכן גם בעניין עוזי לא התערבה ערכאת הערעור מסקנתה של הערכאה הראשונה.

בעניין עוזי הודגש שרשות אינה חייבת להינתן במפורש. רשות יכולה להינתן מכללא. די ב"דרך התנהגות של בעל הפוליסה, שממנה משתמעת הסכמה, או אף השלמה עם מעשיו של אותו נהג, שיכולה להתבטא באי-נקיטת אמצעים יעילים למניעת מעשיו של הנהג". 

בע"א 8380/03 קרנית נגד סאמר עבדאלולי ואח' (לא פורסם) נקבע כי יש לראות מתן רשות של אשת הבעלים כרשות מכללא.  הרקע לערעור: הוא שהמשיב 1 נפגע בתאונת דרכים, שעה שהתהפך הטרקטור בו נהג. לטרקטור היתה תעודת ביטוח חובה שנחזתה כבעלת תוקף ליום התאונה, בהיותה נושאת חותמת תשלום מתאריך 5.9.94. בפועל התברר – לרבות בהליך פלילי נגד המשיב 2, בעל הטרקטור ונגד מנהל סניף דואר שקיבל את התשלום - כי תעודת הביטוח שולמה רק ביום 6.9.94, לאחר התאונה. למשיב 1 נגרמו נזקי גוף בגין התאונה והוא אושפז עקב כך בבית החולים כחודש ימים. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב 1 קיבל את מפתחות הטרקטור מרעייתו של המשיב 2, כי נהיגתו היתה ברשות  ויש לראות ברשות שנתנה לו אשת המשיב 2 כרשות מכללא לנהוג ברכב.

 

בת"א 000568/04 (מחוזי חיפה) איברהים מחמוד ואח' נגד איברהים אחמד ואח' . ארעה תאונת דרכים לטרקטורון שהיה נהוג על ידי שני אחים אחד בן 10 והשני בן 12. הנוסע נפגע. ב"כ הנתבעת טען כי יש לייחס לתובע ידיעה על השימוש בטרקטורון ללא רשות, באופן השולל את זכאותו לפיצויים על פי החוק. ב"כ הנתבעת ביקש לחייב את הורי התובע, הצדדים השלישיים, לשפות את הנתבעת לאחר שלא מנעו מילדיהם את הגישה לטרקטורון – דבר שיש בו משום היתר מכללא לנהיגה בו. כב' השופטת בר זיו שדנה בתיק

לא סברה לאור הראיות שהיו בפניה כי יש לראות בהורים כמי שהתירו את השימוש בטרקטורון. השופטת שוכנעה כי לא ניתן במקרה דנן היתר מפורש או מכללא מכך שההורים הזהירו את הילדים שלא לנהוג בטרקטורון.

 

בע"א 188/84 - "צור" חברה לביטוח בע"מ נ. ברוך חדד, פ"ד מ (3), 1 נאמר מפי כבוד הנשיא שמגר:

 

"יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו על מנת להסיק אם מתן הרשות אכן השתמעה מכל הנסיבות. במקרה שבפנינו די בכך שהוכח שחדד ידע שהמכונית תובא עבורו מתל אביב לבאר-שבע ואין נפקא מינה אם ידע מי הנוהג. כפי שנובע מדברי השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 139/64 (קלדונין) הנ"ל, אי אפשר אולי להסיק מתן רשות ממעשיו של אדם, הנוהג במכונית, כאשר המעשים הללו לא הגיעו כלל לידיעת בעל הפוליסה, אך אין זאת אומרת שצריכה להנתן רשות מפורשת לנהיגה על ידי אותו האדם דווקא, כדי שהנסיעה עצמה תחשב לנסיעה ברשות בעל הפוליסה. די שתשתמע מדרך ההתנהגות של בעל הפוליסה הסכמה או אף השלמה עם נהיגת הנהג, וזו יכולה להתבטא, בין היתר, באי-נקיטת אמצעים יעילים למניעת מעשיו של הנהג, כאשר מה שצפוי בקשר להסעת הרכב היה ידוע מראש".

 

 

נראה כי מגמת הפסיקה היא לפרש את סעיף 7 לחוק הפיצויים באופן מצמצם. לחוק שתי מגמות מתנגשות תכלית סוציאלית שלא להשאיר נפגעים ללא פיצוי כנגד נקיטה בסנקציה  של שלילת פיצוי כלפי אלה שמפירים את החוק ברגל גסה. העיקרון הנ"ל בא לידי ביטוי בדנ"א 02/ 10017 קרנית צ קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נח' (5) 639, עמוד 640 לאמור:

 

"ביסודו של החוק עומדות כמה תכליות אשר בנסיבות מסוימות עלולות להתנגש זו בזו: מחד גיסא, תכליתו העיקרית והמרכזית של החוק היא תכלית סוציאלית שעניינה מתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק, ללא קשר לשאלת מידת אשמתו לקרות התאונה. מאידך גיסא, יש שהחוק מבכר תכלית הרתעתית או עונשית על פני תכליתו הסוציאלית, ועל בסיס זה נשללת על-פיו זכאות לפיצויים ממי שנפגע בתאונה.  ......

 יש לפרש את סעיף 7 לחוק באופן מצמצם ודווקני כך שהוא יחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד. רק במקרים כאלו תהיה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7 לחוק - שלילת פיצוי מן הנפגע - לבין ההפרה.

 

ר' גם לעניין היתר מכללא פסק דינו של כב' השופט יוסף שפירא מבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 03/ 5376 עזבון המנוחה ממו בתיה ז"ל נ' יפרח נפתלי (לא פורסם).

 

תאונת דרכים כאשר הנהג לא היה מודע לכך שרשיונו נפסל וומשהודע לו בו במקום הפקיד את רשיונו וקיבל אישור על כך.  כב ' השופט שפירא האמין לנהג, כי אכן לא ידע שרשיונו נשלל. עוד נקבע כי אין ראיה כי הוריו בעלי הרכב או מי מהם לא הסכים לשימוש שהוא עושה ברכבים, ולא מדובר במקרה חד פעמי. כן נפסק כי אי נקיטת אמצעים למניעת שימוש כזה מהווה היתר מכללא. 

 

בת"א (שלום ת"א) 02/ 181207 מור זיסמן נ' ביטון יצחק [ (לא פורסם) אשר נדון בפני כב' השופט בכר נסעה התובעת כנוסעת ברכב נהוג על ידי הנתבע 1.  הנתבע 1   איבד שליטה על הרכב, עלה על אי תנועה ופגע בעץ.

התובעת נפגעה בגופה וטענה, כי עסקינן ב "תאונת דרכים". הנתבע 1 נהג ברכב כשאין ברשותו רשיון נהיגה כלל ולפיכך פנתה התובעת גם אל קרנית. קרנית דחתה תביעת התובעת בטענה, כי אינה חבה לאור סעיף 7 (2) לחוק כשלטעמה התובעת נסעה ברכב ביודעה שנעשה בו שימוש ללא רשות הבעלים. לפיכך הוגשה התובענה, הן על פי עילת תביעה שבחוק ולחלופין על פי עילת תביעה נזיקית לפי פקודת הנזיקין כנגד הנתבע 1. במקביל הגישה הנתבעת 2 הודעה לצד שלישי כנגד נהג המכונית.

הנתבע 1 טען בכתב הגנתו, כי התובעת ידעה כי הינו נוהג ללא רשות וכן כי אין לו רשיון נהיגה ולפיכך אין לה עילת תביעה על פי החוק מה גם שהיא זו שדחקה ודרבנה אותו לנהוג ברכב כאמור. כב' השופט בכר קבע כי הנתבע 1 עשה שימוש ברכב ולא פעם אחת, האם (בעלת הרכב) ידעה שעשה כן, בהחלט יתכן , כי אפילו כעסה עליו, אך ביודעה כי בנה נוהג כך לעיתים ובאי נקיטת אמצעי זהירות ראויים למניעת מצב זה ולרבות אבטחת מפתחות הרכב, ניתן לראות בהתנהגות האם משום מתן היתר מכללא לבנה או עצימת עיניים מכך שאפשרות שכזו אמנם תתרחש ולפיכך, אין מדובר בנטילת הרכב ללא רשות מהמחזיק בו. 

 

בת"א 82/ 392 (מחוזי חיפה)  נינה (נמיור) אוסיפובה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ פ"מ מז' (3) 193, עמוד 193-194 (כב' השופט אריאל). נדונה שאלת היתר מכללא.

התובעת נפגעה כהולכת רגל ע"י רכבו של הנתבע 5 כשהוא נהוג ע"י הנתבע 3. הרכב הנ"ל נמסר ע"י הנתבע 5 לנתבע 4, שהוא בעל-מוסך. הנתבע הינו אביו של הנהג הנתבע 3, אשר באותו זמן סייע לאביו במוסך ונהג ברכב בעת התאונה כדי להביא חלפים למוסך. התובעת הגישה את התביעה נגד כל האנשים שהוזכרו לעיל, וכן נגד חברת הביטוח (הנתבעת 1) וגם נגד הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (הנתבעת 2). הקרן גם הגישה הודעת צד ג' נגד הנתבעים 3-5: הנהג, בעל הרכב ובעל המוסך. המחלוקת בין הנתבעים היא בשאלה האם חברת הביטוח היא החייבת בפיצוי או הקרן (או אז האם יכולה היא לקבל שיפוי מהצד השלישי או מי מהם), וזאת לאור טענת חברת הביטוח, כי הנסיעה האמורה בה נפגעה התובעת היתה נסיעה ללא רשותו של בעל הרכב.

 

כב' השופט אריאל קבע שכשמסר בעל רכב את רכבו לרשותו של אחר, הווה אומר, משהועבר אל האחר הרכב ברשות ומשלא נלקח הרכב מבעל הרכב או מבעל הרשות האחר בניגוד לרצונם - אין חברת הביטוח יכולה לבוא ולטעון כי הנסיעה היתה שלא ברשות בעל הרכב ושהיא פטורה מחובת הפיצוי נגד אדם שנפגע ע"י רכב זה.

היחסים בין בעל הרכב ומקבל הרשות, והשאלה אם זה האחרון השתמש ברכב שלא לפי המוסכם או המשתמע מהיחסים האמורים ביניהם - אינם כלל ענין לחברת הביטוח. חובת הפיצוי מוטלת על חברת הביטוח כל אימת שבעל הרכב התיר את עצם השימוש הראשוני ברכב. ממסירת רכב ע"י בעל רכב לאדם אחר בהעדר הוראה מגבילה ניתן להסיק "היתר מכללא ", אך לא "איסור מכללא". לכן די בקביעה כי המסירה הראשונית של הרכב היתה בהיתר, כדי לחייב את חברת הביטוח בתשלום הפיצוי.

 

בת"א (מחוזי חיפה) 442/98 איימן שחבראת נ' קרנית   שם דובר במקרה בו הנוהג לא קבל היתר לנהיגה, אולם קבל את מפתחות הרכב לצורך רחיצתו. ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט ברלינר) קבע, כי אין לראות במסירת המפתחות לנוהג משום רשות מכללא לנהיגה ברכב: 

"היתה כאן הרשאה לרחוץ את המכונית ולנקותה, לפתוח את דלתותיה ולהשתמש במפתחות הרכב לצורך זה. לא היתה כאן הרשאה להתניע את מנוע המכונית או לנהוג בה או להזיזה ממקומה, גם לא לצורך הרחיצה. עולה מן הראיות, כי אף היה מטעם הנתבע מס' 3 איסור מפורש המופנה אל הנתבע מס' 2, לנהוג בה".

 

15. ומן הכלל אל הפרט

 

 בעניננו לא ניתנה הרשאה כלל. מהראיות שהיו בפני עולה כי כאשר הנתבע 1 והתובע רצו להשתמש ברכב על מנת לאכול בתוכו היו מבקשים את המפתחות ממר סמיון - בעל הרכב. במקרה כזה היה סמיון נותן להם את מפתחות הרכב ללא המפתח של ידית ההילוכים. הנתבע 1 והתובע היו שני אנשים בגירים בגיל 20 שניהם בעלי רשיון נהיגה שהיו אמורים לדעת מהם הסיכונים שהם נוטלים כאשר הם נוטלים את הרכב ללא רשות כאשר ידית ההילוכים נעולה, ההגה יכול להינעל שכן מנעול ההגה לא היה תקין ולעיתים הוא ננעל. הנתבע 1 או התובע מעולם לא קיבלו היתר לנהוג ברכב. בעל הרכב נקט בצעדים כדי למנוע נסיעה ברכב שכן נעל את ידית ההילוכים. לא ראיתי ליחס משמעות לעובדה שידית ההילוכים ננעלה במנעול על הילוך שלישי ולא הילוך אחר שכן כך או כך כשידית ההילוכים נעולה קשה מאד לנהוג ברכב והדבר כמעט בלתי אפשרי. מניתוח פסקי הדין דלעיל ראה בית המשפט לקבוע שניתן היתר מכללא כאשר מצא פסול במעשה או במחדל של בעל הרכב באופן שהתנהגותו הייתה בחריגה מנורמת התנהגות סבירה. כך בעניין מזור  מצא בית המשפט כי האב לא מנע נהיגה של בנו בתטרקטורון מקום שיכול היה לעשות כן. אין ממש בטענת ב"כ התובע כי בעניין מזור ניתק האב את מצברי הרכב ונעל אותו במחסן. לא בכדי הבאתי את פרטי המקרה שכן בית המשפט שם (כב' השופט כספי) לא נתן אמון בגירסת האב שהייתה בחינת עדות כבודה. כך בעניין עוזי נקבע כי ניתן היתר מכללא לאחר שבית המשפט מצא פגם בעובדה שבעלי הרכב העלימו עין מנהיגה של בני המושב ללא רשיון נהיגה בכלי רכב בתחום המושב. 

בעניין קרנית נגד סאמר עבדאלולי מצא בית המשפט כי ניתנה רשות מכללא על ידי אשת הבעלים וזאת לאחר שהבעלים עשה יד אחת עם מנהל סניף הבנק באופן שהוטבע תאריך מוקדם על תעודת הביטח על מנת לראות שבעת התאונה היה הנהג מבוטח ביטוח חובה, מקום שהביטוח שולם למעשה לאחר התאונה.

בעניין איברהים מחמוד ואח' נגד איברהים אחמד ואח' כאשר בית המשפט לא מצא כל פגם נורמטיבי בהתנהגות הבעלים לא מצא כי ניתן היתר מכלללא של הבעלים לנהוג ברכב. שכן אם היה מוצא שניתן היתר כאמור הייתה קרנית זכאית לחזור על הבעלים. מאחר שלא נמצא פסול בהתנהגות הבעלים לא מצא בית המשפט כי ניתן היתר מכללא לילדים לנהוג ברכב.

בעניין מור זיסמן מצא בית המשפט פגם חמור בהתנהגות הבעלים בכך שעצמו עיניהם ואיפשרו לבנם לנהוג ברכב ללא רשיון. לכן הגם שלא ניתנה הרשאה מפורשת מצא בית המשפט במחדל האם בחינת היתר מכללא. המשמעות היא שניתן יהא לחזור אל האם שהתירה מכללא את הנהיגה של בנה ללא רישיון. 

 

הנה כי כן, בעניין דנן לא מצאתי כל פסול במעשו של מר סמיון בעל הרכב, אשר לא התיר מעולם לחבריו, התובע והנתבע 1, לנהוג ברכב.  כך גם אני סבור שבנסיבות העניין לא היה על מר סמיון לעשות יותר מעבר לנעילת ידית ההילוכים כדי למנוע נסיעה ברכב. לא היה למר סמיון כל חשש שיעשו שימוש ברכב ללא רשותו שכן המדובר באנשים בגירים בעלי רשיון נהיגה. לשון אחר אין המדובר בילדים רכים שביקשו לעשות מעשה קונדס כפי שניסה ב"כ המלומד של התובע להציגם.   דהיינו, אנשים בגירים בעלי רשיון נהיגה שאמורים להיות מודעים לסיכון התחבורתי הכרוך בנטילת הרכב ללא רשות. . לא זו אף זו, כדבר שבנוהג כל פעם שרצו לעשות שימוש במכונית, לשם אכילה בתוכה, היו מבקשים לעשות כן, למרות שהיו יכולים להיכנס לרכב ללא רשותו כפי שעשו במקרה נשוא תובענה זו.

 

אשר על כן לא מצאתי כי מר סמיון עצם עיניו או נתן היתר מכללא לתובע או לנתבע 1 לעשות שימוש ברכב. נהפוך הוא, הוא עשה כל אשר לאל ידו, בנסיבות העניין, למנוע נטילת הרכב.

 

 

 

 

16. לסיכום.

 

התובע והנתבע 1 נטלו בצוותא חדא את רכבו של מר סמיון ללא שקיבלו רשות מפורשת ממנו או רשות מכללא לעשות כן. התובע  והנתבע 1 אנשים בוגרים בעלי רשיונות נהיגה ביקשו לעשות מעשה קונדס ולהחביא את רכבו של מר סמיון. לשם כך דחפו את הרכב מהחניה ובשלב מסויים הרכב נכנס הנתבע 1 לרכב כאשר התובע יש על מכסה המנוע. הנתבע  1 סובב באופן חד את ההגה והתובע שהוגדר כנוסע נשמט ממכסה המנוע, נפל ונפצע. התאונה היא תאונת דרכים כמשמעות היגד זה בחוק הפיצויים. לאור העובדה שהתובע  שהיה מצוי ברכב ידע שהנתבע 1 עושה שימוש ברכב ללא רשות הבעלים, כי אז לאור הוראת סעיף 7 (2) לחוק הפיצויים אין התובע זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים.

 

התוצאה היא שהתביעה נדחית. כך גם נדחית ההודעה לצד ג' שהגישה הנתבעת 3 כנגד הנתבע 1.

התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור של 2,500 ₪ בתוספת הסכום השווה למע"מ. הנתבעת 3 תשלם לנתבע 1 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בתוספת הסכום השווה למע"מ. סכומים אלה יהיו צמודים למדד וישאו ריבית מהיום ועד לתשלומם המלא בפועל.

 

לאור פציעתו הקשה של התובע מומלץ לצדדים שלא לגבות מהתובע את שכה"ט וההוצאות. 

ניתן היום כ"ט בתשרי, תשס"ח (11 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

 

 

 


פסקי דין נוספים:



תאונת דרכים - תאונת שרשרת

תאונת דרכים - נפילה של רוכב אופנוע בעת שיעור נהיגה

תאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה (תאונת קטנוע)

תאונת דרכים בה נוסעת ניסתה לעלות לאוטובוס כשהאוטובוס החל לנסוע בעוד רגלה נותרה תפוסה בדלת האוטובוס

תאונת דרכים בה מעורבת תיירת (תשלום תכוף)


 

תגיות: מעשה שובבות,ישיבה על מכסה מנוע,ישיבה על רכב,תאונת דרכים,פיצויים תאונת דרכים,תאונות דרכים כתוצאה ממעשה קונדס,מעשה שטות,רושם,להרשים,נתלה על רכב נוסע, תאונות דרכים מכסה מנוע, תאונת דרכים מכסה מנוע