תאונת דרכים - נהגת מיניבוס

האם נפגעת בתאונת דרכים בעת נסיעה במיניבוס?

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ'  מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.


תאונת דרכים בה נפגעה נהגת מיניבוס בעת עבודתה בעת שנהגה ברכבה.

להלן סוגיה אשר נדונה בבית משפט השלום בירושלים בפסק הדין שניתן ע"י השופט אהרון פרקש


פסק דין

 

רקע עובדתי

1.         תובענה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975.

2.         התובעת, נהגת הסעות במיניבוסים, ילידת 31.10.1939, נפגעה בתאונת דרכים ביום 07.12.1997, בשעה שנהגה ברכבה, בעת עבודתה. תובענתה מופנית כנגד מבטחות השימוש של הרכב.

3.         התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה".

4.         אין חולק כי הנתבעות חבות לפצות את התובעת בגין נזקיה, והצדדים נחלקו לגובה הפיצוי.

5.         נשמעה עדותה של התובעת לנזקיה והצדדים הגישו סיכומי טענותיהם בכתב.

            ב"כ התובעת עותר לפצותה בגין נזקה הלא ממוני, הפסדי שכר לעבר, אובדן כושר השתכרות לעתיד והוצאות.

 

הנכות הרפואית

6.         על פי מצוות תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז - 1986, עתרה התובעת בבקשתה, שנסמכה לכתב התביעה, למנות לה מומחים בתחומי רפואה שונים. בית המשפט מינה שני מומחים: בתחום האורטופדיה ובתחום הכירורגיה הפלסטית.

7.         בתחום האורטופדי נתמנה המומחה, ד"ר גרשון חיימסקי. לפני המומחה התלוננה התובעת על כאבים והגבלה בתנועות הצוואר, כאבי גב תחתון בישיבה והליכה ממושכת, וכאבים בצוואר בנהיגה ממושכת.

            בבדיקתו את התובעת קבע המומחה כי אין הגבלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי, אך יש רגישות וכאבים בצוואר בהטיית ראש אחורה וימינה עם הקרנה של כאבים. הבדיקות האחרות, לרבות בעמוד שדרה מותני היו תקינות.

            בחוות דעתו מיום 30.08.99 קבע המומחה לתובעת נכות זמנית בשיעור של 100% לתקופה של כארבעה חודשים ממועד התאונה, ונכות צמיתה בשיעור של 5% בגין הגבלה קלה מאוד בתנועות עמוד שדרה צווארי. המומחה הוסיף כי יש לצפות לשיפור בעתיד, כי תזדקק לפיזיוטרפיה וטיפול תרופתי לסירוגין, פעם או פעמיים במשך שנתיים- שלוש, וכי "לתובעת לא נגרמו מגבלות תפקודיות כתוצאה מן התאונה".

8.         מומחה נוסף שהתמנה הוא ד"ר סרג'יו לוסטאהאוז בתחום הכירורגיה הפלסטית, שקבע לתובעת נכות צמיתה כדלקמן:

א.        10% בגין צלקת בלחי ימין באורך של כ- 7 ס"מ, צלקת בקצה האף באורך של כ- 4 ס"מ, מכערות, לא מכאיבות.

            ב.         5% בגין הפרעה קלה בנשימה.

            ג.         5% בגין פגיעה קלה של עצב הטריגנמוס מימין.

 

כן קבע נכויות זמניות אשר חופפת את התקופה שקבע המומחה בתחום האורטופדי. ב"כ הצדדים שלחו למומחה שאלות הבהרה, אשר לא הביאו לשינוי בקביעותיו.

 

נזק לא ממוני

9.         נכותה המשוקללת של התובעת היא בשיעור של 22.83%. התובעת היתה מאושפזת במשך 11 ימים.

בחישוב על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו- 1976, לאחר ניכוי גיל , על פי תקנה 3 לתקנות אלה, זכאית התובעת לפיצוי בסך של 33,500 ₪ (מעוגל) (ראה תחשיב משערכת שצורף לסיכומי ב"כ הנתבעות).

 

הפסדי שכר לעבר

10.       בסיכומיו טען ב"כ התובעת להפסד של כ- 122,000 ₪ שיש לפסוק לתובעת בגין הפסדי שכר לעבר. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי הפסדי התובעת מסתכמים בכ- 18,000 ₪ בלבד.

11.       המחלוקת בין הצדדים נסובה בעיקרה לבסיס השכר שעליו יש לבסס את חישוב הפסדי שכרה של התובעת ולפרק הזמן שיש לחשב זאת.

12.       בתצהיר עדותה הראשית הצהירה התובעת, כי מקצועה מזה שנים רבות הוא נהגת של רכב ציבורי להסעת נוסעים, כגון מיניבוסים, הן כשכירה עם רכבה והן כעצמאית. לטענתה, בתצהירה מיום 17.05.00 (סעיף 10), היו הפסדיה במשך 4 חודשים שלאחר התאונה, כפי שהוכר על ידי המל"ל, בשיעור של 18,119 ₪ ובממוצע לחודש סך של 6,040 ₪. בתצהיר עדות נוסף מיום 19.10.03 שהוגש לבית המשפט נאמר, כי בסיס השכר שהוכר לה על ידי המל"ל השתנה והוכר לה בסיס שכר רבע שנתי בסך של 12,104 ₪ בלבד, היינו שכר חודשי ממוצע של 4,035 ₪ ברוטו וכ- 3,800 ₪ נטו לאחר ניכוי מס הכנסה, ואילו עם מס הכנסה הגיעה להסדר של הכנסה בסך  8,395 ₪ לחודש.

13.       לדעתי, כיוון שהתאונה הוכרה כ"תאונת עבודה" על ידי המל"ל, יש לקבוע את בסיס השכר של התובעת עובר לתאונה לנושא הפסדי שכר לעבר, לפי חישובי המל"ל, שכן לתובעת שולמו דמי פגיעה וקצבת נכות על בסיס השכר שנקבע במל"ל ולא בסיס השכר שנקבע במס הכנסה, וכיוון שיש להפחית את התקבולים מהמל"ל יש ליצור בסיס אחיד של חישוב.

            דרך אחרת, היינו של בסיס שכר חודשי לפי ההסכמה עם מס הכנסה, עלולה לפגוע בנתבעת שכן אז הניכויים שייעשו יהיו לפי בסיס שכר נמוך יותר, כקביעת המל"ל ולכך אין כל הצדקה.

13.       המומחה מטעם בית המשפט קבע נכויות זמניות בשיעור של 100% למשך ארבעה חודשים.

            בסעיף 10 לתצהירה הראשון העידה התובעת, כי במשך כחודשיים לא עבדה כלל וחודשיים נוספים עבדה כ- 4 שעות ליום מתוך כ- 10 שעות ליום עבודה (ראה גם נספח לתצהירה של פירוט שעות העבודה).

            בהתאם לנתונים אלו, הפסד מלא למשך חודשיים והפסד יחסי של 60% לחודשיים נוספים, לפי בסיס שכר של 3,800 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מסתכם בסך של 18,000 ₪ (מעוגל).

14.       האם זכאית התובעת לפיצוי מעבר לתקופה של ארבעת החודשים האמורים כטענת בא כוחה המלומד?

            בתצהיר עדותה הראשון הצהירה התובעת כי מאז התאונה היא מפסידה, עקב הפגיעה בתאונה, חמישה ימי עבודה בשבוע לפי שווי כולל של 1,208 ₪. התובעת לא הגישה תעודות מחלה להיעדרויות אלה. לא זו בלבד, אלא שהמומחה מטעם בית המשפט אף הוסיף בסיפא לחוות דעתו, כי לתובעת לא נגרמו מגבלות תפקודיות כתוצאה מהתאונה.

התובעת לא צירפה תלושי שכר מעבודתה כשכירה, אולם צירפה דוחו"ת של מס הכנסה לתצהירה השני, ופירטה את הכנסותיה ברוטו לשנים 1994- 2002, בסעיף 6 לתצהיר זה. מפירוט זה עולה כי בשנת התאונה הכנסתה היתה בסך של 100,737 ₪ משני כלי רכב היינו כ- 50,000 ₪ מכל רכב, ואילו בשנת 1998, בשנת העבודה שלאחר התאונה, היתה הכנסתה  58,823 ₪ מרכב אחד בלבד, משמע עליה משמעותית בהכנסה מכלי רכב אחד.

עוד עולה מעיון מנתוני ההכנסה כי קיימות תנודות משמעותיות בהכנסותיה בשנים שלפני התאונה ולאחריה, כאשר התובעת בעצמה מייחסת זאת למצבה הגופני וגם לירידה בהיקף העבודה בכללותה עקב האינתיפאדה.

מעיון במחזור הכספי  באותן דוחו"ת עולה, כי בשנת התאונה - 1997 היה המחזור העיסקי כ- 215,000 ₪, בשנה שלאחריה עלה המחזור ל- 256,953 ₪ ואילו בשנת 2000 עלה המחזור העיסקי ל- 403,554 ₪. עלייה משמעותית ביותר בלא שניתן הסבר לעלייה זו, ודומה כי נכותה המזערית לא השפיעה על הכנסותיה.

בעדותה בבית המשפט העידה, כי בזמן התאונה נהגה ברכב מרצדס בעל 17 מקומות ישיבה ואילו מספר חודשים לאחר התאונה רכשה רכב עם 10 מקומות בלבד, לטענתה, עקב חוסר יכולתה לנהוג ברכב גדול יותר. ברם, כמסתבר בהמשך עדותה, מספר שנים לאחר מכן רכשה מיניבוס עם 20 מקומות ישיבה ואחר כך של 26 מקומות ישיבה, משמע כי אין בהגבלה הקלה בתנועות הצוואר שמצא המומחה משום להגבילה בנהיגה, בצורה משמעותית.

מסקנתי היא איפוא, כי התובעת לא הוכיחה כי נגרמו לה הפסדי שכר בתקופה שלאחר הנכות הזמנית כתוצאה מהפגיעה בתאונה וכיוון שב"נזק מיוחד" עסקינן, שעל התובעת להוכיחו, אין מקום לפסוק לה מאומה בגין כך.

 

אובדן כושר השתכרות

15.       ב"כ התובעת בסיכומיו ביקש לפסוק בגין ראש נזק זה סך של כ- 78,000 ₪ בחישוב תואם עד הגיעה של התובעת לגיל 69 הממוצע בין עבודתו של עצמאי גיל 70 - לזה של שכיר שלפי גישתו הוא 68 שנים בהתבסס על האמור בת.א. (מחוזי -י-ם) 1482/99  עזבון המנוח אמזלג  סמי ז"ל ואח' נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ, תק -מח 2002 (2) 1426.

ב"כ הנתבעת טען שגיל הפרישה המקובל אצל שכירים הוא 65 ולתובעת נותרה שנת עבודה בודדת עד לגיל זה, ולאור העובדה שבמשך השנים שחלפו מאז התאונה, לא הוכח כי נגרמו לתובעת הפסדי שכר, אין מקום לפסוק לה מאומה בגין ראש נזק זה.

16.       מעדותה של התובעת בבית המשפט (פר' עמ' 9 ש' 10-24) עולה, כי כיום נוהגת התובעת על מונית המסיעה 4 נוסעים ולעיתים על רכב בעל 7 מקומות (פר' עמ' 9 ש' 2-7). עוד עולה, כי בעבר שימשה כקבלן משנה ואילו בעת עדותה עבדה התובעת כשכירה בחב' אמיל הסעות, משמע, כי יש לקבוע את גיל פרישתה לגיל 65. התובעת גם לא הצהירה כי יש בכוונתה לעבוד מעבר לגיל 65, או כי לאחר גיל זה תשוב ותעבוד כקבלן משנה.

            יצויין, כי הנהיגה על כלי רכב אלו, אינה כתוצאה מנכותה, אלא עקב המצב הכלכלי במשק, שהרי התובעת הוכיחה כי לאחר התאונה רכשה כלי רכב גדולים יותר ונהגה בהם.

            יתר על כן. גם אם אקבל טענת ב"כ התובעת לגיל פרישה מאוחר יותר, הגישה היא, כי נכויות נמוכות בשיעור של 5%- 10% אינן משפיעות בהכרח על כושר ההשתכרות (ד. קציר, פיצוים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, עמ' 191). כיוון שבמשך כ-6 שנים מתום נכותה הזמנית, לא הוכח כי לתובעת נגרמו הפסדי שכר,  והמומחה מטעם בית המשפט קבע שלתובעת אין מגבלה תפקודית, אין מקום להציע פיצוי כלשהו בגין אובדן כושר לעתיד.

 

הוצאות

17.       התובעת הצהירה כי הוצאותיה הכוללות הגיעו לכדי 28,012 ₪. ב"כ התובעת זימן לעדות נציג המוסד לביטוח לאומי וכן נציג קופת חולים, על מנת שיעידו אילו מבין הוצאות אלו יושבו לתובעת בהיות התאונה "תאונת עבודה", שעל המל"ל להשיב לנפגע על פי תקנות הבטוח הלאומי (הוצאות למתן טיפול רפואי), התשל"ח- 1978. לתובעת אושרו החזר הוצאות בגין נסיעות בסך של - 1,850 שכ"ח ובנוסף סך של 1,598 ₪ וכן מחצית מעלות רכישת משקפיים, חלף אלה שנשברו לתובעת בעת התאונה.

            בסיכומיו עותר ב"כ התובעת כי בית המשפט יפסוק החזר ההוצאות בגינן המציאה התובעת קבלות והעמיד זאת על סך של 7,060 נכון לשנת 1999.

            ב"כ הנתבעות טוען כי ההוצאות שמבקשת התובעת אין היא זכאית להן, שכן לגבי חלקן המדובר ב"הרחבת חזית" וההוצאות הנוספות לא היתה הצדקה להוציאן.

18.       נבחן ההוצאות שערך ב"כ התובעת בסיכומיו.

            טיפולי שיאצו -  סך של 2,293 ₪.

            ד"ר שרירא שזומן מקופת  חולים ,העיד כי אינו מאשר הוצאה זו, שכן התובעת לא הצביעה על הפנייה לצורך לקבל טיפול זה, אלא הופנתה לקבלת טיפולי פיזיוטרפיה ולא לרפואה אלטרנטיבית.

            לכתב התביעה צירפה התובעת שני מסמכים שעל פיהם מופנית היא לקבלת טיפולי פיזיוטרפיה. יחד עם זאת, יש להניח כי טיפולי השיאצו שניתנו לה היוו תחליף לטיפולי פיזיוטרפיה. התובעת גם העידה כי בקופת חולים נותנים 20 דקות פיזיוטרפיה, וכי עד שאתה מתיישב ומתפשט נותרו 10 דקות ועל כן הלכה לקבל טיפול פרטי (פר' עמ' 7 ש' 22- 27).

            רצוי היה כי לתובעת תהיה הפנייה לקבלת טיפולים אלה.

            אוסיף ואומר, כי רצוי היה כי כל הטיפולים הללו יזכו לאישורו של המומחה מטעם בית המשפט אף אם הדבר נעשה בדיעבד, ואף אם הינו נחשב כרופא קובנציונאלי, אשר דרכי הטיפול האלטרנטיביות אינן בהכרח נהירות לו. אולם אף בהעדר אישרור שכזה, נתון הדבר לשיקול דעת בית המשפט. דומה הדבר למתן המלצה של רופא כי נפגע מסוים יכול להיעזר בשחיה על מנת לשפר תפקודו, ודומני כי יהיו מקרים בהם יאשר בית המשפט הוצאה שכזו בבחינת הקטנת הנזק. אף כאן בקבלת טיפולים אלטרנטיביים, לאחר ששוכנעתי כי התובעת נזקקה להם, ונעזרה בהם, יש מקום להשיב לה הוצאותיה.

            לענין זה נאמר בספרו של המלומד ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, התשנ"ח- 1997 בעמ' 482 כי -

 

                                    "בכל הנוגע לטיפול שהנפגע נזקק לו בזמן סמוך לפגיעה, ניכרת גישה ליברלית מצד בתי המשפט, בהידרשם לאשר הוצאות שהוצאו על ידו. אפשר להסביר את הדבר בהבנה, שיש לגלות כלפי מעשיו של אדם, שנקלע למצוקה באשמו של אחר ואפשר גם ששיעור ההוצאות הרפואיות בעבר, אינו גבוה במידה המצדיקה גישה קפדנית מדי".

 

ובת"א (י-ם) 1063/91  סופר נ' הסנה (לא פורסם - ד' קציר שם, ה"ש 10) נאמר לענין זה כי- "ההלכה אומרת כי המבחן לנחיצותן של אותן הוצאות הוא בעיקרו סובייקטיבי ובתי המשפט מצווים לנהוג  בנידון זה בסלחנות".

            על פי הקבלות שצורפו לתצהירה, ניתנו לה טיפולי השיאצו בחודשים שבסמוך לאחר התאונה, ועל כן יש לאשר הוצאה זאת. הסכום המשוערך להיום, כולל הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאה, מגיע לסך של 3,300₪ (מעוגל).

            טיפולי שיניים- סך של 400 ₪.

            ד"ר שרירא היה נכון לאשר הוצאה זו לו היתה התובעת מגישה מכתב מרופא השיניים בדבר הטיפול שניתן לה (פר' עמ' 1 ש' 16-20).

            על אף שהתובעת הגישה תצהיר עדות ראשית נוסף לא טרחה להמציא מכתב שכזה לקופת חולים ואף לא לבית המשפט. כיוון שעל פי עדות ד"ר שרירא לו היתה ממציאה מכתב שכזה היתה זוכה להחזר, אין מקום לחייב הנתבעת, והתובעת רשאית לפנות לקופת חולים עם מכתב מתאים  לקבלת ההחזר.

            שר"פ - סך של 1,020 ₪.

            על פי הקבלות שצירפה התובעת לתצהירה שילמה את הסכום האמור לד"ר ויקטור רוט - לצורך בדיקה לשם הערכה משפטית כנאמר בקבלה, לאחר שכבר ניתנה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולא לצורך טיפול רפואי.

            בנסיבות שכאלה, איני רואה מקום להורות על השבת הסכום המבוקש.

            צילומים- סך של 150 ₪.

            המדובר בתשלום עבור צילום מיום 07.12.99 מבית החולים "שערי צדק" שם אושפזה לאחר התאונה. צילומים אלו לא הועברו למומחה מטעם בית המשפט, אלא קרוב לוודאי שהועברו לד"ר רוט לצורך אותה "הערכה משפטית". בנסיבות אלה איני רואה לאשר החזר.

            פסיכולוגית- סך של 170 ₪.

            על פי הקבלה שצורפה לתצהיר שולם הסכום האמור ביום 19.03.98, היינו כשלושה חודשים לאחר התאונה. ד"ר שרירא העיד כי טיפול זה אינו ממומן על ידי הקופה.

            אכן התובעת לא טענה בכתב התביעה כי נותרה לה נכות בתחום הפסיכיאטרי, ואף לא ביקשה מינוי מומחה בתחום זה, אולם יכול ונפגע יזדקק לטיפול, ולו חד פעמי כבמקרה דנן, מבלי שתיוותר לו נכות וכיוון שסכום זה אינו מושב על ידי הקופה, זכאית התובעת לקבל השבתו מהנתבעת. סכום זה משוערך להיום, עומד על סך של 250 ₪. (מעוגל).

            משקפיים - סך של 1,579 ₪.

            התובעת צירפה לתצהירה קבלה בגין רכישת משקפיים על סך של 3,195 ₪ מיום 15.07.98. מחצית מסכום זה קיבלה מקופת חולים.

            התובעת נפגעה בתאונה בפניה, לרבות חתכים שבגינם נקבעו לה נכות צמיתה. דומה, כי הסכום המבוקש על ידה הינו סביר בנסיבות הענין, ואם לא קיבלה השבה מלאה מהקופה זכאית היא לקבלת היתרה מהנתבעת. הסכום האמור כשהינו משוערך להיום מגיע לסך של  2,200 ₪.

            פודולוגיה - סך של  630 ₪.

            התובעת הופנתה לנושא מדרסים לרגליה לפודולוגית על ידי רופא אורטופד ד"ר פולק - מקופת חולים מאוחדת, בסמוך  לאחר התאונה, כאשר התובעת עדיין התלוננה גם על כאבי גב תחתון. לאור העובדה כי קיימת הפניה מרופא, וכיוון שהקופה לא השיבה הסכום, תעשה זאת הנתבעת. הסכום המשוערך להיום מגיע לסך של 900 ₪.

 

            לפיכך הנני פוסק כי התובעת זכאית לקבל החזר הוצאות בסך  כולל של  6,650 ₪, נכון להיום.

 

סיכום

19.       על יסוד המפורט לעיל, זכאית התובעת לפיצוי בגין נזקיה והוצאותיה עקב תאונת הדרכים מיום 07.12.97 בסך של 58,150 ₪.

20.       על פי המפורט בנספח לתצהירה השני של התובעת, קיבלה התובעת מהמל"ל במועדים שונים דמי פגיעה ומענקים, סך כולל של 41,295 ₪. סכום זה כשהינו משוערך להיום מגיע לסך של 59,826 ₪ (ראה נספח לסיכומי הנתבעת)

21.       ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי מכיוון שסכום הפיצויים "נבלע" בתקבולים מהמל"ל, יש לדחות התובענה, שכן אינה זכאית ל- 25% כיוון שהיתה עובדת עצמאית ברכבה והינה בכלל "מעביד" לפי סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

            בתשובה לטענת ב"כ הנתבעת, לאחר שבית המשפט ביקש מב"כ התובעת לעשות זאת, נטען כי התובעת הודיעה למל"ל על התובענה והינה זכאית לקבל 25% מהסכום הפסוק.

22.       בסעיף 3 לתצהירה הראשון הצהירה התובעת כי במועד התאונה נהגה ברכבה, רכב הסעת נוסעים, בשעה שהיתה עצמאית. בנסיבות אלה, אין התובעת זכאית לקבל 25% מהסכום הפסוק, שכן אינה צד שלישי במובנו של סעיף 330 (ג) לחוק המוסד לביטוח לאומי [נוסח חדש], התשנ"ה - 1995. ע"א 4081/97 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח משה תמר, פ"ד נג (5) 145; א. ריבלין  תאונות הדרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים, מהדורה שלישית, עמ'  7- 726).

23.       על יסוד האמור לעיל, כיוון שסכום הפיצוי שנפסק לתובעת "נבלע" בתגמולי המל"ל - התובענה נדחית.

24.       בנסיבות הענין - אין צו להוצאות.

25.       המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לב"כ הצדדים.

 



פסקי דין נוספים:


הלכת השנים האבודות

תאונת דרכים מונית בכפר סבא

תאונת דרכים משאית - נכות לצמיתות

האם נפילה ממזלג של טרקטור נחשבת תאונת דרכים?

תאונת דרכים בכוונה תחילה - האם תאונה שהינה אירוע מכוון נחשבת תאונת דרכים? (דין דריסה בכוונה,דריסה מכוונת, מעשה דריסה מכוון)



תגיות: תאונת מיניבוס,תאונת עבודה,תאונת דרכים עם מיניבוס,פיצויים,תחשיב נזק