תאונת דרכים - פגיעה קשה

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ' מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.

תאונת דרכים – פגיעה קשה. להלן סוגיה אשר נדונה בבית משפט השלום בחיפה בפסק הדין שניתן ע"י השופט י. פרידמן

פסק דין

1. התובע יליד 18.2.56, נפגע פגיעה קשה, בתאונת דרכים מיום 27.2.02 (הנתבעת היא מבטחת החובה האחראית לפיצויו). על פגיעותיו ניתן ללמוד מן התיעוד הרפואי וחוות דעת המומחים שסקרו הפגיעה הראשונית. הוא טופל בבית החולים פוריה, בטפול נמרץ, ולאחר מכן הועבר להמשך טיפול במחלקה אורטופדית וממנה למחלקה גריאטרית – לשם טיפול סיעודי ושיקומי. פגיעותיו כללו חבלת ראש עם זעזוע מוח (וככל הנראה – כעולה מחוו"ד ד"ר עמיקם טל – גם פגיעה בדרגה כלשהי בהכרה), שברי דפורמציה של הקרסוליים ושל ברך שמאל, כריתת טחול, חתכים באונות הכבד, שבר באף, שבר בצלע ונוזל פלויראלי בראת ימין. התאונה עצמה וכן הכיסוי הביטוחי אינם שנויים במחלוקת (בכפוף להצגת תדפיס ממשרד הרישוי לגבי תוקף רישיון הנהיגה של התובע במועד התאונה).

2. מנין ימי האשפוז שבעקבות התאונה: 61 יום.

3. עיסוקו של התובע במועד התאונה: פועל תחזוקה במועצה מקומית בועיינה נוג'ידאת. בנוסף, נטען שהפעיל מוסך בחצר ביתו, כאשר הכנסותיו מהפעלת אותו מוסך לא דווחו, ולו חלקית, לרשויות המס. טענה אחרונה זו שלו ואומדן הפגיעה בכושר השתכרותו מקימות המחלוקות העובדתיות העיקריות הנצרכות להכרעה בתיק.

4. כאמור, התובע כבן 46 במועד התאונה, ובן 52 כיום.

5. מונו מומחים מטעם בית המשפט במספר תחומים, ולהלן קביעותיהם, לעניין הנכויות הצמיתות:

א. בתחום האורטופדי – מונה ד"ר צינמן שקבע נכות אורטופדית משוקללת בשיעור 51%, בחלוקה הבאה:

15% - בגין מצב לאחר מצב לאחר שבר בירך שמאל (עקב החיבור גרוע של הפמור וההגבלה בתנועה של הברך)

10% - בגין חיבור בעמדה גרועה של השבר בקרסול שמאל.

20% - בגין השברים בעקב ימין

20% - בגין השבר בעקב שמאל.

המומחה מציין כי השבר המרוסק בעצם העקב בשני הצדדים התחבר בעמדה גרוע והביא לאי סדירות של המפרק הסובטלרי, והדבר גורם להגבלה ניכרת בתנועה, מלווה בכאבים. המומחה ציין כי התובע נעזר בקביים.

ב. בתחום הפסיכיאטרי – מונה ד"ר עמיקם טל. המומחה קבע 30% נכות צמיתה, אלא שחלקה הארי של נכות זו יוחס על ידו למצב רפואי של התובע הקודם לתאונה (התובע טופל טיפול פסיכיאטרי אף עובר לתאונה). המומחה יחס אפוא לתאונה רק שליש מהנכות הנפשית הכוללת שמצא, היינו 10%.

ג. בתחום הפנימי – מונה פרופ' עינת, שייחס לתאונה נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 27% לפי החלוקה הבאה:

10% בגין כריתת טחול

10% בגין הידבקויות או הפרעות בחלל הבטן לאחר ניתוח או פציעה, כאשר המומחה הכיר בקיומן של הפרעות בינוניות כגון תקופות של שלשול, עצירות או מטאוריזמוס

10% בגין טחורים חיצונים או פנימיים עם דמומים שכיחים

ד. בתחום א.א.ג - מונה פרופ' יואכימס שקבע כי התאונה לא הותירה נכות. כך קבע אף פרופ' ירניצקי בתחום הנוירולוגי.

6. הנכות הרפואית הצמיתה עומדת אפוא בשקלול על 67.87%. שני הצדדים אינם חלוקים על הנכות הרפואית, והמחלוקת היא בשאלת התפקודיות. לטענת הנתבעת הנכות בתחום הפנימי כולה, אינה תפקודית, ואת הנכות התפקודית הכוללת הנובעת מן התאונה יש לאמוד בשיעור שאינו עולה על 30%.

א. אקדים המאוחר ואומר כי שוכנעתי שהתובע אכן הפעיל מוסך בחצרו. תעסוקה זו הנה פיסית באופייה. אלא שאף אלמלא הייתי שועה לטענה זו, וקובע שעיסוקו היחיד והבלעדי של התובע עובר לתאונה היה כפועל תחזוקה במועצה המקומית – הרי שאף עיסוק זה הנו עיסוק פיסי מובהק. לכך יש להוסיף גם הנקודות הבאות, שעה שבאים לאמוד השפעתה התפקודית של הנכות הרפואית.

ב. התובע בעדותו הותיר בי רושם של אדם אינטליגנטי כשלעצמו, אך כזה שספק רב בעיני אם מתאים הוא לעבודה משרדית או עיונית, הן לאור ניסיונו התעסוקתי אך לא פחות מכך לאור תזזיתיות המאפיינת אופיו ואורחותיו, ובאה לידי ביטוי גם בעדותו עת נחקר בחקירה נגדית; עדות שנשאה אופי ססגוני משהו. העדות כשלעצמה היתה קולחת. התרשמותי היתה שאין מדובר ב"הצגה" לצרכי רווח משני. התרשמות זו מקבלת חיזוק מחוות דעתו של ד"ר עמיקם טל שהתרשם שהתובע סובל מהפרעות אישיות ושימוש בסמים (בעברו – התובע טוען שנגמל) כמרכיב של אותה אי יציבות, הפרעות התנהגות שלאחר חבלת הראש שסבל בתאונה, תגובה פסיכולוגית של חרדה ודיכאון בעקבות התאונה ואובדן יחסי של העצמאות. בעמ' 7 של חוות דעתו, אבחן התנהגות חסרת מנוחה ותזזיתית ואי שקט פסיכומוטרי בולט, עם תגובות רגשיות בולטות שצוינו. עוד ראוי לציין כי המומחה מצא שהתובע סובל מהפרעות ריכוז וזיכרון, אם כי המומחה לא הלך שולל אחר ניסיונו של התובע להעצים במידה מסוימת סימפטומים אלה (עמ' 8 למעלה לחוות דעתו).

משכך, יש להתייחס בזהירות לטענות המבקשות לגמד השפעתה התפקודית של הנכות הרפואית, שנקבעה בשיעור גבוה, ובפרט ככל שהדברים אמורים בנכות האורטופדית. נזכור שהתובע סובל מנכות פסיכיאטרית משמעותית בשיעור 30%. לא נעלם ממני שהנכות הפסיכיאטרית שיש לייחס לתאונה הנה בשיעור 10% בלבד. הדברים נאמרים בשלב זה לצרכי אומדן ההשפעה התפקודית הנודעת לנכות האורטופדית, שאינה עומדת בבדידותה. התובע סובל מנכות פסיכיאטרית משמעותית, שללא ספק מגבילה אותו בתחומי העיסוק הבאים בחשבון, ומקרינה לרעה הן על מגוון העיסוקים שביכולתו לעסוק בהם, והן על יציבותו התעסוקתית הפוטנציאלית בשוק העבודה. על רקע זה מקבלות ההגבלות הניכרות מהן סובל התובע בתחום האורטופדי משמעות ניכרת. לטעמי, ההשפעה התפקודית הנודעת לנכות האורטופדית בנתוניו הספציפיים של התובע, עולה על שעור הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה בתחום זה.

ג. ביחס לנכות הנפשית כשלעצמה – הרי שלטעמי נודעת לה משמעות תפקודית, אלא שאין לייחס לה נכות תפקודית העולה על החלק באותה נכות שהוסב בתאונה, היינו 10%.

ד. מקובל עלי, שאף בעיסוק פיסי, לא ניתן להתייחס לנכות שנקבעה בתחום הפנימי כנכות תפקודית באופן מלא. לגבי הנכות שעניינה בטחורים – לא מצאתי בה פן תפקודי כלשהו, והיא תבוא לידי ביטוי אך לעניין הנזק הלא ממוני.

עם זאת לגבי כריתת הטחול (ובמידת מה אף לגבי ההפרעה בחלל הבטן), אני סבור שלא יהא נכון לאיין כליל השפעתה התפקודית הפוטנציאלית של נכות זו. כריתת הטחול עשוי שתביא להחלשת המערכת החיסונית וסיבוכים נובעים אפשריים, או היעדרות מוגברת מעבודה פשוט מחמת תדירות גבוהה יותר של מחלות, ולו שגרתיות. נכון יהא לפסוק סכום גלובאלי צנוע שישקף את הפגיעה הפוטנציאלית, בכושר השתכרות: פגיעה שאם תתממש עשויה היא להביא למגבלה תפקודית של ממש, ומאידך – עשוי גם שלא תגביל כלל הנפגע בתעסוקתו העתידית. אציין בקצרה שדרך המלך בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), המשמשות כקריטריון מקובל לצרכי אומדן הנכות בתיקי נזקי גוף, הנה שהנכות הרפואית מוענקת בגין מגבלות קליניות כאלה או אחרות. אמנם אין מדובר בכלל גורף שלא ימצאו לו חריגים (למשל צלקת מכערת ולא מכאיבה אף לא רגישה, המצויה באזור שברגיל יכוסה בבגדים ובכל זאת תזכה ב 10%, חרף אי תפקודיותה, לפי פריט 75(1)(ב) לתוספת לתקנות הנ"ל). אך חרף זאת, זוהי דרך המלך. לפיכך יש טעם לשאול מדוע קובעות התקנות 10% נכות בגין כריתת טחול, שכשלעצמה אינה מגבילה קלינית ואינה מכאיבה. התשובה היא שככל הנראה טעם הדבר הוא באותו פוטנציאל לסיבוך עקב החלשת המערכת החיסונית. בנתונים אלה, כשמחד אין מגבלה ממשית הנודעת לעת הזו לכריתת הטחול, ומאידך פוטנציאל הפגיעה עקב החלשת מערכת החיסון קיים ברמה החורגת מהיפותזה רחוקה גרידא, ראויה היא הדרך של פסיקת סכום גלובאלי בגין כריתת טחול. אמנם אין לגלות אחידות בפסיקת בתי המשפט ביחס לאומדן התפקודיות (אם בכלל) הנודעת לכריתת טחול. אך הדרך של פסיקת סכום גלובאלי צנוע בגין פגימה זו, או קביעת נכות תפקודית בשיעור נמוך מאותם עשרת האחוזים המחויבים רפואית בשל כריתת הטחול, ננקטה כבר לא אחת. ראה למשל ע"א 5429/90 יוחאי לוי נ' ציון חברה לביטוח (פסיקת סכום גלובאלי לעתיד בשיעור 10,000 ₪ - כאשר שערוך סכום זה בהצמדה בלבד להיום, מיום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי מניב 27,000 ₪ בקירוב) ; ת.א. 423/00 (מחוזי חי') מאיה ציצילנצקי מ' מזרחי טיראן ; ת.א. 1445/96 (מחוזי י-ם) מריאנה ויסלייב נ' ולדימיר גורביץ; ת.א. 825/93 (מחוזי חי') אלקיים יניב נ' אררט; ת.א. 319/93 (מחוזי י-ם) אימן אבודיה נ' צור שמיר חברה לביטוח. סבור אני שיהא זה הולם לקבוע סכום גלובאלי בשיעור 25000 ₪ בגין פחיתת מה בכושר ההשתכרות הנובעת הן מכריתת הטחול והן מן הנכות שעניינה ההפרעות בחלל הבטני (כאשר לעניין שעורו של הסכום הגלובאלי, ראוי אף להתחשב בגילו של התובע ומנין שנות ההשתכרות שנותרו עד גיל הפרישה). מעבר לסך כספי זה לא תובא אפוא הנכות בתחום הפנימי במניין הנכות התפקודית, ולא תגדיל שעורה, ואף לא שיעור הפסד ההשתכרות לעבר.

ה. לצורך אומדן הנכות התפקודית ראוי גם לזכור שהשכלתו של התובע, כעולה מחוו"ד ד"ר טל, מסתכמת ב 15 שנות לימוד, במגמת מכונאות.

ו. עוד אציין כי כעולה מסיכומי הצדדים, ואף מעדות התובע (עמ' 9 לפרוטוקול) לא שנוי במחלוקת שהנכות הכללית הפסיקה הגמלה החודשית. ציינתי נתון זה למען שלימות התמונה, אף כי קביעות הנכות הכללית אינן בבחינת חוות דעת רפואית קבילה לצרכי הליך זה. יש לזכור גם שעברו הרפואי של התובע עובר לתאונה, כלל שימוש בסמים, וטיפולים פסיכיאטריים, וד"ר טל מציין שימוש בתרופות שינה, הרגעה נוגדי דיכאון וסמי מרץ בין 1991 ל 2000. כאמור המומחה בתחום הפסיכיאטרי העריך ששני שליש מן הנכות הכוללת שמצא יש לייחס לגורמים שאינם פרי התאונה, וציין שהתובע ישב 7 שנים בכלא בגין הרשעתו בהריגה (לדברי התובע לד"ר טל היה הדבר במהלך קטטה, כאשר השתחרר ממאסרו בשנת 91'. נתון זה עלה אף במהלך חקירתו בפני – עמ' 4 לפרוטוקול ישיבת ההוכחות). עוד אציין שד"ר טל אזכר בחוות דעתו היסודית והזהירה גם חבלות גופניות נוספות בעבר הרפואי, שכללו נפילה מקומה שנייה, תאונה עם איבוד הכרה, ומספר תאונות נוספות. התובע נחקר והעיד על תאונות אלה (עמ' 5 ו 8 לפרוטוקול).

ועם זאת אין להפריז בהשפעת עברו של התובע, על מכלול בעיותיו, ולו במובן זה שלדברי התובע כיום אין הוא משתמש בסם כבר שנים מסוף שנת 2000 עת החל טיפול גמילה (אין ראיה לסתור טענה זו שלו, שנזכרה בעמ' 4 לפרוטוקול ישיבת ההוכחות, והיא מקבלת תמיכה מסוימת מכך שהמרשמים שניתנו לתובע לתרופות הרגעה ונוגדי דיכאון מגיעים רק עד שנת 2000, כעולה מחוו"ד המומחה הפסיכיאטרי). יש להוסיף כי עברו לא מנע ממנו להשתכר לפרנסתו בשני מקומות: כפועל במועצה המקומית שם הועסק מפברואר 1996 מהלך שש שנים תמימות עד לפגיעתו בתאונה (מועד תחילת העבודה אף צוין בתלושים), וכבעל מוסך, אותו הפעיל לאורך שנות התשעים ועד לפגיעתו בתאונה נשוא תיק זה.

התובע אינו עובד מאז התאונה, לטעמו בגין מגבלותיו הנובעות מן התאונה. הנתבעת מנסה לייחס זאת לרצונו לזכות בפיצוי מוגדל בהליך זה. הנתבעת מפנה לדברי התובע לפיהם הוא מעביר כיום זמנו בבטלה: עולה למועצה לשתות קפה, נוסע לת"א לבקר ידידה, נוסע לחיפה ולים. בנוסף העיד התובע שהוא מקווה לפתוח עסק בכספי הפיצויים בהם יזכה עם תום משפטו. לטענת הנתבעת מסתפק התובע בהכנסותיו ממומו, המסתכמות (לפי עדותו) לערך ב 1200 ₪ הבטחת הכנסה, 270 ש"ח מענף ניידות ועוד 1000 ₪ לערך מביטוח תאונות אישיות, כאשר לגישת הנתבעת הכנסות אלה מזדהות כמעט עם הכנסותיו מהמועצה, ולפיכך כדאי לו לתובע לשבת בחוסר מעש, מתוך תקווה לזכות בפיצוי מוגדל בהליך זה. לצרכי אומדן התפקודיות מפנה הנתבעת גם לכך שרישיון הנהיגה של התובע לא נשלל, והוא נוהג גם היום לדבריו.

אכן אין לשלול שקול אפשרי לרווח משני, אך מאידך אין להמעיט במגבלות האובייקטיביות שנודעות לנכות הגבוהה שגרמה התאונה, ולתקופת הסתגלות ארוכה בה יש צורך. מדובר בפגיעה קשה, רב מערכתית, שהותירה נכות רפואית בשיעור גבוה, ושינתה ללא ספק אורחות חייו של התובע, הן ברמה היומיומית והן במישור התעסוקתי. אין ספק שלתעסוקה פיסית מובהקת – לא מסוגל עוד התובע במומו. וכי כל ניסיונו התעסוקתי עד היום מתמצה בתעסוקה פיסית דווקא, ומבנה אישיותו מתאים לה. נזכור גם שעברו הנפשי של התובע שוקלל כבר כדבעי ע"י המומחה הפסיכיאטרי, ולפיכך יוחס רק שליש מהנכות הנפשית הכוללת לתאונה נשוא תיק זה.

ז. צירוף הנתונים שלעיל מביא אותי לכלל מסקנה שאמנם לא נכון יהא לקבוע שהתובע איבד כליל את כושר השתכרותו. אך הנכות התפקודית שיש לייחס לתאונה בנתוניו הספציפיים של התובע הנה גבוהה, וראוי להעמידה על 65% (הנכות הרפואית המשוקללת בתחומים האורטופדי והפסיכיאטרי בלבד, עולה כדי 56%, וראיתי כאמור לנכון לייחס השלכה תפקודית לנכות האורטופדית בשיעור גבוה יותר משעור הנכות הרפואית בתחום זה).

עתה נשאלת השאלה – מהו בסיס השכר שראוי שיובא בחשבון.

7. עמדת ההלכה הפסוקה ביחס להכרה בהכנסות לא מדווחות של הניזוק:

ההלכה מתייחסת בחשדנות טבעית לטענתו של הניזוק בגופו, לפיה השתכר עובר לתאונה נשוא התיק בשיעור העולה על הכנסותיו המדווחות. לגישה זהירה זו מספר טעמים מובנים שעל חלקם אעמוד:

א. מן הפרספקטיבה של השבת המצב לקדמותו במידת הניתן, כפי תכליתם של דיני הנזיקין, יש לזכור שיש לנפגע אינטרס להאדיר הכנסותיו הנטענות בתקופה שעובר לתאונה; הכנסות שתשלכנה על בסיס ההשתכרות, שיובא בחשבון לצורך חישוב הפיצוי. מן האידך גיסא, מעצם הטענה שמעלה הנפגע עולה שמדובר במי שלא היסס לדבריו שלו, להעלים הכנסה, כדי להימנע מתשלום מס אמת. משכך, ראוי לבחון בקפידה טענתו של תובע להכנסה לא מדווחת, שהרי אחת מן השתיים: או שהטענה בדבר הכנסה לא מדווחת כוזבת, ומונעת משיקולי תועלת במשפטו או שלחילופין נכונה היא. גם במצב אחרון זה בו מתקבלת הטענה, מדובר במי שלא היסס להעלים הכנסה או לדווח דיווח כוזב לרשויות המס; שאז ראוי להתייחס בזהירות לטענותיו בדבר היקף ההכנסה הלא מדווחת, גם כשהתקבלה טענתו שההכנסה לא דווחה, כולה או חלקה. אוסיף גם שמן הפן הראייתי קל למדי לטעון להיקף מוגדל של הכנסה לא מדווחת בהבל פה, תוך ניצול העובדה שבחלק ניכר של המקרים בהם נטען להכנסה לא מדווחת, אין לצפות הגיונית לקיום תיעוד מהימן לו יכול בית המשפט לייחס משקל של ממש. יוצא שכך או אחרת – ראוי שהבחינה תהא זהירה.

שיקולים אלה הם שיקולים "פנימיים" הנוגעים למערך היחסים בין בעלי הדין הניצים, בפרספקטיבה של הדין הנזיקי המהותי החל.

ב. שיקול "חיצוני" שיש לאזכר הנו עצם ההכרה בהכנסה לא מדווחת, לצרכי קביעת

בסיס ההשתכרות במשפט אזרחי בגין נזקי גוף. זאת גם כשהעיסוק במסגרתו הופקה ההכנסה הלא מדווחת, הנו עיסוק כשר וחוקי כשלעצמו (אם לא נביא בחשבון שיקולים כגון ניהול עסק ללא רישיון). נמצא שחוטא בעל הדין לחובתו לשלם מס אמת, ולעת כניסתו לאולם בית המשפט (מכל המקומות), מבקש הוא עוד שבית המשפט יכיר באותה הכנסה לא מדווחת לצורך הגדלת בסיס ההשתכרות שישמש לחישוב הפיצוי. חוסר הנוחות של בית המשפט מקבלת טיעון מעין זה של נפגע במשפט נזיקין – הנו חוסר נוחות (ושמא יש להוסיף גם חוסר נחת) מובנה.

אלא שבסופו של יום, קביעת ההלכה היא שהענשת החוטא בהעלמת הכנסות – לא לדין הנזיקי היא מסורה, אלא למסגרות אחרות שמעמיד הדין. לפיכך ובהיעדר נתונים קיצוניים, כגון לעת קיום הכלל של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" (על הקריטריונים ליישום כלל אחרון זה - ראה ע"א 2242/03 אורה אברהם נ' עדנאן רשאד (פרסום נבו)), גובר השיקול של השבת המצב לקדמותו. ההלכה קובעת שיכול תובע לנסות ולהוכיח במשפטו שאכן השתכר בשיעור העולה על הכנסתו המדווחת (לרבות לנסות ולהוכיח הכנסה מעיסוק שלא דווח כלל), כדי שבסיס ההשתכרות שיובא בחשבון יתאים ככל הניתן למצב העובדתי לאשורו. עם זאת מן הפן המעשי, מציבה ההלכה משוכה לא נמוכה שיש לצלוח כדי להוכיח טענה זו, מבחינת עוצמת הראיות התומכות. עליהן להיות ראיות משכנעות. כך בפרט, כאשר מדובר על ניסיון (אפשרי, אך לא פשוט כאמור) לסתור הודאת בעל דין, שמצאה ביטויה בדיווחים לרשויות כגון מס הכנסה או ביטוח לאומי, עובר לתאונה.

לפירוט ראה פסקי הדין הבאים:

(1) ע"א 200/63 צוף נ' אושפיז פ"ד יז 2400, 2406

(2) ע"א 813/81 ציון חברה לבטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד בוסקילה ז"ל ואח' פ"ד לח (4) 785, 789.

(3) ע"א 4797/92 ריעני נ' מכלוף (אתר נבו), בסע' 7 של פסק הדין.

(4) ראה בפרט ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489, בעמודים 495-500 שם ניתן פירוט למכלול השיקולים המשחקים בזירה.

(5) ע"א 8639/96 אריה חב' לביטוח נ' קרדוניס תק-על 98(3) 216

בע"א 5149/94 הסנה נ' אלברט לוי (אתר נבו) נאמרו הדברים הבאים:

"לא אחת הבהרנו בפסיקתנו כי אדם המדווח על הכנסותיו לשלטונות המס מוחזק כמי שמדווח אמת ולא כמי שמוליך שולל את שלטונות המס בזדון ובמרמה. בתביעת נזיקין, כאשר נדרשים לחשב הפסד השתכרות של תובע הנזק, ראוי לבסס את החישוב על השתכרות שהתובע עצמו הצהיר עליה לשלטונות המס. אכן, מטרת הפיצוי בתביעת נזיקין היא להעמיד את התובע במצב כלכלי, שהיה, לפי ההערכה, מצוי בו אלמלא התאונה, אולם חישוב הנזק הזה אינו יכול להיעשות על פי הערכות והשערות, או על פי תחושות, אלא הישוב זה צריך להתבסס על ראיות בדוקות המאפשרות, ככל שניתן, מיצוי האמת. ולעניין זה הודאת בעל דין שבהצהרתו לשלטונות המס משקל רב לה, אם לא מכריע. עמדנו על כך לא אחת בפסיקתנו וראה לענין זה, בין היתר, ע"א 200/63 צוף נ' אושפיז פ"ד יז 2400; ע"א 813/89 "ציון" חב' לביטוח נ' עזבון בוסקילה, פ"ד לח(4) 785, ועוד."

באותו פסק דין אף אוזכרה עמדתו של השופט שטרוזמן בת.א 8/88 (מחוזי – ת"א) קלפנר נ' המגן, כעמדה הראויה לתשומת לב. באותו פסק דין שאוזכר הובעה הדעה לפיה אין זה ראוי להכיר בהכנסה לא מדווחת לצרכי קביעת בסיס השכר של הניזוק, בין שמדובר בתביעת הניזוק עצמו, ובין שמדובר בתביעת תלוייו. זאת לבל יצא חוטא נשכר, ויהא מצבו אף עדיף על פני זה של אזרח שומר חוק. עמדה זו אמנם לא התקבלה בהלכה. אלא שאף בהתייחס להלכה כמתכונתה נאמר כי -

"אם הלכה היא ונגזר על בתי המשפט להכיר בהכנסות הבלתי מדווחות כהכנסות ראויות לפיצוי - חובה על בתי המשפט להניח את האפשרות שבאחד הימים מעלים המס ייתפס, ספריו ייפסלו, שומות חדשות וגבוהות תוצאנה לחובתו, רכושו יעוקל, הוא ייענש, ייקנס וייאסר, פרנסתו תקופח, מסלול הקידום הרגיל שלו בעבודתו ייפגע ומצבו שלו ושל התלויים בו יורע. כך שכרו יצא בהפסדו. והיו דברים מעולם. על פי שיטת חישובי הנזק, המקובלת עלינו, המנסה לצפות את פני העתיד, יש להניח לפחות את האפשרות של קיזוז ההכנסות הבלתי מדווחות לעומת הקנסות, אבדן השתכרות והפסדי הכנסות בגלל השיבושים במהלך החיים הרגיל כתוצאה מההליכים הפלילים, המאסר והקנס הצפויים. כך, אפילו על פי דיני הנזיקין, אין לפצות את הנפגע בתאונה והתלויים בו על הפסדים צפויים בעתיד המחושבים על בסיס של הפסד הכנסה הבלתי מדווחת למס הכנסה".

נאמרו הדברים אמנם כדי להצדיק אי הכרה מעיקרא בהכנסה לא מדווחת, אף מנקודת המבט הפנימית של הדין המהותי, ושל העמדת הניזוק באותו מצב בו היה עומד אלמלא התאונה. אלא שבתי המשפט הלכו לעתים בדרך ביניים, תוך ישום עמדה זו לגופה מחד, אך מבלי לגרוע מן ההלכה, המכירה עקרונית בזכות לנסות ולהוכיח הכנסה לא מדווחת לצרכי קביעת בסיס הפיצוי. כך, כאשר הוכח בראיות משכנעות שיש להכיר בהכנסה לא מדווחת בשיעור כלשהו – בוצעה הפחתה רעיונית מסוימת שביקשה לשקלל הסיכון (שאמנם לא ודאי הוא) שמעלים המס היה נתפס ונאלץ לשלם מחיר כלכלי כבד על העלמות המס. כך מופחת בסיס ההשתכרות בשיעור מסוים – אף כאשר אין מנוס מקביעתו ולו על דרך אומדנא. דרך זו ראויה בעיני.

ראה למשל פסקי הדין הבאים (פורסמו בנבו):

ת.א. 1373/99 (מחוזי – חי') שחוק פהד נ' מדינת ישראל

ת.א. 389/96 (מחוזי – חי') ליאור בן חמו נ' אופיר טוביאנה

ת.א. 1701/01 (מחוזי – ת"א) חנא עאידא נ' חנא חנא

ת.א. 10234/96 (מחוזי – חי') יוסרא אבו מוך נ' אררט חברה לביטוח

עוד מן הראוי לציין שבענייננו אין מתעוררת בעיה ראייתית פורמאלית של סתירת הודאת בעל דין, שכן הטענה היא לעיסוק שלא דווח מעיקרא לרשויות, כך שלא הוגשו לביטוח הלאומי או לרשויות המס דיווחים לגבי עיסוק זה, המשקפים שיעור זה או אחר של הכנסה. ועם זאת לטעמי, לא צריך שיחול שוני בגישה הזהירה שעל בית המשפט לנקוט או ברף הראיתי הנדרש לשם שכנוע בית המשפט בטענה של "הרווחתי בשחור". אין סיבה שמצבו של מעלים מס שלא הגיש כל דיווח לרשויות יהא עדיף מבחינה ראייתית על זה של מעלים מס שדיווח על הכנסתו מעיסוקיו, אלא שדיווח בחסר.

8. מן הכלל אל הפרט: טענתו של התובע להפעלת מוסך בחצר ביתו שכל הכנסותיו לא דווחו לשלטונות המס – מוכחשת כאמור ע"י הנתבעת. עדות התובע הותירה רושם אמין ביחס לטענה לפיה הפעיל המוסך, אם כי אין בכוונתי לשעות להיקף ההשתכרות מהמוסך הנטען על ידי התובע, בשיעור 7000 ₪ לחודש בממוצע.

בהקשר זה יש לזכור שהתובע עבד במשרה מלאה כפועל תחזוקה במועצה המקומית, משנת 1996 ועד לפגיעתו בתאונה ב 2002. צורפו תלושי שכר. ממוצע השכר במועצה בששת החודשים שעובר לחודש הפגיעה עמד על 3738 ₪ - מעט יותר משכר המינימום. התובע העיד כי לא נהג לחסוך אלא היה "שורף" את כל משכורתו וסכומי המזומן שקיבל מהפעלת המוסך, על מנעמי החיים. סביר מאד להניח שלו הצליח התובע להגיע להכנסה "נקייה" של 7000 ₪ (כפול מעבודתו במועצה) רק מהפעלת המוסך, בשעות המעטות יחסית שהיה יכול להפעילו מעבר לעבודתו במועצה, היה התובע מקדיש מלוא זמנו למוסך, ולא עובד בשני מקומות. התרשמותי היא שהתובע דאג ל"השלמת הכנסה" באמצעות הפעלת מוסך קטן, ולא מעבר. אלא שקביעה זו נוגעת להיקף ההשתכרות הלא מדווחת ולא לעצם הפעלת המוסך.

התובע ציין בתצהירו כי היה המכונאי היחיד בכפר, וכך צבר לו קהל לקוחות. צורפה גם תעודת מקצוע ממשרד העבודה המלמדת על כך שלתובע הוכר סוג 3 במכונאות רכב משנת 1992. הוא נחקר על נושא הפעלת המוסך בעמודים 11 עד 13 לפרוטוקול, וטען כי לא צירף את כל הכרטסות אלא רק את אלו שהצליח לאתר, מה גם שלא ערך כרטסת לכל לקוחותיו: כך למשל למי שקנה רכב חדש ובא לעשות אצלו טיפול ראשוני – לא היה פותח כרטסת שכן סביר שלא יזקק לטיפול נוסף לרכב מהלך שנתיים. עוד הודה כי אין בידיו רישום על הכנסותיו עובר לתאונה.

מטעמו של התובע הוגשו 17 תצהירים של אנשים שהביאו רכבם לטיפול במוסכו. לחלק מן התצהירים צורפו כרטסות ידניות שאיתר התובע, של הטיפולים שניתנו במוסך, ועלותם. מדובר בכרטסות שניהל התובע, כאשר המצהירים השונים מעידים על תאריכי הטיפולים לפי הכרטסות (כל מצהיר מתייחס לטיפול או טיפולים בתאריכים שונים). התאריך המוקדם ביותר הנזכר בתצהירים מבחינת טיפולים שטיפל התובע ברכבים הנו בשנת 91'. חלק מן המצהירים מספרים על מספר טיפולים בודד בשנות התשעים, וחלק מציינים שנהגו לטפל ברכבם אצל התובע דרך קבע עד שנפגע בתאונה. חקירתו הנמרצת של ב"כ הנתבעות לא סתרה התמונה הכללית שציירו העדים : תמונה שאוששה הטענה בדבר הפעלת המוסך בחצר.

כך למשל נחקרה מי שברכבה נהג התובע לעת התאונה, וספרה כי מסרה לו הרכב כדי שיעבירו טסט ויתקן מה שצריך, ושלמה לו 350 ₪; כאשר נהגה גם להשאיל לעתים רכבה לתובע לנסיעות פרטיות (התובע הנו ידידה המוכר לה כמי שעבד עמה במועצה). העדה לא זכרה את שנת התאונה ואמנם לא צורף כרטיס טיפולים לתצהירה, והעדה אף לא התיימרה לזכור את מכלול הסכומים ששלמה לתובע מהלך השנים מלבד הסכום ששלמה לתובע במזומן בפעם האחרונה (היות ומדובר היה ביום התאונה ממש). העדה העידה שנהגה למסור רכביה במהלך השנים לתובע כדי שיעבירם הטסט, וטפלה אצלו לא פחות מ 10 פעמים. העיד גם ראש המועצה, שהעיד אמנם שלא קרא תצהירו, ולפיכך נפל אי דיוק בשאלה איזה טיפולים היה מטפל אצל התובע ואיזה במוסך מורשה. אך עדותו הותירה רושם אמין, והתמונה המצטיירת היא שנהג לטפל ברכביו באופן "מעורב". טיפולים תקופתיים נהג לטפל לפעמים במוסך מורשה, ולפעמים אצל התובע, ובעיות "נקודתיות" ברכבו – נמסרו לרוב לטיפולו של התובע.

הנתבעת מלינה על אי צירוף כל הכרטסות שניהל התובע, אך סביר שבחלוף השנים קשה לאתר כל כרטסת וכרטסת, ושמא להביא עוד עשרות אנשים לעדות – כל אחד על הכרטסת שלו. די לטעמי בתצהירים שהוגשו ובעדות המצהירים והתובע, שהותירו במצטבר רושם ברור שאין מדובר בסיפור שנרקח לצרכי הליך זה, אלא בתמונה אותנטית לפיה הפעיל התובע מוסך בחצר ביתו משנת 91' ועד לפגיעתו בתאונה. ממילא אין לצפות לדיוק מתמטי של העדים בפרטים ובסכומים בחלוף שנים, בעניינים שהם בעלי חשיבות אישית זניחה יחסית מבחינתם של העדים. וממילא יש להניח גם שלו אותרו וצורפו כל הכרטסות לאורך השנים, היתה הנתבעת מעלה תהיות מובנות כשלעצמם לגבי מהימנותן; שהרי היא חולקת אף על אותנטיות הכרטסות שצורפו, וברי כי איש אינו מונע מן התובע לרשום כרטסות לצרכי משפטו, ככל שיחפוץ. אכן, אין לכחד כי קיים קושי מובנה וברור בהערכת היקף ההשתכרות החודשי הממוצע מעבודה לא מדווחת לרשויות המס. אולם הגרסה הבסיסית בדבר עצם הפעלת המוסך בחצר לאורך השנים עד לתאונה – הוכחה באופן משכנע. בנסיבות אין מנוס מהיזקקות לדרך האומדנא, וראוי שהאומדנא תהיה על הצד המחמיר, מן הטעמים שפורטו. כאמור השכר החצי שנתי מהמועצה עובר לתאונה עמד על 3738 ₪. דומני שלא אקפח הנתבעת אם אקבע בסיס השתכרות משולב עובר לתאונה של 6500 ₪ (נטו, לאחר התחשבות ברכיב מס רעיוני שעד 25%, בהינתן העובדה שבתאונת דרכים עסקינן). כך – משתי העבודות גם יחד.

מכאן אגש אפוא לחישוב נזקיו של התובע, בהתייחס לראשי הנזק שנתבעו בסיכומי בא כוחו.

9. כאב וסבל:

לפי 67.8% נכות רפואית, 61 ימי אשפוז וניכוי גיל מעל 30: 133,228 ₪.

10. עזרת צד ג' – עבר:

התובע גר לפני התאונה וגם היום עם משפחתו. אחותו העידה שהוריה מבוגרים, ואת מלאכת משק הבית השוטפת היא עושה כבעבר, אם כי לפני התאונה נהג התובע לעזור במלאכת התיקונים בבית עת התקלקל מקרר או מכונת כביסה. וכיום היא נאלצת גם לגהץ לו. התובע העיד כי יש לו סיוטים ולעתים הוא מרטיב המיטה, וכיום נאלצים בני ביתו לסדר לו המיטה, שלא כבעבר. התרשמותי היא שבכל הכבוד, אין לשעות לטענות בדבר עזרת התובע במשק הבית (שגם לפי הטענות היתה זניחה) , וכי עבודת משק הבית לפני התאונה בוצעה ממילא ע"י אחותו. התרשמותי מהתובע הנה שהעביר את זמנו בעבודה בשני מקומות מחד, ובבילויים מאידך, כפי טענתו שלו, ולא הוא שעזר בבית, לרבות בסידור המיטה או גיהוץ בגדיו. אף לתלונות לגבי הרטבות אין תימוכין בפרק התלונות של התובע שבחוו"ד המומחה הפסיכיאטרי (אם כי תלונה זו נזכרת מפי התובע במסגרת ארבע פניות שלו לייעוץ פסיכיאטרי של בי"ח פורייה, בשנה שלאחר התאונה, ואין לשלול שיתכן שסבל מתופעה זו פרק זמן מוגבל לאחר התאונה).

עם זאת אין לכחד כי עיון בתיעוד הרפואי מעלה כי היה צורך אובייקטיבי בעזרה אינטנסיבית של אחותו בהיקף ניכר בשנה שלאחר התאונה, החורג מגדר ההיקף שניתן לומר עליו שמצופה להושיט לקרוב ללא תמורה, וזאת על רקע המצב הגופני והנפשי כאחד. התובע מודה כי בחודשים הסמוכים לתאונה קיבל עזרה בת שעתיים ביום במימון "אבנר", אך ממילא אין ספק שהיה צורך בעזרה לתקופה ארוכה בהרבה, ובהיקף גדול יותר. לאחר שחרורו מאשפוז חזר לבית החולים לצורך ניתוח הוצאת מקבע חיצוני ברגל שמאל. לאחר חמישה חודשים מתאר מכתב ממרפאות חוץ שהגבס הורד מרגל שמאל. מתצהירי התובע ואחותו עולה שלאחר שחרורו התנייד בבית באמצעות כסא גלגלים ולאחר מכן באמצעות הליכון לקביים, והדבר הגיוני. סבירות הן אף הטענות שבחודשים הראשונים לאחר שחרורו היה קיים צורך אובייקטיבי בעזרה בפעולות הבסיס היומיומיות, צורך שנפל על אחותו. כאשר אף מצבו הנפשי של התובע בעקבות התאונה, בשנה הראשונה (כעולה אף ממסמכי ביה"ח פורייה) היה מצב שביר שבודאי לא הקל על אחותו בטפול בו במהלך השנה הראשונה לאחר התאונה. מדובר אמנם על עזרה ללא תמורה כספית אך לאור היקפה יש לאמוד שוויה הכספי. אומדניו של ב"כ התובע אמנם מופרזים על פניהם אך יש לזכור שמהלך חודשים לאחר שחרורו נזקק התובע לעזרה בפעולות מסיביות והיה מוגבל ביותר בניידותו אף בביתו. למחצית השנה הראשונה שלאחר שחרורו מאשפוז אקבע סכום גלובאלי של 20,000 ₪, ולמחצית השנה שלאחר מכן עוד 10,000 ₪. סה"כ 30,000 ₪ (ערך דהיום).

לאחר תקופה זו ועד היום – איני רואה הצדקה להכיר בצורך בעזרה, כאשר חרף מגבלותיו, התובע יכול להתנייד לבד בביתו, ולו באמצעות קב, להתלבש לבד, להתרחץ לבד ולבצע שאר פעולות היומיום. ומבחינת תעסוקות משק הבית – אלו לא היו מוטלות על כתפיו גם קודם.

11. עזרת צד ג' לעתיד:

גם אם כיום אין לגלות צורך מוגבר בעזרה ביחס למצב שעובר לתאונה, הרי שלא כך פני הדברים לעתיד. יש להביא בחשבון שאף במהלך הדברים הרגיל צפוי היה התובע לעזוב את בית הוריו בשלב מסוים. ואף אם היה נותר בו, ושמא יוותר בו, הרי שלא לעולם חוסן, ובשלב מסוים סביר שאחותו תעזוב. יש להכיר בצורך מוגבר בעזרה בעקבות התאונה הנובע מקושי לבצע עבודות משק הבית המאומצות עקב הקשיים המוטוריים. אעמיד שווי העזרה כאן על שש שעות שבועיות, לפי 4.2 שבועות בחודש, בעלות של 30 ₪ לשעת עזרה. החישוב מניב 756 ₪ לחודש, וסכום זה יהוון בהיוון כפול לתקופה המתחילה מעוד חמש שנים עד גיל 78. בהקשר זה יש לציין כי יתכן שבחלק מן התקופה שעור העזרה המוגבר הנדרש יפחת במשהו מן הסך שנקבע, אך דווקא לעת זקנה (וגם אם נביא בחשבון שממילא קיים צורך מסוים בעזרה לעת זקנה), עשויות המגבלות והבעיות הרפואיות הנובעות מן התאונה כשלעצמן, להגדיל הצורך בעזרה הרבה מעבר לסך שהובא בחשבון. כך שנשמר איזון בסופו של דבר לאורך התקופה.

121,443 ₪ = 756 * 186.79 * 0.86

12. הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים וביקורות – עבר

התובע בסכומיו עתר לסכום גלובאלי שאמנם נראה מופרז, אך הדעת נותנת שנגרמה כאן הוצאה ממשית שיש לאמוד, חרף היות הנזק מיוחד, לאור הצורך בעזרים רפואיים, תרופות, וריבוי הביקורות והטיפולים. אפסוק כאן 8000 ₪, ערך דהיום.

13. הוצאות רפואיות – עתיד

לא הוכח צורך בטיפולים עתידיים. בהקשר זה יש לציין טענת התובע לצורך בניתוח מתקן בגין השבר באפו, שגרם פגם אסתטי מסוים (שאינו מלווה בנכות) לפי חוו"ד המומחה. התובע צירף הצעת מחיר. ואולם לא הונחה כל תשתית בחוות דעת פרופ' יואכימס שמונה בתחום זה בדבר הצורך בניתוח, סיכוייו, עלותו, או היותו מכוסה (או לא) במסגרת סל הבריאות. שום נתון בהקשר זה לא הובא, ומשכך, יש לקבוע שהטענה נטענה אך לא הוכחה.

14. הוצאות נסיעה מוגברות – עתיד

יש מקום להכרה בהוצאות דלק מוגברות, עקב שימוש מוגדל ברכב בנסיעות, בפרט למרחקים קצרים. יש לציין שהתובע זוכה לגמלת ניידות בסך 271 ₪ לחודש (לסיכומי בא כוחו צורף בהסכמה מכתב דרישה של המל"ל שנשלח לנתבעת, ובו שעור הקצבה החודשית והיוונה). ההנחה ההגיונית הנובעת מטיב הנכות האורטופדית והצליעה, הנה שעובר לתאונה יכול היה התובע לגמוע ברגל מרחקים לא גדולים בכפרו, וכיום משמש לו רכבו כרגליים. לא הוצגה חוות דעת לאומדן עלויות מוגברות אלה. חרף זאת אני סבור שבאומדן גס וצנוע ניתן לקבוע סך של 400 ₪ לחודש, כמשקף עלות הנסיעות המוגברת עקב התאונה, הן לצרכים חברתיים והן לטיפול רפואי. החישוב – בהיוון עד גיל 78 (כאשר יש לזכור שמאידך תנוכה בהמשך גמלת הניידות המהוונת).

77,200 ₪ = 400 * 193

14. הפסד השתכרות - עבר

א. בהתחשב בתקופת ההסתגלות הארוכה שנצרכה לטעמי בפן התעסוקתי , אני רואה לנכון להכיר בהפסד מלא לתקופת ארבע שנים ממועד התאונה, עד מרץ 2006.

312,000 = 48 * 6500

סך זה ישוערך על דרך תוספת הפרשי הצמדה וריבית מחודש אמצע של התקופה, היינו מראשון למרץ 2004. החישוב מניב סך של 392,485 ₪.

ב. ממרץ 2006 ועד היום – חישוב לפי הנכות התפקודית:

97175 = 65% * 6500 * 23

בשערוך מחודש אמצע (3/07): 104496 ₪.

סה"כ הפסד השתכרות לעבר: 496,981 ₪.

15. הפסד השתכרות – עתיד:

יש לשערך את בסיס השכר שנקבע על ערך נטו של 6500 ₪, כדי לקבל "שוויו" להיום. החישוב צריך שיעשה על דרך הצמדת השכר. הצמדת סך זה מחודש התאונה (2/02) מניבה סך של 7192 ₪. מדובר בשערוך המקובל לגבי שכר עובד שכיר, כדי להגיע לבסיס השכר שישמש לצורך החישוב של הפסד ההשתכרות לעתיד (ראה ע"א 435/99 שרפמן נ' מדינת ישראל פ"ד נה(3) 193, 197), ואילו כאן חלק מבסיס השכר שנקבע בשיעור "נטו" של 6500 ₪, נובע מההכנסה הלא מדווחת מהפעלת המוסך. חרף זאת, ואף אם יש כאן הטבה שולית לתובע (והדבר בספק), יש לזכור ששעורי המס מאידך, פחתו לאורך השנים. כך שבעניין ניכוי רעיוני של מס הכנסה (עד 25%, וברמת הכנסה זו – בשיעור פחות) – דומה שההטבה "מתקזזת", כשאם יש פער - הוא זניח.

החישוב יבוצע עד גיל 67. לכאורה ניתן לטעון שהתובע יכול היה להפעיל המוסך גם לאחר פרישתו מהמועצה בגיל 67. ואולם יש לזכור שמדובר במוסך קטן, שהופעל על ידי התובע בלבד, ללא עזרה נוספת, וכבר הובא בחשבון שמדובר בתעסוקה פיסית באופייה. משכך סביר שלא היתה נמשכת מעבר לגיל 67.

676,911 ₪ = 7192 * 144.8 * 65%

לסך זה יש להוסיף הסך הגלובאלי של 25000 ₪, המשקף השפעתה התפקודית הצנועה של הנכות בתחום הפנימי. סה"כ הפסד השתכרות בעתיד: 701,911 ₪.

16. סה"כ הנזק: 1,568,765 ₪.

17. ניכויים:

אין מחלוקת בין הצדדים בסכומיהם שיש לנכות תשלומים תכופים ותגמולי המל"ל שהתקבלו בגין התאונה. התובע ציין תגמולי נכות כללית וענף ניידות. לא בא איזכור בסיכומי הנתבעת לתגמולים נוספים העומדים לניכוי מענפים נוספים. משכך יש לראות תגמולי המל"ל שיש לנכות בתורת אלו שפורטו במכתב הדרישה של המל"ל אל הנתבעת (המכתב שצורף לסיכומי ב"כ התובע), ונוגעים לתגמולי נכות כללית וגמלת ניידות מהוונת.

א. תשלומים תכופים: התובע חישב ערכם "נטו" בשיעור 95680 ₪, משוערך ליום הגשת סכומיו. הנתבעת לא חלקה על החישוב בסיכומיה ולא הציעה חישוב אחר. שערוך להיום מביא לסך של 98,890 ₪.

ב. תגמולי נכות כללית: אלו עולים כדי ערך קרן מצטבר של 81,638 ש"ח ₪ נכון ל 7.2.06, לפי מכתב הדרישה של המל"ל שצורף לסיכומי ב"כ התובע. מדובר על קצבה מ 10/03 עד 7/05. יש לשערך בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מחודש אמצע של 8/04, בדומה לדרך השערוך שננקטה לגבי הפסד עבר: החישוב מביא לסך של 98,996 ₪.

ג. גמלת ניידות מהוונת: לפי מכתב המל"ל מדובר על 56,425 ₪.

סה"כ ניכויים: 254,311 ₪.

18. סה"כ לאחר ניכויים: 1,314,452 ₪. אני מחייב הנתבעת לשלם לתובע סך זה, וכן 13% ומע"מ מסך זה כשכ"ט עו"ד. כמו כן תוסיף הנתבעת לתובע סכומי ההוצאות שנפסקו לעדיו בישיבת ההוכחות. הצדדים ישאו בחיובי האגרה לפי הוראות התקנות. הסכום שנפסק ישולם בתוך 30 יום, מהיום או מיום הצגת אישור משרד הרישוי לנתבעת לפיו היה לתובע רשיון נהיגה תקף נכון ליום התאונה (לפי המאוחר מבין 2 המועדים).

לפנינו פסק דין נוסף המתאר תאונת דרכים עם פגיעה קשה. להלן סוגיה אשר נדונה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו בפסק הדין שניתן ע"י השופט עמירם בינימיני

פסק - דין

א. רקע הדברים

1. התובע נולד ביום 8.8.49. הוא נשוי ואב לשלושה ילדים. ביום 1.11.98 נפגע התובע בתאונת דרכים, כאשר פגע באוטובוס אשר נסע מלפניו (להלן: "התאונה"). התובע נותר לכוד ברכבו במשך כחצי שעה, עד ששוחרר לאחר שרכבו נוסר על ידי מכבי האש. ממקום התאונה הובהל התובע לבית החולים "אסף הרופא" בצריפין (להלן: "בית החולים"), שם אובחן כסובל משברים בשתי השוקיים, כמו גם ביד שמאל (סעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, להלן: "תצהיר התובע", ונספח יז לתצהיר זה). בעקבות התאונה היה התובע מאושפז במשך 17 יום, במהלכם עבר ניתוח ברגל ימין וקיבוע של שוק שמאל ויד שמאל בגבס. ביום 12.11.98 הועבר התובע ל"מדיקל סנטר" בראשון-לציון למטרת אשפוז שיקומי, ואולם לאחר שהתגלה כי התובע סובל מסכרת שאינה מאוזנת, הוחזר התובע בו ביום לבית החולים, ממנו השתחרר, כאמור, ביום 17.11.98.

2. עם שחרורו מבית החולים הומלץ לתובע להמנע מדריכה למשך שישה שבועות; להמצא במנוחה למשך שלושה חודשים; לבצע פיזיותרפיה במסגרת קופת חולים; ולהגיע לביקורת במרפאת בית החולים לאחר חודש ימים (נספח טז לתצהיר התובע). התובע המשיך במעקב אורטופדי במסגרת בית החולים, במקביל לביצוע טיפולי פיזיוטרפיה (תחילה במסגרת פרטית ולאחר מכן דרך קופת החולים). כחודש לאחר התאונה הוסר הגבס מידו ולאחר חודש נוסף הותקן על רגלו מכשיר קצר למניעת צניחת הרגל, אשר הוחלף מאוחר יותר במכשיר ארוך (סעיף 6 ונספחים יז ו-יט לתצהיר התובע). התובע היה מרותק לביתו ולכסא גלגלים במשך כארבעה חודשים, כאשר בהדרגה הלך מצבו והשתפר והוא יכול היה להתנייד בעזרת קביים, ולבסוף באמצעות קב אחד בלבד. כיום מסוגל התובע ללכת מרחקים קצרים ללא כל אמצעי עזר, למעט מגן ברך, בו הוא משתמש באופן קבוע (סעיף 7 לתצהיר התובע). בנוסף לנזקים הגופניים שסבל התובע כתוצאה מן התאונה, נגרם לתובע גם נזק נפשי, המתבטא בתופעות שונות, כגון עצבנות, חרדות, ביעותים בלילות וכו'. מאז התאונה, סובל עסקו של התובע הפסדים (נספחים עב 1-6 לתצהירו), אשר לטענת התובע הינם תוצאה של חוסר היכולת שלו לתפקד בעסק כבעבר.

3. עצם התרחשות התאונה ושאלת החבות אינן שנויות במחלוקת, אולם לגרסת הנתבעות, מדובר בתאונת עבודה, בגינה היה על התובע לתבוע נזקיו מן המוסד לביטוח לאומי. בנוסף, חולקות הנתבעות הן על שיעור נכותו הרפואית של התובע, כפי שנקבעה על ידי המומחים שמונו מטעם בית המשפט, והן על שיעור נכותו התפקודית, כמו גם על גובה הנזק בכל אחד מראשי הנזק שנתבעו על ידי התובע.

ב. נכותו הרפואית של התובע וקיצור תוחלת חיים

1. נכות בתחום המטבולי ובתחום של אף אוזן גרון

4. לשם קביעת נכותו הרפואית של התובע, מונו על ידי בית משפט זה, מומחים רפואיים בתחום האורטופדי, המטבולי, הפסיכיאטרי ואף אוזן גרון. המומחה המטבולי, ד"ר פסח סגל, קבע בחוות דעתו כי התובע סבל מסוכרת עובר לתאונה, וכי התאונה אף לא גרמה להחמרת הסכרת. עוד קבע המומחה המטבולי כי דרגת נכותו של התובע בגין הסכרת הינה 10% (לפי סעיף 4(3) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, להלן: "התוספת"), וכי בשל מחלת הסכרת, קוצרה תוחלת חייו של התובע ב-5.5 שנים. הצדדים לא ביקשו לחקור את ד"ר סגל על חוות דעתו.

גם המומחית בתחום אף אוזן גרון, ד"ר ענת שץ, קבעה בחוות דעתה כי אין קשר בין התאונה לבין הירידה בשמיעה של התובע והטנטון עליו התלונן. הצדדים לא ביקשו לחקור את ד"ר שץ על חוות דעתה. לפיכך, אני מאמץ את שתי חוות הדעת הנ"ל, וקובע שלא נגרמה לתובע כל נכות בתחום המטבולי או בתחום של אף אוזן גרון, כתוצאה מן התאונה, וכי תוחלת חייו של התובע קוצרה כתוצאה ממחלת הסכרת ב-5.5 שנים, והיא עומדת, לפיכך, על 75 שנים.

2. נכות פסיכיאטרית

5. ב"כ התובע ביקש לאמץ את חוות דעתו של ד"ר נח גונן, המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי (להלן: "ד"ר גונן"), אשר קבע כי לתובע נותרה נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 20%. לעומת זאת, ב"כ הנתבעות טען כי נוכח חוסר מהימנותו של התובע והעובדה שחוות הדעת התבססה בעיקר על תלונותיו הסובייקטיביות, יש לקבוע כי לתובע נותרה נכות נפשית מזערית בשיעור של 5%.

6. ד"ר גונן הגיש שתי חוות דעת וכן השיב על שאלות הבהרה מצד ב"כ הנתבעות. בחוות דעתו הראשונה, מיום 9.10.00, קבע ד"ר גונן כי התובע סובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית וכן מהפרעה דיסוציאטיבית. לאבחנה זו הגיע בהסתמך על תלונותיו של התובע, על המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו, ועל בדיקה פסיכיאטרית שביצע. במסגרת חוות דעתו התחשב ד"ר גונן גם בהתרשמותו מן התובע כבעל רמת מהימנות "מניחה את הדעת". לעניין שיעור נכותו הנפשית של התובע קבע ד"ר גונן כי זו עמדה על 40% בשנה הראשונה שלאחר התאונה, ולאחר מכן על 20% (לפי סעיף 34ג' לתוספת). לאור השיפור שחל במצבו הנפשי של התובע עד למועד הבדיקה הראשונה, ולנוכח הטיפול הנפשי שהמשיך לקבל, המליץ ד"ר גונן לקבוע את שיעור נכותו של התובע לתקופה של שנתיים, ובסופה להעריכו פעם נוספת.

בחוות דעתו השניה מיום 10.6.02 הגיע ד"ר גונן למסקנה כי מרבית הסימפטומים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית עדיין פעילים. כמו כן, קבע ד"ר גונן כי התקפי האימה, אשר נעדרו בעת הבדיקה הראשונה, חזרו והופיעו. לעומת זאת, האבחנה של הפרעה דיסוציאטיבית, שהופיעה בבדיקה הראשונה, לא אוששה בבדיקה השניה. לפיכך, ולאחר שהתחשב גם הפעם ברמת מהימנותו של התובע ובנטייתו לאגרבציה, אשר יכולה להיות חלק מן התסמונת (ראה תשובה 7 לשאלות ההבהרה של ב"כ הנתבעות), קבע ד"ר גונן את דרגת נכותו הפסיכיאטרית של התובע בשיעור של 20% לצמיתות.

8. בעדותו אישר ד"ר גונן כי במהלך הראיון הקליני נותר בו רושם שהתובע מתחמק ונזהר בתשובותיו (עמ' 70 לפרוטוקול). בתשובה לשאלת בית המשפט מדוע למרות זאת קבע לתובע דרגת נכות של 20%, הסביר ד"ר גונן כי התרשם שבכל זאת ישנה עקביות בתשובות מסוימות וכי ישנן תלונות שחזרו על עצמן. הוא הסביר שאדם עם מהימנות לקויה (דרגת מהימנות נמוכה מזו שייחס לתובע) ינסה להקצין הכל, תמיד, ואילו התובע סיפר לו על תופעות שסבל מהן ואשר דעכו עם הזמן (עמ' 70). ד"ר גונן הדגיש כי שאלת המהימנות הינה עניין שהוא מתמקד בו במהלך הראיון הקליני (עמ' 77). כמו כן, נוסף על התלונות הסובייקטיביות של התובע הסתמך ד"ר גונן גם על התיעוד הרפואי שהיה בפניו, ועל אלמנטים אובייקטיביים נוספים, כגון הבעת פניו של התובע, התנוחה בה הוא יושב, וכיוצא באלה סימפטומים המעידים בצורה אובייקטיבית על מצבו הנפשי של אדם (עמ' 77).

עדותו של ד"ר גונן היתה מקצועית, מהימנה והוגנת. לנוכח הספק שעלה לגבי אמינותו של התובע - ספק שד"ר גונן לא התכחש לו - הוא אמר שאם ימצא בית המשפט שרמת האמינות של התובע נמוכה מזו שיחס לו, הרי שדרגת נכותו צריכה לרדת. לנוכח התיעוד הרפואי שהובא בפניו, סבר ד"ר גונן כי בכל מקרה אין להפחית את דרגת נכותו של התובע לאפס, אם כי לא היה ביכולתו לומר איזה שיעור נכות יש לקבוע לתובע במקרה כזה (עמ' 71-72).

9. התובע טען בתצהירו כי מאז התאונה הוא סובל מפחדים וחרדות, מתחושת דיכאון, מהפרעות בשינה, מעצבנות, ועוד כהנה וכהנה הפרעות נפשיות. זמן קצר לאחר התאונה החל בטיפול אצל פסיכיאטר שנתן לו טיפול תרופתי, ובהמשך פנה לטיפול במסגרת מרפאה לבריאות הנפש (סעיף 10 ונספחים מט-סג לתצהיר). בחקירתו הנגדית העיד התובע כי הוא מאוד עצבני, וכי הן בני משפחתו וחבריו והן לקוחותיו טוענים כי הוא "בלתי נסבל", עובדה שתרמה להתערערות יחסיו עם אשתו, לכך שבנו הקטן עזב את הבית, ולכך שחלק מלקוחותיו הפסיקו לעבוד עימו (עמ' 27, 44).

10. למהימנותו המוגבלת של התובע נמצאו יותר מרמזים הן בעדותו ובקביעותיו של ד"ר גונן, והן בעדותו של האורטופד ד"ר שינדלר. כפי שניסה התובע להחמיר את מצבו בעיני ד"ר גונן (אותה "אגרבציה" שציין גונן), כך גם ניסה להחמיר מצבו בעיני ד"ר שינדלר, כאשר התפשט באיטיות מופגנת שלא נמצא לה צידוק רפואי או מוטורי (שינדלר בעמ' 78-79), ועשה "הצגה" כאשר התהלך בעזרת קב או מקל הליכה (שינדלר בעמ' 84). כך גם היתה התרשמותי מן התובע בעת עדותו: לא פעם השיב בצורה מתחמקת או בתשובות בלתי ברורות. כך גם התרשמתי בבירור, למראה קלטות החוקרים בהן נראה התובע מהלך בצורה טובה וללא קב או מקל הליכה, כי התובע הציג עצמו בבית המשפט בצורה חמורה לעומת מצבו האמיתי. לא היתה לו כל סיבה להיתמך במקל הליכה בבית המשפט, בדרכו הקצרה מן הספסל אל דוכן העדים, לנוכח הדרך בה הוא נראה מהלך בקלטות ללא מקל או קב.

עם זאת, ברור מן הראיות שהובאו, והדבר מקובל גם על הנתבעות, כי התובע סובל מדרגה מסוימת, לא-גבוהה, של נכות פסיכיאטרית. התובע היה מצוי בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי במשך תקופה ממושכת, במהלכה נבדק על ידי מספר רופאים. בסמוך לאחר התאונה (24.12.98) פנה התובע לרופא פרטי, ד"ר ויבורסקי, אשר טיפל בו בביתו, ובהמשך פנה למרפאה לבריאות הנפש של קופת חולים כללית להמשך הטיפול. הן ד"ר ויבורסקי והן רופאי המרפאה לבריאות הנפש (התובע נבדק על ידי ארבעה רופאים שונים במרפאה) סברו כולם כי התובע זקוק לטיפול, הן פסיכולוגי והן תרופתי. במכתבה של ד"ר רבקה כהן, פסיכיאטרית מומחית מן המרפאה לבריאות הנפש (נספח ס' לתצהיר התובע), נכתב כי "מדובר על אדם מאד סובל שיש לעשות כל מאמץ להקל ולו במעט על סבל זה". כל אלו תומכים בממצאיו של ד"ר גונן, שנקבעו למרות הסתייגותו מדרגת אמינותו של התובע. לנוכח כל האמור לעיל, ולאור דברי ד"ר גונן עצמו כמפורט לעיל, נראה לי כי יש להפחית את דרגת הנכות הרפואית הפסיכיאטרית של התובע לכדי 10% לצמיתות. אינני מתערב בקביעתו של ד"ר גונן לגבי שיעור הנכות בשנה הראשונה שלאחר התאונה (40%).

3. נכות אורטופדית

11. ד"ר עמוס שינדלר, אשר מונה על ידי בית המשפט כמומחה בתחום האורטופדי (להלן: "ד"ר שינדלר"), הגיש ביום 28.12.00 חוות דעת לגבי נכותו הרפואית האורטופדית של התובע. בחוות דעתו קבע ד"ר שינדלר כי לתובע נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 47.5% לפי החלוקה הבאה: 20% נכות בגין שיתוק בגפה השמאלית התחתונה; 10% נכות בשל התאחות עם סיבוב פנימי של השוק השמאלית; 10% נכות בשל אי יציבות הברך הימנית; 10% נכות בברך שמאל; 10% נכות בגין צלקות. עוד ציין ד"ר שינדלר כי כתוצאה מן התאונה נוצר הפרש של 2 ס"מ באורך הרגליים, אך הדבר אינו מהווה נכות.

12. בעת עדותו הוצגו בפני ד"ר שינדלר קלטות שצילמו חוקרים פרטיים בשנים 2003 ו- 2005 (נ/7), בהן נראה התובע מתהלך ללא קב, אמנם מרחקים קצרים, מגיע למוסך עם רכבו, נכנס לרכבו ויוצא ממנו, מגיע למסעדה ועוד. לאחר הצפיה בקלטת העיד ד"ר שינדלר כי התובע "הולך באופן חופשי, יותר חופשי ממה שהייתי מצפה לראות אותו הולך עם 2 מכשירים על הרגליים", וכי בעקבות הצפיה בקלטת הוא סבור כי בעת שבדק את התובע הלה "עשה הצגה" (עמ' 81, 84). עם זאת, ד"ר שינדלר הבהיר כי גם לאחר צפיה בקלטות הוא אינו סבור שחל אצל התובע שינוי במצבה של הגפה השמאלית (עמ' 82 לפרוטוקול, ש' 21-23, 25). ד"ר שינדלר ביקש לבצע לתובע בדיקה חוזרת לגבי תפקודה של ברך ימין, לגביה קבע לתובע 10% נכות. הוא הסכים גם כי יתכן וטעה כאשר קבע לתובע 20% נכות בגין השיתוק בשוק השמאלית, שכן לתובע נותרה תחושה מסוימת בשוק זו, שמשמעה כי מדובר בשיתוק חלקי בלבד. עם זאת, הדגיש כי גם בהתחשב בעובדה זו, אחוזי הנכות של התובע בגין השיתוק בשוק שמאל אינם נמוכים מ- 15% (עמ' 85 ש' 12-25).

12. לאחר שביצע בדיקה חוזרת לתובע, הגיש ד"ר שינדלר לבית המשפט חוות דעת מעודכנת, ממנה עולה כי הוא נותר בדעתו בדבר אחוזי נכותו של התובע בגין הפגיעה בברך ימין (10%).

13. בסיכומיהם אימצו שני הצדדים את חוות דעתו של ד"ר שינדלר, כפי שתוקנה על ידו בחקירתו הנגדית, ומוסכם עליהם, למעשה, כי נכותו הרפואית האורטופדית של התובע הינה בשיעור 44%. המחלוקת בין הצדדים בכל הנוגע לנכותו האורטופדית של התובע, מתמקדת, אם כן, בנכותו התיפקודית.

14. משקבעתי את שיעור נכותו הרפואית הפסיכיאטרית של התובע בשיעור של 10%, ומשאין מחלוקת בין הצדדים לגבי שיעור נכותו האורטופדית של התובע בשיעור של 44%, אני קובע כי שיעור נכותו הרפואית הכוללת והמשוקללת של התובע הינו 49.6% לצמיתות. בשנה הראשונה לתאונה (עד סוף חודש אוקטובר 1999), שבה היתה נכותו הנפשית של התובע בשיעור של 40% לפי חוות דעת ד"ר גונן, היתה נכותו הרפואית הכוללת והמשוקללת 66.6%.

ד. הנכות התיפקודית ואובדן כושר ההשתכרות

1. עבודתו של התובע לפני התאונה

15. על מנת להעריך את שיעור נכותו התיפקודית של התובע לענין אובדן כושר ההשתכרות כתוצאה מן התאונה, יש לברר תחילה מהם המאפיינים של עבודתו לפני התאונה ואחריה, על מנת שניתן יהיה להעריך נכונה את השפעת הנכות הרפואית על יכולתו של התובע לתפקד בעבודה.

עובר לתאונה עסק התובע ביבוא, יצוא ושיווק של חומרי גלם ומכונות תעשייתיות. הוא נהג לרכוש את המוצרים במכרזים של חברות תעשייתיות בארץ ובחו"ל, ולאחסנם במחסנים בהיקף של כ- 20 דונם שהיו בחזקתו. הוא היה צריך לבדוק את הסחורה בעצמו, להעמיסה ולהביאה ללקוחות או למחסניו ולשפץ את המכונות (סעיפים 11-12 לתצהירו). עדותו של התובע בענין זה נתמכת בתצהירו ובעדותו של מר יוסי עובדיה, פקח במחלקת המכירות במשרד הביטחון, שאישר כי התובע זכה בעשרות מכרזים של משרד הביטחון לרכישת חומרי גלם שונים, כגון שמנים וגריז, עשרות אלפי צמיגים משומשים, מכונות תעשייתיות וציוד חריטה וריתוך. עוד מאשר עובדיה כי פעילות עניפה זו של התובע פסקה לחלוטין מאז התאונה (ראה עדותו בעמ' 20-22).

התובע טען כי הוא היה צריך לבדוק את הסחורה בעצמו, להעמיסה ולהביאה ללקוחות או למחסניו ולשפץ את המכונות (סעיפים 11-12 לתצהירו). בעדותו טען כי כאשר קנה בעצמו את הסחורה, נהג גם להעמיסה בעצמו. לדבריו, בדרך כלל הוא אינו מתווך בלבד בעסקה, אלא קונה בעצמו את הסחורה, ולשם כך עליו גם לבדוק אותה, פעולה הכרוכה במאמץ פיזי (עמ' 42-43). נראה כי בתיאור זה כרוכה מידה של הגזמה. התובע העסיק מחסנאי לפי תצהירו, וספק אם היה פורק בעצמו מכונות כבדות, או עשרות אלפי צמיגי מטוסים, מה גם שלא הובאה כל עדות לכך זולת דברי התובע, שמהימנותם מוטלת בספק.

16. בנוסף על הכנסתו מעסקו, הצהיר התובע כי בשנת 1998 החל לעבוד כקניין עבור חברה ירדנית, במקביל לפעילותו כעצמאי, והשתכר כ- 2000-2,500 דינר לחודש, שהם כ- 12,500-15,000 ₪ (סעיף 14 לתצהירו). התובע הציג תצלומי דרכונו, המעידים כי ביקר בירדן מספר פעמים במהלך השנים 1996-1999 (נספח סז לתצהירו). אולם למרות ביקורים רבים בירדן בשנים אלו, ולא רק בשנת 1998, הצהיר התובע כי החל לעבוד עבור החברה ירדנית רק בשנת 1998. זאת ועוד, התובע לא הציג כל ראיה התומכת בגרסתו הנ"ל, כמו למשל חוזה עם החברה הירדנית, תלושי שכר, או חשבוניות. אישור של חברה ירדנית שצורף כנספח סו' לתצהיר איננו ראיה קבילה, והנתבעות התנגדו לכל הסתמכות עליו. התובע אף לא העיד מישהו מבני משפחתו או מחבריו לשם חיזוק גרסתו הנ"ל בענין עבודתו עבור החברה הירדנית, ולכל הפחות היה עליו לפרט יותר בדבר נתוני ההתקשרות בינו לבין החברה הירדנית. בהצהרתו הכללית של התובע, לפיה בשנת 1998, במקביל לשיקום עסקו לאחר השריפה, החל לעבוד כיועץ וכקניין עבור חברה שמרכזה בירדן, ובדו"ח מס הכנסה לשנה זו (אשר הוכן והוגש בשנת 1999, לאחר התאונה), אין די. לנוכח מהימנותו המוגבלת של התובע, אתקשה לקבוע ממצאים ברורים לגבי עבודתו או השתכרותו כקנין עבור חברה ירדנית.

2. עבודתו של התובע לאחר התאונה ונכותו התיפקודית

17. ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי שיעור נכותו התפקודית של התובע גבוה משיעור נכותו הרפואית, ועומד על 60%. לטעמו, התובע נזקק באופן קבוע למכשיר המונע צניחת כף רגלו השמאלית. הוא מתקשה ללכת למרחקים ארוכים, להלך בשטחים שאינם מישוריים, אין ביכולתו ללכת יחף, ועוד. הפגיעה בתפקודו הפיזי של התובע, כמו גם מצבו הנפשי המעורער, גרמו, לטענת בא כוחו, לכך שעל אף ששב לעבודתו, הרי שפעילות עסקו צומצמה במידה ניכרת. כמו כן, לטענתו, יחסיו של התובע עם בני משפחתו נפגעו אף הם. ב"כ הנתבעות טוען, לעומת זאת, כי נכותו הנפשית של התובע אינה משליכה כלל על תפקודו ואינה פוגעת בכושר עבודתו. לגבי נכותו האורטופדית, סבורות הנתבעות כי הנכות בברך ימין איננה תפקודית כלל, ואילו השלכותיה התפקודיות של הנכות ברגל שמאל הינן בעיקר בעובדה שהתובע אינו יכול להלך יחף. לפיכך, ונוכח העובדה שעיקר עיסוקו של התובע הינו תיווך, רכישה ומכירה של מוצרים, ושעבודתו היא ברובה משרדית-ניהולית, ולא עבודת כפיים, סבורות הנתבעות כי יש לקבוע ששיעור נכותו התפקודית של התובע אינו עולה על 25%.

18. התובע העיד כי הוא נזקק לקב על מנת לרדת במדרגות, להלך בשטח שאינו מישורי, או כאשר הוא הולך למרחק של יותר ממטרים ספורים. בשאר הזמן מסוגל הוא להלך ללא קב, בעזרתו של מכשיר מייצב בלבד (סעיפים 7-8 לתצהירו; עמ' 26-27 לעדותו). אמנם הוא שב לעבודה מספר חודשים לאחר התאונה. אך לדבריו היה זה רק ניסיון לשקם את מה שנשאר מעסקו, ולמעשה הוא לא ממש שב לעבודה (סעיפים 16-17 לתצהיר ועמ' 36 לפרוטוקול, ש' 8-12). משעומת עם הדברים האמורים בחוות דעתו של ד"ר גונן, לפיהם בתחום העבודה המשרדית, בדיקת הסחורה והדרכת העובד, התובע מתפקד היטב, הסביר התובע כי הדבר תלוי היכן נמצאת הסחורה; אם היא נמצאת בקרבתו, הוא יכול לבדוק אותה, וכדבריו: "הידע שלי לא נפגם, אבל התפקוד שלי נפגם" (עמ' 36 ש' 20-23). בתשובה לשאלת בית המשפט בדבר ההיבט הפיזי של העבודה, השיב התובע כי כאשר קנה בעצמו את הסחורה, נהג גם להעמיסה בעצמו (עמ' 42 לפרוטוקול, ש' 16-17), ובהמשך הסביר כי בדרך כלל הוא אינו מתווך בלבד בעסקה, אלא קונה בעצמו את הסחורה, ולשם כך עליו גם לבדוק אותה, פעולה הכרוכה במאמץ פיזי (עמ' 43, ש' 1-6). לעניין מצבו הנפשי העיד התובע, כאמור, כי מאז התאונה הוא סובל מעצבנות רבה, וכי הדבר פוגע ביחסיו עם בני משפחתו ועם חבריו, ואף גרם לניתוק יחסיו עם רבים מלקוחותיו (עמ' 37, ש' 1-2; 11-14). התובע נמנע מלהעיד מי מבני משפחתו, מחבריו או מלקוחותיו לתמיכת טענותיו דלעיל.

19. הנתבעות הציגו שתי קלטות מעקב אחר התובע (נ/7), ושני תצהירים של אבי ניצן אשר צילם את הקלטות. לכל אחד מהתצהירים (נ/5 ו-נ/6) צורף "נספח מעקב ותצפית" בו תאר מר ניצן את המעקב אחר התובע. בקלטות נראה התובע מהלך היטב ללא כל עזרים, אם כי למרחקים קצרים. מר ניצן ציין כי בשני המעקבים שביצע ראה את התובע יוצא את פתח ביתו כשהוא נעזר בקב, ואולם לאחר שנכנס לרכבו ונסע משם, לא הוסיף להעזר בקב כאשר נזקק לצאת מרכבו במשך שעות המעקב. אכן, כפי שציינתי לעיל, התרשמתי מצפיה בקלטות שהתובע הגזים בנוגע למגבלותיו הגופניות. עם זאת, לא יכול להיות ספק בכך שיכולתו של התובע ללכת היטב, ללא תמיכה ולמרחקים שאינם קצרים, נפגעה באופן ממשי, כפי שעולה בבירור מפירוט הפגיעות ברגליו בחוות דעתו של ד"ר שינדלר. התובע סובל משיתוק בגפה השמאלית התחתונה, התאחות לא תקינה עם סיבוב ברגל שמאל, ופגיעה בשתי הברכיים. הצלקות אינן מבטאות נכות תיפקודית.

20. עבודתו של התובע, כפי שתוארה לעיל, כרוכה במאמץ פיזי מסוים של הליכה לצורך בדיקת חומרי הגלם, ולעיתים אולי גם העמסה. מדובר באדם שעיקר עבודתו מחוץ למשרד. כיום, לנוכח נכותו, הוא אינו מסוגל לבצע את כל העבודות הללו בעצמו, והוא יאלץ להעזר לשם כך באדם שילווה אליו. התובע היה בן 49 ביום התאונה, ובעיותיו האוטופדיות, סביר להניח, ילכו ויחמירו עם הגיל.

עם זאת, אינני מקבל טענת התובע כי בעקבות הפגיעה שסבל כתוצאה מן התאונה, נמנע ממנו לבצע את מרבית הפעילויות הנדרשות בניהול עסקו (עמ' 43, ש' 21-22). התובע הינו עצמאי ולכן אינו תלוי במעביד, אשר יסכים להעסיקו על אף נכותו. התובע מסוגל להמשיך לבצע את כל ההיבטים הניהוליים והמשרדיים של עיסקו, וגם על מנת לגשת למכרזים לרכישת חומרי גלם ומכונות תעשיותיות אין צורך, למיטב הבנתי, ביכולות פיזיות מיוחדות. לכל היותר, אם נכונה טענת התובע כי הוא נדרש לבדוק בעצמו כל פריט אותו הוא רוכש, וכי נהג להעמיס המוצרים על רכבו בעצמו, אזי יתכן כי התובע יזדקק לעזרה של אדם נוסף אשר יתלווה אליו בעת בדיקת המוצרים והעמסתם. התובע העיד כי גם עובר לתאונה העסיק מחסנאי אשר ניהל את המחסנים בהם אוחסנו המוצרים, ומכאן שאת פריקתם ממילא לא ביצע בעצמו, ואין זה מן הנמנע שיוכל הוא להעזר באותו מחסנאי גם לצורך בדיקת הסחורה והעמסתה. בהקשר זה יצויין כי בניגוד לגרסת התובע בתצהירו, כי נוכח מצבו הפיזי והנפשי לא ניגש למכרזים חדשים, ולא רכש מלאי חדש (סעיף 16 לתצהירו), הרי עיון בדוחות מס הכנסה שצירף מעלה כי התובע דווקא הגדיל את מלאי עסקו בין השנים 2000 ו- 2001 בצורה משמעותית (נספחים עב 2 ו-עב 4 לתצהיר).

אשר לנכותו הנפשית של התובע. מצבי הרוח מהם סובל התובע, וקשייו בקשרים עם לקוחות, ישפיעו על יכולתו לתפקד במסגרת עסקו בצורה המיטבית. ד"ר גונן העיד כי בחוות הדעת הראשונה מצא שהמצוקות בתחום התעסוקתי חלפו, ואולם בחוות הדעת השניה, חזרו ונשנו סימפטומים שחלק מהם פגע בתפקודו התעסוקתי (עמ' 73 לפרוטוקול, ש' 13-15). לשאלת בית המשפט, האם חלק מתוך 20 אחוזי הנכות לצמיתות אותם קבע לתובע, הינם בגין מצבו התעסוקתי, השיב ד"ר גונן בחיוב (שם, ש' 18-19). משמע, מצבו הנפשי של התובע הינו בעל השלכות תפקודיות.

בנסיבות אלו, ובהתחשב בכך שהצלקות אינן מבטאות נכות תפקודית, נראה לי כי קיימת סיבה לסטות מן החזקה לפיה נכותו הרפואית של אדם משקפת את נכותו התיפקודית. נכותו התפקודית של התובע בתחום האורטופדי קטנה מנכותו הרפואית, אם כי לא באופן משמעותי, ואני מעמידה על שיעור של 35%. כאשר מתוספת לכך נכותו הרפואית הנפשית של התובע בשיעור 10%, שהיא גם נכות תיפקודית בשיעור זה, יש לקבוע כי נכותו התיפקודית הכוללת של התובע היא 41.5%.

ה. הפסד ההשתכרות

21. התובע עסק, כאמור, עובר לתאונה, ביבוא, יצוא ושיווק של חומרי גלם ומכונות תעשייתיות, והיה בעל עסק עצמאי. לנוכח העובדה שבשנת 1997 לא היו לו כל הכנסות, הסביר התובע כי באותה שנה ארעה שריפה בסמוך למחסן בראשל"צ, וכתוצאה מכך נשרפו קונטיינרים ובהם מוצרים בבעלותו, ונגרמו לו נזקים כבדים (סעיף 13 לתצהירו). בחקירתו הסביר כי לאחר השריפה לא עבד, שכן היה עליו לפנות את המקום ולהיפגש עם חברות הביטוח ועם שמאי נזק (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 9-10). בנוסף על הכנסתו מעסקו, הצהיר התובע כי בשנת 1998 החל לעבוד כקניין עבור חברה ירדנית, במקביל לפעילותו כעצמאי, והשתכר כ- 2000-2500 דינר לחודש (סעיף 14 לתצהירו). כאמור לעיל לא ניתן לקבוע ממצאים על סמך טענה זו, הנוגעת לחברה ירדנית, משום שאיננה נתמכת בכל ראיה חיצונית.

משומות ומדוחות מס הכנסה שצרף התובע לתצהירו (נספחים סד1-7 לתצהירו), עולה כי הכנסתו החודשית הממוצעת של התובע מעסקו, בשנים 1990-1996, היתה כ- 6,200 ₪ (ללא שיערוך). בשנת 1997 לא היתה לתובע הכנסה כלשהי (נספח סה לתצהירו), ואילו בשנת 1998 הצהיר התובע רק על הכנסה משכר עבודה בסך של 120,000 ₪ (נספח סח לתצהירו), אך אין ראיות לגבי עבודה זו (תלושי משכורת, חשבוניות וכו'). מנתוני השנתיים האחרונות שלפני התאונה עולה שעסקו של התובע נקלע לקשיים, ולא הניב כל הכנסה. לא שוכנעתי מטענתו של התובע, כאילו השריפה שארעה בשנת 1997 במחסניו, הינה הגורם לכל קשייו העסקיים. ראשית, מדו"ח המס לשנת 1993 עולה כי גם בשנה זו נשא עסקו הפסדים. שנית, התובע הצהיר כי השריפה ארעה בחודש אוגוסט של שנת 1997 (סעיף 13), אך התחמק ממתן תשובה עניינית משנשאל האם בגין שריפה אחת לא עבד כל השנה (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 3-10). יתר על כן, גם בשנת 1998 לא הצהיר התובע על כל הכנסה מעסקו, אלא רק מעבודה (לטענתו - עבור החברה הירדנית).

22. ב"כ הנתבעות טען כי יש לחשב את הכנסתו של התובע בהתאם לממוצע הכנסותיו בארבע השנים שקדמו לתאונה. חישוב זה מקפח את התובע, משום שבשנת 1997 לא היו לו על-פי הצהרתו הכנסות כלל (מסיבה שאינה ברורה). כך גם אין לסמוך על הדו"ח לשנת 1998, שהוגש לאחר התאונה, ואיננו נתמך בראיה חיצונית בנוגע למקור ההכנסה. התובע ניהל עסק עצמאי, ובוודאי נעזר ברואה-חשבון או מנהל חשבונות. אך הוא לא טרח להביאם לעדות. לכן, יש לחשב את ההכנסה הממוצעת לפי השנים 1990-1996, אך לקחת בחשבון את העובדה שאין בפנינו נתונים לגבי הכנסתו של התובע מעסק או מעבודה בשנתיים שקדמו לתאונה.

23. לסיכום כל האמור לעיל, אלו הנתונים העומדים בפני בענין שכרו של התובע לפני התאונה:

- לא ניתן לסמוך על הדו"ח למס הכנסה שהוגש לאחר התאונה בגין שנת 1998, שאיננו נתמך בכל ראיה חיצונית בנוגע למקור ההכנסה מעבודה;

- לתובע לא היו הכנסות, לפי הצהרתו, בשנת 1997, וקשה לקבל את ההסבר הנוגע לשריפה במחסן;

- הכנסתו החודשית הממוצעת של התובע מן העסק בשנים 1990-1996 היתה בסך של כ- 6,200 ₪ (ללא שיערוך), אך מאז אין לתובע עוד הכנסות מעסק זה, ואין בפני נתונים לגבי הכנסה אחרת מעבודה או מעסק.

- לא ניתן לקבוע ממצא כלשהו באשר לטענת התובע בנוגע להכנסה מעבודה כקנין עבור חברה ירדנית.

24. הכנסותיו של התובע לאחר התאונה נותרו בבחינת תעלומה, כמו גם הכנסותיו בשנתיים שקדמו לתאונה. בתצהירו הוא טוען כי בתקופה בה היה מרותק למיטתו, הורה לעובד שלו למכור מוצרים שהיו במחסניו, וחלקם אכן נמכרו בארבעת החודשים שלאחר התאונה תמורת סך של כ- 80,000 ש"ח (סעיף 15 לתצהיר, וחשבוניות ע/1-4). לדברי התובע העובד שהעסיק לא היה מסוגל להתמודד עם המשימה שהוטלה עליו, והרבה מוצרים התקלקלו. לאחר מכן לא ניגש עוד התובע למכרזים, ולא רכש מלאי חדש. הוא העסיק כמה עובדים כדי לסייע לו בביצוע העבודות הפיזיות, אך נסיון זה כשל (סעיף 16 לתצהיר). לא הובאו כל ראיות על עובדים שהעסיק התובע. לטענת התובע נסיונו לשוב לעבודה נכשל, ולבסוף הוא נאלץ לפטר את המחסנאי, ולמכור את שטחי המחסנים שבבעלותו (סעיף 18 וחוזי המכירה נספחים עא/1-3). בא-כוחו של התובע מדגיש כי הוא חסר השכלה, והשתכרותו התבססה על עבודת כפיים, שנפגעה קשות בשל מצבו לאחר התאונה.

עיון בדו"חות שהגיש התובע למס הכנסה בשנים 1999-2003 מראה כי העסק סבל מהפסדים מתמשכים, אם נתעלם מן ההכנסות ממכירת המחסנים (מוצגים עב/1-6). זאת על אף שמדו"חות אלו עולה שהמחזור העסקי עלה בשנים אלו. התובע לא הביא לעדות את רואה החשבון או מנהל החשבונות שלו, ולכן קשה להסיק מסקנות מן הדו"חות שהגיש. כאמור לעיל, אצא מהנחה שיכולת ההשתכרות של התובע נפגעה בשיעור של 41.5% בלבד. אם לתובע לא היו הכנסות כלל בשנים שלאחר התאונה – אין לכך, כפי הנראה, כל קשר עם התאונה.

25. לנוכח מכלול הנתונים והמסקנות שפורטו לעיל, ובהתחשב בעובדה שהכנסותיו של התובע מעסקו, כאשר היו כאלה, היו גבוהות במעט מן השכר הממוצע במשק, אך בשנתיים שקדמו לתאונה אין נתונים על הכנסותיו – נראה לי כי יש לקבוע את שיעור השתכרותו של התובע ערב התאונה על-פי המשכורת הממוצעת במשק (כיום: 7,923 ₪ ברוטו, ובניכוי מס - סך 7,282 ש"ח).

26. לעניין התקופה בגינה זכאי התובע לפיצוי בגין אבדן כושר השתכרות מלא, אינני מקבל את גישת ב"כ התובע, כי זו צריכה להיות ממועד התאונה ועד למועד מתן פסק הדין. התובע העיד כי שב לנהוג כחצי שנה לאחר התאונה (עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 16-17), וכי שב לעבודה מספר חודשים לאחר התאונה, הגם שטען כי עד למועד הדיון הוא לא ממש שב לעבודה (עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 8-19). בחוות דעתו הראשונה של ד"ר גונן (מיום 9.10.2000) צויין (בהתאם למידע המצוי במסמכים הרפואיים עליהם הסתמך המומחה) כי שנה לאחר התאונה חל שיפור ברור במצבו של התובע, וכי התובע שב לעבודתו ואף היה מסוגל לנהוג ללא בעיות משמעותיות (עמ' 5 לחוות הדעת, בפסקה המתייחסת למהלך הסימפטומטולוגיה הפסיכיאטרית). לנוכח האמור, מקובלת עלי גישת ב"כ הנתבעות, לפיה יפוצה התובע בגין הפסד השתכרות מלא בשנה הראשונה שלאחר התאונה, היינו, עד ליום 1.11.99, ולאחר מכן, ועד הגיעו לגיל 70, בהתאם לשיעור נכותו התפקודית (אותה קבעתי, כזכור, בשיעור של 41.5%).

ו. עזרת הזולת

27. התובע היה מאושפז בעקבות התאונה במשך 17 יום, ושוחרר כשהוא מגובס בשתי רגליו ובידו השמאלית, בלא ששהה במוסד שיקומי. לטענתו, הוא נאלץ לשכור באופן פרטי את שירותיהם של שני מטפלים, שהיו צמודים אליו יומם וליל. אחד מהם היה קודם לכן עובד שלו (שמעון בידר), והלה הביא עמו עובד נוסף. בשל משקלו הרב (100 ק"ג) לא ניתן היה להסתפק במטפל אחד. המטפלים נאלצו לסחוב את התובע ממקום למקום בדירה, ואף להורידו שלוש קומות מדירתו כאשר נאלץ ללכת לטיפולים, שכן הוא גר בבית דירות ללא מעלית. התובע טוען כי שילם להם במשותף סך של 100 ₪ לשעה (סעיפים 24-25 לתצהיר). התובע צירף לתצהירו קבלות שהוציא לו שמעון בידר, עבור "שירותי סיעוד יום ולילה" בידי "שמעון וניסים" (נספח עג'). סך הכל שילם התובע לשניים לפי קבלות אלו סך של 83,200 ₪ בחודשים נובמבר 1998 עד מרץ 1999. לאחר מספר חודשים, משהשתפר מצבו של התובע, חדל להעזר במטפלים והסתפק בעזרת בני משפחתו (סעיף 27 לתצהיר).

28. הנתבעות מתנגדות לקבילות הקבלות שהגיש התובע על התשלומים לשמעון בידר וחברו, שכן איש מן המטפלים לא הובא על ידי התובע לעדות. אך התובע נחקר על התשלומים לסיעוד (עמ' 31), ועדותו בדבר הסכומים ששילם היא בוודאי קבילה. זאת ועוד, התובע צירף הצעת מחיר לטיפול סיעודי שקיבל מחברת הסיעוד "ניב נתיב" (נספח עד'), שגם הנתבעות מסתמכות עליה בסיכומיהן (סעיף 44). לפי מסמך זה, עלות מטפל סיעודי לחודש היא בסך של כ- 21,500 ₪, ללא מע"מ. התובע העסיק שני מטפלים, ולמעשה שילם לשניהם שכר של מטפל אחד בשיעור דומה לתעריף של חברת "ניב נתיב". לכן, יש לפסוק לתובע את הסכום של 83,200 ₪, על-פי הקבלות שהגיש.

29. במועד שחרורו הומלץ לתובע להמנע לחלוטין מדריכה במשך ששה שבועות, ועל מנוחה למשך שלושה חודשים. כמו כן, במועד הסרת הגבס מידו השמאלית של התובע, ביום 14.12.98, ציין הרופא המטפל כי התובע זקוק לעזרה סיעודית בביתו, אם כי לא ציין למשך איזו תקופה (נספח יז' לתצהיר התובע). בביקור הבא של התובע במרפאות בית החולים, ביום 14.1.99, ציין הרופא כי התובע זקוק לסיוע בפעולות יומיומיות (ADL) 24 שעות ביממה, או לחלופין, להעברה למרכז שיקומי (נספח כא' לתצהיר התובע).

התובע לא פנה לקופת חולים כללית בה הוא מבוטח על מנת שתאשר לו אשפוז שיקומי או עזרה סיעודית בביתו. גב' צביה קצב, מנהלת מחלקת הכנסות וסל שירותים במחוז ת"א-יפו של קופת חולים כללית, העידה כי ברגיל, כאשר מטופל משוחרר מאשפוז עם המלצה לשיקום בעקבות פגיעה בברך ועם איסור דריכה הוא זכאי לשיקום במסגרת הבית, על ידי עובד פיזיוטרפי, ולא במסגרת אשפוזית. עוד העידה גב' קצב כי במידה ורופא בית החולים ממליץ על אשפוז שיקומי, ההמלצה איננה מתקבלת על ידי קופת החולים באופן אוטומטי, אלא נבדקת על ידי "ועדה לויסות חולים" הכוללת רופא ואחות, והם שמחליטים למה זכאי אותו מטופל (עמ' 60-62 והמוצגים ת1/-ת/4). אמנם עדותה של גב' קצב ניתנה מבלי שזו בחנה את מקרהו הספציפי של התובע. ואולם הדבר נבע מכך שהתובע לא פנה בעניין זה לקופת החולים, ולכן לא נבחנה זכאותו בפועל. עם זאת, גב' קצב העידה כיצד נוהגת קופת החולים במטופלים המצויים במצבו של התובע. בנסיבות דומות קבע בית המשפט העליון כי אין כל סיבה שלא לקבל עדות מסוג זה (ע"א 2801/96 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' יפרח, פ"ד נה(1) 817, 827-828).

לסיכום האמור לעיל: לתובע לא ניתנה המלצה ברורה כי הוא זכאי לאישפוז שיקומי, וגם אם היתה ניתנת המלצה שכזו – אין כל וודאות שקופת חולים היתה מאשרת אותה, כפי שעולה מעדותה של הגב' קצב. לכן, אינני רואה לנכון לנכות מן הסכום המגיע לתובע בגין סיעוד, בגין אי-הקטנת הנזק.

30. התובע טוען כי היא זכאי לפיצוי בגין עזרת הזולת גם בתקופה בה סעדו אותו בני משפחתו, בחלוף ארבעת החודשים הראשונים שלאחר התאונה, ועד היום, וכן לפיצוי בגין עזרת הזולת העתיד. התובע מבקש פיצוי עד היום בסכום המקביל לעלות העסקת עוזרת בית פעם בשבוע (150 ₪ לשבוע). אשר לעתיד, טוען התובע כי הוא ואשתו אינם צעירים עוד, ולא ניתן לדעת עד כמה תוכל אשתו של התובע לסייע לו בעתיד. לכן יש לפצותו בהתאם לעלות העסקת עוזרת בית פעמיים בשבוע (300 ₪).

ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו, העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 830/76 סעדה נ. חמדי, פ"ד לג(1) 589, 610; ע"א 1164/02 קרנית נ' בן-חיון, פדאור 05 (18) 816; ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי, פדאור 05 (28) 320). אלא שהתובע לא הביא ראיות בענין עזרת הזולת. המומחים הרפואיים לא נחקרו בשאלה זו, והתובע לא הניח כל תשתית ראייתית למידת העזרה שהוא נזקק לה בחיי היום-יום, או לכך שבעתיד, לכשיזדקן, יזדקק לעזרה יותר מכפי גילו, כתוצאה מן הפגיעה שנגרמה לו בתאונה. אין ראיות על כך שהתובע זקוק לעזרה בביצוע פעולות היומיום. עם זאת, נכון אני להניח כי הנכות שנגרמה לתובע בתאונה אכן פגמה בתרומתו לניהול משק הבית, והוא עשוי להזדקק בעתיד, כתוצאה ממצבו, לעזרה רבה יותר מזו לה היה נזקק לולא התאונה. בענין זה לא ניתן, כפי שגם לא צריך, לסמוך על עזרה מצד אשתו של התובע. זאת ועוד, סביר להניח שהתובע לא יוכל לבצע עבודות תיקונים ואחזקה שגבר עושה בעצמו בבית, והוא יאלץ להזמין בעלי מקצוע. אשר על כן אני קובע על דרך האומדנה כי התובע זכאי לפיצוי בגין עזרת הזולת, לעבר ולעתיד, בסך כולל של 150,000 ₪.

ז. ניידות

31. התובע הוכר כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי, והוא מקבל כיום קצבת ניידות לפי שיעור נכות של 50%. הוא נבדק על ידי הועדה למוגבלים בניידות ונקבע כי הוא כשיר לנהוג ברכב בעל גיר אוטומטי בלבד. לבד מכך לא נקבעה לתובע כל מגבלה מבחינת סוג הרכב בו הוא רשאי לנהוג. התובע הגיש חוות דעת של הכלכלן משה קצין (להלן: "קצין"), לפיה העלות החודשית לרכב של נכה, מן הסוג שאושר לתובע על ידי המל"ל, ובהנחה שהוא נוהג 1,000 ק"מ בחודש, הינה 1,625 ₪ (נכון ליום 19.1.04). מכיוון שבשנתיים הראשונות לאחר התאונה נזקק התובע לטיפולים רפואיים רבים, סבור ב"כ התובע כי יש להעריך את הוצאות הניידות של התובע בשנתיים אלו בהתחשב בנסיעות של 1,500 ק"מ בחודש, ובתקופה שלאחר מכן לפי 1,000 ק"מ בשנה, כקביעת המומחה.

לטענת ב"כ הנתבעות, חוות דעתו של קצין מתעלמת מהעובדה שהתובע היה נושא בעלויות החזקת רכב גם לולא התאונה. כמו כן, קצין לא הביא בחשבון נתונים רלוונטיים הכרחיים שהם ספציפיים לתובע, ולכן אין לסמוך על חוות דעתו. לטעמו של ב"כ הנתבעות, מכיוון שהתובע זכאי לפיצוי אך בגין הוצאות הנסיעה המוגברות הנובעות מן התאונה, מוצע לפצותו בגין נסיעות לטיפולים רפואיים, לפי 300 ₪ לחודש, עד תום תוחלת חייו הצפויה, היינו עד הגיעו לגיל 74.

32. דומה כי אין צורך לחזור על ההלכה, לפיה זכותו של נפגע בתאונת דרכים הינה אך ורק לפיצוי בגין הוצאות יתרות שנגרמו לו בעקבות התאונה. כך גם לגבי פיצוי בגין ניידות: התובע זכאי לפיצוי רק בגין הגדלת ההוצאות על ניידות כתוצאה מהתאונה (ע"א 2801/96 אל-על - נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' אלברט יפרח, פ"ד נה(1) 817, 833-834). התובע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי עקב התאונה נגרמו לו הוצאות נסיעה מוגברות, למעט בתקופה הסמוכה לתאונה, לגביה הציג קבלות בגין נסיעה באמבולנס ובמוניות (נספחים פא-פב לתצהירו). התובע אף לא העיד לגבי מספר הקילומטרים אשר נהג לנסוע בחודש עובר לתאונה, ולא לגבי מספר הקילומטרים בחודש אשר הוא נוסע כיום. חוות דעתו של מר קצין נותרה, אם כן, תיאורטית. יתר על כן, יש להביא בחשבון את ההטבה לה זכאי התובע בעקבות התאונה, היינו, הפטור החלקי בשיעור 50% ממיסים בעת רכישת רכב חדש, ומכירתו בערך מלא.

עם זאת, לגבי נכה במצבו של התובע, אשר מתקשה בהליכה שאינה למרחקים קצרים, צריך להניח כי יהיו לו הוצאות מוגברות בגין תשלומי חניה, ולעיתים יזקק למוניות יותר מאדם בריא. כמן כן, הוא ישתמש ברכבו גם בנסיבות בהן אדם בריא היה הולך ברגל. בנוסף, יאלץ התובע לנסוע לטיפולים רפואיים יותר מאדם בריא. האופציה של ויתור על רכב, ושימוש בתחבורה ציבורית איננה אפשרית מבחינת התובע. כל אלו יחמירו עם השנים. לכן, מגיע לתובע פיצוי בגין הגבלת ניידותו. הנתבעות מציעות לחשב את הפיצוי לפי סך של 300 ₪ לחודש עד תום תוחלת חייו של התובע, ואילו התובע מבקש סך של 1,625 ₪ בחודש, לפי חוות דעתו של קצין. לאור כל אלו, נראה לי כי סכום הפיצוי החודשי הראוי, על-פי אומדנה, בגין הגבלת הניידות צריך להביא בחשבון תוספת נסיעות של כ- 400 ק"מ בחודש, ותוספת פיצוי בגין מוניות וחניות מדי פעם. סכום הפיצוי יהיה לפיכך 750 ₪ בחודש לעבר ולעתיד.

ח. התאמת מגורים

33. התובע אומר בתצהירו כי בסמוך לאחר התאונה, עת היה מרותק לכסא גלגלים, בוצעו מספר התאמות בחדרי השירותים והאמבטיה בדירתו, והציג קבלות לפיהן שילם בגין עבודות אלו בחודשים נובמבר-דצמבר 1998 סך של 15,870 ₪ (סעיף 32 ונספח פ' לתצהיר התובע, ולמעט קבלה על תרמוסטט שאינה קשורה לתאונה). בגין הוצאה זו יש לפצות את התובע. התובע מתגורר בבית ללא מעלית, בקומה שלישית על עמודים, ועקב נכותו יהא עליו לעבור לבנין המצויד במעלית (סעיפים 33-34). התובע הגיש לבית המשפט חוות דעת של השמאי רן וירניק מיום 12.2.04, לפיה שווי דירתו הוא 310,000 דולר, ואילו שוויה של דירה דומה בבניין עם מעלית הינו 360,000 דולר. הערכה זו מביאה בחשבון שהתובע יזקק לדירה בבנין שבו תהיה לתובע גם חניה לשימושו הבלעדי (וירניק בעמ' 57).

לטענת הנתבעות, התובע מסוגל להתנייד באופן עצמאי והדרישה להחלפת מגורים עקב אי-הנוחות הנגרמת לו מן הצורך לעלות ולרדת במדרגות, איננה פרופורציונאלית למהות הפגיעה. זו טענה תמוהה, בהתחשב במצב רגליו של התובע. התובע סובל משיתוק כמעט מלא של שוק שמאל, כמו גם מפגיעות בשתי הברכיים. התובע גם נזקק למייצבי הליכה וככל הנראה גם לקב, על מנת לעלות ולרדת במדרגות. לכן, מעלית היא חיונית מבחינתו. לחלופין, טוענות הנתבעות כי התובע לא הוכיח מה יהיה חלקו בעלות הוספת מעלית לבניין בו הוא מתגורר. גם טענה זו אינה מובנת: השמאי וירניק העריך כמה תעלה רכישת דירה בבנין עם מעלית המקבילה ברמתה לדירת התובע, ולא כמה כסף יעלה להוסיף מעלית לבנין בו הוא גר (עמ' 56 לעדותו וירניק). וירניק אמנם העריך את הסכום הדרוש לבנית מעלית בכ-60,000 דולר, אך לא הובאה כל ראיה כי זו אפשרות מעשית בנסיבות המקרה מבחינת מבנה הבית, והדרישה לרוב של 75% מדיירי הבית.

34. לא ראיתי סיבה שלא לקבל את חוות דעתו של השמאי וירניק, לאחר ששמעתי את עדותו. לפיכך, על הנתבעות לפצות את התובע בסכום של 50,000 דולר, כשוויו בשקלים כיום, וזאת בנוסף לפיצוי בסך 15,870 ₪ בגין התאמות שבוצעו בדירת התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.98 ועד היום.

ט. הוצאות רפואיות

35. בראש נזק זה כולל התובע פיצוי בגין חלק מטיפולי הפיזיוטרפיה שקיבל, ואותם מימן בעצמו (3,592 ₪), כמו גם את עלות הטיפולים הפסיכיאטריים להם נזקק, אשר גם אותם מימן מכספו (19,158 ₪). עוד מבקש התובע פיצוי בסך 26,105 ₪, לעבר, בגין תשלום עבור עזרים רפואיים שונים, ולעתיד, בגין הצורך לרכוש בכל חמש שנים מכשירים לייצוב הברך, סכום גלובלי של 60,000 ₪, וסכום נוסף של 30,000 ₪, בעבור נעליים אורטופדיות ומדרסים. בעבור תשלום לתרופות שאינן נכללות בסל התרופות, מציע בא-כח התובע לפצות את התובע בסכום של 300 ₪ לחודש (בסה"כ, לעבר ולעתיד, סך של 63,357 ₪). צר לי לציין כי הסכומים בהם נקב ב"כ התובע בסיכומיו אינם מתיישבים עם הקבלות שצורפו לתצהיר התובע (כפי שיפורט לקמן), ומשום מה הטעות היתה כלפי מעלה. ב"כ הנתבעות מציע לפצות את התובע בראש נזק זה, בגין הוצאותיו בעבר, בסכום של 25,000 ₪, ובגין הוצאותיו בעתיד, בסכום של 15,000 ₪.

36. מן הקבלות שצירף התובע (נספח עה' לתצהירו) עולה כי שילם בגין טיפולים פיזיוטרפיים בסוף שנת 1998 ובתחילת שנת 1999 סך של כ- 2,000 ₪. הגב' קצב מקופת חולים כללית העידה - מבלי להתייחס לעניינו של התובע - כי נפגע תאונת דרכים הסובל מטראומה זכאי לקבל 25 טיפולי פיזיוטרפיה על חשבון הקופה, גם בהעדר התחייבות של חברת ביטוח לשאת בתשלום (עמ' 63-64). התובע, לעומת זאת, אומר בתצהירו כי בשל סירובה של חברת הביטוח לממן את הטיפולים הוא נאלץ לשלמם בעצמו, ורק בשלב מאוחר יותר מימנה זאת קופת חולים, כשהוא משלם דמי השתתפות עצמית (סעיף 28). יש להניח שהתובע לא היה מוציא מכיסו כספים לטיפול פיזיוטרפי אם קופת חולים היתה מממנת אותם, ולכן יש לפסוק לו את הסכומים שהוציא בפועל לטיפולים אלו (2,000 ₪ מינואר 1999). כמו כן צירף התובע קבלה על חוב לבית החולים אסף הרופא בסך 500 ₪ בגין ביקור במרפאה האורטופדית ביום 2.10.03, וגם סכום זה יש לפסוק לו. סכומים אלו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק להיום הינם: 3,900 ש"ח.

37. לגבי תשלומים עבור טיפולים פסיכיאטריים צירף התובע שתי קבלות וכן פירוט חוב ששלח הרופא שטיפל בו, ד"ר ויבורסקי (נספח עו' לתצהיר). מן המסמכים הנ"ל עולה כי בסה"כ עלות הטיפולים הפסיכיאטריים להם נזקק התובע היתה 14,567 ₪ נכון ליום 21.6.99. סכום זה יש לפסוק לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום, קרי: 23,592 ש"ח. אין בסיכומי התובע טענה לגבי טיפולים בעתיד בתחום בריאות הנפש, ולא שמעתי מן התובע כי הוא ממשיך לקבל טיפולים כאלה.

38. בעבור עזרים רפואיים שילם התובע, כפי שעולה מן הקבלות שצורפו לתצהירו (נספח עח') 7,657 ₪ (נכון לחודש אפריל 1999). סכום זה כולל גפים וקביים. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום הוא: 12,569 ש"ח.

העזרים הנ"ל כוללים מכשיר לייצוב הברך, אשר לפי נספח עז' לתצהיר התובע איננו כלול בסל השירותים, ומחירו ביום 16.8.00 - 6,464 ₪ (נספח עח'). התובע טוען בסיכומיו כי יזקק בעתיד למכשירים נוספים כאלו, אך אין בפני כל ראיה בשאלת הבלאי של מכשיר זה. אניח כי התובע יזדקק לעוד כשלושה מכשירים כאלו בעתיד, ואפסוק לו בגין פריט זה סכום גלובלי של 25,000 ₪.

39. עוד צירף התובע קבלות רבות בגין רכישת תרופות שאינן בסל התרופות, כולל תרופות להרגעה ונגד דיכאון (נספח עט' לתצהירו), לתקופה שמחודש נובמבר 1998 ועד חודש יוני 2003. סך כל הקבלות בגין תרופות, בעבור תקופה של כארבע וחצי שנים (54 חודשים), מסתכם בכ- 4,200 ₪, קרי: כ- 115 ₪ לחודש בממוצע (בשיערוך לאמצע תקופה), אף שהתובע טען כי הוא מוציא על תרופות כ- 300 ₪ בחודש (עמ' 45). לפיכך אפסוק לתובע לעבר ולעתיד סכום גלובלי בגין תרופות, לאור הנתונים דלעיל, בסך של 22,500 ₪.

40. התובע סובל מבעיה של צניחת כף הרגל, מה שמחייב אותו לנעול נעליים סגורות, ולא להתשמש בסנדלים או כפכפים (ד"ר שינדלר בעמ' 88). כמו כן נותר הפרש של 2 ס"מ באורך הרגליים בשל התאונה, כעולה מחוות דעתו של ד"ר שינדלר, דבר שלטענת ב"כ התובע יחייב מדרסים. אין בפני ראיה כלשהי בענין רכישת נעליים אורטופדיות או מדרסים, או לגבי הצורך באלו, ואף לא לגבי מחירם. לכן לא אוכל לפסוק לתובע פיצוי בגין פריט זה, גם לא על דרך האומדנה.

י. כאב וסבל

41. הצדדים הסכימו בסיכומיהם על סכום הפיצוי בגין כאב סבל בסך 83,765 ₪. על סכום זה יש להוסיף ריבית כחוק מיום התאונה. לפיכך הסכום נכון להיום הוא 219,713 ₪.

יא. ניכויים והטענה כי מדובר בתאונת עבודה

42. מסך הפיצוי המגיע לתובע יש לנכות סכומים ששילמו הנתבעות לתובע כתשלום תכוף, בסך של 95,048 ₪. לא הובאו בפני נתוהים על מועד התשלום, אך אניח כי התשלום שולם בחודש יולי 1999 (מועד מתן ההחלטה לפי פרוטוקול הדיון שהוגש כמוצג נ/1). סכום זה, כשהוא משוערך להיום, מגיע לסך של 99,440 ₪.

43. כמו כן יש לנכות גם את תגמולי המל"ל שקיבל התובע ואשר עתיד הוא לקבל בגין קצבת ניידות וקצבת נכות כללית. התובע הוכר כמוגבל בניידות בשיעור של 50%, החל מיום 1.12.99, ובגין כך הוא מקבל מן המל"ל קצבת ניידות חודשית בסך 445 ₪ (נכון ליולי 2005 – ראה חוות הדעת של האקטואר שי ספיר), אשר שוויה המהוון (ליום 10.8.05) הינו 78,348 ₪, ובשיערוך להיום סך של 81,968 ₪.

ב"כ התובע טען כי אם תתקבל חוות דעתו של ד"ר סגל, לפיה קוצרה תוחלת חייו של התובע, הרי שהדבר משליך במישרין גם על גובה הקצבאות שיקבל התובע, ושיעורן, כפי שנקבע על ידי האקטואר, אינו רלבנטי. טענה זו עומדת בניגוד לפסיקתו המפורשת של בית המשפט העליון, לפיה ניכוי קצבאות המל"ל צריך להיעשות ללא התחשבות בקיצור תוחלת החיים (ע"א 6935/99 קרנית נ' אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599; ע"א 9040/03 היימן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 3063, פסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט א' ריבלין; דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ. אררט, תק-על 2006(1) פסקה 17 לפסק דינו של כב' השופט א' ריבלין). פרט לטענה זו של ב"כ התובע, אין מחלוקת על הסכומים שבחוות הדעת של האקטואר שי ספיר.

44. זכאותו של התובע לקצבת נכות כללית הוכרה על ידי המל"ל החל מינואר 1999, בסך חודשי של 3,700 ₪ (סעיף 39 לתצהיר התובע). שוויה המהוון, על פי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר, הינו 591,334 ₪ (ליום 10.8.05), ובשיערוך להיום סך של 618,661 ₪.

הצדדים מסכימים כי על מנת לנכות את קצבת הנכות הכללית המשתלמת לתובע, יש לחשב מהו שיעור נכותו הרפואית המשוקללת בגין התאונה, מתוך שיעור נכותו הרפואית הכוללת. לצורך כך יש לקחת בחשבון את מחלת הסכרת ממנה סובל התובע, שבגינה קבע ד"ר סגל נכות בשיעור של 10%. התובע מסתמך על קביעות המוסד לביטוח לאומי בטענתו כי עיקר הנכות שנקבעה על ידי המל"ל (65%) נקבעה בגין מחלת הסכרת (כך אכן עולה ממסמכי המל"ל ת/5). לכן, לטענת ב"כ התובע, יש לנכות מן הפיצוי המגיע לתובע רק 35% מתגלומי המל"ל המשולמים בגין קצבת נכות כללית. הנתבעות, לעומת זאת, סבורות כי משבאו בפני בית המשפט חוות דעת של מומחים רפואיים אשר קבעו את שיעור נכותו של התובע, על בית המשפט להסתמך רק על אלו בקובעו את שיעור הנכות שנגרמה לתובע עקב התאונה ואת שיעור נכותו הכללית. לטענתן, משקבעו המומחים כי לתובע נכות רפואית כללית משוקללת בשיעור 60%, ונכות כתוצאה מן התאונה בשיעור 55.2%, הרי שחלקה של הנכות בגין התאונה מתוך הנכות הכללית הינו 92%, ושיעור זה יש לנכות מן התגמולים המשולמים לתובע בגין קצבת נכות כללית.

בענין זה הצדק עם ב"כ הנתבעות. בע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, בעמ' 361, קבע בית המשפט העליון את האופן בו יש לשום את ההטבה הצריכה בניכוי כדלקמן:

"...את שיעור תגמולי המוסד שננכה מתביעת הפיצויים מקום שלא יוחדו בו התגמולים למעשה הנזיקין נושא המשפט, נשום בכל מקרה על פי שיעור הנכות שנקבעה בבית-המשפט בגין מעשה העוולה. בית-המשפט חייב במקרים כאלה לקבוע לא רק את שיעור הנכות שהוסבה לתובע במעשה הנזיקין. הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של המזיק [צ"ל – הניזוק – ע.ב.] על-מנת לעמוד על היחס בין השתיים. התוצאה תוכפל בסכום התגמולים המשתלמים על ידי המוסד, והסכום שיתקבל ינוכה מן הפיצויים".

עוד קבע בית המשפט (כב' השופט א' ריבלין בפסקאות 10-11), כי אין להתחשב בקביעת שיעור הנכות של המוסד לביטוח לאומי לענין שומת הגמלאות הצריכות בניכוי, אלא שעל בית המשפט לקבוע זאת בהליך שבפניו.

במקרה דנא, שיעור הנכות הרפואית המשוקללת בגין התאונה, כפי שנקבעה בפסק דין זה היא 49.6%, ואילו שיעור הנכות שאינה קשורה לתאונה, עקב מחלת סכרת, הוא 10%. לכן, שיעור הנכות הרפואית הכוללת של התובע הוא 54.64%. הנכות הרפואית בגין התאונה היא כ- 90% מן הנכות הרפואית הכוללת, ולכן כ- 90% מן התגמולים של המל"ל משולמים בגין התאונה, ויש לנכותם מסכום הפיצוי המגיע לתובע. ליתר דיוק, היחס בין הנכות הרפואית בגין התאונה לבין הנכות הרפואית הכוללת הוא 0.9077, ואותו יש להכפיל בסכום התגמולים המשוערך להיום (618,661 ₪). לפיכך, סכום התגמולים שיש לנכות מן הפיצוי המגיע לתובע בגין תגמולי קצבת נכות כללית הוא 556,795 ₪.

45. הנתבעות טוענות כי התאונה שבה נפגע התובע הינה תאונת עבודה, וכי התובע נמנע במכוון מלמצות את מלוא זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי. לפיכך, לטענתן, יש לנכות מסכום הפיצויים שייפסק לתובע את גמלת הנכות מעבודה שהיה התובע מקבל מן המל"ל, לו היה תובע זאת.

התובע טען כי בעת שארעה התאונה היה בדרכו לפגישה עם מתווך, אשר ביקש לעניין אותו ברכישת קרקע חקלאית בבית חנן כהשקעה אישית, ולעסקה זו לא היה כל קשר לעבודתו (סעיף 3 לתצהירו ועמ' 30-35 לפרוטוקול). לדבריו, הוא גם אמר בבית החולים אליו הגיע לאחר התאונה כי לא היתה זו תאונת עבודה, לאחר שראה כי בסיכום המחלה נרשם כך בטעות. גרסה זו נתמכת בעדותו של המתווך יוסי אדטין (תצהירו ועדותו בעמ' 23). הנתבעות לא הרימו הנטל להראות כי התובע היה מעוניין לרכוש את הקרקע החקלאית לצורך אחסנת סחורה, ולא למטרת השקעה פרטית בלבד. האדם שרשם בסיכום מחלה כי מדובר בתאונת עבודה לא הובא לעדות. בנסיבות אלו אינני רואה מקום לקבוע כי התאונה בה היה מעורב התובע היתה תאונת עבודה. למסקנה דומה הגיע בית משפט השלום בתל-אביב בתביעת השיפוי שהגיש המוסד לביטוח לאומי נגד הנתבעות בגין התאונה שאירעה לתובע בתיק זה (ת.א. (ת"א) 42445/05 ביטוח לאומי נ. הדר ואח', לא פורסם, כב' השופט ד"ר א. סטולר (25.4.07)). דומה כי גם הנתבעות לא האמינו יתר על המידה בטענה זו. לכן הן לא הציגו ראיה כלשהי לגבי גובה הקצבה שהיתה משתלמת לתובע מן המל"ל לו היתה התאונה מוגדרת כתאונת עבודה.

יב. סיכום

46. לסיכום האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע פיצוי בגין התאונה בהתאם לפירוט הבא:

א. הפסד שכר בשנה הראשונה שלאחר התאונה: 87,384 ₪ (12 חודשים X 7,282 ₪).

ב. הפסד שכר מנובמבר 1999 ועד היום: 250,828 ₪ (83 חודשים X 7,282 ₪ X 41.5%).

ג. הפסד שכר לעתיד: 360,849 ₪ (7,282 ₪ X 119 מקדם היוון עד גיל 70 X 41.5%).

ד. עזרת הזולת בגין 4 חודשים ראשונים: 135,894 ₪ (83,200 ₪ בשיערוך לאמצע תקופה).

ה. עזרת הזולת לעבר ולעתיד: 150,000 ₪.

ו. ניידות לעבר: 71,250 ₪ (95 חודשים X 750 ₪).

ז. ניידות לעתיד: 118,834 ₪ (750 ₪ X158.5 מקדם היוון עד גיל 75).

ח. התאמת מגורים 226,025 ₪ )26,025 ₪ עבור שיפוצים ועוד 200,000 ₪ שהם 50,000 דולר, לפי חוות דעת המומחה).

ט. טיפולים פיזיותרפיים בעבר: 3,900 ₪.

י. טיפולים פסיכיאטריים בעבר: 23,592 ₪.

יא. עזרים רפואיים לעבר: 12,569 ₪.

יב. עזרים רפואיים לעתיד: 25,000 ₪.

יג. תרופות לעבר ולעתיד: 22,500 ₪.

יד. כאב וסבל: 219,713 ₪.

סך כל הפיצוי לפני ניכויים הינו 1,708,338 ש"ח.

מן הסכום האמור יש לנכות את התשלומים הבאים:

א. תשלומים תכופים: 99,440 ₪.

ב. קצבת ניידות: 81,968 ₪.

ג. קצבת נכות כללית: 556,795 ₪.

סך כל הניכויים הוא: 738,203 ₪.

לאור האמור לעיל, סכום הפיצוי הסופי המגיע לתובע, בקיזוז הניכויים, הוא 970,135 ₪.

47. לפיכך, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע פיצוי בסך 970,135 ₪. כמו כן, תשלמנה הנתבעות את הוצאות התובע בסך כולל של 7,500 ₪ וכן תישאנה באגרת בית המשפט ובשכר המומחים מטעם בית המשפט, וזאת בנוסף לשכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום הפיצוי הנ"ל, בתוספת מע"מ כחוק. כל הסכומים הנ"ל ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

פסקי דין נוספים:

האם מעידת נהג משאית שעלה לארגז המשאית על מנת לנקותו נחשבת לתאונת דרכים?

תאונת דרכים הריון (נהגת בהריון)

תאונת דרכים מונית

תאונת דרכים - האם מעידת נהג אוטובוס בעת ירידה מהאוטובוס נחשבת לתאונת דרכים?

תגיות: תאונת דרכים קשה,פגיעה קשה,פציעה קשה,פיצויים מחברת ביטוח,פיצוי נזיקין, נזקי גוף