פגיעת רכב בילד וגרימה לשברים בגולגולת

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ'  מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.



לפנינו תאונת דרכים בה נפגע ילד על ידי רכב ונגרמו לו שברים בגולגולת.

להלן סוגיה אשר נדונה בבית משפט המחוזי בירושלים בפסק הדין שניתן ע"י השופט עזרא קמא, סגן נשיא



פסק דין


תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975, (להלן: "חוק הפיצויים") שנגרמו לתובע בתאונת דרכים שאירעה ביום 28/8/1997.

 

רקע עובדתי

1.      1.       התובע, יליד 28/2/1987, היה בעת שאירעה התאונה בן עשר שנים וחצי, ילד בריא וחיוני. ביום 28/8/1997 נפגע התובע בהיותו הולך רגל בכפר מגוריו, צור באהר שבירושלים, מרכב שנהג בו הנתבע 1 (להלן: "התאונה"). התובע פונה בניידת טיפול נמרץ של מגן-דוד-אדום ליחידת הטראומה בבית החולים הדסה עין כרם (ראה תעודת השחרור) כשהוא מחוסר הכרה ומונשם. בבית החולים אובחן התובע כסובל משברים בגולגולת והמטומה רחבה במוח. במהלך האישפוז עבר התובע מספר ניתוחים במטרה לייצבו, אך הוא נותר מחוסר הכרה, מונשם ומשותק בכל גפיו (quadroplegia).

 

ביום 14/9/1997 שוחרר התובע מבית החולים הדסה עין כרם לבית החולים אלי"ן, כשהוא במצב של תרדמת (קומה), אינו מגיב לגירוי חיצוני, נעדר שליטה על הסוגרים, מוזן באמצעות מכשיר PEG שהוחדר לגופו ביום 26/10/1997, ולמעשה הוא תלוי לחלוטין בצוות הטיפולי. הטיפול שניתן לתובע בבית חולים אלי"ן היה סיעודי בעיקרו, כשמבחינה רפואית הטיפול היה שמרני, ונועד למנוע התדרדרות נוספת במצבו. היו ניסיונות לתת לתובע תרופות שמטרתן להגביר את ערנותו, אך ללא הצלחה של ממש.

 

כיום, התובע במצב שמכונה: persistent vegetative state, שהוא אופייני למצב שלאחר תרדמת (post coma). התובע נותר משותק בארבע גפיים ואינו מסוגל לתקשר עם הסביבה, למעט חיוכים לדמויות מוכרות. התובע נעדר שליטה על הסוגרים, אינו מסוגל לאכול בכוחות עצמו והוא מוזן באמצעות זונדה. אין מחלוקת כי התובע נכה בשיעור של 100% נכות.

 

2.      2.       בשל הפגיעות והנזקים שנגרמו לתובע ולהוריו, מבקשים התובעים כי בית-המשפט יפסוק פיצוי הולם עבור צרכים אלה: אובדן כושר השתכרות בעתיד, אובדן כושר השתכרות של הוריו, אובדן תנאים סוציאליים וזכויות פנסיה, עזרת צד ג' ועזרה סיעודית כללית ל-24 שעות ביממה, אשפוזים וטיפולים נוספים עתידיים, טיפולים שיקומיים, כגון: פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, ציוד סיעודי, ציוד עזר וחומרים סניטאריים כגון: חיתולים, כסאות גלגלים, מנוף חשמלי ועוד. התובעים גם מבקשים לפסוק פיצוי לרכישה או לבניה של דיור שיתאים למצבו של התובע, או התאמת הבית של התובעים למגורי התובע והמטפלים בו, רכישת רכב מיוחד המותאם לצורכי התובע, אחזקתו והחלפתו מעת לעת, טיפולים פסיכולוגיים וסציולוגיים לתובעים ולבני משפחתם האחרים, עלות העסקת אדם מקצועי שידאג לצרכי התובע ויבטיח קבלת הטיפולים הדרושים לו, נסיעות ואש"ל לתובעים 2 ו-3 בביקורים במוסד, וכאב וסבל בסכום מרבי.

 

3.      3.       הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה.

 

4.      4.       הנתבעות 2 ו-3 (להלן - הנתבעות) לא כפרו באחריותן לנזקי התובע, כפי שהצהיר בא-כוחן בבית-המשפט (עמוד 1 לפרוטוקול

מיום 15/2/1999). אולם, הן טענו כי תאונה אחרת, שקדמה לתאונה מיום 28/8/1997, גרמה לחלק מנזקיו, וכי על הנתבעת 4 (להלן - קרנית) לפצותו על נזקיו. בשל כך צירפו התובעים את קרנית כנתבעת נוספת.

בעקבות הודעת בא-כוח הנתבעים 1-3, מיום 17/7/2002, לפיה לתאונה שבה נפגע התובע לפני התאונה נשוא תובענה זו, לא היתה השפעה על מצבו של התובע, ולא הותירה בו כל נכות רפואית, הסכימו הנתבעים 1-3, לקבל עליהם ולהצהיר, כי הצרכים והנזקים של התובעים, כפי שיקבע בית-המשפט, נובעים אך מן התאונה השניה. לפיכך, הוסכם על דחיית התובענה נגד נתבעת 4. להסדר האמור ניתן תוקף של פסק דין חלקי.

 

5.      5.       בכתב ההגנה טענו הנתבעות כי בביטוח רכבו של נתבע 1 היתה השתתפותן באחריות של הנתבעות מחולקת ל- 30% לנתבעת 2 ו- 70% לנתבעת 3. הנתבעות הכחישו כי מצבו של התובע נגרם כתוצאה מהתאונה, וטענו (סעיף 7 לכתב ההגנה), כי חומרת פגיעותיו היתה קטנה יותר משנטען בכתב התביעה. קרנית שצורפה כאמור על יסוד טענות הנתבעות בענין תאונה קודמת, טענה כי פגיעתו של התובע בתאונה הראשונה, שאותה היא הכחישה, היתה קלה ביותר, וכי התובע החלים ממנה בלא שהותירה בו כל מגבלה או פגיעה, וכי מצבו הנוכחי הוא תוצאה של התאונה ה"שניה", היא התאונה נשוא תביעה זו. ביום 31/1/2000, נקבע, בהסכמה, כי קרנית תהיה פטורה מהתייצבות לכל הדיונים עד להזמנתה לדיון בשאלת הנזקים.

 

חוות דעת המומחים

6.      6.       הצדדים לא חלקו על כך, כי נכותו הרפואית של התובע היא נכות מלאה של 100%. בית-המשפט מינה שני מומחים רפואיים: פרופ' יהודה שפירא - בתחום הנוירולוגי וד"ר אילנה פרבר - בתחום השיקום.

 

בחוות הדעת מיום 7/1/1999 סיכם פרופ' שפירא את המקרה ואת המלצותיו בענין הנכות הרפואית, כדלהלן:

 

”המדובר בילד כבן 11 שנה, אשר נפגע ב- 28/8/97 בתאונת דרכים, ונחבל בראשו. הוא שקע מיד בחוסר הכרה. אובחן אצלו דמם חריף תוך גולגלתי במרווחים האפידורלי משמאל. נזקק לניתוח גולגולת דחוף הנקרא קרניוטומיה, שבו הוצא קריש הדם שהצטבר שם ולחץ על המוח. כיום כ-16 חודש לאחר התאונה, מוסא סובל מסימנים של פגיעה מוחית קשה מאוד המתבטאת בשיתוק ספסטי של 4 הגפיים והפרעה קשה מאוד בתקשורת עם הסביבה, חוסר שליטה על הסוגרים, וכן נזקק לכלכלה דרך הגסטרוסטומיה. הסבירות שמצבו של הילד ישתפר בצורה משמעותית היא קטנה, אך לא בלתי אפשרית בהתחשב בפלסטיות של המוח בגיל הילדות, ובזמן הקצר יחסית שחלף".

 

פרופ' שפירא העריך את נכות התובע בכל אחד משני הסעיפים: השיתוק הספסטי - 100% (זמנית) ובגין האפזיה - 100% (זמנית). פרופ' שפירא ציין, כי הנכות הזמנית האמורה היא גם הנכות לצמיתות שיש לקבוע לתובע (וראה גם חוות דעת משלימה מיום 3/1/2002 המבוססת גם על סיכום הטיפול הרפואי שניתן לתובע ב"עמותת בית לחם הערבית", מיום 17/5/2001), לפיו התובע ממשיך להיות תלוי בצורה מוחלטת בכל הפעילויות היומיומיות (ADL).

 

ד"ר א' פרבר בחוות דעתה מיום 23/11/1999, הסכימה עם קביעתו של פרופ' שפירא בענין מצבו של התובע. ד"ר פרבר קבעה, כי גם קיים "שיפור מה בתקשורת של מוסא", אך ברור בשלב זה "שלא יגיע לעצמאות בחיי היום יום ואפשר כבר לקבוע את צרכיו השיקומיים והטיפוליים".

 

הנה כי כן, אחר תקופה ארוכה של טיפול בתובע במוסד השיקום בבית ג'אלה, הומלץ להחזירו לביתו, כשהוא נכה ב-100% לצמיתות ותלוי בעזרת הזולת באופן מוחלט, חרף שיפורים מסוימים בתקשורת הסביבתית. צרכיו של התובע "קיבלו ביטוי נרחב בדו"חות הרפואיים מבית החולים אלי"ן, בסיכום הטיפול הרפואי במוסד בבית ג'אלה ובחוות הדעת של המומחים - פרופ' יהודה שפירא וד"ר אילנה פרבר.

 

צרכים אלה יפורטו להלן, תוך התייחסות לנזקים.

 

קיצור תוחלת החיים

7.      7.      הנתבעות טוענות, כי תוחלת החיים של התובע, היא לא יותר מ- 30 שנה. התובע כיום כבן שש עשרה שנה, ולכן תוחלת שנות חייו היא לעוד כחמש עשרה שנים בלבד. ד"ר פרבר, מנהלת מחלקת השיקום במרכז הרפואי הדסה בעין כרם, מונתה מטעם בית המשפט כמומחית לשיקום. ביום 16/7/2002 (עמודים 271 – 277 לפרוטוקול) העידה, כי: "תוחלת החיים לפי שטראוס של ילד במצבו בגיל 15 היא 15 שנים בערך". על עדותה עוד נעמוד בהמשך הדברים.

 

התובעים טוענים כי אין לקבל את דבריה של המומחית מטעם בית המשפט, שכן הם נאמרו במהלך חקירה נגדית ולא היו חלק מחוות דעתה. לו היה בכך ענין עקרוני המהווה חלק אינטגרלי מסוגיית השיקום, היתה רואה ד"ר פרבר לציין זאת בחוות דעתה. אמירה שכזו, שהיא בעלת השלכות של ממש, היתה צריכה להידון לא בדרך של חקירה נגדית אלא בדרך של הגשת חוות דעת. אם היתה לפני בית-המשפט חוות דעת כאמור, כי אז היו יכולים התובעים להביא חוות דעת. של מומחים אחרים הבקיאים בענין תוחלת החיים הצפוי, ובכל מקרה היה צורך להוסיף לכתב המינוי לד"ר פרבר בענין השיקום גם את ענין חיזוי תוחלת החיים.

 

ד"ר פרבר אינה מקבלת את ההערכות המחמירות של "היימן" שהיה הראשון שפיתח את הנושא של תוחלת חיים "בצורה מדעית בפגיעת ראש", ומקובלת עליה ההערכה שלפי מאמרו של "שטראוס", כאמור. בשל הפער בהערכות אלה שבין "היימן" לבין "שטראוס" מבקשות הנתבעות לקבוע את תוחלת חיי התובע ל-28 שנים בלבד, וללכת לפי שיטת הפיצוי של תשלום עתי.

 

8.      8.       התובעים טוענים, כי דבריה של ד"ר פרבר בבית המשפט נאמרו באופן כללי, מבלי להתאים את הידע הרפואי לעובדות המקרה, ולמעשה אין בהם כדי לנבא את תוחלת חייו האמיתית של התובע, שעשויה להיות גבוהה הרבה יותר, שכן ד"ר פרבר עצמה העידה כי טיפול מסור עשוי להאריך את חייו של התובע:

 

"ש. בעצם היו מגבלות בתוך המחקר הזה, אמרו שלא בדקו את הקשר בן רמת הטיפול, בעצם השמירה והטיפול אם היה פה טיפול די רציני, השפעתו על שיפור תוחלת החיים?

ת. כן, נכון. כל המאמרים נגמרים בזה, ועדיין אף אחד לא יכול היה לבדוק, זה בגלל הקושי של מודל כזה שיבדוק גם את הסוגים של הטיפול".

 

עוד טענו התובעים, כי בענין אחר של איה מוסקוביץ כבר נקבע, כי:

 

"למעשה השאלה הניצבת לפנינו בסוגייה זו של קיצור תוחלת החיים של הילדה איה היא, לא אם הפגיעה עצמה בה נפגעה איה בבית-החולים (פגיעה שהנתבעות התנערו זמן רב מאחריותן לפצות את התובעים בגין פגיעה זו) קיצרה את חייה, אלא האם עשויה תוחלת חייה של איה להתקצר עקב טיפול לא מספיק ולא נאות לאחר הפגיעה, בגין חיסכון בהוצאות, או שמא יש למנוע את קיצור אותה תוחלת חיים עצמה על-ידי טיפול הוגן ונאות ולו גם במחיר רב, מחיר שהנתבעות תישאנה בו, עקב אחריותן לאותה פגיעה" (ת"א (תל-אביב) 655/84 איה מוסקוביץ נ' עיריית חיפה, פס"מ   מט(3), 221, 227).

           

בת"א (ב"ש) 232/89 דוד עצמון נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ, תק – מח 95(2) 1335, שבו דובר בנפגע בתאונת דרכים, כבן עשרים ושתיים, שנגרמו לו פגיעות רבות שהעיקרית בהן פגיעה מוחית קשה שהותירה אותו משותק, כמעט לחלוטין, ונותרה גם הגבלה חמורה בתפקוד המוחי המתבטאת, בין היתר, במידה רבה של נתק מהסביבה החיצונית, השופט לרון קבע בענינו, כי:

 

"המומחה הרפואי שמונה על ידי ביהמ"ש, פרופ' א. עורי, חיווה דעתו, בחוות הדעת בכתב שהגיש, כי במידה ויקויים מעקב נאות וינתנו לתובע כל הטיפולים הדרושים הרי שהשיתוק והמגבלות הגופניות השונות הנובעות מכך לא יגרמו לקיצור תוחלת החיים עם זאת חיווה דעתו כי לאור הפגיעה המוחית שמצביעה על קיום אטרופיה מוחית והסתיידויות הרי בכל זאת צפוי דירדור איטי וממושך בתיפקוד המוחי עם נזקים משניים שהוא מעריך כי יגרמו בסופו של דבר לקיצור תוחלת חייו של התובע ב- 10%– 15".

 

לפיכך, לטענת התובעים, ברור כי לטיפול הניתן לנפגע חשיבות מכרעת, וככל שהטפול שינתן לתובע יהיה טוב יותר, כך תוארך תוחלת חייו. אין צריך לאמר, כי טיפול טוב יותר עולה ממון רב יותר. הנתבעים, שמעונינים להקטין את חבותם טוענים כי מדובר בתוחלת חיים נמוכה, אולם טענה זו מבוססת על אמירתה של ד"ר פרבר במהלך חקירה נגדית ולא על סמך בדיקה מקיפה המותאמת לתובע ולנסיבותיו הוא.

 

9.      9.       עוד אמרו התובעים, כי ד"ר פרבר לא היתה מוכנה לנקוב במספרים בענין קביעת תוחלת החיים, משום שלא התעדכנה בספרות החדשה, אך ידוע כי תוחלת החיים בעולם היא במגמת עליה קבועה. המספר 14.9 שציינה היה נכון לשנת 1998 שהיא השנה שבה כתב הרמן את מאמרו. המספר הריאלי היום עלה לממוצע של 20.3 שנים. שימוש בעמידון, כך טוענים התובעים יכול להוסיף לתוחלת חייו של התובע עוד שנתיים נוספות, דבר שמקרב את הערכת תוחלת החיים האפשרית ל- 22.3. כיוון שהתובע מקבל מבני משפחתו את הטיפול הרפואי הטוב ביותר שאפשר לקבל, ניתן לצפות כי יחיה עוד 25 שנים ואף יותר.

 

10.  10.   ד"ר פרבר לא התייחסה בחוות דעתה לשאלת תוחלת החיים, וזו כאמור הועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית ביום 16/7/2002. המומחית התבקשה על ידי בית המשפט לענות כפי יכולתה, ומעדותה ניתן להבין כי קיימים שני גורמים המשפיעים על תוחלת החיים של אדם במצב כשל התובע: יכולת הניידות ויכולת התזונה. וכך היא אומרת בעדותה:

 

"ש. ...תסכימי איתי ששני הקריטריונים שדיברנו עליהם של מוביליטי, מצב הניידות שלו והקריטריון השני של מידת העצמאות שלו אם בכלל בכל מה שקשור לתזונה, לאכול, הם שניים מהשיקולים החשובים, הקריטריונים החשובים בקביעת כל מה שקשור בתוחלת החיים או הקיצור של תוחלת החיים?

ת. כן, בעיקר זה זה לא כל כך יכולת להאכיל את עצמו כמו הנוכחות של הגסטרוסטומי, או כשהוא מסוגל לבלוע אוכל לבד. אלה שני הקריטריונים החשובים ביותר בעצם שיקבעו את תוחלת החיים של החולה.

ש.למעשה מצבו בשני התחומים האלה הוא לא טוב היית אומרת נכון?

ת.לא

ש. הוא לא טוב, לכן קיצור תוחלת החיים כאן היא מאוד משמעותית.

ת. הוא משמעותי" (פרוטוקול הדיון מיום 16/7/2002 עמוד 271).

 

11.  11.   עם זאת, ד"ר פרבר הסבירה, כי היא לא התכוננה לשאלה ולא בדקה את הספרות: "אתה לא שאלת אותי בשאלות הבהרה" (שם, עמוד 272) ובהמשך "הייתי עוברת על הספרות והייתי עונה לפי השאלה" (שם, שם). משביקשה בא-כוח הנתבעים להתייחס לטבלאות תוחלת החיים של שטראוס אמרה, כי אינה חושבת שזו הדרך הראויה לענות על שאלה שכזו: "זה לא הדרך שאני עכשיו אתחיל להסתכל בטבלאות של שטראוס" (שם, עמוד 273). המומחית העידה כי לפי המאמר של שטראוס תוחלת החיים הצפויה לתובע היא עוד 14.9 שנים, משנת 2002. לפי המאמר של היימן תוחלת החיים הצפויה היא 10.9 שנים כאשר היימן הוא מן המחמירים (שם, עמוד 274). לשאלת בית המשפט השיבה ד"ר פרבר, כי אכן ככל שחולף הזמן תוחלת החיים הצפויה עולה. ואם הצפי בשנת 1998 היה 14.9 שנים הרי שבשנת 2002 תוחלת החיים הפוטנציאלית גבוהה יותר. עוד אמרה המומחית כי שהייה בבית אינה מקצרת את תוחלת החיים, וכי דווקא שהייה בבית חולים שבו מצויים באופן קבוע חיידקים העמידים לאנטיביוטיקה יכולה להיות מסוכנת יותר.

 

החשש כי רופא עלול להתעכב בהגעתו לבית התובע השוהה בביתו, דבר שאינו קיים בבית חולים, שם מצוי רופא באורח קבע - אינו חשש של ממש. במצבו של התובע אין צפוי שינוי מיידי, ובעיות רפואיות שמתעוררות אינן בדרך כלל בעיות דחופות, אלא בעיות המתפתחות במשך ימים כמו דלקת ריאות או זיהום בדרכי השתן. עוד אמרה ד"ר פרבר, כי אין חשש של ממש לדלדול רקמות המוח, משום שבתובע הותקן "שנט" שהוא מכשיר המזרים נוזלים המצטברים במוח וגורמים לדלדול - לבטן. עם זאת, אין לכך השפעה על אורך החיים או לבריאות התובעים, וכי הסכנה היחידה היא להתפתחותו הקוגניטיבית (שם, עמוד 281)

 

12.  12.   לא ניתן להתבסס על דבריה של ד"ר פרבר, בלבד, שנאמרו אגב חקירתה על חוות דעתה בתחום השיקום, כדי לקבוע את תוחלת החיים הצפויה של התובע לצורך קביעת שיעור הפיצויים. בבוא בית המשפט לקבוע את תוחלת חייו של נפגע, הנחת המוצא היא, כי הוא יחיה עד לגיל הממוצע הסטטיסטי לפי נתוני הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה. עם זאת, שמורה לנתבעות הזכות להוכיח כי תוחלת חייו הצפויה של נפגע קצרה מתוחלת החיים הממוצעת בישראל, אך אז עליהן הנטל להוכיח זאת.

בעניננו, הנתבעות לא ביקשו בכל שלב משלבי המשפט למנות מומחה לקביעת תוחלת החיים הצפויה לתובע, או להביא חוות דעת בענין תוחלת החיים. הן גם לא שאלו מי מהמומחים, ובמיוחד את המומחית לשיקום, שמינה בית-המשפט, כל שאלת הבהרה בענין זה. הנתבעות הסתפקו בחקירת ד"ר פרבר בבית המשפט מבלי שנתבקשה קודם לכן לבדוק את העניין ביסודיות. על אף היותה מומחית, אין ספק כי כדי לקבוע בצורה מושכלת ומדוייקת, עד כמה שניתן, מה היא תוחלת חייו המשוערת של התובע, היה עליה לבדוק את נתוני התובע, את הספרות העדכנית ולערוך התאמה והשוואה לנתונים סטטיסטיים ונתונים אחרים הנוגעים לענין. למעשה, הנתבעים ביקשו מהמומחית לקבוע אגב חקירתה את הערכת תוחלת חייו של התובע, וככל יכולתה היא נתנה הערכה, שאינה יכולה להיות מבוססת.

 

13.  13.   הנתבעות הגישו לבית המשפט מאמר שעליו התבססה גם ד"ר פרבר בעדותה שכותרתו: “Adolescents After Brain Injury Long Term Survival of Children and" ("שטראוס" - נ/22) המאמר פורסם בשנת 1998 ב- Arch Phys Med Vol 79. לדעת עורכיו: שטראוס וחבריו, בהסתמך על מחקר שערכו בנפגעים שנפגעו בין השנים 1987-1995 בקליפורניה, קיימים שני מנגנונים המשפיעים על תוחלת החיים הצפויה לנפגעים כאלה: האחד, הזנה עצמאית, והשני - ניידות. המחקר מראה כי ככל שהנפגע תלוי יותר בסביבתו בתפקודים אלה סיכוייו להאריך ימים נמוכים יותר. בעמוד 1099 מובאת טבלה המתארת את הערכת סיכויי ההישרדות של נפגעי טראומה מוחית TBI Traumatic Brain Injury)). לפי הטבלה נפגע בן 15 ללא יכולות מוטוריות כלל (none) צפוי לחיות עוד 14.9 שנים. אין לקבל את טענת בא כוח התובעים, כי ככל שהתובע יתבגר תעלה גם תוחלת חייו במובן זה שאם הטבלה נותנת לו עוד 14.9 שנים. כאשר הוא בן 15, הרי בגיל 25 תוחלת חייו הצפויה היא 14.1 וכך גם בהמשך הטבלה. נקודת הגיל הקובעת היא גיל הפגיעה, ולפי הטבלה שהגישו הנתבעות אכן תוחלת חייו הצפויה של נפגע בגיל 15 היא 14.9 שנים.

 

14.  14.   קשה עד מאוד מלאכתו של בית המשפט שצריך לקבוע את תוחלת חייו של ניזוק, ולו לצרכי פסיקת פיצוי. נראה לי כי בענין זה אין צורך להיזקק לקביעה זו, כפי שאראה להלן. אולם, ככל שצריך לקבוע את תוחלת חייו של נפגע בתביעה לפיצויים על נזקים, ייעזר בית-המשפט בטבלאות, בחיזוי סטטיסטי, בפסיקה קודמת, ובהערכות של מומחים רפואיים:

 

"כל המצוי בתביעות נזיקין יודע עד כמה רב הנסתר ורבה המחלוקת באשר לקביעה אם קוצרה תוחלת חייו של הנפגע ובאיזה שיעור. מקרה רגיל הוא, שלגבי נכה פגיעה מוחית קשה או קוודרופלג, השוני בין חוות דעת המומחים בעניין זה הוא רב. שוני זה נעוץ במחלוקות בין המומחים, באיזו מידה ניתן לספק לחולה טיפול אופטימלי אשר יבטיח טיפול ראוי מידי בכל מקרה שידרש לכך. קיימת מחלוקת גם בשאלה באיזו מידה הביאה, או עשויה להביא בעתיד, ההתקדמות במדע הרפואה שיפור בתנאי הטיפול ועמו את הארכת תוחלת החיים. קיימת גם מחלוקת בין המומחים בענפי הרפואה השונים. כך, למשל, רופאים העוסקים בשיקום מתגלים כאופטימיים יותר לגבי אורך החיים הצפוי, וטוב שכך. אלה עוסקים בטיפול ודאגה לרווחתו של הנכה וטוב שהם חדורים בתקווה ואמונה בשיפור תנאי ריפויו ותוחלת חייו של החולה. רופאים אחרים אופטימיים פחות" (ע"א 2300/92 דן רחמים (קטין) ואח' נ' ד"ר ליביס גנדלר ואח', דינים עליון כרך מ', 407).

 

ד"ר פרבר הסכימה בעדותה, בתשובה לשאלת בית-המשפט, כי מאמרו של שטראוס שנכתב שנת 1998, אילו היה מעודכן לשנת 2002, הרי שההתקדמות במדע הרפואה, פיתוח האמצעים והתרופות, מביאים להארכת חייו של הנפגע, אף לפי הנתונים הסטטיסטיים. הקושי, אם כן, הוא רב. אולם, בנסיבות הענין אני רואה לקבוע, נוכח התקדמות הרפואה והשיפור הצפוי לו לתובע מטיפול שיקומי בביתו ובקרב בני משפחתו, ושיפור תנאי חייו בבית לעומת מוסד רפואי שמעייניו של הצוות הרפואי שלו אינם נתונים אך לתובע, כי תוחלת חייו הצפויה עשויה להיות עוד 25 עד 30 שנים מהיום, דהיינו עד להגיעו לגיל 40 עד 45. כפי שאראה להן, ראוי כי הפיצוי לתובעים ישולם בדרך של תשלום עתי. כך שאין צורך לקבוע את תוחלת החיים הצפויה לתובע.

 

תשלום עתי או תשלום חד-פעמי

15.  15.   התובעים מבקשים כי הפיצוי שיקבע בית המשפט ישולם בדרך של תשלום חד פעמי מהוון, הגם שאין להם התנגדות עקרונית לתשלום עתי. התובעים מנמקים את בקשתם לתשלום חד פעמי באי רצונם להיות סמוכים על שולחנן של הנתבעות. עם זאת, התובעים הסכימו, כאמור, כי התשלום יהיה עתי, אם בית המשפט ישוכנע כי הנתבעות הן בעלות איתנות כלכלית המאפשרת פריסת תשלומים לאורך שנים.

 

התובעים טוענים בענין הנתבעת 3 - אבנר - כי חוק ביטוח רכב מנועי (ביטוח בתנאי תחרות מבוקרת, הסדרים לתקופת מעבר והוראות לענין אבנר), התשנ"ז–1997 (להלן: חוק הביטוח בענין אבנר), מעלה ספק לגבי יכולתה הכלכלית של הנתבעת 3.

 

16.  16.   הנתבעות ביקשו כי בית המשפט יורה על תשלומים עתיים. לשיטתם, משהתברר שתוחלת חיי התובע עלולה להתקצר באופן משמעותי עקב התאונה, תשלום עתי הוא התשלום המועדף שמגשים בצורה הטובה ביותר את עקרון השבת המצב לקדמותו. באופן זה אין הניזוק מקבל פיצויים בגין נזק שנחזה בעת מתן פסק הדין אך לא התממש, ואין מונעים ממנו פיצויים בגין נזק שלא נחזה בעת מתן פסק הדין, אך נגרם בסופו של דבר, חרף החיזוי.

 

אשר לטענות התובעים לפיה החוק בענין "אבנר" מעלה ספק לגבי יכולתה הכלכלית של הנתבעת 3, טוענות הנתבעות, כי מי שחב בתשלום הפיצויים הוא המבטחת של הרכב הפוגע, לעניננו הנתבעת 2. החוק האמור בא לעולם במטרה להגביר את התחרות בין חברות הביטוח, וכדי להיטיב עם הציבור. אם יבחר המחוקק לפרק את הנתבעת 3 יעשה זאת בזהירות הנדרשת מבלי לפגוע בזכויותיהם של נפגעים, כמו התובעים, ובפסקי דין שנפסקו לטובתם. בכל מקרה, הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ובמיוחד סעיפים 12(א) (2א) ו- (3) ו- 12(ב) לחוק, נועדו למנוע מצב שבו נפגע שניתן לזכותו פסק דין על-פי חוק הפיצויים - יוותר ללא פיצוי. התובע, כך מוסיפים הנתבעים, אינו בר שיקום וסכום כסף גדול וחד פעמי לא יועיל לו, במובן זה שעבורו אין קיימת אפשרות להשקיע את כספי הפיצוי בהשקעה שממנה יכול להתפרנס ולהשתקם. לפיכך, עדיף לתובע תשלום עתי כהכנסה קבועה ובטוחה שבאמצעותה יכולים הוריו או אפוטרופסיו לדאוג לצרכיו השוטפים. מתן תשלום חד פעמי עלול להביאו למצב שבו בעוד מספר שנים יאזל כספו והוא יוותר ללא כיסוי להוצאותיו. ברור שניתן להתגבר על מצב זה, כשמדובר בקטין שבית המשפט צריך לקבוע מה ייעשה בכספי הפיצויים, לרבות השקעתם בתכניות חסכום והשקעות בטוחות אחרות. כאמור, לתובעים אין מניעה לתשלום עתי של הפיצוי בכל הנוגע להפסד ההשתכרות ולתשלומים מתמשכים אחרים.

 

17.  17.   בהערכת נזקיו העתידיים של התובע, ניצב בית-המשפט בפני הקושי שבחיזוי העתיד. בית המשפט נדרש לצפות את תוחלת חייו של התובע כדי להעריך נכונה מה הוא הפיצוי הנכון לו זכאי התובע. פיצוי כאמור הוא זה שאינו מעניק לניזוק כספים שאינו זכאי להם, מחד גיסא, ואינו מחסיר ממנו, מאידך גיסא (ראה לענין זה: "פיצויים בשל נזק גוף", דוד קציר מהדורה רביעית, התשנ"ח, עמודים 431-441).

 

לכל אחת מן השיטות האלה יתרונות וחסרונות, כפי שפורטו בע"א 357/80 יהודה נעים ו-2 אח' נ' משה ברדה ואח', פ"ד לו(3), 762, עמ' 775-777, בפסק דינו של כבוד השופט א' ברק (כתוארו אז):

 

"18. יתרונה של שיטת הסכום החד-פעמי והבלתי משתנה הוא בסופיותה, בפשטותה ובביטחונה. סופיות כיצד? שהמאזן האזרחי בין הצדדים מסתיים עם ביצוע התשלום, ושוב אין לפתוח אותו מחדש. כל צד יוכל לכלכל את צעדיו על יסוד עובדתי מוצק. הניזוק עשוי להשקיע את כספו ולפתוח לעצמו דף חדש. פשטות כיצד? שאין צורך במערך ארגוני, שיעסוק בביצוע תשלומים עתיים, ואין צורך בפניות שונות לבית המשפט עם שינוי הנסיבות. ביטחון כיצד? שאין הפיצוי לניזוק קשור במעמדו הכלכלי של המזיק, ואין חשש, ששינוי במצבו הכלכלי של זה יפגע בפיצויים, להם זכאי הניזוק.

 

19.יתרונה של שיטת התשלום העתי-המשתנה הוא בכך שהיא מגשימה בצורה מדויקת יותר את העיקרון של השבת המצב לקדמותו. אין הניזוק מקבל פיצוי בגין נזק, שהיה סיכוי כי יתרחש אך הלכה למעשה לא התרחש, ואין נמנע מהניזוק פיצוי בגין סיכוי, שאירוע לא יתרחש אך אותו אירוע התרחש. בית המשפט אינו עוסק בהשערת השערות ואינו מתעמק בתורת הסיכויים, אלא הוא פוסק את הפיצוי על יסוד העובדות, כפי שהתרחשו הלכה למעשה. זאת ועוד: התשלום העתי משקף בצורה נאמנה יותר את ההכנסות שנמנעו מהניזוק בשל התאונה, שגם הן היו ברוב המקרים הכנסות עתיות (כגון משכורת). כתוצאה מכך נמנע מצב דברים, לפיו הניזוק, שלא הורגל לכך, מקבל לידיו סכום כסף ניכר, שלעתים קרובות - כך הוכיחו המחקרים - אין הניזוק משקיעו כראוי, והוא יורד לטמיון בתוך מספר קטן של שנים בלא שלניזוק נותרת קרן קיימת".

 

כבוד השופט ברק מסכם את עמדת בתי המשפט בישראל, לפיה הם נוקטים, למעשה, את שיטת הסכום החד-פעמי, אלא אם הצדדים הסכימו אחרת. עד לפסק הדין האמור, בענין ברדה, לא נהגו בתי המשפט לפסוק פיצויים בדרך של תשלום עתי. זאת, גם אם סעיף 6 לחוק הפיצויים קבע, במפורש, אפשרות לפסוק פיצויים בתשלום עתי.

 

תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עתיים), תשל"ח- 1978 (להלן: "תקנות הפיצוי העתי"), מפרטות את סמכותו של בית המשפט לעשות כן:

 

"1. תשלומים עיתיים

בית המשפט מוסמך לפסוק כי פיצויים בשל הפסד כושר השתכרות והוצאות מתמשכות, כולם או מקצתם, ישולמו בתשלומים עיתיים שיהיו צמודים למדד המחירים לצרכן בכל אחד מאלה:

הנפגע יפסיד כתוצאה מתאונת הדרכים 40% או יותר מכושר

השתכרותו בעתיד;

(2)            הפיצויים ישמשו לנפגע מקור עיקרי למחייתו".

 

ואולם בהמשך פסק הדין בעניין ברדה נאמר:

 

"22. דעתי היא, כי הסמכות נתונה לבית המשפט לפסוק תשלום עתי, הנתון לשינוי בהתרחש עובדות מסוימות בעתיד, וזאת גם אם לא באה לכך הסכמה של שני הצדדים. אכן, אם עניין לנו בשאלת סמכות, כיצד זה הסכמת הצדדים מעניקה סמכות שכזו? פקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינה נוקטת כל עמדה כללית באשר לאופן התשלום" (שם, עמודים 777-778).

 

18.  18.   בנסיבות הענין נראה לי כי ראוי לפסוק בענין דנן תשלום עתי. אמנם יציבות וסופיות הדיון הוא אינטרס חשוב ובעל משקל רב, אך אין הוא גובר על עקרון יסוד במשפט הנזיקין - לעשות צדק עם הצדדים. אמת נכון, כי פשטות התשלום החד פעמי שאינו מצריך מערך אירגוני שיעסוק בביצוע תשלומים עתיים, קוסם אף הוא, וכך גם הבטחון כי הניזוק לא יוותר מול שוקת שבורה אם יחדלו הנתבעים להתקיים, אך עם כל זאת, נראה לי נכון לקבוע כי צורת התשלום תהיה בדרך של תשלומים עתיים.

 

הקוצב את שנותיו של כל חי הוא היודע את תוחלת חייו. בית-המשפט אינו יכול לעשות זאת, הגם שיש מקרים שבהם בית-המשפט פוסק לפי חוות דעת של מומחים את תוחלת החיים התיאורטית. לצורך פסיקת פיצויים חד-פעמיים. בענין דנן, מתבקש בית-המשפט לקבוע את תוחלת חייו של התובע שלא על-פי חוות דעת של ממש, אלא אגב חקירת מומחה לשיקום על חוות דעתו שלא התייחסה כלל לתוחלת חיי הנפגע, ובהקשר למאמר מסוים.

 

צורת תשלום זו היא לתועלת שני הצדדים, ואין מקום לחשש כי הצדדים יציפו את בית המשפט בבקשות לשינוי התשלום העתי. כפי שראינו תוחלת חייו הצפויה של התובע אינה ידועה והצדדים לא הביאו חוות דעת וראיות של ממש להוכחתה. במצב דברים שכזה ונוכח העובדה כי התובעים אינם מביעים התנגדות לתשלום עתי, יש בכך כאמור כדי להועיל לשני הצדדים.

 

19.  19.   התובעים, שכאמור אינם מתנגדים לפיצוי בדרך של תשלום עתי, מסייגים את הסכמתם בהכרעה בשאלה גבי איתנותה הכלכלית של הנתבעת 3, חברת "אבנר" ומנים לת"א (חיפה) 363/89 סטרומזה נ' כלל (לא פורסם, ראה הערת שוליים 53 בעמוד 450 בספרו של קציר), שם לא השתכנע בית המשפט כי "אבנר" איתנה במידה מספקת כדי להבטיח המשך תשלומים עיתיים ובשל כך לא ראה לפסוק תשלומים עתיים. ומה יעלה בגורל התובע – הניזוק במידה וזו תחדל מהתקיים?

סעיף 12 לחוק הפיצויים קובע:

 

"(א) תפקידה של הקרן הוא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחת מאלה:

----

----

(2א) למבטח מונה מנהל מורשה לפי סעיף 68(א)(3) לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן - מנהל מורשה), בהוראת המפקח על הביטוח, כמשמעו בחוק האמור, בשל כך שהמבטח אינו יכול לקיים התחייבויותיו, ושר האוצר, לפי המלצת המפקח על הביטוח, אישר כי מן הראוי שהקרן תפעל לפי סעיף זה;

(3) המבטח נמצא בפירוק.

 

(ב) במקרים המנויים בסעיף קטן (א) זכאי הנפגע לקבל פיצויים מהקרן כשם שהיה זכאי לקבל ממבטח וכן חייבת הקרן לשלם לבית החולים את הוצאות הטיפול בנפגע כשם שמבטח חייב לשלמן לפי סעיף 28 לפקודת הביטוח".

 

מכאן, שאין חשש של ממש כי התובע יוותר ללא כיסוי הולם לנזקיו. קרנית, היא הנתבעת 4, תהיה אחראית על-פי החוק - לשיפוי כל הוצאותיו של התובע, אם הנתבעות 2 ו-3 או מי מהן יימצאו בהליכי פירוק.

 

לפיכך, אני רואה לקבוע כי תשלום הפיצויים יהיה בדרך של תשלום עתי, לפי שיעור הפיצויים בכל ראש נזק כפי שנקבע בפסק דין זה.

 

מוסד או בית

20.  20.   הצדדים אינם חולקים על כך, כי במצבו הנוכחי עדיף לו לתובע לשהות בבית הוריו, שבו הוא מקבל את הטיפול האוהב והמסור ביותר. גם המומחית מטעם בית המשפט, בתחום השיקום, ד"ר פרבר, העידה כי מצבו של התובע טוב יותר כאשר הוא בבית הוריו, והבית עדיף על כל מוסד שהוא: "עכשיו, כשאנחנו מדברים על משפחה טובה שגם בתוך המוסד היתה יום יום מגיעה ומטפלת בו ובמסירות רבה, משפחה שמסוגלת ללמוד את כל כללי הטיפול וכן התרשמתי מזה, וגם אני מתרשמת מסיכומי המחלה לאורך כל הדרך, אז אני חושבת שבמקרה כזה עדיף לילד להיות בבית." (פרוטוקול דיון מיום 16/7/2002 עמוד 266).

 

התובע שהה במוסד שיקומי בבית ג'אלה במשך כארבעים חודשים, עד ששב לבית בחודש אוקטובר 2001. לפני שהועבר לבית ג'אלה, היה התובע בבית החולים אלי"ן. הנתבעות טוענות, כי ניתן היה להעביר את התובע, עוד בשנת 1998, מבית החולים אלי"ן לביתו, בלא צורך בהעברתו למוסד השיקומי בבית ג'אלה, אלא שההורים העדיפו את שהותו של התובע במוסד ולא בבית. היום, הם שינו את טעמם ומעדיפים את הטיפול בו בביתם. הנתבעות טוענות, כי שהותו של התובע במוסד בבית ג'אלה תקופה כשלוש שנים וחצי, הגדילה את הוצאות הנתבעות, באופן מלאכותי וללא הצדקה, וכי יש להביא ענין זה בשיקולי בית-המשפט בפסיקת הפיצוים.

 

אכן, הנתבעות נשאו בהוצאות החזקתו של התובע במוסד בבית ג'אלה, במשך כל התקופה שבה שהה בו. הסכומים ששילמו הנתבעות למוסד בבית ג'אלה, אין להביאם בסכום הפיצויים שיפסקו בית-המשפט לתובעים, ואין זה ברור כלל, אם העברת התובע לביתו בשלב מוקדם משהועבר בפועל, היתה חוסכת לנתבעות כספים, או אם עלות השהות בביתו עלותה נמוכה יותר. מכל מקום, לא שוכנעתי כי החזקת התובע במוסד היתה שלא לצורך.

 

לפיכך, אני קובע כי יש להעדיף את שהותו של התובע בביתו, על כל המשתמע מכך. הפיצוי ייקבע לפי שהות התובע בבית ולא במוסד. שהות התובע בבית הוריו הוא הפתרון הטוב וההולם עבורו, בנסיבות הענין ולפי המסירות שבה מטפלים ההורים ובני המשפחה האחרים בתובע (ראה לענין זה ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 767; וכן ע"א 283/89 איה מוסקוביץ' נ' עירית חיפה, פ"ד מז(2), 718).

 

סיעוד ועזרת הזולת

21.  21.   ביום 14/9/1997 שוחרר התובע מהמרכז הרפואי הדסה בעין כרם והועבר, כאמור, לבית החולים אלי"ן. משם הועבר התובע למוסד שיקומי בבית ג'אלה. במהלך שהותו שם יצא התובע לחופשות של סופי שבוע בבית הוריו. תחילה היה התובע מגיע כל סוף שבוע שני, ובהמשך כל סוף שבוע.

 

הצדדים הסכימו ביניהם (המ' 10088/97 בבית משפט השלום בירושלים), כי התובע יועבר לאישפוז בבית החולים של עמותת בית לחם הערבית לשיקום, בבית ג'אלה, וכי ישהה בו כל עוד יש צורך בכך. הסדר זה נותר בתוקפו גם בהחלטת בית משפט זה (בש"א 2174/98). עוד הוסכם כי הנתבעים ישאו בהוצאות האשפוז. ד"ר פרבר המליצה בחוות דעת מיום 23/11/1999 על המשך טיפול שקומי במסגרת שבה הוא נמצא, דהיינו במוסד בית ג'אלה, כדי לאפשר לתובע שיקום אופטימלי. מצבו של התובע אמור היה להתייצב, לפי דעת המומחית, בתוך שנה עד שנתיים. עוד הוסכם בין הצדדים, כי בסופי השבוע יממנו הנתבעות את שירותי הסיעוד לתובע. ואכן הנתבעת 3 - "אבנר" שילמה עבור שירותי הסיעוד שניתנו לתובע על ידי חברת "דנאל".

 

22.  22.   במהלך חודש מאי 2001, כחצי שנה אחר שהגיע התובע למוסד השיקומי, הודיע המוסד לתובעים כי מצבו של התובע התייצב וניתן להעבירו לביתו. כל זאת בתנאי שיתקיימו תנאים מסויימים, ובין השאר טיפול סיעודי בכל שעות היממה. בדיעבד, יצא התובע לביקור בית ביום 19/10/2001 שממנו לא יכול היה לשוב עוד למוסד בשל האירועים הביטחוניים הקשים באזור וכניסת כוחות צה"ל לשטח שבו ממוקם המוסד. מכתב השחרור של התובע מן המוסד ניתן ביום 9/11/2001.

 

23.  23.   אין מחלוקת כי התובע אינו מסוגל לטפל בעצמו, והוא זקוק להשגחה במשך כל שעות היממה. בעוד התובעים מבקשים את הפיצוי המרבי שניתן לקבל, טוענות הנתבעות, כי במצבו הנוכחי אין התובע זקוק לעזרה סיעודית - מקצועית בכל שעות היממה, אלא לשבע עד שמונה שעות בלבד. בשאר שעות היממה, הטיפול בתובע יכול להיעשות, כפי שנעשה מחודש אוקטובר 2001 על ידי בני משפחתו של התובע. הנתבעות טוענות שהאכלה, הלבשה ורחצה הן פעולות שאורכות שעות ספורות ביום, וכי ברוב שעות היממה התובע ישן או נח בחוסר מעש, ובלא תקשורת עם הסביבה. היות שבמשך חודשים ארוכים המשפחה טיפלה בתובע ללא עזרה מקצועית אלא על-פי הוראות של הרופאים מבית החולים אלי"ן, ניתן לקבוע כי התובע זקוק לעזרה מקצועית אך בשליש מן היממה וביתר הזמן ייעשה הטיפול בתובע על-ידי בני משפחתו.

 

גדעון האס, שהעיד מטעם הנתבעות, ציין בחוות דעתו (נ/29א), כי כיוון שעל פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1993, ישראלי זכאי לקבל גימלת סיעוד [ראה סעיף 230], וכי השתרשה תופעה שכונתה על ידי בית המשפט העליון "תנועה סיבובית", הרי כל חישוב של עלות העזרה הסיעודית שהתובע צריך להיגזר מעלות עבודתן של מטפלות במגזר שבו מצוי מרכז חייו של התובע. מר האס מתבסס על ידע אישי שלו ועל העלויות, אשר לדעתו נוהגים באזור יהודה ושומרון, שבו אחות או גננת במשרה מלאה משתכרת כ- 200 דינר לחודש שהם כ- 1,000 ₪. לדעת העד האס, זה סכום הפיצוי שראוי להיפסק לתובע. האס מפנה לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברשות הפלשתינית, כפי שפורסמו בחודשים יולי – ספטמבר 1998, לפיהם שכר העבודה היומי הממוצע של עובד מקומי המועסק באזור יהודה ושומרון הוא 56.4 ₪ ליום. ירחון "חשב" פרסם בהתבסס על נתונים אלה, כי המשכורת החודשית הממוצעת היא 192 דינר לחודש, דהיינו 960 ₪.

 

24.  24.   התובעים טוענים, כי אין זה מתקבל על הדעת שמטפלת אחת תהיה מסוגלת להאכיל את התובע ארבע פעמים ביום, לשנות את תנוחתו כל שעתיים, להחליף חיתולים חמש פעמים ביום, לתת טיפולים פיזיותרפיים לפי הוראות הפיזיותרפיסטים, להעבירו מהמיטה לכיסא גלגלים, להושיבו עם יתר בני המשפחה בחדר המגורים, וכן להורידו מהדירה כדי להוציאו לטיול בכפר, ויתר הפעולות שיש לבצע. התובעים ביקשו להמשיך את ההסדר שהיה להם עם חברת דנאל, כפי שהצהיר עליו התובע 2, אבי התובע, לפיהם ניתנה עזרה במשך שתים עשרה שעות ביממה בעלות של 13,000 ₪ בחודש.

 

התובעים טענו, כי אין ביכולתם להחזיק מטפלת צמודה, דבר שאינו נהוג ואינו מקובל בכפר שבו הם מתגוררים ובחברה הערבית, בכלל. לטענתם, הם חיים במסגרת קהילתית סגורה, שבה אין זה מקובל כי משפחה ערבית תכניס לביתה עוזר או מטפל שאינו בן משפחה, ולא כל שכן - עובד זר שלא ניתן למעשה להכניסו לבתים בכפר. הכנסת עובד זר עלולה לגרום למשפחה "צרות צרורות" בכפר, כך לדברי האב.

 

25.  25.   הנתבעות טענו, כי אין מקום ואין צורך להעסיק יותר ממטפל אחד, וכי מצבו של התובע יציב, ומחייב טיפול סיעודי מינימלי בלבד. אמנם נכון, כי התובע זקוק לטיפול פיזיותרפי אך מספר פעמים בשבוע, אולם, לבד מזה הוא זקוק להאכלה, רחצה וכיוצא באלו עבודות וטיפול, ניתן לספקם בידי בני המשפחה, כפי שניתנו בעבר. לביסוס דבריהם מביאות הנתבעות מעדותה של האם, ביום 5/6/2000 (עמודים 54-55 לפרוטוקול):

 

"ש. כל הטיפול של השקיות, הקולונוסטוניה, ההזנה של האוכל, כל הדברים האלה היא יודעת יודעת לעשות כן?

ת. כן, אני יודעת לשים.

ש. למעשה לה לפני שמוסה נפגע בתאונה, לה לא הייתה שום הכשרה במקצוע הרפואה או הסיעוד נכון?

ת. לא היה לי נסיון.

ש. והיא למדה לטפל בו, הסבירו לה מה לעשות וזה פשוט.

ת. אני הייתי כל יום איתו, ראיתי.

ש. זה גם פשוט, נכון?

ת. עכשיו קיבלתי נסיון כמו אחות.

ש. זה נכון שזו עבודה מאוד פשוטה?

ת. כן" (שם, שם).

 

26.  26.   על בסיס עדות האם, מבקשות הנתבעות כי בית המשפט יקבע כי התובע זקוק לעזרה כפי שקבעה המומחית לשיקום, דהיינו עובד או "משרה וחצי" של עובד, ואפילו די בעובד אחד בנוסף לעזרת המשפחה. אשר להתנגדות התובעים לעובד זר טוענות הנתבעות, כי "זהו המקרה הקלאסי להעסקת עובד זר", והם מבססים את דבריהם על כך שגם ד"ר פרבר המומחית מטעם בית המשפט וגם גדעון האס מטעם הנתבעות, המליצו לעשות כן במקרה זה:

 

"במקרה הזה אני חושבת שמטפל גם יכול לדבר פיליפינית או סינית. ואם הוא מתרגל למטפל, וגם זאת הסיבה שאני אומרת שמטפל אחד אולי אפילו עדיף. הוא צריך לראות דמויות קבועות מסביב, כמו שההורים והאחים זה וזה עדיף" (עדותה של המומחית ד"ר פרבר מיום 16/7/2002 עמוד 312 לפרוטוקול).

 

מטפל זר, לשיטת האס הוא:

 

"לדעתי ועל פי נסיוני המקצועי, ההסדר הנוח ביותר לטיפול מסור ובלתי בעייתי, ניתן לקבל באמצעות מטפל זר, שתפקידו מתאים לתכונות האופי שלו " (עמוד 3 לחוות דעתו האמורה).

 

 

 

ועוד:

 

"המטפל הזר עושה גם את כל פעולות העזרה הנחוצות בבית, לרבות קניות, כביסה ובישול. נסיוני לגבי כל עבודה זר הוא טוב מאוד ובלתי בעייתי. העובדים הזרים מעניקים טיפול טוב ומסור, הם שקטים, נאמנים וחרוצים.

עקב תנאי הרשיון, קטנה מאד תחלופתם (בניגוד לכח העבודה הישראלי), דבר המקל מאד על הנכה היכול להתקשר לעובד. לעובד הזר בניגוד לעובד הישראלי, אין גם הנטיה להתערב בהלכות בית המכה, "להשתלט" עליו או לכפות עצמו עליו" (שם, עמוד 4).

 

הערכותיו של מר האס בענין תכונות האופי של עובד זר לעומת עובד ישראלי לא הוכחו, כלל ועיקר.

 

הכללת כל העובדים הזרים השוהים בישראל כבעלי אישיות זהה אינה רצינית, וכמקשה אחת, לא ניתן לחייב את משפחת התובע, שהיא משפחה ערבית מסורתית, להעסיק עובד זר או עובדת זרה. מדינת ישראל היא מדינה בעלת אוכלוסיות שונות ומגוונות, ובבוא בית המשפט לפסוק פיצוי בראש הנזק של סיעוד ועזרת הזולת, עליו להתחשב בנסיבותיו האישיות של כל תובע, ואין דין אחד, כדין אחר ודין שונה לחברה מסורתית וסגורה, שאין מקובל בה הכנסת זר, כל זר, לביתה.

 

התובעים, כך טוענות הנתבעות, העלו לראשונה את הטענה כי העסקת עובד זר היא בעייתית, אך במהלך הדיונים בתיק העיקרי. בחקירתו הנגדית מיום 30/10/2001, שנעשתה במסגרת הבקשה לתשלום תכוף, אישר אבי התובע, כי הוא פנה למספר חברות כוח אדם במטרה להעסיק עובד זר, ולא העלה כל בעיה של מסורת שאינה מקבלת העסקתו של עובד זר בבית המשפחה. רק בחקירתו בתיק העיקרי העלה האב, לראשונה, את הבעייתיות שבכך. הנתבעות טוענות, כי התובעים לא ניסו כלל להסתייע בעזרה חיצונית, ובכל מקרה בכל התקופה שבה התובע היה בביתו והמשפחה טיפלה בו, הם רכשו את המיומנות המינימלית הדרושה לצורך הטיפול בו. בני המשפחה עצמם העידו כי אין צורך במיומנות מיוחדת כדי להיות מסוגלים לספק לתובע טיפול ראוי. כך עולה בבירור מעדותה של האם עצמה.

27.  27.   נראה לי לקבל את טענות התובעים בענין העסקת עובד זר ושעות העזרה הדרושות בענינו של התובע. מקובלת עלי דעתה של ד"ר פרבר, כי מן הראוי שיהיה לתובע מטפל קבוע אחד בתוספת מטפל בחצי משרה באופן שיספיק לתובע טיפול של מטפל קבוע ועוד סיוע של מטפל - שניהם יחד - 12 שעות ביממה. ביתר שעות היממה - תסייע המשפחה בטיפול בתובע, והרי לשם כך הוצא התובע מן המוסד כדי שישהה בקרב בני משפחתו ויזכה לחום ולטיפול מסור. הבאתו של התובע כדי שישהה בדירת המשפחה ובקירבה, כרוכה, כדבר מובן מאליו, בטיפול בתובע ובתרומת בני המשפחה לטיפול זה.

 

אמת נכון, שאם התובע היה בריא בגופו, אלמלא התאונה, הטיפול בו בידי בני המשפחה, לא היה נדרש במידה שנדרש אחרי התאונה. ענין זה צריך להתבטא בשיעור הפיצויים שיפסוק בית-המשפט בגין סיעוד ועזרת הזולת בעבר ולעתיד, גם בהתחשב בטיפול שהיה זקוק לו אלמלא התאונה.

 

28.  28.   לכאורה, כל מקרה עומד לעצמו, ויש לדון בו לפי הצרכים ולפי הנסיבות שלו. אולם, ידוע ומקובל שבתי המשפט פוסקים פיצויים בגין נזקים, ובמיוחד בענין זה של פיצוי כללי בגין סיעוד ועזרת הזולת לנפגע, בהתאמה למקרים אחרים שנדונו בפסיקה. פסיקת בתי המשפט עשויה להיות אינדיקציה למקרה הקונקרטי, והכל בשינויים מחייבים לפי הענין. בגדר אינדיקציה זו ניתן לראות את שפסק בית-המשפט העליון בע"א 3613/99, 3375, אקסלרד ואח' נ' צור שמיר ואח', פ"ד נד(4), 450, ופסקי דין שקדמו לו או אלה שבאו אחריו (ראה, אך כדוגמאות - ע"א 2801/96 אל-על נ' יפרח, פ"ד נה(1), 817; ע"א 423/98 אטד נ' ויינראוב, דינים עליון נה', 759 ופסקי דין מחוזיים). יש שנקטו בגישה המרחיבה בפסיקת הפיצוי בראש נזיקין זה, ויש שנקטו בגישה המצמצמת, הסומכת, בין היתר, על עזרת המשפחה ועל שכירת שירותיהם של עובדים זרים. עלות העסקת עובד זר היא, כענין שבעובדה, פחותה מן העלות של העסקת עובדים ישראליים, בין בהעסקה באמצעות חברת כוח אדם, ובין בהעסקה ישירה בידי הנפגע, או משפחתו.

 

נראית לי השיטה המשולבת. לא מן הנמנע כי בעתיד תתאפשר העסקת עובדת זרה, או עובד זר, דוברי הלשון הערבית, והעסקה זו עשויה להיות מקובלת גם בכפרים ערביים מסורתיים. אין זו "אוטופיה", וכשמדובר בענין העשוי להימשך שנים רבות, גם אם תוחלת חייו של הנפגע אינה ידועה ואינה ברורה, בחישובים סטטיסטיים - ראוי ללכת בדרך שתשלב את כל האפשרויות, למצער, מן ההיבט של סכום הפיצוי שיש לפסוק.

 

יש להביא בחשבון השיקולים, כי העסקת מטפלים, אף במשרה וחצי, כמו בעניננו, עשויה להביא סיוע למשפחת התובע במתן עזרה במשק הבית. כן יש להביא בחשבון השיקולים את חובתם של התובעים להביא להקטנת הנזק, ולא לסמוך אך על חובת הפוגע לפצות את הנפגע על נזקיו ולנהוג כגביר על חשבון "הקופה הציבורית".

 

ההערכות של באי-כוח הצדדים לענין העזרה והסיעוד בעתיד - רחוקים זה מזה מרחק רב מאוד. בעוד שהנתבעות מבססות את הפיצוי על סכום שבין 6,000 ₪ לבין 9,000 ₪ לחודש. התובעים סבורים כי סכום הפיצוי לעתיד צריך להיות כ-30,000 ₪ לחודש.

 

29.  29.   בענין עזרה וסיעוד בעבר מציעות הנתבעות לפסוק אותו סכום שיקבע בית-המשפט לגבי העתיד - מאוקטובר 2001, שאז שב התובע לביתו ועד יום פסק הדין. זאת, אף אם התובעים הוציאו סכומים העולים על הסכום האמור, מתוך הנחה שכל סכום שישלמו יוחזר להם. עד לשובו של התובע לבית הוריו שילמה הנתבעת את הוצאות החזקתו של התובע במוסדות בבתי חולים, וכן מימנו את העלות של מטפלים.

התובעים כללו בסיכומיהם בכלל הנזק בגין הוצאות סיעוד עד מאי 2002, סכום של 60,485 ₪, נכון ליום הגשת סיכומיהם (1/9/2002).

 

נראה לי לקבוע בגין הוצאות העבר ל-17 חודשים מאוקטובר 2001 ועד סוף פברואר 2003, לרבות עזרת בני המשפחה, סכום כולל של 150,000 ₪, נכון ליום פסק הדין.

 

עזרה וסיעוד לעתיד

30.  30.   בחינת הראיות וטענות הצדדים מביאה אותי למסקנה, שיהא זה ראוי, נכון וצודק, לקבוע סכום של 10,000 ₪ לחודש בעד עזרת הזולת וסיעוד, לרבות עזרת בני המשפחה. הסכום האמור יתעדכן לפי שיעור השינוי במדד המחירים לצרכן שיתפרסם על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בינואר בכל שנה, לפי המדד שהתפרסם בחודש דצמבר בשנה שקדמה לה.

 

התאמת דיור

31.  31.   הצדדים אינם חולקים על הצורך בהתאמת הדיור בבית התובעים לצרכיו של התובע. דיור הולם, לטענת התובעים, אינו אך ענין של שטח, אלא האפשרות להוציא את התובע בקלות, יחסית, מן הבית, לצורך בדיקות רפואיות, לטיולים בכפר ומחוצה לו. עוד מבקשים התובעים כי בית המשפט יחשב את ההוצאות בגין התאמת דיור החל בחודש יוני 1998, שאז כבר החל התובע לצאת לביקורים בביתו בסופי שבוע. התובעים מסכימים כי מוטלת עליהם חובה כהורים לדאוג לצאצאיהם לדיור. אולם, בעניננו, חפצי התובע ועזרי הטיפול בו תופסים מקום נכבד לא רק בחדר השינה הגדול שבבית שהפך לחדרו של התובע, אלא גם בחדר המגורים, שבו מאופסנים העמידון, אלונקת הרחצה והמנוף. כל אלה מונעים מיתר בני הבית, לרבות ילדי התובעים, שימוש ראוי במגוריהם. לתובע שבעה אחים, ולא ניתן לשכן ילדים נוספים בחדרו. לפיכך, במצב הנוכחי, נפגעים יתר הילדים שגם להם חבים ההורים לספק להם דיור נאות.

 

32.  32.   ד"ר פרבר הביעה את דעתה בענין הצורך במגורים מותאמים לתובע, לדעתה, דירה בקומת קרקע עם פתחים רחבים למעבר של כיסא גלגלים, חדר שינה גדול וחדר אמבטיה רחב שבו ניתן להניח את האלונקה עשויה להתאים לתובע. קיים גם צורך למזג את הדירה.

 

בתשובתה של ד"ר פרבר מיום 21/2/2000 לשאלות הבהרה שהפנה אליה בא-כוח התובעים, אמרה ד"ר פרבר, כי המלצתה לדיור מותאם לכיסא גלגלים, כוללת דרך גישה לרכב ולכסא גלגלים מן הרכב ועד לפתח הבית. עוד אמרה המומחית, כי יש צורך בחדר לשהיית מטפל. אין מחלוקת כי היה על התובעים לדאוג לענינים אלה, אף לפני כן. אולם, האב נפגע בתאונת עבודה בחודש אוקטובר 1999, ומאז מתקיימת המשפחה, שבה אם המשפחה היא עקרת בית, מקצבת נפגע עבודה שמקבל האב. התאמת הדיור לא התאפשרה עד כה, בהעדר משאבים כספיים. קבלת הלוואה לא היתה אפשרית אך על בסיס של צפי לקבלת פיצויים לפי תוצאות המשפט, ואין לתובעים בטחונות שניתן להיפרע מהם, או לשלם מראש עבור השינוים במגורים לצורך התאמת הדיור.

33.  33.   השינויים המוצעים בדיור על-ידי התובעים, מבוססים על הצעה של מרפאה בעיסוק מטעמם, איילה שיפמן (ת/4; להלן - שיפמן). התובעים מסתמכים על דברי ד"ר פרבר, שכבר בתשובת ההבהרה לשאלת בא-כוח התובעים מיום 21/2/2000, אמרה כי מרפא בעיסוק בעל נסיון יכול לתת פתרונות טכניים לאחר ביקור בבית המשפחה. על תשובה זו חזרה המומחית בחקירתה הנגדית מיום 16/7/2002:

 

"ת. ברמת היום יום אני לא בודקת את זה.

ש. לא בודקת, בסדר.

ת. זה מרפאה עיסוק יכולה לתת הרבה יותר טוב" (שם, עמוד 292 לפרוטוקול)

 

בחוות דעתה (ת/4) עומדת גב' שיפמן על הצורך להקל את הנטל על בני המשפחה כדי שלא להביאם למצב של "שחיקה". גב' שיפמן מצביעה על מיקומו של בית התובעים במדרון תלול ביותר היורד מכביש צר, שאף הוא תלול מאוד. אל הבית מוביל שביל שאינו סלול, ומהכניסה יש לעלות שבע עשרה מדרגות בחדר מדרגות צר ומפותל. גב' שיפמן גם עמדה על הצורך בכך שהתובע זקוק לדירה צמודת קרקע שתאפשר נגישות לכסא גלגלים ויציאה ישירה לחנייה ולחצר. גב' שיפמן הצביעה על שיקולים וצרכים שיקומיים שיש להביאם בחשבון: תקופות שונות בחייו של התובע, המצב המשפחתי שעשוי להשתנות עם התרחבות המשפחה, וכן את המטפלים בתובע ואת הצורך להתאים את בית התובע למעבר של כסא גלגלים.

 

לשיטתה, צריך שתהיה יחידה נפרדת בקומת הקרקע עבור התובע והמטפל, שניתן להיכנס אליה מבלי לעבור דרך הבית הראשי, כדי שהחלפת המטפלים וכלל הטיפול בתובע לא יעמיסו יתר על המידה על בני המשפחה. לפי דעתה, על היחידה להיות לפחות בגודל של 69 מ"ר שתכלול חדר מגורים, פינת אוכל, חדר שינה, חדר שירותים ואמבטיה, חדר למטפל חדר רחצה ושירותים עבור המטפל, משטח ישיבה או מרפסת מקורה ומרפסת שירות. עוד יש להוסיף, לשיטתה, חניה מקורה בגודל 25 מ"ר.

 

לחלופין, הציעה גב' שיפמן, כי אם לא ניתן לבנות את יחידת הדיור הצמודה לבית הורי התובע כפי שהציעה בחלופה הראשונה, הרי שהחלופה השניה היא בניית יחידה נפרדת על גג בית התובעים, יחידה זו אמורה לכלול את כל השטחים שפירטה בחלופה הראשונה, ולמצער: חדר שינה ששטחו 16 מ"ר, חדר רחצה - של 9-10 מ"ר, חדר מגורים - 20 מ"ר, מרפסת מקורה או משטח ישיבה - 8 מ"ר, מטבחון - 10 מ"ר, מרפסת שירות - 4 מ"ר, חדר שינה למטפל - 10 מ"ר וחדר שירותים למטפל, גם הוא - 4 מ"ר. כדי ליחידה זו, יש לבנות מעלית מקומת הקרקע, שתקשר בין יחידת הדיור של ההורים ליחידת הדיור של התובע, וכן גרם מדרגות שיקשר בין יחידת ההורים ליחידת התובע. שיפמן מסייגת המלצתה זו בכך שהיא אינה עונה באופן אופטימלי על הצרכים המיוחדים של התובע, וכי היא מורכבת ותלויה בהסכמת המשפחה המורחבת, השכנים, אישורים מן העירייה, וכן אישורים לענין חריגות בניה.

 

לפיה חוות דעתו של האס, מטעם הנתבעות, די בשטח של 35.5 מ"ר. על כך אומרים התובעים, כי חוות דעתו אינה מפורטת ומנומקת, כמו חוות דעתה של שיפמן, ועל כן אין לקבל את קביעתו הסתמית. האס עצמו הודה כי מדובר בשטח נטו ולא שטח ברוטו, שאינו כולל שיטחי איחסון. "לפי הספר שעליו מתבסס האס" (גולשמידט), יש להוסיף עוד 2.5-3 מ"ר נוספים לצרכי איחסון.

 

34.  34.   הנתבעות מסכימות לדברי ד"ר פרבר, אולם, הן טוענות, כי אין צורך במגורי התובע דווקא בקומת קרקע בצמוד לבית, וניתן לבנות גשר מקומה גבוהה יותר לגובה הקרקע. במקביל, ניתן גם לבנות מעלית ואז ניתן לבנות סלון נוסף על הגג. הבניה על הגג, כך לטענת הנתבעות, היא זו המועדפת על המהנדס בן ארי שהעיד מטעמן. הנתבעות מציעות שתי חלופות דיור שהובאו על ידי מר האס: הראשונה, בנית סלון על גג הבית עם מעלית כדי להעלות את התובע מחדרו לסלון כאשר רוצים לשבת יחדיו. השניה, בניית גשר עד לקומת המשפחה, ומשם מעלון או מעלית לקומת הגג, שם ניתן לבנות עבורו את השטח שהתובע ומי שמטפל בו זקוקים לו. בדרך זו, ניתן לספק, לדעת הנתבעות, לתובע מגורים, ללא תחושת ניכור, עם משפחתו ומטפל צמוד. שתי חלופות אלה עדיפות, גם משום חובת הקטנת הנזק שמוטלת על התובעים.

 

35.  35.   על-פי המלצתה של ד"ר פרבר וחוות דעתו של האס, פנו הנתבעות למהנדס חיים בן ארי שקבע, בניגוד לחוות דעתו של המהנדס מטעם התובעים, דן ברילנר, כי במקרה זה אין יתרון למגורי התובע בקומת הקרקע דווקא וקיימת עדיפות למגורי התובע בסמוך למשפחתו, שאינה מתגוררת בקומה הראשונה. בכל מקרה, עתיד התובע להתנייד בין הקומות השונות, ועדיף לבחור בחלופה של מגורים על הגג. בן ארי הדגיש כי במקרה כגון זה ועדת התכנון והבנייה בודאי תאשר תוספת של 15% לאחוזי הבניה הקיימים. הליך האישור צפוי להערכתו להמשך לא יותר מחצי שנה, ויעלה סכום השווה ל- 1,500 דולר (פרוטוקול דיון מיום 30/6/2002, עמודים 125-127). קל יותר לקבל אישור עבור מקום שהנפח שלו כבר קיים, כמו במקרה זה שהבניה במרתף או על הגג היא בשטח תחום וידוע. לעומת זאת בנייה בצמוד תהיה בעיתית יותר וקשה יותר לאישור שיש לקבל מן הרשויות המוסמכות. מנסיונו, קל יותר, לדבריו, לאשר בניה זו. המסקנה היא כי החלופות העדיפות הן בניה על הגג או במרתף, נובעת לטענת הנתבעות, גם מחובת הניזוק להקטנת הנזק.

 

36.  36.   עוד טוענים התובעים כי מן הפיצוי הסופי שיקבע יש להפחית את הוצאות התובע עבור דיור. יש להניח כי לולא נפגע התובע בתאונה היה התובע מתבגר, פונה לחיים עצמאיים ומקים בית משלו. כידוע ההוצאות עבור רכישת בית הן הוצאות נכבדות ביותר, מן ההוצאות הגבוהות ביותר שיש למשפחה בישראל. במצבו הנוכחי, אין התובע עתיד לעזוב את ביתו עוד, ולא יהיה מסוגל לחיות חיים עצמאיים. משום כך, טוענות הנתבעות, כי יש לפצות בגין ראש נזק זה רק בגין התוספת לדיור הרגיל הנדרשת להתאמתו ולצרכיו של התובע לאחר הפציעה. הנתבעים מפנים בענין זה לת"א (חיפה) בן חיון לידור ואח' נ' קרנית, תקדין מחוזי- 2001(4), 1884 עמוד 1900.

 

37.  37.   החלופות שהובאו על ידי הצדדים הן בעיקר שתיים אלה: רכישת קרקע בסמוך לבית התובעים ובניית יחידת דיור המותאמת לתובע, בצמוד לדירת הוריו. השניה, בניית קומה נוספת על גג הבית, שבה יהיה כל הדרוש לתובע. התובעים טוענים כי עלות בנייתה של יחידה נפרדת היא 158,000$. הנתבעים מציגים כאמור שתי חלופות של בניה על הגג הדומות בעיקרן, שעלותן מוערכת בן 50,000$ ל- 52,000$. מן הראיות עולה כי החלופה המוצעת על ידי התובעים מורכבת יותר מן החלופות המוצעות על-ידי הנתבעות, אך עם זאת החלופה שמציעות הנתבעות, מיטיבה יותר עם התובע. על כן נראה לי כי יש לקבוע סכום גלובלאלי שיאפשר לתובעים, שבסופו של דבר הם אלו שצריכים לגור במקום, לבחור את האופציה המועדפת עליהם.

נזכור, כי התובעים שללו אפשרות, בכל הנוגע לפיצוי בגין סיעוד ועזרת הזולת, כי הסיוע יינתן בידי עובד זר או זר בכלל, שאינו בן משפחה. אולם, לצורך הדיור מתבקש פיצוי להתאמת דיור לתובע ולמטפל, בבחינת "אחיזת החבל משתי קצותיו". בכל מקרה יהיה צורך במטפל - אם מבני הבית או מחוץ למעגל הפנימי של המשפחה המצומצמת. לפיכך, בחינת הענין מעלה צורך בהתאמת הדיור. נראה לי, אפוא, נכון לקבוע סכום זה כולל התקנת מיזוג אויר, תיקונו והחלפתו, בסכום גלובלי של פיצוי שאני מעמידו על 350,000 ₪, נכון ליום פסק הדין.

 

התקנת מיזוג אויר בדירה

38.  38.   התובעים טוענים כי בחוות דעתה של ד"ר פרבר מיום 23/1/1999 נקבע, כי התובע צריך להיות "בדירה עם מזגן לחודשי הקיץ והחורף". לפיכך, יש להתקין מיזוג מרכזי כדי שהתובע יהנה מן המזוג בכל מקום בדירה שבו הוא ישהה. המיזוג אינו צריך להיות מותקן בחדרו בלבד, אלא בכל מקום בדירה. התובעים תומכים טענתם זו בדברי ד"ר פרבר (עמוד 317 לפרוטוקול):

 

"ש. ...ד"ר פרבר את ציינת לגבי מזגן בדירה.

ת. כן.

ש. מזגן כזה צריך שיאפשר לו תנועה בכל חלקי הבית או רק באותו החדר שהוא שוהה בתוכו?

ת. החדרים שהוא ישהה, אבל הוא חייב להישאר בחדר שינה. זאת אומרת גם בסלון, הוא צריך להיות חלק מהמשפחה".

 

התובעים שטענו, כי החלופה של בניית יחידה צמודה היא החלופה הראויה, מבקשים לקבוע, כי חישוב השטח, שיש להתקין בו מיזוג, יהיה לפי גודל היחידה המבוקש על ידם, דהיינו 84 מ"ר, בניכוי שטחים שאותם אין צורך למזג: מרפסת השירות והשירותים, ששטחם 17 מ"ר. מכאן שגודל השטח שיש למזג, לשיטתם, הוא 67 מ"ר.

 

39.  39.   מטעם התובעים הובאה חוות דעתו של הכלכלן משה קצין (להלן: קצין), שערך חישובים לפי שטח של 41 מ"ר והציג שתי חלופות: מזגן בהספק של 1.25 כ"ס, ומזגן שהספקו 2.0 כ"ס. עלות הרכישה של מזגן קטן היא 7,074 ₪ ושל מזגן גדול 7,576 ₪. לטענת התובעים יש צורך בשני המזגנים הללו כדי להתקין מיזוג בחדר בגודל כאמור, וחדר בגודל שלו טוענים התובעים - 76 מ"ר, באופן שעלות המיזוג תהיה 23,440 ₪ נכון לחודש נובמבר 1999 (לפי חישוב של 1.6).

 

40.  40.   עוד סבור קצין (עמוד 4 לחוות דעתו ת/2), כי נכי צה"ל הזכאים למתקני חימום וקירור מקבלים שני מזגנים בגודל 1.25 כ"ס או מזגן אחד בגול 2.5 כ"ס. נכה צה"ל זכאי להחליף מזגן כל 10 שנים, בתוספת של הוצאות בסכום של 2,800 ₪ לשנה.

 

לפי חישובי קצין, עלות מזגן בהספק של 1.25 כ"ס היא 6,898 ₪, עלות הרכבתו והובלתו - 950 ₪, כך שעלותו הכוללת היא- 7,848 ₪. מסכום זה יש להפחית את ערך השארית כעבור 12 שנים, שהוא כ- 10% ממחיר הרכישה וההתקנה: 774 ₪. עלות מזגן 2.0 כ"ס, לרבות הובלתו והרכבתו - 8,260 ₪. ערך השארית כעבור 12 שנים יהיה לפי החשוב האמור 804 ₪, ואותו יש לנכות מן הסכום הכולל. לדעת המומחה הוצאות שנתיות קבועות שיש לחשב לגבי מזגן 1.25 כ"ס - 1136 ₪ עבור ביטוח אחזקה שנתי ועבור החזר ההון השנתי, ואילו במזגן 2.0 כ"ס החזר ההון השנתי הוא 1217 ₪. בתוספת הוצאות חשמל הדרושות באזור צור באחר, תהיה העלות החודשית, לפי מומחה זה למזגן בעל 1.25 כ"ס היא 224.29 ₪ לחודש ואילו למזגן בעל 2.0 כ"ס העלות החודשית היא 269.6 ₪.

 

41.  41.   הנתבעות הביאו את חוות דעתו של מר בעז מוגילבקין (נ/4). גם הוא מתבסס על כך שהתובע מתגורר באזור המוגדר "איזור אקלים 3", וכי הטמפרטורה האידיאלית הנחשבת לרמת הנוחות הסבירה היא 20 מעלות בחורף ו- 23 מעלות בקיץ. עוד הוא מוסיף כי מקובל שהשימוש במזגן נדרש רק בכשמונה חודשים מחודשי השנה. יש להביא בחשבון כי גם בימים שבהם מופעל המזגן במלוא התפוקה יש וסת טמפרטורה והמזגן מפסיק את פעולתו. מומחה זה חווה דעתו כי אין לתובע צורך ביותר ממזגן אחד, וכי מה שהוא ממליץ עליו זה מזגן בעל 2.0 כוחות סוס או לכל היותר 2.5 כ"ס שיוכל למזג חדר שינה וחדר מגורים והעריך את העלות החודשית בסך 247 ₪. המומחה הדגיש כי גם לנכי צה"ל מסוגו של התובע נהוג לאשר התקנת מזגן אחד בלבד.

42.  42.   כאמור, בראש הנזק של התאמת דיור קבעתי, כי הנתבעים יפצו את התובע בסכום השווה לבניית יחידת דיור על הגג, זאת בין אם מדובר ביחידה שלמה נפרדת או ביחידה נוספת תוך שינוי מספר החדרים בקומת המשפחה כפי שהיא היום. שהרי אם יבנו התובעים יחידת דיור שלמה על הגג הרי ששטחה ישתרע על פני שטח המחייב שני מזגנים בני 1.25 כ"ס, לפי חוות דעתו של קצין, ואם יבנו רק חדר מגורים ביחידת הגג תוך הסבת חדר המגורים שבקומת התובעים היום, הרי שיהיה צורך במזגן אחד לכל קומה. על כן אני קובע כי הנתבעים ישלמו לתובעים, בגין ראש נזק זה, סכום של 300 ₪ לחודש. סכום זה כולל ביטוח המזגן. הפיצוי בגין התאמת הדיור כולל את התקנת המזגנים כאמור והחלפתם.

 

הוצאות מוגברות של כביסה וייבוש

43.  43.   אין מחלוקת כי בעקבות התאונה נגרמו לתובעים הוצאות מוגברות של כביסה וייבוש הכביסה. התובעים טוענים, על בסיס חוות דעתו של קצין, כי יש לפסוק לתובע סכום חודשי של 64 ₪ עבוד שימוש מוגבר במכונת הכביסה ובמייבש וכן עבור שחיקה מוגברת של בגדים, לבנים, כלי מיטה, מגבות וכיוצא באלה. הנתבעים טוענים בהתבסס על חוות דעתו של האס, כי ההקצבה החודשית צריכה לעמוד על סך 60 ₪ לחודש. ההבדלים בין הסכומים נובעים בעיקר ממחירים שונים של מכונות שונות, ונראה כי הסכום המוצע על ידי הנתבעות הוא סכום ראוי להוצאות הכביסה של התובע הזקוק לחיתולים לצרכיו. לפיכך, אני קובע כי בגין ראש נזק זה ישלמו הנתבעים לתובעים סכום של 60 ₪ לחודש. סכום זה יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן ויעודכן אחת לכל ששה חודשים: ביום 1 בינואר וביום 1 ביולי.

 

ניידות

44.  44.   על בסיס עדותה של ד"ר פרבר וחוות דעתה (בעמוד 4), הצדדים מסכימים, כי התובע זקוק להסעה צמודה ברכב מסוג "ואן". המומחית הבהירה, כי כוונתה היא לרכב שניתן להעלות בו את הנוסע ולהורידו בכיסא גלגלים, ויש בו כל האביזרים לאחיזה ולייצוב כיסא הגלגלים. התובעים טוענים, כי ד"ר פרבר מתייחסת בעדותה לכך כי התובע זכאי במצבו לרכב וכי עדיפה ניידותו ברכב צמוד. הרכב דרוש לתובע כדי להגיע לבדיקות רפואיות ולצרכים אחרים. התובעים טוענים כי הם נלווים לתובע, גם היום, באופן קבוע לטיולים ולטיפולים, וניתן לראות בבירור כי הוא התאשפז מספר פעמים בעבר, וכי הוא צפוי להתאשפז גם בעתיד. לצורך כך יהיה התובע זקוק להגיע לביקורות בבית החולים "אלי"ן", מספר פעמים בשנה. התובעים מוסיפים, כי אם יהיה להם רכב שבו ניתן להסיע את התובע, הם יקחוהו לטיולים רבים יותר ממה שהם עושים היום.

 

45.  45.   מן הראיות ומעדויות התובעים מצטיירת משפחתו של התובע כמשפחה מסורה העושה כל שביכולה לחלוק עימו את סדר יומו, ולשפר את איכות חייו. התובע זכאי לרכב המותאם לו, ואף יזדקק לו לטיפולים שונים (וראה להלן הפרק הדן בטיפולי הפיזיותרפיה). הנתבעות צריכות לשאת בעלות רכישת הרכב, ככל שאין התובע זכאי לכך במסגרת הזכות לניידות שיתן המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד). מטעם המוסד העידה יעל קורמן, כי אחד מן התנאים שמציב המוסד למי שטוען לזכות לניידות מלאה הוא, כי לרשות התובע יעמוד "מורשה - נהיגה" שיהיה "הנהג" של התובע בנסיעותיו השונות. התובעים מביעים חשש, כי הפרשנות למונח "מורשה נהיגה" שמקורו בסעיף 5(ג)(2) להסכם הניידות שבין המוסד לביטוח לאומי לבין מי שתובע קצבת ניידות מלאה. הנתבעות לא צרפו את הסכם הניידות והסתפקו בהבאת חלקים ממנו. לפי ההסכם, כך טוענים הם, מורשה נהיגה הוא אחד מן השניים: "קרוב משפחה" או "מי שאינו קרוב משפחה ובתנאי שפקיד שיקום של המוסד קבע כי הוא סועד את המוגבל בניידות במרבית שעות היממה ועומד לרשותו וכן שהוא והמוגבל בניידות גרים באותו בניין או בבניינים שהמרחק ביניהם אינו עולה על המרחק הקבוע בהגדרת קרוב משפחה". בענין זה טוענים התובעים כי הם חוששים מבעיה שעלולה להיווצר אם אבי התובע ירצה לממש את קבלת הרשיון לנהיגת מונית. הפטור עלול להישלל מן התובע אף למפרע, שהרי מן ההסכם אין עולה מפורשות שיכול להיות לתובע שני מורשי נהיגה. אולם, גם אם יהיו שני מורשי נהיגה, ההסכם קובע כי מורשה שאינו קרוב משפחה צריך להיות מי שמטפל בתובע ברוב שעות היום, והרי, לשיטתם, הטיפול בתובע אינו יכול להיות מבוצע על ידי מטפל אחד. ועוד זאת, לו היה מטפל דומיננטי אחד, אין כל דרך להבטיח כי הוא יגור בסמוך לבית התובע או בשכנות לו, כפי שנדרש. על כן מבקשים התובעים כי בית המשפט יתן "פתרון לבעיה זו בקביעה שיפוטית".

 

46.  46.   התובעים גם מבקשים כי סוג הרכב שלפיו ייקבע שיעור הפיצוי של התובע יהיה רכב מתוצרת פורד, על-פי חוות דעתו של קצין. חוות הדעת התבססה על כך שהתובע צפוי לקבל הנחה של 75% מן המסים המשולמים עבור הרכב, ולאחר ניכויים ממחיר המחירון של הרכב - 169,500 ₪. עלות הרכב בחודש נובמבר 1999 היתה - 116,107 ₪. בשיערוך להיום המחיר הוא 125,160 ₪. התובעים מתבססים על החישוב שהתובע יסע כאלף קילומטרים בחודש. בנוסף על כך, מבקשים התובעים כי בית-המשפט יפסוק לתובע סכום קבוע עבור אחזקת הרכב של 2,187 ₪ לחודש, לפי חוות דעת המומחה מטעמם.

 

47.  47.   הנתבעות טוענות, כי אין לתובע צורך ברכב, וכי לפי ממוצע הנסיעות בעבר ניתן ללמוד על העתיד ולהעריך כי יהיה זול יותר לשכור רכב עבור התובע באותם מקרים שבהם יהיה צורך או כשמשפחת התובעים תוציא את התובע מן הבית לטיפול או לטיול. הנתבעות מראות בעליל, כי במהלך תשעת החודשים מאז ששוחרר התובע לביתו, נזקק התובע ל- 12 נסיעות לבית החולים בירושלים, נסיעה חודשית אחת לביקורים משפחתיים ועוד שש יציאות לטיולים בקרבת הבית, כגון טיילת ארמון הנציב. ממוצע היציאות הוא אם כן, שלוש נסיעות בחודש, על בסיס תשעה חודשים. הנתבעים מתבססים על חוות דעתו של גדעון האס (נ/29א, בעמוד 8), כי: "הוא צריך להיות מוסע ב-VAN, שיכול להיות רכב מושכר באופן אינדבידואלי, ואין צורך שהרכב יעמוד ליד ביתו שעות רבות ללא תועלת". התובעים טוענים כי מיעוט הנסיעות נובע, בין היתר, בשל היעדר אמצעי תחבורה מותאם וכי לאחר שיהיה ביכולתם לרכוש רכב מתאים לתובע, אפשר יהיה להוציאו לטיולים רבים יותר.

 

48.  48.   הנתבעות מוסיפות וטוענות, כי די לתובע ברכב מסוג VAN מתוצרת ניסן ולא פורד, שהוא יקר יותר. מחירה של מכונית מתוצרת ניסן הוא לפי חוות הדעת (נ/3) כ- 115,000 ₪. הנתבעות הראו כי המוסד לביטוח לאומי אישר רכבים מתוצרת ניסן מדגם לרגו, כרכב שעונה על הדרישות שקבעה ד"ר פרבר. גם התחזוקה השוטפת של רכב מתוצרת ניסן זולה יותר מעלות ההחזקה של רכב מתוצרת פורד. טענה זו מקובלת על בית המשפט, אין מקום לחייב את הנתבעות לשלם בעד רכב יקר במיוחד, וגם אם אין הרכב המבוקש הוא הרכב היקר ביותר בשוק, הרי הרכב המוצע על ידי הנתבעות הוא רכב שמותאם לתובע גם לפי הסטנדרטים המחמירים של המוסד לביטוח לאומי, והוא זול יותר. משהציעו הנתבעות חלופה סבירה אחרת שהיא זולה יותר, אין צריכה להיות כל מניעה לקבלה.

 

49.  49.   הנתבעות מוסיפות וטוענות, כי בבוא בית המשפט לפסוק פיצוי בגין ניידות עליו לשקול, בין היתר, את האפשרות שהתובע היה רוכש רכב בעצמו בבוא העת. את מחיר הרכב שנפגע צפוי היה לרכוש אילולא נפגע, יש לנכות מסכום הפיצוי בגין ראש נזק זה. הנתבעים צרפו רשימה של פסקי דין שקבעו כך, ואמנם כך יש לפסוק. אדם, כל אדם, נושא במחירי ניידותו בעצמו, בין אם בתחבורה ציבורית ובין אם בתחבורה פרטית. אין להתעלם גם מן העובדה כי כל רכב שירכשו הורי התובע ישמש גם אותם ואת יתר בני המשפחה, ורוב הזמן יהיה הרכב בשימושם. בענין ברדה, אישר בית המשפט העליון את קביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי על המזיק לפצות את הניזוק בשיעור של 60% היות שהיה רוכש רכב בשלב זה או אחר של חייו. ועל כן טוענות הנתבעות כי מסכום התחזוקה החודשי של רכב מתוצרת ניסן שהוא, להערכת המומחה מטעמם 1,453 ₪ לחודש יש לנכות תחזוקת רכב רגיל ומבקשים להפחית מקצבה זו סכום של 1,360 ₪ שזו עלות האחזקה החודשית של רכב מתוצרת "קאיה", דהיינו כי שיעור הפיצוי עבור תחזוקת הרכב יהיה 93 ₪ בחודש בלבד. התובעים טוענים לעומתם, כי עלות האחזקה החודשית היא כאמור 2,187 ₪.

 

50.  50.  אין זה נראה לי סביר כי אבי התובע, במצב הסוציו-אקונומי שבו הוא מצוי, היה רוכש אי פעם רכב חדש. עול הפרנסה וכלכלת המשפחה בצירוף משכורתו הנמוכה יחסית, והעובדה כי הוא נוהג ברכב שמחירו נמוך, מלמד על כך שהתובע, לו היה בריא, היה משתמש באמצעי תחבורה זולים, ורק בשל פגיעתו הוא נזקק לאמצעי תחבורה יקרים כל כך. על כן נראה לי נכון לקבוע כי מן הפיצוי שייקבע יופחת 25% עבור הוצאות ניידות שבהן היה נושא התובע ממילא. על כן אני קובע כי הנתבעים ישלמו לתובע תשלום חד פעמי (כפי שביקשו התובעים) בסך של 115,000 ₪ (בהנחת פטור), שזה מחירו של רכב מתוצרת "ניסן" כאמור, וכן תשלום חודשי בסך 1,500 ₪ לחודש עבור תחזוקת הרכב. ההפרשים שאותם יצטרכו התובעים הוסיף מכיסם יהיו תשלום עבור ההנאה שיש גם להם מן השימוש ברכב.

ציוד רפואי קבוע

כסא גלגלים

51.  51.   הצדדים מסכימים כי החלפת כסא הגלגלים, לאחר הגיע התובע לגיל שמונה עשרה שנים צריכה להיעשות כל חמש שנים. לפני הגיע התובע לגיל שמונה עשרה טוענים התובעים כי החלפת כסא הגלגלים צריכה להיעשות כל שנתיים, ואילו הנתבעים טוענים, כי ההחלפה צריכה להיעשות לפי הצורך. היות שכיום התובע הוא כבן שש עשרה שנים, ניתן להניח כי יזדקק להחלפת הכסא עוד פעם אחת עד הגיעו לגיל שמונה עשרה, ומגיל זה אין כאמור מחלוקת כי החלפת הכסא תעשה כל חמש שנים.

 

גם בראש נזק זה הוגשו חוות דעת שונות. התובעים טענו בהתבסס על חוות דעתו של אורי כרוך, עובד סוציאלי (ת/6) (להלן: כרוך), כי התובע זקוק לכסא גלגלים שמצוייד בתמיכת ראש שמחירו הממוצע הוא 7,500 ₪ וכולל insert שמחירו 4,700 ₪. התובעים גם טוענים, כי יש להחליף את כסא הגלגלים בחודש נובמבר 2003, ופעם נוספת בנובמבר 2005 ואחרי כן כל חמש שנים בהתאם לתוחלת החיים של התובע. משום כך, עד חודש נובמבר 2003 אין צורך בתשלום עבור כסא גלגלים שכן כסא הגלגלים האחרון סופק לתובע בדצמבר 2001 (כך עולה מעדויות ההורים: עדות האם מיום 5/6/2002 בעמוד 55; מעדות האב ביום 4/7/2001 בעמוד 184 וביום 5/6/2002 עמוד 13), ומחודש נובמבר 2003 ועד לנובמבר 2005. העלות החודשית לה טוענים התובעים הוא 321.5 ₪. לפי חישוב של 7,500 ₪ עבור כסא הגלגלים.

 

מר האס, מטעם הנתבעות, הציע כסא גלגלים מדגם אחר, בעלות של 3,750 ₪ בתוספת מע"מ, והעלות החודשית היא 183 ₪. עיון בכרטיס הנפגע של התובע (נ/27) מלמד, כי כסאות הגלגלים שסופקו עד כה לתובע עלו 5,263 – 11,400 ₪. מכאן נראה כי לא יתכן שעלות כסא גלגלים טוב וראוי עבור התובע תהיה פחות מ- 5,263 ₪. הסכום שנקבו התובעים בסיכומיהם - 7,500 ₪ הוא סכום סביר. על כן אני מקבל את טענת התובעים וקובע, כי מחודש נובמבר 2003 ועד לחודש נובמבר 2005, ישלמו הנתבעים לתובעים 300 ₪ מידי חודש בחודשו. יצויין כי הנתבעים בעצמם הודו כי מחירו של כסא גלגלים חדש הוא 8,300 ₪ סכום הגבוה מהסכום לו טוענים התובעים (עמוד 32 פסקה 191ג לסיכומיהם).

בחישוב עלות כסא הגלגלים לאחר הגיע התובע לגיל 18 ראוי ללכת לפי שיטת התובעים, שכבר קבענו שהיא ממוצע מחירי כסאות הגלגלים שעלותם שולמה עד כה. הנתבעות לא העלו טעם מדוע יש לסטות ממתחם מחירים זה. על כן, ישלמו הנתבעות לתובעים סכום של 125 ₪ לחודש בגין ראש נזק זה מחודש דצמבר 2005 ואילך.      

 

אשר למכשיר האינסרט (insret) הנלווה לכסא הגלגלים, ומוחלף יחד עמו, טוענים התובעים, כי מחירו 4,700 ₪ (על בסיס חוות דעתו של כרוך), שהם בפריסה של שנתיים – 196 ₪, ובפריסה לחמש שנים – 78 ₪. הנתבעות טוענות כי מחירו של המכשיר הוא 3,450 ₪ בתוספת מע"מ, דהיינו 4,071 ₪, ובפריסה חודשית - 60 ₪ לחודש (כולל תיקונים), ואחרי גיל 18 – 27 ₪ לחודש. אולם, חישובים אלו נכונים ליום 3/10/2000 , אך נכון להיום הפריסה של 4,071 ₪ לשנתיים היא 170 ₪, ובפריסה לחמש שנים –68 ₪. בנ/27 במסגרת פירוט עלויות ההוצאות שהוצאו עד כה, עולה כי מחירי האינסרט היו 4,072 ₪ ו – 3,652 ₪. איני רואה סיבה מדוע יעלה תשלום האינסרט ל- 4,700 ₪. יש לקבל, אפוא, את עמדת הנתבעות ולקבוע כי עבור מכשיר האינסרט ישלמו הנתבעים לתובעים סכום של 170 ₪ מחודש נובמבר 2003 ועד לחודש נובמבר 2005, ובהמשך סכום של 68 ₪ מחודש דצמבר 2005 ואילך.

 

מיטה עם הפעלה חשמלית

52.  52.   הנתבעות טוענות, כי הם סיפקו לתובע מיטה בתוספת מערכת להתהפכות, כבר ביום 15/4/1998, וכי ד"ר פרבר, העידה כי תוחלת החיים של מיטה שכזו היא ארוכה, וכי לפי תוחלת החיים הצפויה של התובע לא יהיה צורך בהחלפת המיטה. התובעים טוענים בהתבסס על חוות דעתו של כרוך כי החלפת המיטה צריכה להיעשות אחת לשבע שנים. מחירי המיטות נעים, על פי כרוך (ת/6, עמוד 4), בין 9,900 ₪ ועשויים להגיע למחיר של 40,000 ₪. ממוצע המחירים הוא 24,950 ₪. התובעים טוענים, כי יש לחשב את הפיצוי החודשי לפי סכום זה, ובפריסה של שבע שנים, יעמוד הפיצוי החודשי בגין ראש נזק זה על 297 ₪. מעיון בנ/27 עולה, כי המיטה שנרכשה עבור התובע ביום 8/4/1998 עלתה 16,867 ₪, מדובר במחיר ממוצע, ואין מחלוקת כי המיטה הנוכחית תואמת היטב את צרכי התובע. בענין החלופות לסוגי המיטה, העידה ד"ר פרבר:

 

"ש. המיטה היא בעצם מיטה לכל החיים נכון?

 ת. לא, אי אפשר מיטה, אנחנו גם לא ישנים על מיטה כל החיים, אבל התדירות של ההחלפה היא באמת. זאת אומרת השימוש בה הוא ארוך, לכן אני לא מציינת.

ש. כמה, 20 30 שנה? 15 שנה היא יכולה להספיק לו, אם תוחלת החיים שלו היא 15 שנה היא יכולה להספיק לו, את המיטה הזו לא צריך להחליף יותר.

ת. בסדר" (פרוטוקול דיון מיום 16/7/2002 עמוד 287).

 

אם אין קובעים את תוחלת חייו של התובע, והפיצוי יהיה בדרך של תשלום עתי, הרי שבחמש עשרה השנים הקרובות אין הנתבעים צריכים לפצות את התובע בענין זה. בתום חמש עשרה השנים, אם יהיה צורך בהחלפת המיטה יספקו הנתבעות לתובע מיטה מטיב הדומה למיטה שסופקה לו על ידם בשנת 1998, ובכל מקרה מיטה שתהלום את צרכיו של התובע.

           

מזרן למניעת פצעי לחץ

53.  53.   ד"ר פרבר קבעה כי יש להחליף את המזרון אחת לשלוש שנים (פרוטוקול הדיון מיום 16/7/2002, עמוד 287). התובעים טוענים, כי מחיר מזרן נע בין 6,100 – 10,000 ₪ וכי יש לחשב את מחיר המזרן, בממוצע, ל– 8,050 ₪. הסכום החודשי הוא, אפוא, 224 ₪, בפריסה לשלוש שנים. הנתבעים טוענים כי מחירו של מזרן כאמור הוא 2,100 ₪. אין מחלוקת, כי עד כה סופקו לתובע מזרנים למניעת פצעי לחץ. הצדדים לא הביאו לבית המשפט ראיות בענין מחירו של המזרן שסופק לתובע בעבר, ועל כן נלך בדרך האמצע ונקבע, כי הנתבעים יפצו את התובעים בענין זה בשיעור של 5,000 ₪ מידי שלוש שנים, שהם 135 ₪ לחודש - לעתיד בלבד.

 

כרית למניעת פצעי לחץ

54.  54.   הצדדים מסכימים, כי החלפת הכרית צריכה להיעשות כל שלוש שנים. מחירה של כרית כאמור היא לשיטת התובעים: 2,100 ₪ שהם 58 ₪ בפריסה חודשית של שלוש שנים, ולשיטת הנתבעות מחירה של כרית כאמור הוא 1,300 ₪, ולכל היותר, 1,732 ₪ (תוצרת ארה"ב). גם כאן לא הביאו הצדדים ראיות בענין מחירה של הכרית שסופקה לתובע, ואין לי אלא להכריע בדרך האמצע, ולקבוע כי מחירה של כרית כאמור הוא 1,800 ₪, שהם 50 ₪ בחודש - לעתיד בלבד.

 

מנוף חשמלי

55.  55.   התובעים טוענים, כי מחירו של מנוף חשמלי המיועד להעברת התובע מן המיטה לאלונקה והחזרתו למיטה, הוא 11,800 ₪, וכי אורך חייו הוא 7 שנים. היות שמנוף כאמור סופק לתובע לפני כארבע שנים יש לצפות כי הוא ישרת את התובע לעוד שלוש שנים. הנתבעות טוענות, כי אין צורך במנוף כלל, היות שהאם העידה כי התובעים ובני משפחתם מעולם לא עשו בו שימוש. למען הזהירות הם מוסיפים כי האס העיד, כי תוחלת החיים של המנוף היא 10 שנים ולא פחות משבע עד שמונה שנים, כפי שקבעה ד"ר פרבר. עוד טוענות הנתבעות בסיכומיהן, כי מחירו של מנוף כאמור, הוא 8,905 ₪. האס חיווה דעתו, כי מחירו של מנוף מתוצרת אנגליה, הוא 5,971 עד 8,829 ₪, וכי יש להחליפו כל עשר שנים. נראה לי לקבוע, בדרך האמצע, כי הנתבעים ישלמו לתובעים לפי עלות מנוף חשמלי של כ-10,000 ₪ - בפריסת תשלומים של 8 שנים, לפי עמדת הנתבעות, החל בחודש יולי 2008, סכום שאני מעמידו אחרי היוון על 80 ₪. עם זאת, היות שהתשלום הוא עתי, הרי אם המנוע ישחק ויתקלקל רשאים התובעים לפנות לבית המשפט לבקש תשלום עבור מנוע חדש, אם יהיה צורך בכך.

 

עמידון

56.  56.   הצדדים מסכימים כי יש להחליף את מיטת ה"עמידון" אחת לעשר שנים. אולם בעוד שהתובעים טוענים כי מחיר העמידון הוא 15,000 ₪ טוענות הנתבעות, כי המכשיר שסופק לתובע ביום 10/5/1998 ישרת את התובעים למשך חמש עשרה שנה ולפי תוחלת חייו של התובע, לא יזדקק התובע לעמידון נוסף. עיון בחוות דעתו של האס מלמד, כי הוא סבור (נ/29, עמוד 6), שמחיר עמידון הוא 10,350 ₪ ויש להחליפו אחת לעשור. עיון במוצג נ/ 27 מעלה, כי מחירו של העמידון שרכשו הנתבעות עבור התובע בעבר היה 15,883 ₪. כאמור בית המשפט לא קבע את תוחלת החיים הצפויה של התובע, ומשנקבעו תשלומים עתיים, ראוי לקבל את עמדת התובעים, באופן שהנתבעות ישלמו לתובעים סכום של 15,000 ₪ אחת לעשר שנים, ובפריסה חודשית, 125 שקל, שישולמו לתובעים החל בחודש יולי 2008.

אלונקת רחצה

57.  57.   הנתבעים טוענים, כי אין מקום לספק לתובע אלונקה חדשה. ד"ר פרבר העידה, כי אם חדר השירותים אינו במידות מספיקות, די יהיה בכסא שירותים לרחצה. הטעם להמלצתה של ד"ר פרבר לאלונקה, היתה בשל מצבו של התובע שאינו מאפשר לו אחיזת ראש טובה: "...המלצתי, מפני שהוא לא מחזיק את הראש טוב, וכסא שירותים הוא פחות טוב לשימוש, והאלונקה זה הרבה יותר טוב" (עמוד 289 לפרוטוקול). התובעים הפנו דווקא לחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעות, מר האס, וטענו כי מחירה של אלונקת רחצה הוא 2408.9$ בתוספת מע"מ, שהם 2,842$ (כ- 14,000 ₪ במחירי היום), וכי יש להחליפה מידי עשור. גם בענין זה, כשמדובר בפיצוי על בסיס תשלום עתי והנתבעות ישלמו רק עבור נזקים שיתגבשו. לפיכך, אני קובע, כי הנתבעות ישלמו את המימון של אלונקה בסכום של 100 ₪ לחודש.

 

תרופות וציוד מתכלה

אוסמוליט

58.  58.   הנתבעות טוענות, כי התובעים לא הוכיחו כי התובע אינו מסוגל לאכול מזון אחר. ד"ר פרבר העידה כי ניתן להאכיל את התובע מזון מרוסק. כדי לשום ראש נזק זה מפנות הנתבעות לחוות דעתו של המומחה מטעמן, גדעון האס. מר האס מסתמך על סקר הוצאות משק הבית בשנת 1997, שפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפיו העלות החודשית של מזון, ירקות ופרות לנפש בישראל מסתכמת ב- 487 ₪ לחודש, ובתוספת הפרשי הצמדה להיום יעמוד הסכום על 518 ₪. הנתבעות טוענות, כי גם אם יקבע בית המשפט כי התובע זקוק למזון נוזלי מסוג אוסמוליט בלבד (45,000CC אוסמוליט בחודש, שהם 50 קופסאות), הרי מחירן של 50 קופסאות אוסמוליט הוא 708.33 ₪. אשר להשתתפות קופת החולים, טוענות הנתבעות, כי עדותה של נציגת קופת החולים, דינה קורמן, המשמשת מנהלת המחלקה לזכויות חברים, היתה מלאת סתירות, וכי במכתב ששלחה לבית המשפט (נ/18) בחתימת ידה נאמר, כי הקופה משתתפת במימון אוסמוליט בשיעור של 50% מההוצאות בפועל לחודש ולא יותר מ- 250 ₪. כך היא העידה, לטענת הנתבעות, גם ביום 13/6/2001.

 

59.  59.   במכתב שהגישה העדה קורמן לבית המשפט (נ/18) בחתימת ידה נכתב: "החזר של 50% מההוצאה בפועל לחודש, ולא יותר מקוד תעריף 95022". בכתב יד הוסף "עד - 250 ₪ לחודש". ובאופן דומה היא העידה ביום 13/6/2001:

 

"ש. את אמרת שיש השתתפות של הקופה במחצית העלות.

ת. 50% מההוצאה אבל חשוב לזכור את הסכום, לא יותר מ-250 שקל" (שם, עמוד 42)”.

 

לעומת דברים אלה, אמרה העדה בעדותה ביום 16/7/2000, כי התובע אינו זכאי כלל להשתתפות של קופת החולים ברכישת אוסמוליט. הנתבעות טוענות, כי לאחר ניכוי הוצאות התזונה הרגילות של התובע שהתובעים היו צריכים לממן בכל מקרה את מזונו כאמור בסכום של 518 ₪, הרי ההפרש הוא אך 190 ₪, שיש לממנו, עד לסכום של 250 ₪ בידי קופת החולים. הנתבעות מבקשות כי בית המשפט יקבע, כי מימון זה מוטל על קופת החולים בגין מזון מיוחד זה.

 

60.  60.   התובעים טוענים, כי קופת חולים משתתפת במימון המזון הנוזלי מסוג זה בשיעור של עד 250 ₪ בחודש, אך רק למי שהוגדר חולה כרוני. התובעים מפנים לענין הגדרת "חולה כרוני" לנ/18, שבו פורטו החולים הכרוניים הזכאים להשתתפות הקופה במימון:

 

"הגדרה

מזון רפואי לחולים כרוניים. חולי מחלת "קרוהן", חולי CF הזקוקים למזון מסוג: אשור/ויוונקס, טולרקס, אוסמולייט וסקנדישייק.

אנורקסים, חוסר שגשוג(F.T.T) failuer to thrive , כוויות ואיידס הסובלים מתת משקל של 20% מתחת למשקל הרצוי.

מזון רפואי "טאורין"- ניתן לחולי C.F. עם הפרעות בתפקודי כבד בהמלצת רופא מומחה מבי"ח ציבורי".

 

מכאן ברור, כי הקופה אינה משתתפת במימון המזון למי שאינו בגדר ההגדרה האמורה. התובע, שנפגע בתאונת דרכים אינו מקיים תנאים אלה, ואין הוא זכאי להשתתפות הקופה במימון כאמור. כל הסבריה של קורמן במהלך עדותה הארוכה, סבו סביב ענין זה, לאמור, כי הקופה משתתפת במימון אך לא במקרה של התובע (ראה עדות קורמן, פרוטוקול מיום 16/7/2002).

 

הורי התובע טוענים, כי הוא נזקק מאז שב לביתו, ל- 54 קופסאות אוסמוליט בחודש, שעלותן 765 ₪ בחודש, וזה המחיר ששילמו עד חודש יוני 2002, שאז ניתנה להם הנחה של 25%. לפיכך, נראה לי לקבוע כי הפיצוי חודשי סך 500 ₪ לחודש, בהתחשב בעובדה, כי מאז התאונה אינו נזון מאוכל אחר, שהיה מקבל אלמלא התאונה, כטענת הנתבעות. אם יחול שינוי במימון של קופת חולים או ב"סל הבריאות" באופן שישאו קופות חולים בעלות מזון זה, כולה או חלקה, כי אז יותאמו התשלומים העתיים לשינוי.

 

לתובעים היו הוצאות מזון בעבר והם עתידים להמשיך ולרכוש מזון מיוחד זה עבור כלכלת בנם. התובעים הוציאו בעבר, כטענתם, סכום של 6,174 ₪, נכון ליום הסיכומים. אני מעמיד סכום זה על 6,200 ₪, נכון ליום פסק הדין, אשר על הנתבעות לשלם לתובעים.

 

אשר לשקיות ההזנה, התובעים טוענים כי עלותה של שקית היא שקל אחד, וכי הם משתמשים בשקית אחת ליום ובסך הכל 30 ₪ לחודש עבור שקיות הזנה לאוסמוליט. הנתבעים טוענים, על-פי עדותה של ד"ר פרבר, כי שקית אחת מספיקה לשימוש של יומיים "אם מדברים על כמות מדובר על שקית ליומיים" (פרוטוקול דיון מיום 16/7/2002 עמוד 262). לפיכך, יש לפסוק לתובעים פיצוי עבור 15 שקיות לחודש.

 

בענין הסכום ששילמו התובעים בעבר בעד שקיות הזנה (סעיף 106 לסיכומים) - ישלמו הנתבעות סכום של 1,900 ₪, נכון ליום פסק הדין.

 

תרופות

61.  61.   התובעים טוענים כי התובע זקוק לתרופות שעלותן החודשית, לאחר השתתפות הקופה הוא 160 ₪. העדה קורמן, נציגת קופת חולים, כתבה (נ/18), כי מחיר התרופות הוא 161 עד 171 ₪ בחודש. הנתבעות טענו, כי התובע 2 אמר בתצהירו מיום 23/5/2002, כי התשלום החודשי עבור תרופות עומד על סך 140 ₪ בלבד, ועל כן יש לקבוע פיצוי בשיעור זה. חישוביה של העדה קורמן מדויקים ונכונים. גם אם התובעים הגישו קבלות בסכום שהוא פחות מכך - אין ללמוד כי מחירי התרופות שונים, מן המחירים שגובה קופת חולים בעדן. לפיכך, יש לקבוע כי הנתבעים ישלמו לתובעים 150 ₪ מידי חודש.

 

לעבר ישלמו הנתבעות סכום של 1,300 ₪ (סעיף 107 לסיכומים), נכון ליום פסק הדין.

 

חומר רפואי מתכלה

62.  62.   בנוסף לאמור, מבקשים התובעים, כי בית המשפט יפסוק פיצוי עבור חומר רפואי מתכלה כמו מזרקים להאכלה, פדים וכפפות סטריליות, כפי שאישרה ד"ר פרבר בחקירתה הנגדית. החל בחודש מאי 2002 ממומן ציוד זה על ידי קופת החולים, ועל כן מבקשים התובעים פיצוי בסך 1,623 ₪ עבור ציוד רפואי מתכלה בעבר. הנתבעות לא העלו כל טענה בענין זה. לפיכך, אני מקבל את טענת התובעים, וקובע כי הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 1,623 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית. לפיכך, אני מעמיד את הסכום על 1,700 ₪.

 

טיטולים

63.  63.   התובע שאינו שולט על הסוגרים, זקוק באופן קבוע לחיתולים. בעמוד 4 לחוות דעתה ציינה ד"ר פרבר כי התובע זקוק ל 4-5 חיתולים ביום, ובממוצע 4.5 חיתולים ביום. על עמדתה זו חזרה ד"ר פרבר בעדותה בבית המשפט ביום 16/7/2002 (עמוד 262). האב העיד כי הוא רוכש חבילת חיתולים מסוג "שקמה" המכילה 15 חיתולים שמספיקים בממוצע לשלושה ימים, וכי מחירה של חבילה הוא 100 ₪ דהיינו 6.7 ₪ לחיתול אחד. הנתבעות טוענות, כי ניתן היה לחסוך בעלויות לו היו התובעים רוכשים חיתולים מסוג אחר, ובעיקר אם היו עורכים קניות מרוכזות. התובעים טוענים, כי ההצעה לרכישת חיתולים בקניה מרוכזת אינה אפשרית, שכן בבית התובע אין פיזית מקום לאפסן חבילות חיתולים גדולות. אולם, התאמת הדיור עשויה לאפשר אפסון טיטולים בכמויות גדולות. ניתן להביא בחשבון לענין הפיצוי, כי יירכשו טיטולים במחירים נמוכים יותר, ואלה קיימים בשוק.

לבית-המשפט לא הובאו ראיות בענין מחירם של חיתולים, זולת אלה מסוג "שקמה". בחוות דעתו לא ציין מר האס את זהות החברה שעליה הוא מסתמך בחישוביו, והנתבעות לא הביאו לבית המשפט הצעת מחיר אחרת. על כן נראה לי כי יש לקבל את טענת התובעים, ולהעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 500 ₪ בחודש. לגבי העבר, מבקשים התובעים לפצותם בסכום של 6,000 ₪ בעד רכישת טיטולים.

 

טיפולים רפואיים ופרא רפואיים:

פיזיותרפיה

64.  64.   התובעים מבקשים כי בית המשפט יקבע כי התובע זקוק לשני טיפולי פיזיותרפיה בשבוע, וכי על הנתבעים לפצותם בגין ראש נזק זה בסך 1,540 ₪ בחודש. זאת, לפי חישוב של 4.35 שבועות בחודש (8.6 טיפולי פיזיותרפיה בחודש), בניכוי טיפול אחד מדי חודש שאותו מממנת קופת החולים. התובעים אינם מכחישים כי מחירו של טיפול הוא כ-100 ₪ בחודש, אולם בשל אזור מגורי התובע של ונוכח המצב הבטחוני, מטפל ישראלי אינו מוכן להגיע לצור באחר. המטפל היחיד שעלה בידי התובעים לקבל ממנו טיפול, הוא פיזיותרפיסט, שהוא אזרח בלגי הנשוי לערבייה ומתגורר בבית צפאפא. אולם, המחיר שהוא דורש הוא 200 ₪ לטיפול. הנתבעות מסתמכות על עדותה של ד"ר פרבר בחקירתה הנגדית (פרוטוקול הדיון מיום 16/7/2002, עמודים 283-284), כי התובע זקוק לטיפול פיזיותרפי פעם בשבוע- דהיינו ארבע פעמים בחודש. נציגת קופת החולים, דינה קורמן, העידה כאמור, כי התובע זכאי לשניים עשר טיפולים בשנה לפי סעיף 6(א)(1) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ולפי סעיף 22(א) לתוספת השניה, בהתאם ל"סל הבריאות". יתר הטיפולים, החורגים ממסגרת הסל, זכאי התובע לקבל במסגרת קופת החולים לפי "התעריף הציבורי" בסך 99 ₪ בלבד, לכל טיפול. מכאן שנזקו של התובע בגין ראש נזק אינו עולה על 300 ₪ בחודש.

 

כאמור, ד"ר פרבר העידה כי התובע זקוק לטיפול פיזיותרפי "פעם פעמיים בשבוע" (פרוטוקול הדיון מיום 16/7/2002, עמוד 283). נראה לי לקבוע כי חישוב הפיצוי יעשה לפי מחירו של טיפול פיזיותרפי בקופת חולים שאליו יגיע התובע ברכב משלו, וזו היתה אחת המטרות בקביעת הניידות לתובע. מחיר טיפול פיזיותרפי כאמור הוא 99 ₪. נראה לקבוע כי מספר הטיפולים החודשי יהיה טיפול אחד בשבוע, דהיינו כחמישים טיפולים בשנה. קופת חולים מממנת 12 טיפולים בשנה, ועל הנתבעות לממן 38 טיפולים פיזיותרפיים בשנה, לפי מחירון הטיפול של קופת חולים – 99 ₪ לטיפול. לפיכך, הסכום החודשי יהיה ל-3 טיפולים בחודש, בעוד טיפול אחד ממומן על-ידי קופת חולים. בהתאם לכך יעמוד הפיצוי החודשי על 300 ₪. הסכום האמור ישתנה לפי עלות הטיפול האמור לקופת חולים כללית.

 

טיפול נפשי – תמיכה בבני משפחת התובע

65.  65.   התובעים מבקשים כי ייפסק להם סכום חודשי עבור טיפול תמיכתי שהתובעים ובני המשפחה האחרים נהגו לקבל בתקופות בהן שהה התובע במוסד. ד"ר פרבר העידה כי רצוי שמשפחת התובע תמשיך בכך, וכי גם אם היום המשפחה אינה נזקקת לטיפול שכזה, אין זה אומר שהיא לא תזדקק לו בעתיד. הממוצע לו טוענים התובעים הוא פעם בשבוע. עלות טיפול כאמור לדעת העד כרוך היא 275-350 ₪ ובממוצע 1,200 ₪ בחודש.

 

הנתבעות מסכימות, כי ד"ר פרבר המליצה על טיפול תמיכתי בתדירות של פעם בשבוע, אולם היא הסכימה כי הטיפול יכול להינתן על ידי עובד סוציאלי במסגרת ציבורית (פרוטוקול הדיון מיום 16/7/2002, עמודים 284-286). האם אישרה בחקירתה הנגדית כי למעט שיחות עם העובדת הסוציאלית באלי"ן ובמוסד בבית ג'אלא, בעת שהתובע אושפז שם, לא קיבלה המשפחה טיפול נפשי - תמיכתי אחר, לרבות מאז שוחרר התובע מהמוסד בבית ג'אלה. הנתבעות טוענות, כי טיפול פסיכולוגי - משפחתי כלול בסל הבריאות בהיקף של עד 12 טיפולים בשנה. היות שמשפחת התובע לא פנתה מעולם לטיפול מסוג זה על אף שניתן ללא תשלום כאמור, הרי שיש לדחות את התביעה בראש נזק זה - הן כלפי העבר והן כלפי העתיד. הנתבעות מוכנות להתחייב, כי אם יעברו התובעים את מכסת הטיפולים השנתית, הם יממנו את הטיפול על בסיס מחיר לטיפול משפחתי – ציבורי בסכום של 98 ₪ בלבד. הסדר זה, כך טוענות הנתבעות, הולם את הפיצוי של תשלום עתי. בית המשפט אינו צריך למנוע מן התובעים טיפול נפשי-תמיכתי, ועל כן אני קובע, כי הנתבעות ישלמו לתובעים בעד טיפול כאמור, רק אם הם יעברו את מכסת הטיפולים השנתית, שהיא כאמור 12 פגישות, וגם אז לפי עלותו של טיפול כאמור, במסגרת קופת החולים.

הוצאות אפוטרופסות

66.  66.   התובעים טוענים כי עם הגיע התובע לגיל 18 יהא עליהם לפנות לבית הדין השרעי לשם קבלת אישור להמשך אפוטרופסותם על בנם. לפי תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים), התשמ"ט–1988, זכאי, אפוטרופוס לשכר עבור הטיפול בחסוי שאינו מאושפז בסכום של 240 ₪ ובערכו היום כ- 800 ₪.

 

אין לדעת מה הוא השכר שיפסוק בית הדין השרעי, אם יפסוק כלל, בהגיע התובע לגיל שמונה עשרה. לפיכך, אם וכאשר יתעורר הצורך, ניתן לקבוע את הסכום שישלמו הנתבעות, כפי שיפסוק בית הדין השרעי עבור שכר אפוטרופוס, למי מן התובעים. הם יוכלו לפנות לבית המשפט בבקשה להגדלת הפיצוי במסגרת התשלום העתי.

 

מכונת סקשן חשמלי ומכשיר חמצן

67.  67.   אני דוחה את התובענה בכל הנוגע למכשירים אלה - אם בשל זניחת הטענה ואם משום שהמכשיר כלול ב"סל הבריאות".

 

נזק שאינו נזק ממון

68.  68.   אין חולק כי התובע הוא נכה 100% וכי יש לפסוק לו את הסכום המרבי שניתן לפסוק על-פי הדין. הסכום ליום התאונה הוא 143,220 ₪ ובתוספת ריבית להיום 174,708 ₪. הנתבעות טוענות, כי הסכום בשערוך להיום בתוספת ריבית עומד על 170,300 ₪. סכום הפיצוי בגין כאב וסבל כאמור יהיה הסכום ליום התאונה - 143,220 ₪ בתוספת ריבית מיום התאונה ועד ליום פסק הדין.

 

הפסד השתכרות לעתיד

69.  69.   התובעים מבקשים כי חישוב הפסד השכר לעתיד יחושב לפי השכר הממוצע במשק, וכי אין כל סיבה לקבוע אחרת. גם אם ציוני התובע בתעודת בית הספר נמוכים אין לראות בתעודת בית ספר מגיל 10 כאינדיקציה ליכולת השתכרות עתידית. השכר הממוצע במשק, נכון לחודש פברואר 2003, הוא 6,964 ₪ והתובעים מבקשים מבית המשפט לפסוק כן החל מגיל 18. זאת, בשים לב לעובדה כי התובע לא היה משרת בצה"ל.

 

הנתבעים טוענים כי מן השכר הממוצע במשק יש להפחית הוצאות מסים, ובכל מקרה אין לפסוק לתובע לפי השכר הממוצע במשק במלואו, בשל ציוניו הנמוכים. העובדה כי גם אביו העיד כי לא היו לתובע כישורים מיוחדים למעט אהבתו לכדורגל, וכי אבי התובע משתכר בעצמו, כחשמלאי סך של 3,200 ₪ לחודש שהם כמחצית מהשכר הממוצע במשק.

 

בספרו תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים אומר השופט ריבלין כך:

 

"במקרים בהם אין נתונים אשר על פיהם ניתן לקבוע את בסיס ההשתכרות, לאמור את כושר השתכרותו של הנפגע לולא התאונה, עשוי גובה השכר הממוצע במשק, הנלמד מפרסומים רשמיים, לשמש נתון מתאים אשר על פיו ייקבע בסיס השכר. כך הוא לגבי קטין שטרם הגיע לגיל תחילת העבודה וקשה להעריך את בסיס שכרו...

לעומת זאת, כאשר באות ראיות במשפט כי נפגע – קטין, או בגיר שטרם החל את דרכו המקצועית, עשוי היה בשל נתוניו המיוחדים להשתכר, לולא התאונה, יותר מן השכר הממוצע במשק, או פחות ממנו – יובא בחשבון בסיס שכר גבוה או נמוך מן השכר הממוצע. השכר הממוצע הוא אך בגדר נתון סטטיסטי, המשמש את הפסיקה בהעדר נתונים מיוחדים אודות הנפגע" (שם עמוד 902, וראה לענין זה גם ע"א 92/87 דנן נד חודדה ואח', פ"ד מה(2) 604, 606-607)”.

 

לא ניתן לקבל תעודת בית ספר של ילד כבן 10 כאינדיקציה ליכולת השתכרות עתידית. גם לא ניתן להקיש ממשכורתו של האב, לענין זה. על כן אני קובע כי הנתבעים ישלמו לתובע הפסד השתכרות, מיום הגיעו לגיל 18, מידי חודש, את השכר הממוצע במשק כפי שיפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בכל רבעון או בכל תקופה אחרת שתיקבע על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בניכוי מס הכנסה שיחול על הסכום האמור.

 

70.  70.   הנתבעות טוענות, כי יש להפסיק קצבה זו בהגיע התובע לגיל 65. עוד טוענות הנתבעות, כי יש לנכות הוצאות שהיו נגרמות לתובע במהלך חייו שבהיותו נכה בנכות מלאה - נחסכות ממנו: הוצאות דיור, מחייה, רכישת בית, מכונית ועוד כעת, כל הוצאות של התובע ממומנות למעשה, כמעט לחלוטין על ידי הנתבעות. פיצוי בגין הפסד שכר במקרה שכזה יהיה בבחינת "כפל פיצוי". אני דוחה טענה זו. התובע שהיה ילד בריא בנפשו ובגופו נותר פגוע בצורה קשה ביותר באופן שאינו ניתן לתיקון. לא ניתן לקזז את הנאות חייו שהיו יכולות להיות לו, אילולא נפגע. אולם, ככל שיאריך התובע שנות חייו, הרי תוחלת עיסוקו תהיה עד גיל 65 שנים.

 

71.  71.   יתר חלקי התביעה, לרבות הפסד השתכרות של האב - נדחים.

 

ניכויים

קצבאות המוסד

72.  72.   הצדדים אינם חולקים כי מסכום הפיצוי יש לנכות את כל הסכומים שהתקבלו כתשלום תכוף. כן מסכימים הם כי יש לנכות את מלוא הסכומים שהתקבלו ויתקבלו מן המוסד לרבות קצבת ילד נכה, עד הגיע התובע לגיל 18, קצבת ניידות, קצבת נכות כללית וקצבת שירותים מיוחדים, ככל שישולמו. בצורה של תשלום עתי יהיה קל יותר לערוך קיזוז עתידי שכזה, ולא יהיה צורך להוון סכומים ולשער אילו תשלומים יתקבלו מן המוסד. כל תשלום ינוכה מן הפיצוי החודשי של החודש שאחריו. התובעים יעבירו לנתבעים רישום מדוייק של כל הסכומים שהתקבלו עד כה מן המוסד לצורך קיזוזם מן התשלומים העתיים העתידיים, לרבות קצבת ילד נכה, קצבת ניידות, קצבת נכות כללית ושירותים מיוחדים.

 

תשלום תכוף

73.  73.   בסיכומיהם מפרטים הנתבעים את מלוא התשלומים התכופים ששולמו לתובעים, לחברת "דנאל", לבית החולים בבית ג'אלה. סכומים אלו אינם עומדים במחלוקת, והם: 330,888 ₪ לידי התובעים עצמם, 244,070 ₪ לחברת "דנאל" ו- 909,505 ₪ לבית החולים בבית ג'אלה. הסכומים ששילמו הנתבעות במישרין לדנאל ולמוסד השיקומי בבית ג'אלה, אינם בכלל הפיצויים שיש לפסוק לתובע. אולם, התשלומים התכופים ששולמו במישרין לתובעים, בתוספת כל סכום ששולם על-ידי הנתבעות אחרי הגשת הסיכומים, ישוערכו - על-ידי תוספת הצמדה וריבית כחוק, וינוכו מסכום הפיצוי החד-פעמי שנפסק בפסק דין זה, וכמפורט בסיכום דלהלן. אשר על כן אני קובע, כי סכומים אלו ינוכו מסך הפיצוי שפסקתי לתובע.

 

סיכום

74.  74.   כעולה מן המקובץ, ישלמו הנתבעות לתובעים סכומים חד-פעמיים וסכומים חודשיים כדלהלן:

 

א.  תשלומים חד פעמיים

      (1) סיעוד ועזרת הזולת בעבר -                     150,000 ₪ - נכון ליום פסק הדין;

(2) התאמת דיור (כולל התקנת מיזוג) -       350,000 ₪ - נכון ליום פסק הדין;

(3) ניידות - רכישת רכב-                   115,000 ₪ - נכון ליום פסק הדין;

(4) מזון מיוחד - אוסמוליט (לעבר) -            6,200 ₪ - נכון ליום פסק הדין;

(5) שקיות הזנה (לעבר) -                   1,900 ₪ - נכון ליום פסק הדין;

(6) תרופות (מעבר לתרופות שבסל

    הבריאות- לעבר) -                          1,300 ₪ - נכון ליום פסק הדין;

(7) חומר רפואי מתכלה (לעבר) -      1,700 ₪ - נכון ליום פסק הדין;

(8) טיטולים (לעבר) -                                     6,000 ₪ - נכון ליום פסק הדין;

(9) נזק שאינו נזק ממון - כאב וסבל -          143,220 ₪ - נכון ליום התאונה, בתוספת ריבית מיום התאונה ועד ליום פסק דין זה;

 

מן הסכום הכולל לפי סעיף זה, ינוכו התשלומים התכופים, כשאליהם מתווספים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומו של כל סכום ועד ליום פסק הדין, וכן ינוכו קצבאות המוסד ששולמו בפועל עד ליום פסק הדין, ככל ששולמו. ההפרש יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

 

 

 

 ב. תשלומים חודשיים - עתיים

(1) סיעוד ועזרת הזולת -                               10,000 ₪;

(2) הוצאות מיזוג -                                        300 ₪;

(3) הוצאות מוגברות של כביסה וייבוש -    60 ₪;

(4) ניידות - הוצאות החזקת רכב -             1,500 ₪;

(5) כסא גלגלים:

             מחודש נובמבר ‏2003 עד חודש נובמבר 2005 -        300 ₪;

 מדצמבר 2005 ואילך -                                              125 ₪;

(6) מכשיר אינסרט:

 מנובמבר 2003 עד נובמבר 2005 -                 170 ₪;

 מדצמבר 2005 ואילך -                                              68 ₪;

(7) מזרן למניעת פצעי לחץ -                          135 ₪;

(8) כרית למניעת פצעי לחץ -                                     50 ₪;

(9) מנוף - מיולי 2008 -                                              80 ₪;

(10) עמידון - מיולי 2008 -                             125 ₪;

(11) מזון מיוחד - אוסמוליט

(וכל עוד יהיה התובע זקוק למזון מיוחד) -             500 ₪;

(12) שקיות הזנה -                                         15 ₪;

(13) תרופות -                                                             150 ₪;

(14) טיטולים -                                                           500 ₪;

(15) אלונקת רחצה - רק לפי הצורך - שתוחלף

 כל עשר שנים על בסיס חודשי -                   100 ₪;

(16) טיפולים פיזיוטרפיים -                          300 ₪;

(17) הפסד השתכרות לאחר שימלאו לתובע 18 שנים, לפי השכר הממוצע במשק, בניכוי מס הכנסה;

(18) טיפול נפשי - תמיכה בבני משפחת התובע, והוצאות אפוטרופסות - כמפורט בפסק הדין.

 

 

הוצאות ושכר טרחת עורך דין

75.  75.   בסכום כולל וגלובלי של 150,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק.

בסכום זה הבאתי בחשבון השיקולים את הפיצוי החד פעמי בניכוי התשלומים התכופים וניכויי המוסד, התשלום העתידי המהוון, בהתחשב בהערכה של ד"ר פרבר לתוחלת חיים סטטיסטית של עוד 15 שנים ותשלומי המוסד בגין קצבאות שונות, לרבות ניידות, קצבת ילד נכה וכיוצא באלה.

 

בענין זה הלכתי לפי השיטה של הסכום הגלובלי לשכר טרחה, בשל הקשיים לפסוק שכר טרחה בתשלומים עתיים. מקובלת עלי הדרך שהלך בה בית-המשפט בענין שנדון בע"א 354/85 אברהם ממן נ' בנימין קעטבי ואח', פ"ד מא(2), 113, 119-120 (ראה גם ע"א 6996/98 יצחק שבשוביץ נ' אייל תורג'מן, פ"ד נד(3), 757, 763-764).

 

76.  76.   למען הסר כל ספק, התשלומים העתיים יופסקו עם מותו של התובע.

 


פסקי דין נוספים:



תאונת דרכים - פגיעה קשה

תאונת דרכים הריון (נהגת בהריון)

תאונת דרכים - חיילת שדלת אוטובוס נסגרה עליה

תאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה (תאונת קטנוע)

האם נפילה מטרקטור נחשבת תאונת דרכים?





תגיות: דריסת ילד, פגיעה בילד, תאונת דרכים קשה, שברים בגולגולת, פגיעת רכב בהולך רגל, שבר בגולגולת, תאונת דרכים, דריסה, פגיעה בקטין, הפיצוי בגין שבר בגולגולת קטין תאונת דרכים