פגיעת רכב בילדה שחצתה כביש

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ' מספק שירותי עורך דין לתושבי חולון והסביבה בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים. (עורך דין תאונות דרכים בחולון)

לפנינו פסק דין לפיצויים בגין תאונת דרכים בה היתה מעורבת ילדה בת 7 שחצתה כביש סמוך למקום מגוריה בעיר חולון ופגע בה רכב פרטי.

פסק הדין ניתן בבית משפט המחוזי בתל אביב-יפו בפסק הדין שניתן ע"י השופטת ענת ברון

פסק דין

פתח דבר

1. התובעת מס' 1, ענבל ביטון ילידת 4/9/86 (להלן: "ענבל"), היתה מעורבת ביום 17/8/93 בתאונת דרכים שהסבה לה חבלות בראשה ובגפיה - הכל כפי שיפורט בהרחבה בהמשך (להלן: "התאונה"). התובעים מס' 2 ו- 3, גבריאל ורבקה ביטון (להלן: "האב" ו- "האם" בהתאמה), הם הוריה של ענבל– השלישית מבין ששת ילדיהם. (שלושת התובעים יחדיו יכונו להלן: "התובעים").

הנתבעות מס' 1 ו- 2 (יחדיו יכונו להלן: "הנתבעות") אינן חולקות על אחריותן לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 לנזקים שנגרמו לענבל כתוצאה מן התאונה. משכך, הדיון שבפניי נסב על שאלת היקף הנכות של ענבל ושיעור הפיצויים שלהם היא זכאית.

התאונה

2. בחופשת הקיץ שבין כיתה א' ל- ב', בהיותה כבת 7, חצתה ענבל כביש בסמוך למקום מגוריה בחולון – שאז פגע בה רכב פרטי נהוג בידי הנתבעת מס' 1. ענבל הובהלה לבית החולים "שיבא" בתל השומר כשהיא בהכרה מעורפלת וסובלת מחבלת ראש בינונית (נצפתה הרחבה של האישון הימני ואי סדירות באישון השמאלי) ושבר בשן קדמית עליונה. בחדר המיון בוצעו לה בדיקת CT של הראש וצילום צוואר, שנמצאו תקינים; והיא הועברה ליחידה לטיפול נמרץ בילדים – שם הוחל טיפול בפרוטוקול "הגנת המוח", שכלל הנשמה ביתר וצמצום נוזלים. כמו כן בוצע לענבל צילום גפיים – ואובחן שבר בעצם הירך (מכונה "פמור") הימנית.

כשתי יממות לאחר התאונה החלה ענבל ליצור קשר עין ולהגיב לקריאה בשמה, ואולם פיתחה חוסר שקט קיצוני לסירוגין, ושיתפה פעולה עם הטיפול בה באופן חלקי בלבד. להכרה מלאה שבה ענבל רק כשלוש יממות לאחר התאונה.

כשבוע לאחר התאונה הפכה ענבל לחסרת שקט לחלוטין ולא שיתפה עוד פעולה כלל עם הטיפול בה – ועל כן היא טופלה בתרופת הרגעה מסוג ואליום. בנוסף לכך, ענבל סבלה מהמיפרזיס (חולשת גפיים בצד אחד של הגוף) שמאלית, גובסה בגבס SPICA (גבס המכסה את הגפיים התחתונות ומגיע עד לחזה) ולאחר בדיקה נוירוכירורגית הועברה להמשך מעקב וטיפול ביחידה לשיקום ילדים.

ביחידת שיקום ילדים נעשתה ענבל נינוחה והחלה לשתף מעט פעולה, אך עדיין סבלה מהתפרצויות זעם ובכי מתמשך כתגובה לתסכול - עד שבהדרגה החלה לשתף יותר פעולה עם הצוות המטפל ואז הופסק בשלבים הטיפול בוואליום. ביום 19/9/93 ולאחר 33 ימי אשפוז, ענבל שוחררה לביתה כשהיא עדיין נתונה בגבס, ערנית ונינוחה, תפקודה הקוגניטיבי תקין - בדומה לתפקוד עובר לתאונה, אך מתלוננת על כאבים מפוזרים אשר יוחסו על ידי הצוות המטפל לחרדה פוסט טראומטית; הומלץ לה על טיפול בפיזיותרפיה לאחר הסרת הגבס, מעקב ניורולוגי-שיקומי כשלושה חודשים לאחר הסרת הגבס ומעקב במרפאת שיניים פרטית עקב השבר בשן (ראו סיכום האשפוז ביחידה לשיקום הילד מאת מנהל היחידה ד"ר אלי שחר, מוצג א לתיק מוצגי התובעים).

השתלשלות האירועים בתובענה

3. ראשיתה של התובענה דנן בכתב תביעה מיום 18/11/93 שהגישו התובעים לבית משפט השלום בתל אביב, בה עתרו לפיצוי בסך 40,000 ₪ בגין נזק מיוחד (נסיעות, הוצאות רפואיות ואחרות בסך 10,000₪; הפסדי השתכרות של ההורים בסך 15,000₪; ועזרת צד ג' בסך 15,000₪); וכן לפיצוי בגין נזק כללי בראשי הנזק כאב וסבל ואבדן הנאות החיים, עזרת צד ג', הפסד השתכרות של ענבל, הוצאות רפואיות, נסיעות וסיעוד. במסגרת התובענה עתרו התובעים למינוי מומחים רפואיים בתחום האורטופדיה, הנוירולוגיה והפסיכיאטריה.

בית המשפט (כבוד השופט ע' דוויק ז"ל) מינה ביום 17/7/94 מומחים בתחום האורטופדיה והנוירולוגיה, וביקש מן המומחה בתחום הנוירולוגיה כי יחווה את דעתו גם לעניין הצורך במינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה.

המומחה בתחום האורטופדיה, ד"ר צ' סיגל (להלן: "ד"ר סיגל"), קבע בחוות דעתו מיום 7/12/94 כי השבר בירך הימנית שנגרם לענבל כתוצאה מן התאונה גרם לכך שהירך הימנית שלה היתה בעת הבדיקה קצרה ב- 1 ס"מ מן הירך השמאלית, קיצור אשר אינו גורם לה לדעתו נכות כלשהי. יתרה מכך, בהתחשב בגילה הצעיר של ענבל, ד"ר סיגל היה סבור שקיצור זה יושלם במהלך הגדילה הטבעית של ענבל – עד שבבגרותה לא יהיה עוד כל ביטוי קליני להבדל באורך הגפיים. סופו של דבר, ד"ר סיגל קבע כי ענבל אינה סובלת מנכות אורטופדית.

המומחה בתחום הנוירולוגיה, ד"ר ר' וייץ (להלן:"ד"ר וייץ"), קבע בחוות דעתו מיום 1/11/94 כי בתאונה נגרם לענבל זעזוע מוח אשר התבטא באובדן ההכרה, אך בעת שחרורה מאשפוז תפקודה הקוגניטיבי היה תקין. את תלונותיה בדבר כאבי ראש תכופים, כאבי גב, ביעותי לילה, קשיי למידה והרטבה בשינה ייחס ד"ר וייץ לתסמונת נפשית פוסט טראומטית – ועל כן הוא העריך את נכותה הנוירולוגית ב- 10% למשך שלוש שנים בלבד, ממועד קרות התאונה. באשר לצורך בבדיקה של מומחה מתחום הפסיכיאטריה, ציין ד"ר וייץ את הדברים הבאים:

"בגלל היות המשפחה 'רב בעייתית' כדברי העובדת הסוציאלית (ביחידת השיקום לילד- ע.ב.), ומאחר שאין לשלול השפעת גורמים סביבתיים וטרום חבלתיים על מצבה כיום ועל תפקודה לטווח הארוך, אני ממליץ על הערכה של פסיכיאטר לילדים, במטרה: א.לקבוע את חלקו של הרכיב הנפשי במצבה של ענבל. ב.להמליץ (אם יש צורך בכך) על טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי."

4. בנסיבות אלה החליט בית המשפט על מינויו של פרופ' אלן אפטר כמומחה בתחום הפסיכיאטריה (להלן: "פרופ' אפטר"); והלה נתבקש לחוות דעתו אם ענבל סובלת מנכות נפשית – ובמידה שכן, אם מקורה של זו אמנם בתאונה, בגורמים אחרים, או בשילוב של התאונה עם גורמים אחרים (ראו החלטתו של כבוד השופט ע' דוויק מיום 16/1/95).

בחוות דעתו מיום 18/11/95 קבע פרופ' אפטר כי ענבל סובלת מתסמונת פוסט טראומטית, שהיא הפרעה נפשית שמופיעה לאחר אירוע טראומטי (להלן: "התסמונת"); וזאת מאחר שהתרשם כי מופיעים אצלה כל הסימפטומים להפרעה זו – מחשבות טורדניות שקשורות לאירוע הטראומטי, חלומות זוועה, חרדה מגירויים שמזכירים את האירוע וחרדה כללית. פרופ' אפטר הוסיף וציין כי מהלכה של התסמונת קשה לניבוי לטווח ארוך, ועל כן לנוכח גילה הצעיר של ענבל והעובדה שמצבה הנפשי טרם התגבש יש לשוב ולבדוק אותה עם כניסתה לגיל ההתבגרות בהגיעה לגיל 12 או 13 – ובנסיבות אלה קבע את נכותה באותה עת בשיעור 20% למשך 3 שנים. פרופ' אפטר אף ציין כי עד לבדיקה הנוספת על ענבל לקבל טיפול נפשי, שיימשך עד שיורגש שיפור משמעותי בסימפטומים של התסמונת (חוות הדעת סומנה במ/1).

לנוכח ממצאי חוות דעתו של פרופ' אפטר, בית המשפט התרשם כי טובתה של ענבל - אשר היתה באותו מועד כבת עשר בלבד- מחייבת הפסקת התובענה עד שמצבה הנפשי יתגבש וניתן יהיה להעריך את נזקיה. משכך, ביום 7/5/96 הורה בית המשפט (כבוד השופט ע' דוויק) כי הדיון בתובענה יופסק באופן שהתיק יישאר תלוי ועומד בפניו, ויחודש כעבור שלוש שנים. עוד הורה בית המשפט לפרופ' אפטר להמליץ על רופא מטפל בתחום הנפשי לענבל, ועל תדירות הטיפול הנחוצה לה.

5. בחודש אוגוסט 1999, בהיותה כבת 13, החלה ענבל בקבלת טיפול פסיכולוגי על ידי ד"ר פנחס מוקטה, פסיכולוג קליני וחינוכי (להלן: "ד"ר מוקטה"), שנמשך עד לחודש יולי 2000. יוער כי תחילתו של הטיפול הפסיכולוגי התעכבה באופן ניכר, בין היתר עקב קשיים בקביעת זהותו של הגורם המטפל (ראו: דיונים והחלטות בית המשפט מיום 16/4/97, מיום 20/4/97 ומיום 24/11/97; כן ראו: תכתובת בנדון בין ב"כ התובעים לבין פרופ' אפטר מיום 22/10/96, יום 29/1/97, יום 15/6/97, יום 27/11/97, יום 27/4/98 ויום 15/9/98, סומנה ת/2-ת/5 ו- ת/9-ת/10).

בשלב הראשון לטיפול, ד"ר מוקטה ערך לענבל אבחון פסיכודיאגנוסטי – על מנת לעמוד על אישיותה ומצבה הנפשי כדי לבחור את שיטת הטיפול המתאימה לה (ראו עדותו בעמ' 31 לפרוטוקול יום 10/12/03, ש' 6-26). מאבחון זה התרשם ד"ר מוקטה כי רמת התפקוד של ענבל היא בתחום הפיגור השכלי הקשה, כפי הנראה כתוצאה מאלמנטים נוירולוגיים שמקורם בתאונה - אך יחד עם זאת ציין כי הרושם הכללי ממנה הוא של ילדה שאינה מפגרת בשכלה. ד"ר מוקטה היה סבור כי רמת התפקוד המתוארת היא תגובה פוסט טראומטית שמלווה ברמת חרדה גבוהה ובקיבעון מחשבתי בתאונה, וכי ענבל זקוקה לטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי על מנת לשחררה במידת האפשר מהקיבעון באסוציאציות של התאונה (ראו סיכום תוצאות האבחון מיום 8/10/99; צורף כחלק ממוצג ה לתיק מוצגי התובעים).

בהמשך נפגש ד"ר מוקטה עם ענבל על בסיס שבועי; ומתרשומות שערך עולה כי גישתה של ענבל לטיפול היתה שלילית, היא לא השיבה ולו לשאלות אלמנטריות שנשאלה כדוגמת מה אכלה באותו יום לארוחת צהרים, לא יצרה קשר עין ולא הסכימה לשתף פעולה במשחקי קוביה פשוטים. הנושא היחיד שענבל נאותה להתייחס אליו לבקשתו של ד"ר מוקטה היה התאונה, כאשר היא שבה ותיארה באוזניו כמעט בכל פגישה את אותו תיאור לאקוני שלפיו מכונית דורסת אותה ויורד לה דם. בפגישותיו עמה ניסה ד"ר מוקטה לדובב את ענבל לעשות מאמץ על מנת לחלץ את עצמה מן המצב הקשה שבו היא היתה שרויה - ראשית על ידי לקיחת חלק במטלות הביתיות - אך אף על פי שנדמה היה לו כי היא קשובה לדבריו, בפועל היא לא עשתה כל ניסיון לחזור לתפקוד, אפילו בסיסי ביותר. במהלך חקירתו הבהיר ד"ר מוקטה כי לא הושגה כל התקדמות במצבה של ענבל כתוצאה מן הטיפול שהעניק לה (ראו עדותו בעמ' 32 לפרוטוקול מיום 10/12/03, ש' 16-17).

6. בתום הטיפול הפסיכולוגי אצל ד"ר מוקטה ובהתאם להחלטה מיום 7/5/96, הורה בית המשפט שהתביעה הועברה לטיפולו (כבוד השופטת ח' וינבאום וולצקי) כי פרופ' אפטר יערוך חוות דעת משלימה לקביעת נכותה הנפשית של ענבל (ראו החלטה מיום 4/9/00). משכך, פרופ' אפטר בדק את ענבל פעם נוספת ביום 11/10/00, ובחוות דעת משלימה מיום 12/10/00 קבע כדלקמן:

"קיימת ירידה דרסטית במצבה של ענבל מאז בדיקתה האחרונה אצלי לפני 5 שנים. היא נראית במצב קשה ביותר, ולעניות דעתי, זקוקה לטיפול ולשיקום נוירופסיכולוגי אינטנסיביים ומקצועיים. דעתי היא, כי לאור מצבה הנוכחי מגיעים לענבל 100% נכות לצמיתות. ייתכן ויש מקום לאמת את הידרדרות מצבה בלימודים ע"י תעודות ומכתב מאת מחנכת הכיתה." (להלן: "חוות הדעת המשלימה"; סומנה במ/2).

ייאמר כבר בשלב זה כי חוות הדעת המשלימה היא קצרה במיוחד ובמידה רבה לאקונית, מנוסחת כמכתב ולא כחוות דעת ואף אינה מופנית לבית המשפט אלא לב"כ התובעים, אינה מפרטת על פי איזה סעיף בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז -1956 (להלן: "התקנות") נקבע שיעור הנכות הפסיכיאטרית, ופרופ' אפטר אף הודה בעדותו כי היה עליו לקבל מידע בנוגע לתפקודה של ענבל בבית הספר טרם שקבע את שיעור הנכות (ראו עדותו בעמ' 115 לפרוטוקול יום 13/7/04, ש' 2-15; בעמ' 120, ש' 1-11; בעמ' 121, ש' 23-26).

לנוכח ממצאיה של חוות הדעת המשלימה הורה בית משפט השלום (כבוד השופטת ח' וינבאום וולצקי) ביום 17/12/00 על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי.

7. התיק הועבר לטיפולי בשלהי שנת 2002, שאז הוריתי לצדדים על הגשת עדויות ראשיות בתצהירים ותיקי מוצגים (ראו החלטה מיום 16/10/02).

מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של האם; יודית בן אברהם – מנהלת בית הספר התיכון "מיטרני" בחולון שבו למדה ענבל בכיתות י'- יא' (להלן: "המנהלת"); עליזה דבוש - מורה בחטיבת הביניים "קציר" בחולון שבה למדה ענבל בכיתות ז'-ט', אשר שימשה כמחנכת של ענבל בכיתה ח' (להלן: "המורה עליזה"); אילנה וייס – גם היא מורה בחטיבת הביניים "קציר", ושימשה כמחנכת של ענבל בכיתה ט' (להלן: "המורה אילנה").

תיק המוצגים של התובעים כלל את המסמכים הבאים: גיליונות הערכה של ענבל מבית הספר היסודי "ויצמן", חטיבת הביניים "קציר" ותיכון "מיטרני" שבהם למדה (מוצג ב לתיק מוצגי התובעים); תיק התלמיד של ענבל בחטיבת הביניים "קציר" (מוצג ג לתיק מוצגי התובעים); תעודת עובד ציבור מיום 20/11/03 מאת בתיה מור, רכזת בכירה בלשכת הבריאות המחוזית בתל אביב, אשר מסרה את תיק ההתפתחות של ענבל בטיפת חלב (מוצג ד לתיק מוצגי התובעים); סיכומי האבחונים ותרשומות הפגישות שערך ד"ר מוקטה עם ענבל (מוצג ה לתיק מוצגי התובעים); אישור מאת נירה גרין (להלן: "גרין"), מנהלת סניף חיפה במטב - העמותה לשירותי טיפול ורווחה בבית, במוסדות ובקהילה – בנוגע לעלות טיפול סיעודי ועזרה במשק בית (מוצג ו לתיק מוצגי התובעים).

המצהירים נחקרו על תצהיריהם; ובנוסף נשמעו עדויותיהם של ענבל, ד"ר מוקטה וגרין.

יוער כי מטעם התובעים הוגש מלכתחילה גם תצהיר עדות ראשית מאת יעל מוסקוביץ', אחותה של האם, אך משלא הגיעה להיחקר על תצהירה התובעים לא היו רשאים להפנות אליו במסגרת סיכומי הטיעונים מטעמם כפי שעשו.

מטעם הנתבעות הוגשו שלוש קלטות מעקב אחר ענבל שצולמו על ידי חוקרים פרטיים מטעם הנתבעות (להלן: "קלטות המעקב"; סומנו נ/12-נ/14); תיק הרווחה של משפחתה של ענבל שמתנהל באגף לשירותיים חברתיים בעיריית חולון (סומן נ/15); תעודת עובד ציבור מיום 18/12/06 מאת סימה קוגן, מנהלת מדור במחלקת נכות כללית במוסד לביטוח לאומי, שבה נאמר כי ענבל לא הגישה תביעה לנכות כללית או לשירותים מיוחדים למוסד לביטוח לאומי (סומנה נ/19); שתי חוות דעת אקטואריות מיום 10/12/06 ומיום 31/12/06 מאת האקטואר שי ספיר (סומנו נ/20-נ/21), שיוער כי התובעים ויתרו על חקירתו (ראו: עמ' 29 לפרוטוקול יום 19/2/07, ש' 14-15); תיקה הרפואי של ענבל בלשכת הגיוס תל-השומר (סומן נ/22); וחוות דעת מיום 12/5/03 מאת העובד הסוציאלי גדעון האס בנושא שיקום (להלן: "האס"; חוות הדעת סומנה נ/23).

האס נחקר על חוות דעתו.

כפי שכבר פורט, לתיק בית המשפט הוגשו עד לשלב זה של הדיון ארבע חוות דעת רפואיות: חוות דעת בתחום האורטופדיה מאת ד"ר סיגל, חוות דעת בתחום הנוירולוגיה מאת ד"ר וייץ, וחוות דעת בתחום הפסיכיאטריה וחוות הדעת המשלימה לה מאת פרופ' אפטר.

הצדדים ויתרו על חקירתם של ד"ר סיגל וד"ר וייץ, ופרופ' אפטר נחקר על שתי חוות הדעת שנתן.

8. במהלך חקירתו הסביר פרופ' אפטר כי הוא התרשם שבחלוף הזמן בין שתי הבדיקות שערך לענבל חלה הרעה משמעותית ביותר במצבה הנפשי, באופן שאינו מתישב עם התהליכים הרגילים של התסמונת - ועל כן הוא אינו סבור עוד כי היא לוקה במצב כרוני של התסמונת, אלא שהיא חולה במחלה פסיכוטית חמורה שהוא אינו יודע בדיוק מהי (ראו עדותו בעמ' 100 לפרוטוקול יום 13/7/04, ש' 12-16; עמ' 110, ש' 17-19; עמ' 125, ש' 11-14).

בהמשך חקירתו הוצגו לפרופ' אפטר קלטות המעקב, שבהן נצפתה ענבל מתנהגת ככל בת גילה – מטופחת, עצמאית, במצב רוח מרומם, מסתודדת ומשתובבת עם חברות ואף יוצרת מגע אינטימי עם גברים – שאז הוא הודה ברוב הגינותו כי לו צפה בקלטות אלה עובר לכתיבת חוות הדעת המשלימה הוא לא היה קובע לענבל 100% נכות באופן נחרץ כפי שעשה ומבלי לקבל מידע אובייקטיבי נוסף בנוגע למצבה הנפשי; וכעת משצפה בקלטות, הוא אינו סבור עוד שניתן לסמוך על ממצאיה של חוות הדעת המשלימה לצורך קביעת נכותה של ענבל והקשר הסיבתי בין נכות זו – במידה שקיימת – לבין התאונה (ראו עדותו בעמ' 127 לפרוטוקול יום 13/7/04, ש' 3-15; עמ' 128, ש' 8-12). פרופ' אפטר אף הבהיר כי מאחר שהתנהגותה של ענבל כפי שבאה לידי ביטוי בקלטות המעקב אינה תואמת את התרשמותו ממנה במהלך בדיקתה, הוא אינו יכול לשלול אפשרות של התחזות מצידה (ראו עדותו בעמ' 126 לפרוטוקול יום 13/7/04, ש' 4-12). בתום חקירתו הסביר פרופ' אפטר כי על מנת לערוך חוות דעת יסודית לענבל יש, בין היתר, לקבל אנמנזה מאנשים נוספים שמכירים אותה מלבד הוריה ואף לערוך לה מבחנים פסיכולוגיים על ידי מומחה בנוירופסיכולוגיה (ראו עדותו בעמ' 128 לפרוטוקול יום 13/7/04, ש' 20 עד עמ' 129, ש' 3).

במצב דברים זה, ב"כ התובעים הגישה בקשה למינוי מומחה נוסף על פרופ' אפטר בתחום הפסיכיאטריה ולמינוי מומחה בתחום הנוירופסיכולוגי, וכן ביקשה כי בית המשפט יורה על עריכת בדיקה נוירולוגית חוזרת לענבל (בש"א 18668/04). בהחלטה מנומקת קבעתי כי מאחר שעסקינן במקרה יוצא דופן שבו פרופ' אפטר עצמו הודה כי ספק אם חוות דעתו משקפת נאמנה את מצבה הנפשי של התובעת, לא כל שכן כתולדה מהתאונה, אין למעשה בידי בית המשפט כלים מתאימים לקבוע את נכותה הפסיכיאטרית של ענבל כתוצאה מן התאונה – ועל כן נעתרתי למינוי מומחה נוסף בתחום הפסיכיאטריה. בנוגע לבקשה למינוי נוירופסיכולוג – קבעתי כי מדובר בבדיקת עזר מוכרת, שיש להותיר את עריכתה לשיקול דעתו של המומחה הנוסף שימונה בתחום הפסיכיאטריה. באשר לבקשה לבדיקה חוזרת על ידי נוירולוג - לא ראיתי מקום להיעתר לה, משום שסברתי כי התובעים לא הניחו כל תשתית עובדתית רפואית המעידה על שינוי שחל בתחום זה ומצדיק בדיקה חוזרת; אך יחד עם זאת, מאחר שחלפו כעשר שנים מאז שענבל נבדקה על ידי ד"ר וייץ בהיותה בת 8 בלבד, מצאתי כי נכון יהיה שהמומחה הנוסף שימונה בתחום הפסיכיאטריה יחווה דעתו בשאלה אם יש צורך לערוך לענבל בדיקה עדכנית גם בתחום הנוירולוגיה (ראו החלטה מיום 10/1/05).

לאחר שקיבלתי מן הצדדים את התייחסותם לעניין החומר שיש להמציא לידי המומחה הנוסף, מיניתי את פרופ' קוטלר כמומחה נוסף בתחום הפסיכיאטריה (להלן: "פרופ' קוטלר"). בעת מינויו הוריתי לפרופ' קוטלר כי במידה שיראה צורך בעריכת בדיקה נוירופסיכולוגית לענבל, יפנה אותה לבדיקה כזו לפי ראות עיניו ושיקול דעתו; וכן כי יחווה דעתו לעניין הצורך במתן חוות דעת נוירולוגית להערכת מצבה הרפואי של ענבל בתחום זה כיום כתוצאה מן התאונה (ראו צו מיום 7/3/05).

9. פרופ' קוטלר הפנה את ענבל לפסיכולוג הקליני יצחק שחר (להלן: "הפסיכולוג שחר"), על מנת שיערוך לה בדיקה נוירופסיכולוגית. מחוות דעתו של הפסיכולוג שחר מיום 2/12/05 (סומנה במ/4), אשר על פניה נראית יסודית ומקצועית, עולה כי בין שאר המבחנים שהוא ערך לענבל היה גם מבחן אמינות אובייקטיבי - שתוצאתו העידה על אמינות ביצוע נמוכה מצידה של ענבל, שיתוף פעולה דל ומוטיבציה נמוכה להשקיע במשימות האבחון; וכי גישה זו מצידה חזרה כדפוס קבוע במרבית שלבי האבחון. פרופ' קוטלר עמד במהלך עדותו על טיבו של מבחן האמינות האובייקטיבית:

"זה סוג של מבחן שאתה נותן לאדם 100 שאלות והוא צריך לסמן נכון או לא נכון. בהנחה שאדם לא יודע שום תשובה, אז ההסתברות לענות על תשובה נכונה היא 50%. אדם שיש לו 80% תשובות לא נכונות הוא מטה את המבחן, הוא יודע את התשובה ובוחר לתת תשובה לא נכונה." (בעמ' 17 לפרוטוקול יום 19/11/06, ש' 16-20).

עוד עולה מחוות דעתו של הפסיכולוג שחר כי לנוכח אמינות הביצוע הנמוכה של ענבל לא ניתן לקבוע את מנת המשכל המדויקת שלה או להעריך את רמת התפקוד הקוגניטיבי שלה, אך ברור כי היא אינה לוקה בפיגור שכלי או סובלת מהפרעה קוגניטיבית חריפה – והוא התרשם כי הפוטנציאל האינטלקטואלי-אקדמי שלה הוא לכל הפחות בטווח הממוצע הנמוך.

על פי הסכמת הצדדים הפסיכולוג שחר לא נחקר על חוות דעתו.

10. בחוות דעתו מיום 23/4/06 (סומנה במ/3) קבע פרופ' קוטלר כי קיים קשר סיבתי בין חבלת הראש בתאונה לבין התפתחות סמוכה של הפרעה מנטאלית וקוגניטיבית אצל ענבל, מה גם שהוא לא מצא כל עדות להפרעות נפשיות, התנהגותיות או אקדמיות וגם לא לפסיכופתולוגיה אצל ענבל עובר לתאונה. פרופ' קוטלר קבע כי דפוס ההתנהגות שמאפיין את ענבל הוא נקיטת עמדה שלילנית ואופוזיציונלית נגד מסגרות וסמכויות כגון הורים ומורים ואפילו נגדו במהלך הבדיקה, וכן דלות בשיתוף פעולה ובתקשורת (ראו גם עדותו בעמ' 10 לפרוטוקול יום 19/11/06, ש' 5-9). יחד עם זאת, במהלך חקירתו הבהיר פרופ' קוטלר כי הוא אינו סבור שגישה זו מעידה על התחזות מצידה של ענבל, אלא שהיא מהווה חלק מהסינדרום הנפשי הכוללני שלה – גישה שלילנית ילדותית כלפי דמויות סמכותיות, התנהגות כ"ילד סרבן" בלשונו (ראו עדותו בעמ' 11 לפרוטוקול, ש' 1-5). לבסוף, את חוות הדעת שלו סיכם פרופ' קוטלר בזו הלשון:

"ניתן כיום להצביע על הפרעה מורכבת הכוללת אלמנטים בתר חבלתיים (התסמונת– ע.ב.), הפרעה אישיותית ופגימה קוגניטיבית שחוברים יחדיו לתמונה קלינית מורכבת ומסובכת עם פגימה תפקודית ניכרת. מצבה מאופיין בחוסר יציבות ובצד קטעים קצרים של תפקוד חברתי תקין, ניתן להעריך שתפקודה הכללי במישור החברתי, הבינאישי והתעסוקתי פגום באופן ניכר. עם זאת, תמוה בעיני מדוע אינה נמצאת במעקב נפשי מאז גיל 14 אך ייתכן וחוסר שיתוף הפעולה והגישה האופוזיציונלית שלה תורמים לכך באופן ניכר.

את נכותה הצמיתה בעקבות תאונת הדרכים אני מעריך ב- 30% לפי סעיף 34ד לתקנות המוסד לביטוח לאומי וכלשון הסעיף: 'ישנם סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה.'"

באשר למינוי נוירולוג, פרופ' קוטלר היה בדעה שאין לכך מקום, משום שעיקר בעייתה הנוירולוגית של ענבל כיום היא במישור הקוגניטיבי - וממילא חוות דעתו מתייחסת גם למישור זה.

פרופ' קוטלר נחקר על חוות הדעת, ובמהלך חקירתו התרשמתי מן המקצועיות שבה ערך אותה ומאמינותם של ממצאיה.

הנכות הרפואית והתפקודית

11. בתחום האורטופדיה – אין מחלוקת בין הצדדים כי בהתאם לחוות דעתו של ד"ר סיגל, ענבל אינה סובלת מנכות אורטופדית.

בתחום הנוירולוגיה - לטענתם של התובעים, התאונה הסבה לענבל פגיעה נוירולוגית שבאה לידי ביטוי בשני מובנים: האחד, פגיעה בתפקוד הקוגניטיבי; השני, המיפלגיה (חולשת גפיים) של פלג הגוף השמאלי. בעוד שהתובעים אינם חולקים על קביעתו של פרופ' קוטלר שלפיה הנכות שקבע לענבל מביאה בחשבון את הפגיעה במישור הקוגניטיבי ועל כן אין מקום לקבוע בגין פגיעה זו גם נכות נוירולוגית, הם סבורים כי ענבל סובלת כיום מצליעה שמקורה בהמיפלגיה שנגרמה לה בעקבות התאונה - אשר ראוי כי תזכה אותה ב- 10% נכות. התובעים נסמכים בעניין זה על אישורים של רופאים נוירולוגיים שונים מטעם קופת חולים, שערכו לענבל ביקורות שגרתיות במהלך שנת 1998. אלא שמסמכים אלה הוצגו זה מכבר לתיק בית המשפט במסגרת הדיון בבש"א 18668/04, כאשר עתרו התובעים, בין היתר, לעריכת בדיקה נוירולוגית חוזרת – וכבר אז הבהרתי כי אין במסמכים הללו אינדיקציה כלשהי להחמרה במצבה הנוירולוגי של ענבל ביחס למתואר על ידי ד"ר וייץ בחוות דעתו, אשר התייחס להמיפלגיה השמאלית הן בפרק האנמנזה של חוות דעת זו והן בפרק הדיון והמסקנות. משכך, ומשקבעתי בהחלטתי בבקשה ההיא כי התובעים לא הניחו תשתית עובדתית או רפואית שמצדיקה בדיקה חוזרת של נוירולוג, ממילא הם לא הניחו תשתית כאמור לקיומה של נכות נוירולוגית.

בתחום הפסיכיאטריה – כפי שכבר צוין, פרופ' קוטלר קבע כי התאונה הסבה לענבל 30% נכות לצמיתות, ואילו התובעים טוענים כי נכותה התפקודית היא גבוהה יותר ומגיעה ל- 70% בעוד שהנתבעות סבורות כי זו עומדת לכל היותר על 10%. משכך, ארחיב ואדון בשלב זה בנכותה התפקודית של ענבל בתחום הפסיכיאטרי.

12. אמה של ענבל מסרה בעדותה כי מאז התאונה ענבל איבדה את שמחת החיים שלה, הפכה לילדה ובהמשך לנערה סגורה, החלה להרטיב במיטה ולסבול מביעותי לילה, והיא נתקפת בדיכאונות והתפרצויות זעם באופן תדיר. מבחינה תפקודית, האם טוענת כי ענבל זקוקה להשגחה מתמדת ואינה יוצאת מפתח ביתה בגפה – מאחר שהיא מפחדת להיוותר לבדה, סובלת מבחילות והקאות בשעת נסיעה באוטובוס או במונית, ואינה אחראית דיה להישמר מסכנות; וגם בבית היא אינה מתפקדת – זקוקה לסיוע בפעולות יומיומיות כרחצה ואכילה, אינה מסוגלת לבצע מטלות ביתיות פשוטות ונוהגת למשל להשאיר את הגז בכיריים דולק ואת דלת המקרר פתוחה, מתפרצת ונוקטת באלימות מילולית ופיזית כלפי האחים הצעירים שלה (ראו סעיפים 11-19, 25-27 ו- 33 לתצהירה).

במהלך חקירתה הוסיפה האם ותיארה את ענבל בקווים דומים, ולמעשה כנערה שסובלת מפיגור שכלי (ראו עדותה בעמ' 52 לפרוטוקול יום 28/12/03, ש' 7-9; עמ' 52, ש' 22 עד עמ' 53, ש' 10; עמ' 60, ש' 22-23; עמ' 61, ש' 14-15; עמ' 68, ש' 4-5) - ואולם התרשמתי כי עדותה של האם היתה מגמתית במידה רבה, ובלתי מהימנה לצורך קביעת מצבה התפקודי של ענבל. ואמנם, לאחר צפייה בקלטות המעקב ניכר כי ענבל אינה סובלת מפיגור שכלי, כי היא אינה זקוקה וממילא אינה מקבלת השגחה צמודה של בני משפחה בכל שעות היום בכל יום, וכי רמת התפקוד שלה בזמנים שבהם צולמה תואמת את המצופה מבנות גילה: בקלטת מעקב מיום 20/5/02 נראית ענבל כשהיא יוצאת מבית הספר התיכון ונוסעת לבדה כברת דרך באוטובוס אל דירתו של חבר מבוגר ממנה – אשר מקבל אותה בפתח הדלת בנשיקה (נ/12); בקלטת נוספת מיום 25/12/03 נראית ענבל כשהיא נוסעת עם חבר אחר ברכבו לפארק מים (ימית 2000), שם הם מצטרפים למסיבה עם חברים שנמשכת עד השעות הקטנות של הלילה – וענבל משוחחת עם חברות, רוקדת איתן ומחייכת אל המצלמה כאשר החבורה נאספת לצילום קבוצתי (נ/13); לבסוף, בקלטת מיום 13/6/02 ענבל נראית מטיילת עם אחותה, אשר מבוגרת ממנה בכשנה, באזור התחנה המרכזית בתל אביב – שם הן עורכות קניות (נ/14).

יש לסייג בהקשר זה ולהבהיר כי על אף האמור לעיל אין בכוחן של קלטות המעקב לשלול קיומה של הפרעה נפשית אצל ענבל מניה וביה – מאחר שקשיי תפקוד עקב תסמונת פוסט טראומטית אינם בהכרח רצופים, ולמעשה פרט למקרים קיצוניים למרבית החולים ישנם ימים שבהם הם מתפקדים טוב יותר וימים שבהם פחות, ובהחלט ייתכן כי בקלטות המעקב ענבל נצפתה באחדים מן הימים הטובים שלה. עם זאת, קלטות אלה מעידות על כך שקשיי התפקוד של ענבל אינם חמורים כפי המתואר על ידי האם, וענבל אכן מסוגלת לא רק לבצע פעולות יומיומיות לבדה כגון נסיעה באוטובוס, קניות וכיוצ"ב אלא שהיא אף מסוגלת ליהנות ולבלות כשהיא חפצה בכך (ראו גם עדותו של פרופ' קוטלר בנושא בעמ' 11 לפרוטוקול, ש' 10-23).

13. באשר לעדותה של ענבל, גם זו לא סייעה בבירור רמת תפקודה. במהלך עדותה הקצרה ישבה ענבל כשהיא "קפואה" ובוהה בתקרה, וכמעט שלא הגיבה לשאלות שנשאלה, פרט ל- "כן" או "לא" שסימנה בראשה. מפעם לפעם היא אמרה מספר מילים, בקול חלוש שבקושי נשמע ולאחר השתהות ממושכת. מיד בפתח עדותה היא הרטיבה במכנסיה, לטענת האם מתוך פחד, וזמן קצר לאחר מכן היא הביעה התנגדות להמשך גביית עדותה בכך שהניחה את ידיה על אוזניה - ובנסיבות אלה לא ראיתי עוד טעם בהמשך החקירה והוריתי על סיומה (ראו החלטה מיום 1/3/04). הנה כי כן, קיים פער של ממש ברמת התפקוד של ענבל כפי שזו נצפית בקלטות המעקב לבין זו הנחזית מעדותה – פער שאותו אין לי אלא לייחס לניסיון מצידה של ענבל להאדיר את נכותה הנפשית ואת קשיי התפקוד שלה; והדברים עולים בקנה אחד עם חוות דעתו של הפסיכולוג שחר אשר התרשם כי ענבל אינה סובלת מפיגור שכלי או מהפרעה קוגניטיבית חמורה, ועם תוצאות מבחן האמינות האובייקטיבית שערך לה המעידות על אמינות ביצוע נמוכה מצידה של ענבל ושיתוף פעולה דל. ואולם, יחד עם זאת, איני מקבלת את עמדתן של הנתבעות שלפיה ענבל היא מתחזה ואינה סובלת מנכות נפשית כלל, שכן המוטיבציה הנמוכה וחוסר שיתוף הפעולה של ענבל במהלך עדותה מתיישבים עם הסינדרום הנפשי שלה כפי שאובחן על ידי פרופ' קוטלר – שמאופיין בגישה שלילנית ילדותית כלפי דמויות סמכותיות, ובכללן גם בית המשפט:

"ת: מורים, הורים ואפילו בודק בחדר בדיקה ואולי אפילו השופט במשפט הזה יכולים להוות דמויות סמכותיות ומאיימות מבחינתה.

ש: ניסיתי לשכנע את התובעת (ענבל- ע.ב.) לתת עדות ולענות על כל השאלות.

ת: אני מנחש שהיא לא ענתה. אני מניח שברגע שהיא חשה שיש חדירה לעניינים שלה היא לא ענתה. אם אנחנו מדברים על התחזות נטו, חזקה על אדם שתינתן לו במה להציג את מוגבלותו וסבלו ומצוקתו, אז הוא לא ידחה את הבמה הזאת." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (ראו עדותו של פרופ' קוטלר בעמ' 12 לפרוטוקול יום 19/11/06, ש' 3-8).

כשהתבקש פרופ' קוטלר בחקירתו להשוות את כתב ידה של ענבל, בין דוגמאות כתב יד שנלקחו מן המבחנים שערך לה ד"ר מוקטה מצד אחד (סומנו נ/1, נ/2 ו- נ/7) לבין דוגמת כתב יד שנלקחה ממכתב שכתבה למנהלת חטיבת הביניים "קציר" ובו התחייבה שלא להפר עוד את חוקי בית הספר (סומן נ/11) – ציין פרופ' קוטלר כי כתב היד של ענבל בדוגמאות אלה שונה באופן קיצוני, כאשר במבחניו של ד"ר מוקטה הכתב הוא גדול ורועד ואילו במכתב למנהלת הכתב הוא נשי ומעודן. עם זאת, כאשר נשאל על ידי ב"כ הנתבעות אם ניתן ליחס את הפער האמור בכתב היד של ענבל לניסיון התחזות מצידה – פרופ' קוטלר השיב כי לא מדובר בהתחזות אלא בניסיון להאדיר את הנכות הנפשית הקיימת, שכן ענבל אכן סובלת מהפרעות תפקודיות אלא שהן אינן חמורות כפי שהיא מבקשת להציגן (ראו עדותו של פרופ' מוקטה בעמ' 18 לפרוטוקול יום 19/11/06, ש' 16 עד עמ' 19, ש' 8).

14. במועד קרות התאונה ענבל סיימה את לימודיה בכיתה א'. מגיליונות ההערכה בבתי הספר שבהם למדה ניכר כי בעוד שבבית הספר היסודי תפקודה האקדמי של ענבל היה ממוצע ואף ממוצע גבוה (למעט בכיתה ג' שאז היה נמוך מן הממוצע), הרי שבחטיבת הביניים חל שינוי דרסטי לרעה במצבה האקדמי והמשמעתי: מרבית ציוניה היו שליליים, הישגיה היו נמוכים גם במקצועות שאותם היא למדה בקבוצות ייחודיות למתקשים, היא הרבתה באיחורים וחיסורים מן הלימודים, בבעיות משמעת ואף באלימות מילולית כלפי מוריה וחבריה לספסל הלימודים (גיליונות ההערכה צורפו כאמור כמוצג ב לתיק מוצגי התביעה ותיק התלמיד בחטיבת הביניים צורף כמוצג ג לתיק מוצגי התביעה). גם המורה אילנה והמורה עליזה אשר שימשו כמחנכות הכיתה של ענבל בכיתות ח' ו- ט' תיארו אותה כתלמידה בעייתית – הן מבחינה משמעתית והן מבחינה לימודית (ראו עדותה של המורה אילנה בעמ' 9 לפרוטוקול יום 10/12/03, ש' 21-22 ובעמ' 14, ש' 21-24; וכן עדותה של המורה עליזה בעמ' 44 לפרוטוקול יום 10/12/03, ש' 25 עד עמ' 45, ש' 2); המורה אילנה הוסיפה וציינה כי ענבל לא נמצאה מתאימה לעבור מחטיבת הביניים "קציר" לבית הספר התיכון "קציר" ולהמשיך בלימודים עיוניים, ועל כן הצוות הפדגוגי פעל על מנת להעבירה למסגרת לימודים מקצועיים (ראו עדותה בעמ' 11 לפרוטוקול יום 10/12/03, ש' 21-22). ואמנם, בכיתה י' ענבל עברה ללמוד במגמת עיצוב שיער בבית הספר התיכון "מיטרני" - אך לדבריה של המנהלת יודית גם במסגרת זו הישגיה הלימודיים היו דלים (ראו עדותה בעמ' 21 לפרוטוקול יום 10/12/03, ש' 19-25) ובלט חוסר המוטיבציה שלה להצליח בלימודים, ובחייה בכלל:

"...בד"כ לילד יש מטרה לאן הוא רוצה להגיע. אצלה לא שמעתי את זה. לא שמעתי שיש לה מטרה שאותה היא סימנה ושהיא שואפת אליה בתוך כך וכך שנים. מצאתי עם השנים שלילדים, גם בגיל הזה שיודעים לומר מה הם יהיו כשהיו גדולים, אז הוא מצליח (צ"ל הם מצליחים- ע.ב.) להגשים את השאיפות. אצל ענבל לא מצאתי סימנים לכך. אני לא זוכרת שהיא סימנה לעצמה איזושהי מטרה." (ראו עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 8-12; ראו גם: עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 10-20).

ענבל אף המשיכה להיעדר מן הלימודים באופן תדיר ולהתחצף למוריה, ועל כן בהיותה בכיתה יא הפסיק בית הספר את לימודיה – ומאז ועד היום היא לא השלימה את הלימודים התיכוניים. ענבל גם לא התגייסה לשירות צבאי, לטענת התובעים עקבה מצבה הנפשי - ואולם יצוין כי אף על פי שתיקה הרפואי של ענבל בלשכת הגיוס הוגש לתיק בית המשפט (סומן נ/22), סיבת הפטור שקיבלה משירות לא הובררה לאשורה, שכן מתוך התיק עולה לכאורה כי היא שוחררה מצה"ל עקב פרפלגיה, אשר אין ספק כי היא אינה לוקה בה ומעולם אף לא לקתה ומשכך רישום זה אין לו ולא כלום עם מצבה.

15. כיום ענבל היא כבת 22, אינה עובדת ומתגוררת בבית הוריה. בחוות דעתו קבע פרופ' קוטלר כאמור כי תפקודה הכללי במישור החברתי, הבינאישי, והתעסוקתי פגום באופן ניכר – ובהתאם לסעיף 34(ד) לתקנות העריך כי היא סובלת מ- 30% נכות פסיכיאטרית:

"א. ישנם סימנים קלים אך אין הפרעות בהתאמה הסוציאלית, כושר העבודה לא מוגבל 0%

ב. ישנם סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה 10%

ג. ישנם סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה 20%

ד. ישנם סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה 30%

ה. ישנם סימנים קליניים מובהקים וקבועים שאין בהם הפסקות המגבילות את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר

50%

ו. מקרים קשים הגובלים ודומים למצבים פסיכוטיים והמלווים בחוסר התאמה סוציאלית 70%

ז. מקרים חמורים הגובלים ודומים למצבים פסיכוטיים והמלווים בחוסר מוחלט של התאמה סוציאלית במשך שנים רבות 100%"

(ההדגשה שלי- ע.ב.).

הערכתו של פרופ' קוטלר מקובלת עלי; ואפרט.

שוכנעתי כי גישתה השלילנית של ענבל כלפי דמויות סמכותיות – כפי שבאה לידי ביטוי הן ברישומיו של ד"ר מוקטה אשר החל לטפל בה כשהיה בת 13, הן בעדותה בפניי והן בבדיקתם של פרופ' אפטר, הפסיכולוג שחר ופרופ' קוטלר - וכן חוסר יכולתה בעבר להתמודד עם מסגרת הלימודים בבית הספר הן מבחינת רמת הלימודים והן מבחינת דרישות המשמעת, בהחלט מעידות על קושי ניכר מצידה להשתלב במסגרת של עבודה בהווה ובעתיד. עם זאת, נוכחתי מקלטות המעקב שענבל מסוגלת לתפקד ככל בת גילה על פי רצונה בסיטואציות חברתיות שבהן היא מרגישה בנוח – ועל כן היא אינה סובלת מקושי רצוף וקבוע בתפקוד, כאמור בסעיף 34(ה) לתקנות.

אני שותפה לדעתו של פרופ' קוטלר כי אף על פי שזה מספר שנים ענבל אינה לומדת או עובדת, היא בהחלט מסוגלת מבחינת מצבה הנפשי וכישוריה האישיים לעסוק בעבודות פשוטות – כגון עבודות פקידותיות בלתי מורכבות או זבנות (ראו עדותו של פרופ' קוטלר בעמ' 14 לפרוטוקול מיום 19/11/06, ש' 1-5). לאור התרשמותי מהפער שבין עדותה מחד גיסא לקלטות המעקב מאידך גיסא, אני סבורה שלא מן הנמנע כי המוטיבציה של ענבל לצאת ולהשתלב בשוק העבודה כיום היא נמוכה ביותר לא רק בגלל הגבלות נפשיות כתוצאה מן התאונה, אלא בעיקר משום שההליכים בעניינה בתובענה דנן תלויים ועומדים. דעתי היא, כדעתו של פרופ' קוטלר, כי עם מתן פסק הדין, כאשר ענבל תיאלץ להתמודד עם המציאות ולמצוא לעצמה מקור פרנסה, היא אמנם תצליח לעשות כן במסגרת תפקיד שמתאים ליכולותיה; מה גם שעם חלוף הזמן תהליך התבגרותה יביא להפחתה בעמדות השלילניות הנקוטות על ידה כיום (ראו עדותו של פרופ' קוטלר בעניין בעמ' 14, ש' 10-12).

סיבה נוספת לכך שענבל טרם ניסתה להשתלב בשוק העבודה נובעת מהפאסיביות שנוקטים הוריה בכל הנוגע למצבה הנפשי והתפקודי מאז התאונה ועד היום. אף על פי שהחל מכניסתה לחטיבת הביניים מצבה התפקודי של ענבל הלך והסלים עד לנשירתה מן הלימודים באופן סופי, הוריה לא עשו כל מאמץ לשלבה במסגרת טיפולית אשר תתמוך בה ותסייע לה להתמודד עם הקשיים הלימודיים והמשמעתיים שחוותה. למעשה, אף על פי שהתובעים טוענים כי ענבל סובלת מנכות פסיכיאטרית קשה ביותר שמגבילה אותה בכל תחומי חייה – הרי שלמעט הטיפול שקיבלה מד"ר מוקטה במשך כשנה בהיותה כבת 13, היא לא המשיכה בטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי כלשהו, ויוזכר כי גם הטיפול מאת ד"ר מוקטה ניתן לענבל לצורך התובענה דנן ועל פי הוראתו של פרופ' אפטר שמונה כמומחה על ידי בית המשפט. בנסיבות שבהן הוריה של ענבל הזניחו למעשה את מצבה הנפשי אין להיפלא על שזה הלך והתדרדר, ואולם בהיותה נערה צעירה שאך החלה את חייה הבוגרים והגיעה "לגיל עבודה" - בהחלט יש מקום להניח כי בעזרת טיפול מתאים היא תוכל להיטיב את מצבה ולמצוא את דרכה בשוק העבודה. פרופ' קוטלר הביע בחקירתו דעה דומה:

"ש: כאשר מדובר באדם מבוגר שמוציא עצמו ממעגל העבודה למס' שנים זה לא דומה למקרה כאן שבו מדובר בבחורה צעירה שמכיתה ז' לפחות כאשר נדרשו ממנה דרישות יותר גבוהות יש נפילה. נראה לי שאתה נותן יותר מדי חשיבות לנושא התמשכות המשפט. נראה לי מוגזם שבחורה תיכנס לחוסר מוטיבציה למשך שנים רבות כל כך רק בגלל המשפט המתנהל.

ת: כפי שציינתי בחווה"ד, גם לא נעשה שום דבר לדחוף אותה למסגרת טיפולית. יש כאן פאסיביות במסגרת המשפחה. מדובר בילדה לא קלה שלא משתפת פעולה אבל יש כאן גם אשם תורם של הסביבה. אני לא יכול להתעלם מהסביבה שלה. אני מבין שמדובר במשפחה עם שישה ילדים שהם צריכים להתמודד עם הרבה בעיות וילדה קשה. ברוח הדברים שאת אומרת, לא הייתי שם עליה פס מוחלט ואומר שהיא לא תצליח לעבוד ולתפקד. ילדה בת עשרים לא מספיק בוגרת." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (בעמ' 14 לפרוטוקול יום 19/11/06, ש' 13-23).

לבסוף, יצוין כי לא נעלם מעיני שהנתבעות טוענות במסגרת סיכומי הטיעונים מטעמן כי לא קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותה הפסיכיאטרית של ענבל; ושלשיטתן יש לייחס את ההתדרדרות בתפקודה במסגרת הלימודית, אשר החלה רק בחטיבת הביניים וכשש שנים לאחר התאונה, למרכיבי אישיותה הבסיסיים של ענבל ולסביבה שבה גדלה. אלא שבמועד ובאופן שבו נטענה, מדובר בטענה סתמית – שכן פרופ' קוטלר קבע באופן מפורש בחוות דעתו כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותה של ענבל, ומשב"כ הנתבעות נמנע מלעמת אותו במהלך חקירתו עם גרסתן בנושא - חזקה היא שהנתבעות מסכימות עם קביעתו [ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1699 (2003); וכן: ע"א 6301/95 מכביאן נ' נגרי, תק-על 97(1) 248, 249 (1997)].

באחרית כל הדברים הללו, אני מאמצת את קביעתו של ד"ר קוטלר וקובעת כי לענבל נכות פסיכיאטרית תפקודית בגובה 30%.

כושר ההשתכרות

16. בעת פסיקת פיצוי בראש הנזק של אובדן השתכרות נדרש בית משפט לחזות במידת מה את העתיד, ולשער מה היתה הכנסתו של ניזוק אלמלא אירוע הנזק. שומה על בית משפט בעשותו כן להיזקק לנתונים המתגלים בהתנהגותו, באורח חייו ובעברו של הניזוק שיש בהם כדי להעיד בדבר הדרך הצפויה לו בתחום התעסוקתי – כך למשל דפוס השתכרותו עובר לאירוע הנזק, לימודיו האקדמיים (ככל שלמד), שאיפותיו בנוגע לקידום מקצועי וכיוצא באלה. במילים אחרות, בית משפט עורך חישוב אקטוארי של אובדן השתכרות אשר נסמך על נתונים אינדיבידואליים הנוגעים לניזוק. דא עקא שבמקרים שבהם הניזוק נפגע בגיל צעיר, בפני בית המשפט מונחים מעט מאד נתונים כאמור לגביו – ועל כן מתעורר קושי רב בניבוי כושר השתכרותו [ראו והשוו: ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 199, 203 (2006)].

במקרה דנן, התובעים טוענים כי מאחר שענבל נפגעה בתאונה בגיל כה צעיר אכן יש קושי של ממש להעריך את כושר השתכרותה אלמלא התאונה – ועל כן בהתאם לחזקה שנקבעה בנושא בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ אבו חנא, תק-על 2005(3) 3932 (2005) (להלן: "פרשת אבו חנא") יש להעריך כי היא היתה משתכרת בגובה השכר הממוצע במשק. לעומת זאת, הנתבעות סבורות כי בעניינה של ענבל קיימים נתונים עובדתיים אינדיבידואליים המעידים על כך שגם אלמלא התאונה היא לא היתה מסיימת לימודים תיכוניים או מתגייסת לצה"ל – ועל כן יש מקום לסטות מהחזקה בדבר כושר השתכרותו של ניזוק קטין ולהניח כי כושר השתכרותה של ענבל הוא בגובה שכר המינימום במשק בלבד.

אומר מיד כי בענייננו קיימים נתונים עובדתיים אינדיבידואליים בדבר מצבה המשפחתי של ענבל וכישוריה האישיים, שיש בהם כדי להצדיק סטייה מן החזקה הרווחת בדבר כושר השתכרותו של ניזוק קטין.

ובמה דברים אמורים?

17. משפחתה של ענבל היא משפחה קשת יום, אשר למן מועד נישואיהם של ההורים ועד היום נזקקת לתמיכה קבועה של המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית חולון – הן לצורך סיוע כלכלי אפילו ברכישת ריהוט בסיסי כדוגמת שולחן אוכל ומיטת נוער, והן לצורך אספקת מסגרות תומכות לילדים בהעדר השגחה וטיפול של ההורים. תקופות ממושכות האב כלל אינו מתגורר בבית ואינו תורם לפרנסת המשפחה, וגם האם אינה עובדת – ועל כן המשפחה מתקיימת בעיקר מגמלת הבטחת הכנסה המשולמת לה על ידי המוסד לביטוח לאומי. מתיעוד של מצב המשפחה על ידי עובדות סוציאליות באגף לשירותיים חברתיים בעיריית חולון עולה תמונת מצב עגומה של בעיות קשות של אלימות, עבריינות וסמים בתוך המשפחה וכן של הזנחה חינוכית ורגשית של הילדים (תיק הרווחה של המשפחה סומן נ/15, ראו גם עדות האם בעמ' 57 לפרוטוקול יום 28/12/03, ש' 4-26). המצב הוא אפוא שמזה שנים רבות משפחה זו סובלת לא רק ממצוקה כלכלית, אלא בעיקר מחוסר תפקוד הורי.

מעדותה של האם בפניי ניכר כי חוסר תפקודה של המשפחה וההזנחה של ההורים את ילדיהם נתנו את אותותיהם על כישוריהם ורמת הישגיהם של הילדים. ענבל היא השלישית מבין ששת ילדי המשפחה; ושתי אחיותיה אשר גדולות ממנה – אורטל וסיון ילידות 1984 ו- 1985 – למדו גם הן במגמת עיצוב שיער בבית הספר התיכון "מיטרני" ונשרו מן הלימודים בכיתה יא כענבל, לטענת האם משום שהמשפחה היא דלת אמצעים והבנות רצו לעבוד על מנת שיהיה להן כסף. אורטל וסיון גם הן לא השלימו שירות סדיר בצה"ל – אורטל כלל לא רצתה להתגייס והצהירה שהיא דתייה, וסיון שוחררה מן השירות זמן קצר לאחר גיוסה. עד לגיוסה עבדה סיון כקופאית והשתכרה כ- 4,500₪, וכיום מתגוררת בבית ההורים. אורטל לעומת זאת עזבה את בית הוריה ומתגוררת במושב (ראו עדות האם בעמ' 54 לפרוטוקול יום 28/12/03, ש' 24 עד עמ' 56, ש' 7). חרף גילו הצעיר, לאחיה של ענבל נתנאל - יליד 1989 - מונה קצין מבחן עקב תיק פלילי שנפתח נגדו במשטרה, אף על פי שלטענת האם תיק זה נסגר זה מכבר (ראו עדותה בעמ' 56 לפרוטוקול, ש' 10-16).

18. בפרשת אבו חנא חיווה כבוד השופט א' ריבלין את דעתו, כדלקמן:

"כאשר בקטין אנו עוסקים, תרים אנו, אפוא, אחר נתון שיאפשר מתן פיצוי חרף מעטה העמימות. בפועל, מבקשים אנו לאתר נתון שישקף את מבחר האפשרויות שהיה פתוח בפני הנפגע-הקטין. נתון זה צריך לבטא את האפשרות שהקטין, בבגרותו, היה מצוי ברף ההשתכרות הנמוך, אך גם את האפשרות האחרת, שבבוא העת היה הקטין מגיע לגדולות בתחום המקצועי. על הנתון הזה לאצור את מבחר הסיפורים הפתוחים בפני ילד בישראל - כל ילד, מכל מין, מוצא, גזע ודת. רף ההשתכרות הממוצע במשק הוא הנתון המיטבי המגשים מטרה זו. בחירה בנתון אחר עבור נפגע-קטין השייך לקבוצת אוכלוסייה מסוימת, אך משום השתייכותו זו, משמעותה דבקות בהנחה כי אפשרויות תעסוקתיות הקיימות בישראל, כלל אינן פתוחות - אף לא יהיו פתוחות בעתיד - בפני ילדי אותה קבוצה. לשלילה זו אין בסיס עובדתי או נורמטיבי. היא עצמה עלולה ליצור מציאות מפלה. היא עלולה להיות בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. את 'תקרת הזכוכית' ניתן לנפץ - רבים ורבות מוכיחים זאת - וגם אם עבור אחדים מבני החברה, בחירות מסוימות עלולות להיות קשות יותר מאשר לאחרים, ומצריכות מהם חריצות, מסירות, רצון עז והשקעה רבה במיוחד - הזכות לבחור בדרך נותרת בעינה, דבר לא נגרע ממנה." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (פרשת אבו חנא, שם, בעמ' 3950).

במקרה דנן, הנתונים העובדתיים לגבי מצבה המשפחתי של ענבל ולגבי האופן שבו גדלה הם הנותנים כי הגם שמבחינה תיאורטית לכאורה קנויה גם לה, כפי שקנויה לכל ילד בישראל, זכות לפרוץ את מעגל העוני והדלות של משפחתה וסביבתה – הרי שמבחינה מעשית אכן היו דרושים לה לשם כך חריצות, מסירות, רצון עז והשקעה רבה במיוחד. אלא מאי? ממכלול הנתונים שהוצגו בפניי על ידי המומחים שמינה בית המשפט והתרשמותי מעדותה של ענבל, אשר בל נשכח כי היום היא בגירה כבת 22, שוכנעתי כי היא לא ניחנה באותם כישורים אישיים אשר היו דרושים לה לצורך פריצתה של "תקרת הזכוכית", כלשונו של כבוד השופט א' ריבלין. הא ראיה, שבמרוצת כל השנים הרבות שחלפו ממועד התאונה ועד עתה ענבל בחרה שלא להתמודד עם הקשיים שניצבו בפניה על מנת לנסות ולשקם את חייה – ובאופן עקבי היא בחרה דווקא להאדיר את הקשיים הללו בפניי המומחים שבדקו אותה, פרשה מן הלימודים וישבה בחיבוק ידיים מבלי לנסות כלל להשתלב בשוק העבודה ואף לא למצוא תחומי עניין כלשהם.

בנסיבות המפורטות, אני מעריכה את כושר השתכרותה של ענבל אלמלא התאונה בגובה 5,500₪ נטו בחודש, נכון למועד פסק הדין. ודוק: הערכה זו אינה מבוססת כלל ועיקר על הנחות סקטוריאליות סטטיסטיות, וגם לא על השוואה לכושר השתכרותם של האב והאם (שכן אלה כלל אינם מתפרנסים) – אלא על נתונים עובדתיים הנוגעים לעברה ולהתנהלותה של ענבל ועל התרשמותי מאופיה ומיכולותיה האישיות, כאשר בקובעי כך חשוב לציין כי איני מתעלמת מהנכות הפסיכיאטרית שנגרמה לה בתאונה.

בקביעת כושר השתכרותה של ענבל הבאתי בכלל חשבון תשלומים סוציאליים שהיו משתלמים לה על ידי מעבידה, וזאת חלף עתירתם של התובעים לפסיקת פיצוי בגין אובדן פנסיה בראש נזק נפרד:

"קטינים, שכושר השתכרותם נפגע באופן חלקי בלבד, ונכותם התפקודית מאפשרת להם להשתלב בעתיד בשוק העבודה, יפוצו לפי ראש הנזק של אובדן תשלומים סוציאליים. יהא זה נכון איפוא לפסוק לקטינים פיצוי דווקא לפי ראש הנזק של אובדן תשלומים סוציאליים, מקום בו ניתן להעריך את הנתונים המתאימים. פיצוי כזה יבטא באופן מלא יותר את מטרתם של דיני הנזיקין להשיב את המצב לקדמותו וישקף את מצבו האמיתי של הנפגע, שעוד עתיד להשתלב בשוק העבודה בהתאם לכושר השתכרותו. זאת ועוד, ראש הנזק של תשלומים סוציאליים לא כולל אך את הפרשות המעביד לקרן הפנסיה של הנפגע אלמלא התאונה. בגדרו נכנסים כלל התשלומים שבהם נושא המעביד לטובת עובדו לאורך תקופת עבודתו. לכן, כשמדובר בנפגע צעיר שצפוי להיקלט בשוק העבודה לאחר התאונה, ראוי ברגיל לפצותו לפי ראש נזק אחד של אובדן תשלומים סוציאליים - שבגדרו יבואו כל התשלומים בהם צפוי היה לשאת המעביד עבורו ובכללם גם ההפרשות לקרן הפנסיה. אין בדרך כלל טעם של ממש בפיצול הפיצוי בין שני ראשי נזק, כשהאחד יפצה את הנפגע על אובדן התשלומים השונים של המעביד זולת ההפרשות לקרן הפנסיה, והשני יפצהו על אובדן הפנסיה בלבד." (ההדגשה שלי- ע.ב.) [ע"א 9079/04 אלון נ' לאופר, תק-על 2007(2) 282, 286 (2007); להלן: "פרשת לאופר"].

יוער כי בניגוד לנטען על ידי הנתבעות בסיכומי הטיעונים מטעמן, פיצויים בגין אובדן פנסיה או בגין אובדן שירותים סוציאליים עשויים להשתלם לניזוק גם אם הוא לא עתר לפיצוי כאמור באופן מפורש בכתב התביעה; כך כל עוד שכתב התביעה כלל את ראש הנזק של אובדן השתכרות (ראו: פרשת לאופר, שם, בעמ' 285) – וכזה המצב בתובענה דנן.

הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד

19. מאחר שענבל לא התגייסה לצה"ל היא זכאית לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר עבור התקופה שהחל מהגיעה לגיל 18 ועד מועד פסק הדין, ובסך הכל 41 חודשים, על פי השיעור שבו קבעתי את נכותה התפקודית וכושר השתכרותה:

5,500₪ X 41 חודשים X 30% נכות = 67,650₪

לסכום זה תתווסף ריבית כדין מאמצע התקופה.

ענבל זכאית לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד עבור התקופה שהחל ממועד פסק הדין ועד להגיעה לגיל 67 – גיל פרישה על פי חוק גיל פרישה, התשס"ד- 2004 – ובסך הכל 547 חודשים, על פי 30% נכות ובהיוון רגיל:

5,500₪ X 298.417 מקדם היוון X 30% נכות = 492,388₪

עזרת הזולת וצד ג

20. לאחר התאונה ענבל היתה מאושפזת בבית החולים "שיבא" בתל השומר במשך 33 ימים, והחל מתום תקופת האשפוז גופה ברובו היה נתון בגבס למשך שלושה חודשים נוספים. בנסיבות אלה, ולנוכח גילה הצעיר באותו מועד (בת שבע בלבד), ברי כי ענבל היתה זקוקה באותה תקופה להשגחה צמודה ולסיוע בכל שעות היום. ואמנם, לטענת התובעים, בחודשיים הראשונים לאחר התאונה האם העסיקה מטפלת לילדיה הנוספים במשך חמישה ימים בכל שבוע, על מנת שתוכל להקדיש את כל זמנה לטיפול בענבל, ושילמה לה שכר של 3,000₪ לחודש (ראו סעיף 7 לתצהירה).

עם הסרת הגבס ענבל עדיין היתה מוגבלת בתנועה למשך מספר חודשים נוספים (ביום 19/10/93 ד"ר אורי גבעון המליץ כי תיעזר בהליכון למשך חודש, וביום 30/11/93 ד"ר אהרון צ'צ'יק המליץ על פיזיותרפיה לחיזוק השרירים ושיפור ההליכה); אך בהמשך, בבדיקות מעקב שנערכו לה מספר פעמים במהלך השנים 1994 עד 1998, מצבה הכללי נמצא תקין פרט לצליעה קלה ברגל שמאל (המסמכים הרפואיים צורפו כמוצג א למוצגי התובעים). הנה כי כן, יש מקום להניח שבמחצית השנה הראשונה שלאחר אשפוזה ענבל עדיין נזקקה להשגחה ולסיוע רב, ואולם בפסיקת פיצוי בגין אלה יש להביא בחשבון כי האם לא עבדה גם קודם לכן וממילא שהתה בבית עם ענבל - ועל כן היה באפשרותה להיות זמינה לטיפול בה. לגרסתם של התובעים, במשך כשנה לאחר התאונה האם שכרה את שירותיה של עוזרת אשר הגיעה לבית המשפחה פעמיים בכל שבוע למספר שעות וסייעה בעבודות הבית ובהשגחה על הילדים בזמן שענבל נלקחה לבדיקות ולטיפולים, והאם שילמה לה שכר של 25₪ לשעה (ראו סעיף 7 לתצהיר האם).

כפי שכבר פורט, התובעים טוענים כי גם לאחר שענבל החלימה זה מכבר מהחבלות הפיזיות, היא בכל זאת נזדקקה ועדיין זקוקה לסיוע בתפקוד יומיומי – באכילה, רחיצה, ניידות וכיוצא באלה, וזאת לנוכח המצב הנפשי הקשה שאליו נקלעה כתוצאה מן התאונה. לגרסתם, למרות שלהוריה של ענבל נחוצה עזרה בטיפול בה ובאחיה ובאחזקת הבית, אין להם עזרה כזו, מאחר שהם חסרים את האמצעים הדרושים לכך (ראו סעיף 29 לתצהיר האם).

כבר עמדתי על כך שאין ממש בניסיונן של האם ושל ענבל עצמה להציג את רמת תפקודה של ענבל כשל נערה הסובלת מפיגור שכלי; כפי שפרופ' קוטלר מצא בבדיקתו, לא רק שענבל מסוגלת לתפקד בפעולות יומיומיות ללא השגחה, אלא שיש ביכולתה אף לצאת ולהשתלב בשוק העבודה. במהלך חקירתו חזר פרופ' קוטלר והבהיר כי ענבל בכל מקרה אינה זקוקה ללווי צמוד, וכי לכל היותר היא זקוקה לחונך מטעם המוסד לביטוח לאומי שילווה אותה מספר שעות שבועיות במהלך התמודדותה עם קשיי העבודה ולבטי היום-יום (ראו עדותו בעמ' 15 לפרוטוקול יום 19/11/06, ש' 1-16). מעיון בסעיף 203 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 נראה על פניו כי ענבל עשויה להיות זכאית לטיפול שיקומי כדוגמת זה המוצע על ידי פרופ' קוטלר, בין אם באמצעות חונך ובין אם בכל דרך אחרת שתימצא מתאימה:

"מבוטח שאירע לו ליקוי בהיותו תושב ישראל או בהיותו תושב ארץ-ישראל לפני ו' באייר התש"ח (15 במאי 1948), או מבוטח שבהגיעו לגיל 18 היה תושב ישראל ונכה או שנגרם לו ליקוי בהיותו עובד קטין, זכאי לשיקום מקצועי אם נתמלאו בו אלה:

(1) נקבעו לו עקב הליקוי לפחות 20% נכות בהתאם למבחני נכות מכוח סעיף 118;

(2) אין הוא מסוגל עוד, עקב ליקויו, לעסוק בעבודתו הקודמת או בעבודה מתאימה אחרת;

(3) הוא זקוק להכשרה מקצועית שתאפשר לו לחזור לעבודתו הקודמת או לעבודה התואמת את כישוריו לאחר אירוע הליקוי;

(4) הוא ניתן לשיקום מקצועי; כללים ומבחנים לענין זה יקבע השר באישור ועדת העבודה והרווחה."

בנסיבות אלה אין מקום להידרש לחוות דעתו של האס מטעם הנתבעות לעניין עלויות סיעוד ושיקום נכים, שכן אינני סבורה שענבל זכאית במצבה לסיעוד ושיקום מעבר לסיוע שתהא זכאית לו מהמוסד לביטוח לאומי, במידה שהיא עומדת בקריטריונים שבהוראת סעיף 203 שצוטט לעיל. עוד יוער בנקודה זו כי גם חוות הדעת האקטואריות נמצאו מיותרות, משלא הונחה לאמור בהן תשתית ראייתית ועובדתית כלשהי.

בהתחשב בכל האמור, ובאישור מאת גרין שהציגו התובעים בנוגע לעלות עזרה במשק בית (מוצג ו לתיק מוצגי התובעים), דומני כי פיצוי גלובאלי בגין עזרת הזולת וצד ג לעבר ולעתיד בסך 180,000₪ הוא פיצוי ראוי.

יצוין כי התובעים ויתרו בסיכומי הטיעונים מטעמם על פיצוי בגין אובדן השתכרות של האב והאם בעקבות התאונה, וטוב עשו – שכן לא הוכח כי ההורים אמנם עבדו במועדים הרלוונטיים.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

21. באשר להוצאות רפואיות בעבר - התובעים טוענים כי הם זכאים לפיצוי בגין החלק שבו השתתפו עם קופת חולים בטיפולי הפיזיותרפיה של ענבל, וכן בעלות של תיקון השבר שנגרם לענבל בלסת העליונה כתוצאה מן התאונה, ובעלותן של תרופות שיכוך הכאבים וההרגעה שענבל נטלה לאחר התאונה. באשר להוצאות רפואיות לעתיד – התובעים טוענים כי ענבל תזדקק לטיפול נפשי אינטנסיבי בתדירות של 3 פגישות בחודש למשך כל חייה בעלות של כ- 340₪ לפגישה נכון לתקופה שענבל טופלה על ידי ד"ר מוקטה, ב- 1999; וכן לתרופות נוספות לשיכוך כאבים.

הוצאות רפואיות שהוציאו התובעים בעבר הינן נזק מיוחד, ועל כן רובץ לפתחם הנטל להוכיח את שיעורו. ואולם אף על פי כן, התובעים כלל לא פירטו, וממילא לא הוכיחו, מה היתה עלותם של טיפולי הפיזיותרפיה והתרופות שנטלה ענבל ובאיזה שיעור מן העלות הם נדרשו על ידי קופת חולים להשתתף, וגם לא מהו שיעור הנזק שנגרם לענבל כתוצאה משבירת השן – ועל כן לכאורה הם אינם זכאים לפיצוי כלשהו בגין אלה. עם זאת, ועל מנת שלא לקפח את התובעים, אני רואה לנכון לפסוק לענבל פיצוי גלובאלי בגין הוצאות רפואיות לעבר בסך 15,000₪.

בכל הנוגע לעתיד, פרופ' קוטלר אישר בחקירתו כי ענבל אכן זקוקה לטיפול פסיכולוגי בתדירות של שעתיים עד ארבע שעות בחודש, שיימשך גם לטווח הרחוק (ראו עדותו בעמ' 15 לפרוטוקול יום 19/11/06, ש' 19-22). משכך, אני רואה לנכון לפסוק לתובעים פיצוי בגין הוצאות רפואיות לעתיד על פי חישוב של 1,200₪ לחודש (מהוון) למשך תוחלת חייה של ענבל – ובסך הכל 405,000₪. יוער כי התובעים אמנם לא הבהירו אם הם זכאים להשתתפות מאת קופת חולים בעלות הטיפול הפסיכולוגי, ואם כן באיזו מידה, ואולם ניתן להניח שקופות החולים אינן נושאות בעלויות של טיפולים מעין אלה לאורך זמן, ולכן בכל מקרה מדובר בהשתתפות זניחה בהוצאה שיהיה על התובעים לשאת בה, רובה ככולה, לבדם.

סיכומו של דבר, אני קובעת כי סך כל הפיצוי לו זכאים התובעים בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד הוא 420,000 ₪.

הוצאות ניידות

22. עבור הוצאות הניידות שנאלצו הוריה של ענבל להוציא על מנת לבקרה בבית החולים במהלך אשפוזה, לצורך בדיקות מעקב אצל רופאים מומחים בתחומי הנוירולוגיה והאורטופדיה ובהמשך לצורך פגישות עם ד"ר מוקטה, וכן עבור הוצאות ניידות בעתיד, אני רואה לנכון לפסוק לתובעים פיצוי גלובאלי בסך 30,000₪.

כאב וסבל

23. ענבל זכאית לפיצוי בראש נזק זה בגין נכות רפואית בגובה 30%, תקופת אשפוז של 33 ימים ותוספת ריבית כדין מיום התאונה. סכום הפיצוי כשהוא משוערך להיום הוא 98,475₪.

סוף דבר

24. אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעים בגין התאונה את הסכומים הבאים:

א. הפסדי השתכרות בעבר עד מועד פסק הדין 67,650₪

לסכום זה תתווסף ריבית כדין מאמצע התקופה

ב. הפסד השתכרות בעתיד 492,388₪

ג. עזרת הזולת וצד ג לעבר ולעתיד 180,000₪

ד. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 420,000₪

ה. הוצאות ניידות 30,000₪

ו. כאב וסבל 98,475₪

לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

כן ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% מן הסכומים שנפסקו לעיל בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל, בגין הוצאות משפט ממועד הוצאתן ובגין שכר טרחת עורך דין ממועד פסק הדין.

פסקי דין נוספים:

האם אירוע ובו בקבוק הושלך לעבר אוטובוס תלמידים בראשון לציון ופגע בעין אחת התלמידות נחשב לתאונת דרכים?

תאונת דרכים - דריסת הולך רגל

תאונת דרכים שהינה תאונת עבודה - פגיעת לסת

האם פציעה תוך כדי ניסיון חילוץ חפצים אישיים מרכב בוער נחשבת תאונת דרכים?

האם נפילה ממכסה מנוע בעת ניסיון בריחת גנב עם רכבך נחשבת תאונת דרכים?

תאונת דרכים בכוונה תחילה - האם תאונה שהינה אירוע מכוון נחשבת תאונת דרכים? (דריסה מכוונת, מעשה דריסה מכוון)

תגיות: תאונת דרכים, תאונת דרכים בחולון, דריסת ילד, דריסה, תאונת דריסה, פגיעה בילדה, פגיעה בילדים ,ילד,ילדה,חציית כביש,פגיעת רכב,חולון,ראשון לציון