האם פציעה תוך כדי ניסיון חילוץ חפצים אישיים מרכב בוער נחשבת תאונת דרכים?

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ'  מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.


האם פציעה תוך כדי ניסיון חילוץ חפצים אישיים מרכב בוער נחשבת תאונת דרכים?

להלן סוגיה אשר נדונה בבית משפט השלום בראשון לציון בפסק הדין שניתן ע"י השופטת מ. עמית-אניסמן

 

פסק דין

כללי

1. התובע, יליד 16.10.1955, הגיש תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בגין ארוע מיום 20.10.2006. מומחה בית המשפט, ד"ר יעקב פעילן, העמיד את נכותו האורטופדית המשוקללת על 14.5% -- 10% בגין הגבלת תנועה בכתף ימין (לפי ס' 41(4)(ב) לתקנות המל"ל), ו- 5% לפי ס' 31(6)(א)(2) לתקנות המל"ל, בגין תחושה עצבית ירודה ביד זו.

2. הצדדים חלוקים בשאלת החבות ובשאלת הנזק. מטעם התובע העיד הוא עצמו. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 2. מומחה בית המשפט לא זומן להחקר. ב"כ הצדדים סיכמו בע"פ והגישו אסמכתאות בכתב. אפתח בשאלת החבות.

במישור החבות

3. התובע העיד על נסיבות התאונה (פ' ע' 3 ש' 2-27):

"ש. אני מקריא לך מה שאמרת בהודעתך: 'אני יצחק בן עוליאל...'...

ת. נכון.

ש. בכביש 6.

ת. נכון.

ש. 'היינו ברכב אני ואישתי ו – 12 ילדים'.

ת. 11 ילדים וכן החם ואישתי.

ש. 'בשלב מסוים הרכב החל לבעור יצא הרבה עשן, עצרנו בשוליים'.

ת. נכון.

ש. 'ירדנו כולנו מהרכב מהר בצד הכביש ספרתי את כולם ובדקתי שכולם יצאו'.

ת. כן.

ש. 'לפתע הבנתי שהרכב עולה באש וכל הציוד שלנו בתוכו מפוזר'.

ת. נכון, בתוך הרכב.

ש. 'מפוזר ליד הכסאות ומתחתם בגדים ומתנות ומנדולינה'.

ת. נכון.

ש. 'החלטתי לעלות לרכב מאחור כדי לנסות להציל דברים וציוד'.

ת. נכון.

ש. 'עליתי, התחלתי לזרוק החוצה ציוד והנהג קובי והבן שלי תפסו את הדברים ושמו אותם בצד'.

ת. כן, יותר חמי והבן מאשר הנהג שהיה עסוק עם המטף, ניסה לעצור מכוניות לא היה לו מטף כי הוא היה ריק.

ש. 'הרכב החל להתמלא בעשן שחור והחלטתי לצאת, דילגתי מעל משענת הכיסא לכיוון הדלת האחורית ונפלתי בין הכסאות והחוצה לכביש כשאני נפגע בכתף ימין'.

ת. נכון. הכל היה בתוך שניות (ההדגשות הוספו)".

4. נסיבות התאונה עולות גם מעדותו של נהג הרכב, הנתבע 2 (פ' ע' 13 ש' 17-24):

"הורדתי את כל הילדים, קודם ירד המבוגר, האוטו הוא טרנזיט 17 מקומות, המושבים ממש צמודים, הבגז' מאחורה היה מלא ציוד. כשהבחנתי בעשן אמרתי שאני לא פותח מכסה מנוע ושאני מוריד את הילדים. אני לא יכול להעריך, בערך 8-10 דקות עד שהורדתי את כל הילדים ואח"כ את הציודים ואח"כ התובע עלה עוד הפעם לרכב. הורדתי אותו מאחור, הוא חיפש את המנדולינה ואז כשהוא ירד צעקתי עליו שיקפוץ מהר והוא נתפס עם הרגל במושבים של הכסאות ומשכתי אותו והעפתי אותו החוצה מהדלת האחורית, הוא נשכב וצעק הכתף. הוזזתי אותו מהאוטו איזה 20 מ' (ההדגשה הוספה)".

ובהמשך (פ' ע' 14 ש' 15 עד ע' 15 ש' 8):

"...כשהבחנתי בעשן מאחור, ראיתי שיש יותר מדי עשן מהאגזוז, האטתי בקילומטר ה-147, עצרתי מיד את האוטו לא הספקתי לרדת עלה עשן ממכסה המנוע. לא פתחתי את מכסה המנוע, קפצתי לאוטו אמרתי דבר ראשון אני מוריד את הילדים, פתחתי את הדלת הקדמית ליד הנהג והתחלתי להוריד, אי אפשר היה להוריד את האחרונים בגלל הציודים במעבר, ירדו המבוגר והתובע, אח"כ התחלתי להוריד את הילדים, אחרי שהאוטו היה ריק מאנשים התחלתי לזרוק את הציודים החוצה, סיימתי להוריד את כל הציוד, פתחתי את מכסה המנוע ואז החלה אש. התובע פתאום נזכר שיש מנדולינה, לא ראיתי אותה, הוא צעק מנדולינה, לא התובע צעק אלא המבוגר, ואז התובע נכנס פנימה לאוטו מהדלת הקדמית, הוא לא יכול היה להיכנס מהדלת האחורית כי יש שם מושבים גבוהים. הוא נכנס מקדימה, הדלת האחורית הייתה פתוחה, צעקתי לו שהאש פורצת, תפסתי אותו ביד ונתתי לו משיכה ואני חושב שאני שברתי לו את הכתף מהנפילה (ההדגשה הוספה)".

5. פעם נוספת עמד הנתבע על אופן חילוץ התובע מהרכב (פ' ע' 16 ש' 14-27):

"ת. בטרנזיט יש 2 דלתות מאחור ויש מקום לשים מזוודות, אתה נותן מכה למושבים והם מתקפלים וכך עשיתי, לא, המושבים נשארו עומדים, הורדתי את התיקים היו המון תיקים מאחורה, העפתי אותם החוצה. כשאני זורק התובע נכנס פנימה מקדימה ואז צעקתי לו שיצא כי אז פרצה אש מלפנים.

ש. האם התובע לא יכל לצאת מהדלת הקדמית.

ת. לא, היה מלא עשן ואש וצעקתי לו לבוא אלי.

ש. הוא התקדם לעבר החלק האחורי של הרכב.

ת. כן.

ש. המושבים הגבוהים עדיין מוצבים.

ת. כן.

ש. איך משכת אותו.

ת. מעל המושבים הגבוהים. לא הנמכתי את המושבים הגבוהים והם נשארו עומדים, ואז רגלו של התובע נתפסה בין שני מושבים, משכתי אותו והצלחתי וזרקתי אותו לכביש והוא קיבל מכה, אני בטוח."

ר' גם הודעת הנתבע 2 לחב' הביטוח מיום 25.1.2005, נ/5.

6. ניתן לסכם את נסיבות התאונה כדלקמן: מנוע הרכב החל להעלות עשן; הנהג עצר את הרכב והחל בפינוי הנוסעים; התובע, שנסע ברכב, ירד מן הרכב והרכב התרוקן מנוסעיו; הנהג פינה ציוד שהיה בתא המטען מאחור; בחלק הקדמי של הרכב פרצה אש; התובע חזר אל הרכב מדלת קדמית על מנת ליטול מנדולינה שהיתה מצויה ברכב; הנהג, שעמד בתא המטען האחורי, צעק לתובע שיצא, והתובע התקדם לחלקו האחורי של הרכב; הנהג משך את התובע מעל המושבים הגבוהים האחוריים של הרכב כדי לחלצו מאחור; רגלו של התובע נתפסה בין המושבים; הנהג משכו בחוזקה ומשך אותו לכיוון הכביש; התובע נחבל בכתפו.

7. הצדדים חלוקים בשאלה, אם יש לראות בארוע הנ"ל "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים. ב"כ התובע ביקש להשיב בחיוב. לשיטתו: "מטרת הנסיעה ברכב היתה להוביל נוסעים ומטען, משפרצה אש התעורר הצורך להציל את הנוסעים ואת המטען, ואז [התובע] נפל ונפגע. מדובר בפעולה של ירידה מהרכב שמהווה שימוש ברכב מנועי. נהיר כי מדובר בצרכי תחבורה, מדובר בתאונת דרכים כפי שנקבע בפס"ד אסם, גם אם ביהמ"ש יקבע כי מדובר בפעולה של פריקה מרכב. לחלופין מדובר בהתלקחות והתפוצצות של רכב, אין על כך מחלוקת, מכאן כי האירוע מכוסה לפי חלופה זו" (פ' ע' 18 ש' 3-9).

8. לשיטת ב"כ הנתבעים, אין מדובר ב"תאונת דרכים", שכן לא התממש סיכון תחבורתי. בטיעוניו הדגיש כי התובע - "יצא בשלום ביחד עם 12 ילדיו וחמו ואשתו. לאחר שכולם היו בחוץ הוא נזכר שהוא שכח את המנדולינה ברכב, ואז... החלטתי לעלות לרכב מאחור כדי לנסות ולהציל את הדברים. ואז תוך כדי נסיון לרדת הוא נתקל במושבים ומשענות הכסא ועף מהרכב ונחבל... לקח פער זמנים בין 8-10 דקות בין הירידה של התובע מהרכב עד העליה לצורך הוצאת המנדולינה או ציוד אחר. הטענה המשפטית היא שאם נעשה "שימוש" (לטענתנו לא נעשה שימוש בפעם השניה), הוא לא נעשה לצרכי תחבורה... [מפנה ל]פסה"ד המנחה של "פדידה" וכן פסה"ד האחרון שפורסם בנוב' 2008 "ביטוח חקלאי", וכן פס"ד "ינטל" ..." (סיכומיו בפ' ע' 20 ש' 26 עד ע' 21 ש' 24).

9. כידוע, "תאונת דרכים" מוגדרת בחוק הפיצויים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". "שימוש ברכב מנועי" מוגדר באופן רחב, הכולל "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך... ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד". במונח "תאונת דרכים" הוכלל במפורש גם "מאורע שארע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב", וכן "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי".

10. מתוך הגדרות אלה - על ההרחבות וההחרגות המופיעות בהן - עולה כי מבחן-העל לבחינת תחולתו של החוק הוא המבחן התחבורתי. ענינו בשאלה אם הרכב שימש לייעודו התחבורתי בעת התאונה, ואם התאונה התרחשה תוך כדי שימוש זה. לענין זה, יש להכיר בשימושי לוואי שנועדו לאפשר את הייעוד העיקרי לצרכי תחבורה. הלכה היא כי "המושג שימוש ברכב הוא מושג רחב, אשר חובק בתוכו מלבד עצם הנהיגה ברכב גם פעולות נלוות שונות, הקשורות בהפעלת הרכב ובשימוש בו ככלי תחבורה"" (כב' הנשיא שמגר, ע"א 71/85 אריה חב' לביטוח בע"מ נ' בוחבוט ואח', פ"ד מא(4) 327, בע' 335). "שימוש עיקרי הוא בעצם ביצוע ייעודו של הרכב. על כן, נהיגת הרכב היא שימוש בו. אכן, ברכב בעל מספר ייעודים, ביצוע כל אחד מיעודיו הוא שימוש עיקרי ברכב... שימושי לוואי הם כל אותן פעולות אינצידנטליות, הבאות לסייע ולהבטיח פעולה הקשורה לשימוש העיקרי. אלה הם אמצעי עזר ופעולות נלוות, הדרושים להגשמת ייעודו של הרכב. כך למשל, כניסה אל הרכב ויציאה ממנו תוך פתיחת הדלת או סגירתה הן שימוש בו" (כב' הש' ברק, ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, 858).

11. במקרה דנא, התובע יצא מרכב הלכוד בעשן, וחזר אליו לצורך חילוץ ציוד שנותר בו (מנדולינה). התאונה ארעה בעת שהתובע יצא מן הרכב בפעם השניה. אין מחלוקת כי ירידה מרכב מהווה שימוש תחבורתי, שהרי היא מאוזכרת במפורש בהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" (ור', למשל: רע"א 10262/04 גפן נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ, מיום 3.2.2005, בע' אחרון לפס"ד של כב' הש' ריבלין). האם חזרה לרכב לצורך חילוץ ציוד אישי שהובל ברכב משנה את אופי השימוש, ומנתקת את הרכב מייעודו התחבורתי? אני סבורה כי התשובה על כך היא שלילית. החזרה אל הרכב נעשתה בקשר עם השימוש התחבורתי הכולל ברכב. חילוץ הציוד לא שינה את אופי השימוש ברכב, אלא היווה חלק נמשך של הליך הפינוי, שנכפה על התובע מחמת התלקחות המנוע. אין מדובר בשימוש מלאכותי ברכב לצרכי אחסון ציוד, כי אם בציוד של נוסעים שהובל יחד עמם, והיה צורך בפינויו מחמת פרוץ האש. החילוץ היווה חוליה בשרשרת ארועים נמשכת של השימוש התחבורתי ברכב, שראשיתה בנסיעה שגרתית וסופה בפינוי מחמת תקלה. הצורך בחילוץ מהרכב הבוער נבע באופן ישיר ומיידי מן השימוש התחבורתי, ויש לראותו כחלק ממנו.

12. פסקי הדין שהציג ב"כ הנתבעים אינם שוללים מסקנה זו. בענין ינטל (רע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל, מיום 29.10.2007), דובר על סריקה בטחונית המבוצעת ברכב בטרם הנסיעה. פעולה זו אינה מהווה חלק פיסי או אינטגרלי מן השימוש ברכב. אף כי חשיבות הסריקה היא רבה, הרי שאין היא הכרחית לעצם התיפעול של הרכב. בית המשפט דייק שם בציינו כי הסיכון שיוצרת הסריקה הוא בטחוני ולא תעבורתי (בס' 10 לפסק דינו של כב' הש' ריבלין). בענין פדידה (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נא(3) 825), דובר בנפגע שמעד בירידה ממשאית, לאחר שחזר אליה לנטילת מצית. נטילת המצית אינה חלק מן השימוש הייעודי ברכב -- להבדיל מחילוץ ציוד שנכפה על הנוסע כתוצאה מהתלקחות הרכב. הוא הדין בת.א. (מחוזי נצ') 1076/01 זועבי נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ, (מיום 28.8.2002). גם שם לא דובר על חילוץ ציוד מחמת בעירת הרכב, כי אם על עליה לרכב לצורך שימוש במכשיר טלפון. בת.א. (י-ם) 8019/95 מוחמד נ' אריה חב' לביטוח בע"מ, דובר על נהג שחזר למשאית כדי ליטול כפפות עבודה, וזאת על מנת לסייע לרכב אחר. נטילת הכפפות לא נעשתה כאקט של חילוץ מרכב בוער, ואין היא חלק מן השימוש ברכב לייעודו התחבורתי.

13. בת.א. (שלום-נצ') 2072/01 ח'אלדי נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ דובר על קטין שעלה לארגז משאית כדי לשחק, ונפגע בעת ירידתו ממנה. פשיטא כי המשאית, אשר שימשה למשחק, לא תיפקדה באותו מקרה ליעודה התחבורתי. כך גם בת.א. (שלום-ת"א) 79303/98 חרזי נ' אילון חב' לביטוח בע"מ – שם נפגע התובע "בעת שנכנס לרכב במטרה להוציא מתוכו מכשיר קשר ונתקל במדרגות הרכב" (בע' 2 לפסה"ד). במקרים הללו, הכניסה או היציאה מן הרכב לא נעשו כחלק מפינוי הרכב כתוצאה מבעירתו, ולא היה דבר שיקשור בינם לבין תיפקודו הפונקציונאלי של הרכב.

14. בענין ביטוח חקלאי (רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 8.11.2007), דובר בנפגע שיצא מרכב, ונפגע כאשר הוא מצוי מחוץ לרכב ובעת שבירר את מצב הנפגעים. השאלה שעמדה על הפרק היתה אם יש לראותו כ"נוהג" או כ"נוסע", וזאת לצורך הסכם שיפוי בין חברת הביטוח למל"ל. זוהי שאלה מיוחדת, שאינה מתעוררת במקרה דנא. ודוק: בית המשפט שם פסק, כי "אין ספק כי מדובר בתאונת דרכים. אך נראה נכון יותר לסווג את הנפגע שסב באזור התאונה הראשונה ונפגע מרכב חולף כמי שנפגע כהולך רגל ולא כמי שנפגע כנהג" (בפיסקה שלפני האחרונה בפסה"ד).

15. במקרה דנא, התובע נפל בעת ירידתו מרכב אפוף עשן ואש. העובדה כי ביקש לפנות ציוד אישי מן הרכב אינה הופכת את המקרה ל"פעולת פריקה", החורגת מן ההגדרה (ר', למשל: רע"א 10262/04 גפן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', מיום 3.2.2005; ת.א. (ק"ג) 1175/05 פיניש נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ, מיום 10.2.2008). פסק דינו של בית המשפט העליון בענין אוסם תעשיות מזון בע"מ מסכם את ההלכה בכגון דא (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה ואח', מיום 13.12.2004). באותו ענין עסק התובע בפריקת סחורה, יחד עם נהג נוסף. "בשלב מסוים, ביקש [התובע] לרדת מארגז המשאית מבעד לדלת האחורית, תוך שימוש במדרגה המותקנת מתחת לדלת, כחלק מן המרכב. איתרע מזלו והוא נפל ארצה" (בס' 2 לפסה"ד של כב' הש' ריבלין). בית המשפט דן ביחס בין חריג הפריקה והטעינה לבין שימוש ברכב על דרך של כניסה או ירידה ממנו. בית המשפט קבע כי הנפגע עשה ברכב שימוש למטרת תחבורה, בכך שירד מן הרכב. נפסק כי מקום בו ארוע פלוני נופל לתוך חזקה מרבה וכן לתוך חריג ממעט – אין לשלול את תחולת החוק:

"ארוע המקיים הן את הריבוי והן את ההמעטה, מגלם בתוכו, למעשה, שתי פעולות, ומתוך שאחת מהן הוכרה במפורש על ידי החוק כדרך של שימוש ברכב מנועי, אין להדירה מן החוק אך משום שבמקביל נתקיימה גם פעולה אחרת, שאינה מהווה שימוש כזה" (בס' 17 לפסה"ד).

16. שימוש ברכב כולל גם הובלת ציוד אישי של נוסעיו. תכלית פעולתו של התובע היתה להציל ציוד אישי שנלכד ברכב בוער, בסמיכות זמנים להתלקחות ולסיום הנסיעה. יש לראות בארוע זה חלק משרשרת הפעולות המהוות רצף של שימוש תחבורתי ברכב. יפים לכאן דבריו של כב' הש' ע' עיילבוני, במקרה הדומה בעובדותיו למקרה דנא (ת.א. (נצ') 2567/04 טפר נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ, מיום 16.5.2006, בע' 6-7 לפסה"ד):

"במקרה דנן, כאשר התובע חזר ופתח את דלת הרכב לאחר טריקתה בתום הנסיעה, לצורך נטילת בקבוק המשקה שנטה ליפול, לא ניתן לקטוע, באופן מלאכותי, פעולה זו מהשימוש הקודם שעשה התובע ברכב כאשר החנה אותו בתום הנסיעה, ומכאן שהתכוון, לאחר נטילת הבקבוק לנעול את הרכב ולהתנתק ממנו. לא ניתן לומר כי מיד עם הירידה מן הרכב וטריקת הדלת בפעם הראשונה תמה פעולת החניית הרכב והירידה ממנו, ולא ניתן להתעלם מכך שבאותה עת, הרכב, ולפחות פריטים מסוימים שהיו בו, היו עדיין בהשפעה מסוימת של תנופת הנסיעה וטריקת הדלת. על כן, מאחר והתובע טרם סיים את ביצוע הפעולות הנחוצות לצורך סיום השימוש התחבורתי ברכב, טרם נעל את הדלת וטרם הספיק להתרחק ממנו בתום הנסיעה, הרי יש לראות באותה פעולה כחוליה בשרשרת תהליך השימוש התחבורתי המקיימות, כולן, עד לשלב של הנעילה, 'רצף תחבורתי' ".

17. בע"א (חי') 4052/98 שאהין נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (מיום 21.5.1998), דובר על נפגע שעלה לרכב והתניעו, נזכר כי שכח את ארנקו בביתו, ובעת הירידה מן הרכב במטרה לחזור אל הבית ולקחת את הארנק – הסתבכה רגלו בחגורת בטיחות והוא נפל לכביש. בית המשפט קיבל את הטענה לפיה מדובר בתאונת דרכים. אומצה הדעה שלפיה "אין לראות בשימוש ברכב רק שימוש סטרילי של נסיעה ונהיגה. חלק מהשימוש ברכב ככלי תחבורתי הוא גם השימוש האינצידנטלי במובנו הפשוט והטבעי. לא ניתן לחלק את השימוש ברכב לחלקים ולחלקיקי חלקים, בו שלב אחד, כמו כניסה לרכב יהווה שימוש ושהיה בו לביצוע פעולה כלשהי לפני הנסיעה או היציאה כפעולה שאינה לשימוש, וחוזר חלילה. יש לתת למושג שימוש פירוש תכליתי של אדם רגיל הנוהג ברכב ומשתמש בו מפעם לפעם גם לשהיה, ישיבה, רישום, כתיבה וכדומה, בין נסיעה לנסיעה" (בס' 5 לפסה"ד).

18. בת.א. (ת"א) 219556/02 מורדי נ' חזן ואח' (מיום 10.1.2006), דובר על טרקטור שהובל ע"ג מוביל. התובע נסע ברכב נפרד. במהלך הדרך, התובע ביקש לעצור את המוביל, התובע עלה עליו, נפל ונפגע. בית המשפט סבר כי גם אם כוונת התובע היתה לכבות את אורות הטרקטור כדי למנוע התרוקנות המצבר, אין בכך כדי לשלול את תחולתו של חוק הפיצויים: "הובלת מטענים ממקום למקום הינה בגדר שימוש תחבורתי. לפיכך יש לראות בפעולת כניסה לרכב או ירידה ממנו, לצורך בדיקת המטען או טיפול במטען, במהלך נסיעה, אף אם בוצעה בכדי לשמור על שלמותו ותקינותו של המטען, כשימוש למטרות תחבורה. פגיעתו של התובע, במהלך ירידה מהמוביל, מקיימת על כן את ההגדרה של ירידה מרכב למטרות תחבורה" (ס' 13 להחלטה).

19. סיכומם של דברים: התובע דנא נפגע בעת ירידתו מרכב בוער, לאחר שנסיעתו נקטעה באיבה, ובנסיון לחלץ ציוד אישי שנותר בו. מדובר ב"שימוש ברכב מנועי" ועל כן ב"תאונת דרכים". חוק הפיצויים – חל.

הנזק

20. התובע תבע פיצויים בגין הפסדי שכר לעבר, עזרת זולת לעבר ולעתיד, אובדן שירותי אב, הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד, אובדן השתכרות צפוי וכן כאב וסבל. התובע היה בן 51 במועד התאונה.

21. במישור הנכות הרפואית – כאמור, מומחה בית המשפט העמיד את נכותו המשוקללת של התובע על 14.5% -- 10% בגין הגבלת תנועות בכתף ימין ו- 5% בגין תחושה ירודה. ב"כ התובע ביקש להתחשב גם בצלקות (סיכומיו בפ' ע' 18 ש' 14 עד ע' 19 ש' 6). ואולם, המומחה ציין כי אין ליחס לתאונה את "מנח הורוס במרפק ימני, הגבלת תנועת המרפק והצלקות בזרוע הרחיקנית ובמרפק" (ר' סיפת חוות דעתו מיום 9.5.2008). גם בתשובות הבהרה מיום 9.6.2008 ציין כי נכות התובע בגין הזרוע והמרפק הימני קיימת "ללא קשר לתאונה". המומחה לא זומן להחקר. חוות דעתו מפורשת בנקודה זו. המומחה היה ער לצלקות, והבחין בינן לבין הנכות שנולדה בעקבות התאונה. איני רואה מקום להתערב במסקנתו הרפואית.

22. הנכות הרפואית תעמוד, על כן, על 14.5% בתחום האורטופדי.

23. ב"כ התובע טען כי יש להעמיד את נכותו התיפקודית של התובע בשיעור גבוה מנכותו הרפואית, שכן הפגיעה היא ביד ימין הדומיננטית, וכן על רקע מקצועו של התובע כסופר סת"ם (סיכומיו בפ' ע' 19 ש' 6-11). ואולם, איני רואה מקום בענין זה לחרוג מן ההנחה לפיה הנכות הרפואית משקפת את היקף הגריעה מכושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 ג'ירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, בע' 799). כפי שיוסבר להלן, מדובר בנפגע שהקדיש את עיקר זמנו ללימוד תורה, וספרות הסת"ם לא שימשה לו כמקצוע ממשי.

24. מצד שני, איני רואה מקום להעמיד את שיעור הנכות התיפקודית על 10% בלבד, כהצעת ב"כ הנתבעים (ר' סיכומיו בפ' ע' 22 ש' 9-12). חוסר תחושה ביד ימין צפוי להגביל את תיפקודה כיד דומיננטית.

25. במישור השכר -- עובר לתאונה היה התובע תלמיד ישיבה ולא השתכר למחיתו (ר' עדותו בפ' ע' 10-12 ובמיוחד בע' 11 ש' 20-23). בשנת 1999 עבד כשכיר במוסד "פסגת יהודה" כמלמד ילדים אוטיסטיים (ר' דיווח והכנסות במל"ל נ/1 וכן עדותו בפ' ע' 10 ש' 17-18). מדובר היה בעבודה חלקית, 4 ימים בשבוע, בין השעות 9:00-13:00 (עדותו בפ' ע' 10 ש' 20), בגינה קיבל שכר שנתי של 22,778 ₪ (נ/1 וכן עדותו בפ' ע' 10 ש' 21-22). עבודה זו נפסקה מחמת מעבר המוסד למקום אחר. התובע המשיך לטפל מעט באחד הילדים, אך בעיקר עסק בלימודיו בישיבה (פ' ע' 10 ש' 23-26; ע' 11 ש' 10-13).

26. התובע עבר הכשרה מקצועית לספרות סת"ם מטעם משרד העבודה (ר' נ/1 וכן עדותו בפ' ע' 11 ש' 2-9). התובע לא מימש עבודתו כסופר סת"ם אלא פעם אחת, במרס 2008, עת בה התבקש ע"י קרוב משפחה לכתוב עבורו יריעות של ספר תורה. התובע העיד כי מזמין העבודה, מר בן סימון מארה"ב, נשוי לדודתה של אשתו, ו"הוא רצה לתת לי צ'אנס ששמע שאני סופר, אמר תכתוב לי" (פ' ע' 12 ש' 20-24). עבודה זו היתה עבודתו היחידה כסופר סת"ם עד לתאונה (פ' ע' 12 ש' 5-6). התובע הציג מכתב באנגלית מאת מר בן סימון, בו נרשם כי עבד עבורו במשך 7 חדשים בתמורה לסך של 1,000$ לחודש (נספח ג' לתצהיר התובע). לא הוגש תצהיר של מר בן סימון והוא לא זומן להעיד.

27. ב"כ הנתבעים טען כי התובע כלל לא עבד כסופר סת"ם לפני התאונה, ואין לסמוך על האישור שהומצא מארה"ב ("האישור שהוצא מארה"ב הוא רמאות"; פ' ע' 22 ש' 22). ב"כ הנתבעים הוסיף ותקף את אמינות הדו"ח מיום 27.11.2006 שהתובע הגיש לשלטונות המס (נספח ד' לתצהיר התובע), וזאת בהיותו מאוחר לתאונה. לפי הנטען, אין מדובר אלא במהלך שנעשה "לצורך המשפט" (ר' סיכומיו בפ' ע' 22 ש' 21 עד ע' 23 ש' 4). התובע השיב כי בטרם התאונה לא ידע על חובת הדיווח על הכנסות, וכי טיפל בענין זה רק לאחר התאונה, לאחר ש"דיברתי עם עו"ד, הם אמרו שצריך לדווח" (פ' ע' 7 ש' 15-16).

28. לצורך הליך זה, אין לי צורך להכריע באמינות ה"אישור" הנ"ל. אף אם האישור משקף הכנסה שהתקבלה אצל התובע, הרי שאין מדובר בהכנסה רצופה או קבועה, המשקפת פוטנציאל השתכרות של ממש. מדובר בהזמנה מיוחדת וחד פעמית באופיה, שהענקה לנתבע על ידי קרוב משפחה, כ"הזדמנות" להוכיח את כישוריו בתחום ספרות הסת"ם. בפועל, עיקר עיסוקו של התובע היה בלימודי הישיבה, ולא בעבודה נושאת הכנסה.

29. יחד עם זאת, יש לזכור כי התובע עבר הכשרה מקצועית כסופר סת"ם, המעמידה בסיס פוטנציאלי לעיסוק עתידי בתחום. התובע הציג פנקס קבלות המלמד על עבודות מזדמנות בתחום זה בשנת 2008, אמנם ספורות יחסית, ובסכומים נמוכים של מאות ₪ לעבודה. בנוסף, התובע העיד כי בימים אלה הוא צפוי לצאת לקנדה בנסיון לאתר עבודה בתיווך בין תורמים למוסדות בישראל, וזאת לפרנסת משפחתו (פ' ע' 8 ש' 15-19). אין מדובר באדם שאינו כשיר לשום עיסוק, וניתן להניח שבמידת הצורך היה מסוגל לצאת ולמצוא פרנסה לביתו, ולו במשכורת מינימלית. אמנם, כבר בעברו סבל מנכות ביד ימין, בשיעור משוקלל של 19%, בעקבות שבר משנת 2004 ביד ימין (ר' בחוו"ד מומחה ביהמ"ש ובתשובות ההבהרה). ואולם, התאונה הוסיפה שיעור נכות בלתי מבוטל. תוספת זו וודאי תקשה על התובע לממש את הפוטנציאל ההכשרתי, וכן לעסוק בכל עבודה אחרת הדורשת הפעלה אינטנסיבית של יד ימין.

30. אובדן השתכרות לעתיד - על רקע האמור לעיל, התובע יפוצה על בסיס שכר המינימום במשק, מכח החוק במועד פסה"ד, על בסיס נכות בשיעור 14.5%, ועד גיל 67.

31. אני דוחה את תביעת התובע לפצותו בגין הפסדי שכר לעבר. התובע לא הוכיח רצף תעסוקתי. עבודתו עבור בן משפחתו בארה"ב היתה מיוחדת וחד פעמית. לא קדמה לה עבודה קודמת בתחום.

32. התביעה נדחית גם בכל הקשור לאבדן שירותי אב. אין מדובר בנכות העלולה לפגוע בתיפקוד הביתי של האב כמחנך וכהורה. לא נטען כי התובע עזר במשק הבית (ולפי ס' 11 לתצהיר התובע, אשתו היא המטפלת בכך). למעשה, התובע העלה דרישה זו אך בתחשיב הנזק מטעמו, אך זנחה בתצהירו ובסיכומיו.

33. בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד - אני פוסקת על דרך של הערכה סך של 10,000 ₪. התובע הצהיר כי עבר מספר רב של בדיקות וביקורות בירושלים (בעוד שעיר מגוריו היא זכרון יעקב), וכן עשרות טיפולי פיזיוטרפיה. בנוסף רכש תרופות רבות (ס' 13 לתצהירו). לתצהירו צורפו קבלות רבות המלמדות על נסיעות ברכבת מבנימינה וחזרה, וכן קבלות בגין רכישת תרופות (נספחי ח' לתצהירו). טענתו בדבר הטיפולים שקיבל נתמכת בפירוט שבחוות דעתו של מומחה בית המשפט. על רקע שיעור הנכות הרפואית וגיל התובע, יש להניח כי גם בעתיד יאלץ להוציא הוצאות מסוג זה.

34. לענין עזרת צד ג' – אין מחלוקת כי התובע לא נעזר בעזרה בשכר (ר' ס' 14 לתצהירו). מדובר במשפחה ברוכת ילדים, ו- 13 מתוך 15 ילדי התובע מתגוררים בביתו (ס' 10 לתצהירו). העזרה האישית לה נזקק בוודאי התחלקה בין בני המשפחה הרבים. יחד עם זאת, יש לזכור כי התובע אושפז מספר פעמים ועבר שלושה ניתוחים בהרדמה כללית (ר' פירוט בחוו"ד מומחה בימ"ש). יש לקבל כי סבל כאבים ומגבלות תנועה. הוא אף נדרש לטיפולי פיזיוטרפיה ולביקורות רפואיות רבות. נוכח מצב רפואי זה, אני מקבלת כי עזרת בני המשפחה חרגה מן הסביר והמקובל, ולו היה הממון בכיסם – היו נעזרים במטפלת חיצונית למספר חדשים לאחר התאונה (ר' ס' 14 לתצהיר התובע). על דרך של הערכה, התובע יפוצה בסך 5,000 ₪ בראש זה. בנסיבות הענין, איני רואה מקום לפסוק עזרת צד ג' לעתיד.

35. כאב וסבל – התובע יפוצה לפי תקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו- 1976, לפי נכות רפואית בשיעור 14.5%, בניכוי גיל, לפי 19 ימי אשפוז (מיום התאונה ועד 24.10.2006 – 4 ימים; מיום 28.11.2006 ועד 1.12.2006 – 4 ימים (ור' ע' 2 בחוו"ד ד"ר פעילן); וכן מיום 15.1.2007 עד 25.1.2007 – 11 ימים, לפי גליון סיכום אשפוז בתיק מוצגי הנתבעת). החישוב יעשה בערכי יום התאונה ובתוספת הצמדה וריבית כחוק ממועד התאונה ועד לתשלום בפועל.

36. מסכום הפיצויים יש לגרוע תשלום תכוף בסך 20,000 ₪, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 4.2.2007 (מועד קבלת התשלום על פי שטר הקבלה), ועד לתשלום בפועל.

37. התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה כמפורט לעיל. הנתבעים ישלמו לתובע פיצוייו ביחד ולחוד, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מסכום פסה"ד בתוספת מע"מ כחוק.

 

פסקי דין נוספים:



תאונת דרכים אופניים - פגע וברח

תאונת דרכים - דריסת הולך רגל

תאונת דרכים משאית - נכות לצמיתות

תביעת שיבוב





תגיות: תאונת דרכים,תאונות דרכים,רכב בוער,תאונת דרכים רכב בוער,ניסיון חילוץ רכב בוער,עו"ד פיצויים תאונות דרכים,חילוץ מאש