משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ'  מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.



דין דריסה בכוונה,דריסה מכוונת, מעשה דריסה מכוון - לפנינו פסק דין לפיצויים בגין תאונת דרכים בה נדרס הולך רגל על ידי נהג אוטובוס בכוונה תחילה.

פסק הדין ניתן בבית משפט השלום בירושלים ע"י השופט דב פולוק

 

 

הרקע העובדתי לבקשה:

התיק דן בתאונה שארעה ב-5.12.00 (להלן: התאונה) בין אוטובוס "דן" (להלן: האוטובוס) לתובע. עובר לתאונה, נסע נהג האוטובוס, העובד כנהג שכיר בקואופרטיב "דן" (להלן: הנהג), עם סיום משמרת עבודתו, בשעות הערב, לאזור התעשייה קריית אריה בפתח תקווה, במטרה לקבל שירותי מין של יצאנית. הנהג פגש במקום יצאנית (להלן: א'), וסיכם עימה על מחיר עבור השירות. לאחר דקות אחדות התגלע סכסוך בין א' לנהג, על פרטי הסכסוך קיימת מחלוקת בין הצדדים. א' טוענת כי הנהג נהג כלפיה באלימות ושלא על פי המוסכם. ואילו הנהג טוען כי א' גרמה לו, בערמה ועל פי תכנון, לפתוח את דלתות האוטובוס, והזמינה את חבריה, שהמתינו בחוץ, לשדוד אותו. אל האוטובוס נכנסו שני גברים (ביניהם התובע), חבריה של א'. הגברים הכהו את הנהג, והוציאו בכוח מכיסו סך של 6000 ₪. לאחר מכן ירדו א' ושני הגברים מן האוטובוס, והחלו לצעוד על הכביש. הנהג, ברצותו להשיב להם כגמולם, התניע את האוטובוס והחל לנסוע אחריהם, כשהוא מגביר את המהירות ומפנה את ההגה כלפי הצועדים בכוונה לפגוע בהם. התובע טען בכתב תביעתו, כי כתוצאה מן התאונה הוא נפגע בצורה קשה, ומהחבלה נגרמה לו פריקה של ירך ימין וכתף שמאל, שבר באגן וכן חתכים ברגל ימין ושמאל. בעקבות התאונה הוא הופנה לבית החולים בלינסון, שם הוא קיבל טיפול ראשוני, ובהמשך אושפז בבית החולים תל השומר לתהליך שיקום שארך כחודשיים. לטענת בתובע, מאז התאונה הוא הולך עם מקל הליכה, זקוק לעזרה קבועה, ואינו מסוגל לבצע פעולות הדורשות מאמץ כגון הליכה מהירה, ריצה ונשיאת משאות כבדים.

בגין התאונה הועמד נהג האוטובוס לדין פלילי בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. התובע כבר תבע, בגין התאונה, את "דן", הנהג וחברות הביטוח "איילון" וה"מגן" בבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 187569/02). בית משפט השלום בת"א קבע, בפסק הדין שנתן, כי התאונה אינה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד, מכיוון שמדובר באירוע מכוון. כעת מגיש התובע תביעה חדשה לבית משפט השלום ירושלים, כנגד חברות הביטוח "אבנר" ואיילון", מכוח סעיף 3 לפקודת ביטוח רכב מנועי, תש"ל - 1970.

טענות המבקשות (הנתבעות בתיק העיקרי):

  • המשיב לא נימק בכתב תביעתו את העילה העומדת, כביכול, נגד המבקשות.
  • בתביעה שהגיש המשיב לבית המשפט שלום בת"א (ת.א. 187569/02) נפסק כי התאונה נשוא המקרה דנן אינו נכנס לגדר תאונת דרכים ע"פ חוק הפלת"ד. על כן הוא מושתק מלעורר את אותה עילה אשר נדונה לגופה בבית משפט מוסמך.
  • לעניין הזהות בין בעלי הדין, הרי שהמבקשת 2 הייתה אחת מן הנתבעות גם בהליך הקודם.

לגופו של עניין, טוענות המבקשות:

  • הפוליסה שהוציאו בקשר עם האוטובוס אינה מכסה את האירוע הנטען והמוכחש, בהיותו אירוע פשיעה.
  • פרשנות שאלת העדר כיסוי ביטוחי, והכרה בעילה חדשה מכוח פקודת ביטוח רכב מנועי, תביא לאבסורד פרשני לפיה מה שביקש המחוקק להוציא בדלת הראשית מתחולת חוק הפלת"ד ייכנס דרך הדלת האחורית של סעיף 3 א(1) לפקודת ביטוח רכב מנועי. במקרה זה יש העדר כיסוי ביטוחי, שכן האירוע בהיותו אירוע פשיעה אינו מכוסה ע"י פוליסת הביטוח שהוציאו הנתבעים לגבי הרכב נשוא התאונה.
  • התביעה הוגשה בשיהוי רב, תוך גרימת נזק ראייתי למבקשים.

טענות המשיב (התובע בתיק העיקרי):

· על אף שבית המשפט השלום בת"א קבע כי התאונה אינה מהווה תאונת דרכים, הרי שהמבקשות חבות כלפי המשיב מכוח סעיף 3 לפקודת ביטוח רכב מנועי, ולאור הוראות פוליסת הביטוח שהונפקה על ידן לאוטובוס שפגע בו. מסעיף החוק עולה כי חלה על הנתבעות חובה לכסות כל אירוע שארע בשל שימוש ברכב מנועי, גם אם הוא אינו בבחינת "תאונת דרכים" לפי חוק הפלת"ד. זאת למעט אירועים שאינם נכנסים בגדר הגדרת "תאונת דרכים" משום שהם לא אירעו עקב שימוש ברכב מנועי כהגדרתו בחוק. במקרה דנן אין חולק כי התאונה ארעה עקב השימוש ברכב המנועי.

· המבקשת 1 ("אבנר") לא הייתה בעלת דין בתביעה הראשונה שהתנהלה (ת"א 187569/02). על כן לגביה לא חל הכלל של השתק העילה.

· אין, במקרה דנן, מעשה בית דין, כיוון שמדובר בעילות תביעה שונות לפי חוקים שונים, ולא בסעדים שונים בגין אותה עילה, ועל כן לא היה לתובע יומו בבית משפט.

· טענות בדבר העדר כיסוי ביטוח אינן מצדיקות דחייה על הסף, אלא דורשות קיום דיון לגופו של עניין.

דיון:

שאלת השתק העילה:

המסגרת הנורמטיבית:

בית המשפט מוסמך לדחות את התביעה על הסף מכוח תקנה 101 לתקסד"א הקובעת כי:

"(א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;

(2) חוסר סמכות;

(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע.

התקנה קובעת כי כאשר הוגשה בעבר תובענה אחרת באותה עילה, נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, נוצר מעשה בית דין ולא ניתן יהיה להגיש תביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה (ראה: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 90).

השאלה העיקרית בענייננו היא האם תביעה בגין אותה תאונה מכוח חוק הפלת"ד ומכוח סעיף 3 לפקודת ביטוח רכב מנועי מהווה אותה עילה או שמא מדובר על שתי עילות נפרדות. התשובה לשאלה זו תקבע אם יש בפסק הדין שניתן ע"י ביהמ"ש שלום בתל אביב, מכוח חוק הפלת"ד, להוות מעשה בית דין ולמנוע אפשרות לתביעה נוספת מכוח סעיף 3 לפקודה לביטוח רכב מנועי.

כב' השופט אורי גורן קובע בספרו "סוגיות בסדר הדין האזרחי", מהדורה שביעת, עמ' 82, 90-91:

"הגדרת "עילה" לעניין מעשה בית דין...המבחן רחב יותר, שכן כאן קובע העיקרון של אי הטרדת הנתבע בתביעות אחדות בגין אותו מעשה. כאשר בוחנים את המונח לצורכי בדיקתה של זהות העילה, המבחן הוא רחב ביותר. ההגדרה רחבה וחורגת מעבר למשמעותה הרגילה, כשהשיקול הקובע הוא שהנתבע לא יוטרד בתביעות אחדות בשל אותו מעשה...לא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה...בחינת זהות העילה, לעניין יישום הכלל בדבר "השתק עילה", מחייבת השוואה של רכיבי התביעות הנבחנות...השוואת הרכיבים בשתי התביעות אינה בדיקה מתימטית, הכלל יחול וייושם גם אם בתביעה הנוספת נכללו רכיבים שלא פורטו בתביעה הקודמת."

כך נקבע גם בע"א 527/80, שטורך-רגב מפעלי בניה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 51, 55 ד-ה:

"הגדרת עילת תביעה היא רחבה ביותר למטרת מבחן זהות העילה. היא רחבה וחורגת מעבר למשמעותה הרגילה. כשהשיקול הקובע הוא שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה...והשאלה היא, כפי שהגדירה השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 167/63, בעמ' 2625: "אם יכול היה וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה בתובענה אחת".

(ראה גם: ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונטאש, פ"ד לח(4) 797, 801, ג').

במקרה דנן, התובע היה צריך לכלול את טענותיו בגין התאונה מכוח חוק הפלת"ד ומכוח סעיף 3 לפקודה לביטוח רכב מנועי כטענות חלופיות באותו כתב תביעה. על כן קיים השתק עילה על התביעה הנוספת שהוגשה מכוח סעיף 3 לפקודה. השתק העילה קיים כלפי המבקשת 2, אשר הייתה אחת הנתבעות בהליך הקודם. ביחס לנתבעת 1, גם כלפיה קיים השתק עילה שכן שתיהן חברות ביטוח המבטחות את קואופרטיב "דן", והשתק העילה נוהג בצדדים ובחליפיהם.

דיון לגופו של עניין:

בית המשפט השלום בתל אביב קבע כי התאונה הנדונה היא "מעשה מכוון". שכן, תאונה שהיא מעשה מכוון שוללת את תחולת חוק הפלת"ד גם במקרים בהם האירוע עצמו, אלמלא רכיב הכוונה, היה בא בגדר תאונת דרכים, כבמקרה דנן (ראה גם: ע"א 2199/99 עיזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נו(1) 938).

לגופו של עניין, אין חולק כי התאונה נכנסת לגדר "מעשה מכוון". סעיף 3(1) לפקודה לביטוח רכב מנועי קובע כי חברת הביטוח צריכה לפצות את בעל הפוליסה:

"בעל הרכב והנוהג בו — מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה–1975 (להלן — החוק), ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו; לענין זה, "נזק גוף" ו"שימוש ברכב מנועי" — כמשמעותם בחוק."

השאלה העולה בענייננו היא האם חברת הביטוח מחויבת לפצות במקרה של תאונה הנובעת ממעשה מכוון, ובשל כך אינה נכנסת להגדרת תאונת דרכים מכוח חוק הפלת"ד. שכן, סעיף 3 לפקודה קובע כי על חברת הביטוח לפצות את בעל הרכב והנוהג בו מפני כל חבות לפי חוק הפלת"ד, היינו, תאונת דרכים, "ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי שימוש ברכב מנועי". דהיינו, האם האירוע נשוא כתב התביעה, אשר בית במשפט קבע לגביו כי אינו תאונת דרכים, נכנס לגדרה של "כל חבות אחרת", לפי פקודת ביטוח רכב מנועי.

אני סוברת כי אין להכיל את סעיף 3 לפקודה לביטוח רכב מנועי על מקרה של תאונה מכוונת, אשר אינה נכנסת לגדרה של תאונת דרכים. פוליסת הביטוח היא חוזה בין חברת הביטוח לנהג הרכב. סביר להניח כי בעת חתימת החוזה היה אומד דעת הצדדים מכוון לכך שהפוליסה תכסה מקרים של תאונות שיתרחשו בדרך הנהיגה הרגילה, ולא שימוש מכוון וחורג שיעשה ברכב ככלי רצח או פציעה מכוונת.

גם בע"א 2199/99 עיזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים פ"ד(1), 938 נקבע כי אין להטיל על שכם הנהגים את הנטל לבטח סיכונים שנובעים ממעשים מכוונים הנעשים על ידי כלי הרכב המבוטחים:

"כאשר הגורם לפגיעה הוא מעשה מכוון ממילא נשללת האפשרות כי מדובר ב"תאונה" אשר מעצם טיבה וטבעה אמורה להתרחש במקרה. עמדה זו נגזרת מגישתה הכללית של הצעת החוק לפיה אין להטיל על שכמו של ציבור הנהגים את הנהגים את הנטל לבטח סיכונים שאינם טיפוסיים לשימוש ברכב לצרכים תחבורתיים".

בגם בת"א (חיפה) 2/04, המוסד לביטוח לאומי נ' מאג'ד בן מוחמד אלאסד, סעיף 18, קובע השופט אליקים כי:

"כאשר אדם מחליט להרוג את רעהו...פעולת הנהיגה והשימוש ברכב לצורך השגת אותה מטרה הינם טפלים לעיקר ואין להטיל על הקופה הציבורית המרוכזת בידי מבטחי החובה לשאת בתוצאות אותו מעשה פלילי".

ניתן, אומנם, למצוא בפסיקה מספר מקרים בהם הוכנס "מעשה מכוון" לגדרו של סעיף 3 לפקודה לביטוח רכב מנועי, אולם היו אלו מקרים חריגים, אשר בלעדיהם היה התובע נותר במצוקתו הגדולה (ראה למשל: ת.א. (י-ם), 11292/02, עיזבון המנוח מוחמד אבו טורקי ואח' נ' אוחנה ואח', סעיף 27). אין לקבוע מסמרות בשאלות תחולתו של סעיף 3 לפקודה, ויש לבחון כל מקרה לגופו לכשיתעורר.

במקרה דנן, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את בקשת המבקשות, ולדחות את התביעה על הסף, הן בשל קיומו של מעשה בית דין כלפי המבקשות 1 ו-2, והן לגופו של עניין.

 







לפנינו פסק דין לפיצויים בגין תאונת דרכים בה התובע ניסה למנוע (ללא הצלחה) את גניבת רכבו מסוג יונדאי אקסנט (להלן: "הרכב") על ידי אדם אשר הציג עצמו בפניו כקונה פוטנציאלי של הרכב.

פסק הדין ניתן בבית משפט השלום בתל אביב יפו ע"י השופטת ח. וינבאום וולצקי





פסק דין

 

מבוא

 

1.         ביום 23.11.2004, נפגע התובע, יליד 01.10.1943, כאשר ניסה למנוע (ללא הצלחה) את גניבת רכבו מסוג יונדאי אקסנט (להלן: "הרכב") על ידי אדם אשר הציג עצמו בפניו כקונה פוטנציאלי של הרכב.

 

2.         בגין נזקי הגוף שנגרמו לו באותו אירוע, הוגשה תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

 

3.         תחילה הוגשה התביעה כנגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"), מאחר שב"כ התובע סבר בטעות כי לרכב לא היה כיסוי ביטוחי בעת האירוע. בהמשך הודיע ב"כ התובע כי הנחת העדר הכיסוי הביטוחי בטעות יסודה, וביקש להגיש כתב תביעה מתוקן על דרך של צירוף מבטחת הרכב. הבקשה נתקבלה ואיילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "איילון") צורפה כנתבעת 2.

 

4.         בשל מחלוקת בין הצדדים בשאלת סיווג האירוע והאחריות בגינו, הוסכם כי הדיון יפוצל באופן בו תחילה תוכרע שאלת החבות.

 

5.         שתיים הן השאלות העיקריות שבמחלוקת בין הצדדים. האחת, האם נכנס האירוע לגדר החזקה הממעטת של "תאונה במתכוון"; והשנייה, האם ניתן לראות בתובע משתמש ברכב בעת האירוע לרבות בחזקת משתמש במשותף עם הגנב.

 

6.         עוד יש לציין כי הגנב לא נתפס וזהותו אינה ידועה. התובע העיד ונחקר בחקירה נגדית. כמו כן הגישו הצדדים מוצגים לרבות תיק המשטרה.

 

גרסת התובע וטענותיו

 

7.         התובע הגיש תצהיר נסיבות (סומן ת/1) ובו הצהיר כדלקמן:

"בתאריך 23.11.04 פנה אליי בחור צעיר שהציג את עצמו כתלמיד ישיבה, המעוניין לקנות את הרכב שלי. לאחר תיאום טלפוני נפגשתי עם "הקונה" ליד הרכב. עמדתי עם הקונה ליד הרכב כשהקונה ביקש להתרשם ממנו. הקונה הרים את מכסה המנוע ובדק את המנוע. בשלב כלשהו ביקש ממני הקונה לבחון את האוטו בנסיעה. הקונה התיישב ליד ההגה ואני התיישבתי לידו. אז הקונה ביקש ממני להביא לו את התיק שהשאיר על המדרכה מאחורי הרכב. יצאתי מחוץ לרכב, לקחתי את התיק ושמתי אותו במושב האחורי מאחורי הנהג וחזרתי מסביב לרכב וניסיתי להיכנס אליו וכבר הכנסתי רגל לתוך הרכב והיד שלי הייתה על גג הרכב, כאשר "הקונה" דחף אותי אל מחוץ לרכב והחל בורח עם הרכב, בעודי מנסה לאחוז בדלת ובגג וכשרגל אחת ברכב. הרכב היה במפרץ חניה ברחוב פרישמן מול ביתי בניצב לכיוון התנועה. על מנת לצאת ממפרץ החניה פנה הנהג שמאלה ואני נפלתי. מדובר בנסיעה של מספר מטרים ספורים... מאז איבדתי את הכרתי והתעוררתי בבית החולים."

תיאור דומה לתיאור שבתצהיר מסר התובע בתשובה לשאלון שנשלח אליו על ידי קרנית (סומן נ/1).

 

8.         גרסתו של התובע באשר לנסיבות התרחשות האירוע נתמכה גם במספר מסמכים, כגון תעודת חדר מיון בית החולים "רבין" אליו פונה התובע ממקום האירוע שם צוין:

"בערב קבלתו נחבל בזמן שגנבו לו את הרכב, נגרר אחריו ואז נזרק על הכביש"

 

9.         התובע נחקר על תצהירו בחקירה נגדית וכך העיד בעמ' 8,9,11 לפרוטוקול

:

"אתה אומר לי שלפי מה שכתוב בתצהיר שלי ובתשובה לשאלה מס' 34, הגנב דחף אותי אל מחוץ לרכב ושואל אותי אם זה מה שקרה, אני משיב לך שהוא נתן לי דחיפה והתחיל בנסיעה. הוא היה בהתחלת הנסיעה. תוך כדי נסיעה כשהוא דחף אותי, אני נתליתי על הדלת כשרגל אחת בתוך המכונית ורגל אחת על הכביש ונשענתי על הדלת ועל הגג של האוטו. כשבאתי להיכנס הוא נתן לי דחיפה וברח שמאלה כי לא היה לו נתיב ישר. אתה אומר לי שהוא נתן לי דחיפה משמעותית, אני משיב לך שהוא נתן לי דחיפה וישר נסע.

...

אתה אומר לי שאין סיכוי שהוא לא שם לב שאני רוצה להיכנס למכונית, אני משיב לך שהדלת הייתה כבר פתוחה ובאתי להיכנס, איך ששמתי רגל הוא נתן לי מכה.

...

 

אתה שואל על איזה צד של הדלת נתליתי כשהוא נוסע ואני נאחז, אני משיב לך שהדלת הייתה פתוחה וזה היה הצד הפנימי. אתה שואל עם איזה יד אחזתי את הדלת, אני משיב לך עם יד ימין. שמתי את יד שמאל על הגג ובאתי להיכנס."

 

10.       לטענת התובע, האירוע התרחש כאשר התכוון לנסוע עם הגנב לנסיעת מבחן, בעת ששב ונכנס לרכב לאחר שהביא את תיקו של הגנב וכאשר רגלו כבר הייתה בתוך הרכב. מכאן שהאירוע מהווה "תאונת דרכים" והוא נפגע בעת שעשה "שימוש ברכב" למטרות תחבורה, כהגדרתם בחוק הפלת"ד. לפיכך חב' איילון אחראית לפצותו בגין נזקיו.

 

11.       לחילופין טוען התובע, כי במידה ולא יוגדר כ"משתמש" על פי חוק הפלת"ד וייקבע כי נזקיו נגרמו בשל נהיגה לא מורשית של הנהג (גנב הרכב), קרנית היא שאחראית לפצותו.

 

12.       לפי גרסת התובע, פגיעתו לא נגרמה כתוצאה מהדחיפה שדחף אותו הגנב אלא בשל נסיעת הרכב. גנב הרכב סטה עם הרכב שמאלה שלא על מנת ל"נער" את התובע מן הרכב, אלא בשל תוואי הכביש שלא אפשר נסיעה קדימה.

 

13.       ב"כ התובע מוסיפה כי אין בידי הנתבעות כל אפשרות להוכיח כי מדובר ב"תאונה במתכוון", באשר זהות הגנב אינה ידועה וכוונותיו נותרו עלומות. לשם קביעה כי חלה חזקה ממעטת זו נדרשת כוונה במובן הצר והדווקני של המושג, היינו מזימה ישירה לפגוע בתובע, דבר אשר כאמור לא הוכח ולמעשה נסתר על ידי הראיות הנסיבתיות של האירוע, באשר לא הייתה כל היכרות מוקדמת בין התובע לגנב וניכר כי כל אשר רצה הגנב היה לברוח עם הרכב.

 

14.       בסיכומי תשובה לסיכומי הנתבעות, הוסיפה ב"כ התובע כי גרסתו הינה מהימנה ולא נתגלו בה סתירות והיא אף עולה בקנה אחד עם עדות שכנתו של התובע - הגב' פנינה הרוש אשר צפתה באירוע ומסרה עדות במשטרה. לדברי ב"כ התובע לא בכדי נמנע ב"כ איילון מלזמן את הגב' הרוש למתן עדות, שכן ידע כי עדותה מחזקת את עדות התובע.

 

15.       כמו כן נטען כי לא ניתן לגזור גזירה שווה מפסקי הדין אליהן מפנות הנתבעות בטענתן כי מדובר ב"תאונה במתכוון", שכן במקרה של התובע לא הייתה הרשעה בהליך פלילי ולא הוכחה כוונה לפגוע בו מצד הגנב. ויתרה מכך, בפסקי דין רבים בהם נסיבות גניבת רכבים עירבו תקיפה פיזית חמורה יותר מצד הגנבים שם, עדיין נפסק כי אין המדובר בתאונה במתכוון הדורשת כוונה לפגוע בניזוק, להבדיל מכוונה לגנוב את רכבו. מכאן שקל וחומר בענייננו כאשר הגנב לא תקף את התובע ישירות אלא אך ניסה לברוח עם רכבו.

 

גרסת קרנית וטענותיה

 

16.       קרנית אינה חולקת על גרסתו העובדתית של התובע לאירוע. לטענת קרנית, בהיות התובע הבעלים של הרכב אשר התכוון להתלוות לגנב לנסיעת מבחן, היה הוא "הנוהג" ברכב כמשמעותו הרחבה של מונח זה בחוק הפלת"ד. הצגת הרכב בפני רוכשים פוטנציאליים הינה אחד מן השימושים הנלווים לשימוש העיקרי של נהיגת רכב למטרות תחבורה, שימושו של הגנב ברכב לא הפקיע את שימושו של התובע שכן בהתירו לגנב לנהוג ברכב תוך שהתכוון להתלוות אליו, השליטה והפיקוח נותרו בידי התובע. לחילופין נטען כי התובע היה בגדר משתמש במשותף ולסירוגין יחד עם הגנב.

 

17.       קרנית אף מצטרפת לטענת התובע כי בעת התאונה הוא היה מצוי בעיצומה של כניסה לרכב ולפיכך עשה "שימוש" ברכב.

 

18.       קרנית שוללת את הטענה שהעלתה איילון, לפיה פוליסת ביטוח החובה אינה חלה שכן הגנב נהג במכונית ללא רשות התובע. לטענת קרנית תוקפו של הכיסוי הביטוחי לפיצוי התובע בשל פגיעתו אינו תלוי בהעדר כיסוי ביטוחי לגנב והעדר חובת פיצוי הינה רק כלפיי הגנב, באם היה נפגע.

 

19.       לחילופין טוענת קרנית, כי מדובר ב"תאונה במתכוון" המוחרגת מהגדרת "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים. כוונתו הפלילית של הגנב לגרום לתובע נזק בגופו או ברכושו נלמדת ממעשיו, על אף שראה כי התובע מתחיל להיכנס לרכב הגנב ניסה לדחוף את התובע ולאחר מכן החל בנסיעה וביצע פנייה חדה שמאלה בעוד התובע תלוי על הדלת, במטרה להמשיך בגניבה באין מפריע.

 

20.       קרנית מסתמכת על פסיקה לפיה חזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. כמו כן, היא מסתמכת על מקרים דומים אשר נידונו בפסיקה, בהם נקבע כי חלה החזקה הממעטת של תאונה במתכוון, לאחר שכוונתו של הגנב נלמדה מתוך התנהגותו. קרנית גם מבקשת להצביע על אינטרס ציבורי שלא להטיל את מעמסת פיצוי ניזוקים במהלך עבירה פלילית בה מעורב רכב מנועי, באופן שונה מניזוקים כתוצאה מעבירות פליליות אחרות.

 

גרסת איילון וטענותיה

 

21.       ב"כ איילון חולק על גרסת התובע לאירוע. הוא מפנה להודעתו הראשונה במשטרה, וטוען כי עולה ממנה שבעת האירוע התובע שהה מחוץ לרכבו ולא היה עם רגל אחת בתוך הרכב כפי שניסה לטעון. מכאן שכלל לא מדובר בפגיעה בעת כניסה לרכב ולא מתקיים שימוש ברכב מנועי כהגדרתו בחוק הפלת"ד. כך צוין בהודעה שנרשמה מפי התובע בבית החולים ביום האירוע:

"ברגע שהוא נכנס לרכב אני עמדתי בחוץ ואז הוא נתן גז והתחיל לנסוע תפסתי בדלת של הרכב הוא גרר אותי ונפלתי על הרצפה נגררתי 2 מטר – מטר"

 

22.       לטענת ב"כ איילון, בהודעתו השנייה למשטרה שנמסרה חמישה ימים לאחר האירוע, הוסיף התובע פירוט שאין לו זכר בהודעתו הראשונה, היינו כי הוא היה עם רגל אחת בתוך הרכב, וזאת כפי הנראה לאחר הבנה מאוחרת של משמעות הימצאות הרגל ברכב. כך נרשם בהודעה שמסר במשטרה ביום 28.11.2004: "הכנסתי את התיק קודם ואז באתי להיכנס לאוטו שמתי רגל אחת בתוך הרכב ואז הבחור נתן גז במהירות תפסתי את הדלת תוך כדי נסיעה שאני אוחז הדלת הימנית עם יד אחת יד נוספת על הגג ורגל אחת בתוך הרכב הבחור פנה שמאלה במהירות ויותר אני לא זוכר שום דבר".  (ההדגשות שלי, ח.ו.ו)

 

23.       ב"כ איילון מבקש להצביע על סתירות נוספות שנתגלו בגרסת התובע, כגון העובדה שבשתי הודעותיו למשטרה לא ציין כי הגנב דחף אותו. פרט זה הועלה על ידו לראשונה רק בתצהיר הנסיבות שהגיש לבית המשפט.

 

24.       ב"כ איילון מוסיף וטוען, כי  עדותו  המאוחרת של התובע אינה עולה בקנה אחד עם עדותה במשטרה של שכנתו הגב' פנינה הרוש, אשר אף היא לא ציינה כי התובע הספיק להכניס רגל לאוטו. כך נרשם מפי הגב' פנינה הרוש בהודעה שנגבתה ממנה ביום האירוע:

"בזמן שמשה הגיע לצד השני של ליד הנהג ופתח את הדלת של צד הנהג התחיל הבחור לנסוע ומשה לוי נתלה לו על הדלת". לדבריו, התובע אישר את נכונות הדברים במהלך חקירתו בבית המשפט.

 

25.       בדומה לקרנית, ב"כ איילון טוען כי מדובר ב"תאונה במתכוון" ומפנה לפסיקה מנחה לעניין חזקה ממעטת זו. נטען כי היות ומטרת הגנב הייתה לגרום נזק לתובע ולרכושו, לא מדובר בסיכון תחבורתי וקמה החזקה הממעטת.

 

26.       בניגוד לטענת ב"כ קרנית, נטען כי הגנב הינו המשתמש הבלעדי ברכב ועל פי מבחן השליטה והפיקוח לתובע לא הייתה כל שליטה בנעשה. כך גם לא התקיים שימוש במשותף ו/או לסירוגין, הגנב נהג ברכב תוך שהוא מונע מן התובע את הכניסה לרכב על ידי דחיפתו ונסיעה פראית לשם הפלתו. ב"כ איילון מוסיף כי אף לו היה נקבע כי לתובע היה שימוש כלשהוא ברכב, הרי שכלל לא נפגע מן השימוש אלא כתוצאה ממעשיו הפליליים של הגנב.

 

27.       עוד טוען ב"כ איילון, כי בעצם העובדה שהגנב נהג ברכב בלא שקיבל היתר מהתובע, אירוע התאונה איננו מכוסה על פי הפוליסה ולפיכך אין כל חובת פיצוי על איילון.

 

דיון

 

28.       ראיתי לדון תחילה בטענה לתחולת החזקה הממעטת של "תאונה במתכוון" על המקרה שבפניי.

 

29.       סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר תאונת דרכים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". יחד עם זאת, נקבעה בחוק הפלת"ד חזקה ממעטת לפיה "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

 

30.       לאחר שעברתי על טענות הצדדים, הראיות שהובאו בפניי והפסיקה בנושא הגעתי לכלל מסקנה כי בעניינו חלה החזקה הממעטת האמורה לעיל ומדובר ב"תאונה במתכוון". ואפרט דבריי :

 

31.       בפסק הדין בעניין ע"א 2199/99 עיזבון המנוח עודד לזר נ' רשות הנמלים והרכבות ואח' פ"ד נו(1) 938, דן בית המשפט העליון במשמעות חזקה ממעטת זו. וכך נפסק שם בעמ' 949-950, 951-952:

"החזקה הממעטת מנוסחת באופן מורכב ובלתי בהיר...עם זאת, עולה בבירור כי מבחינה לשונית, אין החזקה הממעטת מבחינה בין הנפגעים השונים על בסיס זהות מחולל התאונה. היא אף אינה מבחינה בין מניעים שונים לעשיית המעשה המכוון - פעילות עבריינית או התאבדות. כל שנדרש על פיה הוא, שהמעשה נעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם ספציפי.

...

בדברי ההסבר נאמר כי:

"בהגדרה המוצעת יובהר כי מדובר בשימוש ברכב למטרות תחבורה בלבד ולא לשום מטרה אחרת, וכן יפורש בה כי במסגרת תאונת דרכים יכלל רק נזק שאירע במקרה ולא עקב מעשה שנעשה בכוונה כדי לגרום נזק כלשהו, בין נזק לרכוש ובין לנזק גוף, בין לאדם שכלפיו כוון המעשה ובין לכל אדם אחר."

מטרת הצעת החוק הייתה לצמצם את תחולת חוק הפיצויים לסיכונים תחבורתיים בלבד. במסגרת זאת, ביקשו מנסחי הצעת החוק להוציא מגדר חוק הפיצויים את כל סוגי התאונות המכוונות וכלפי כל הגורמים המעורבים בתאונות אלה; מחולל המעשה המכוון, האדם נגדו כוון המעשה, צד ג' שנפגע באקראי וכל אדם אחר שנפגע מהמעשה המכוון. הרציונל העומד ביסוד הצעת החוק הוא ברור: כאשר הגורם לפגיעה הוא מעשה מכוון, ממילא נשללת האפשרות כי מדובר ב"תאונה" אשר מעצם טיבה וטבעה אמורה להתרחש במקרה. עמדה זו נגזרה מגישתה הכללית של הצעת החוק לפיה אין להטיל על שכמו של ציבור הנהגים את הנטל לבטח סיכונים שאינם טיפוסיים לשימוש ברכב לצרכים תחבורתיים."

 

32.       כן ראה דברי כב' השופט ריבלין ברע"א 855/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' כאמלה אל אסד ואח', פ"ד נח(5) 493:ב

"החזקה הממעטת נועדה לשלול את תחולתו של חוק הפיצויים על אירועים שהינם תוצאת מעשה שנעשה במתכוון על מנת לגרום נזק. המעשה המכוון יכול שיעשה על מנת לגרום לנזק למחולל הפגיעה עצמו, או – וזהו המצב במרבית המקרים – לאדם אחר. תכלית החזקה הממעטת הינה להוציא מגדר החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה. בנסיבות בהן נגרמת פגיעה עקב מעשה שכוונתו לגרום נזק לאדם או לרכוש, הרי שהשימוש הנעשה ברכב הינו שימוש ככלי לגרימת נזק ולא שימוש תחבורתי רגיל".

 

33.       החוק קובע סייג לחזקה הממעטת, לפיו אם הנזק נגרם שלא על ידי המעשה המכוון אלא על ידי השפעתו של המעשה המכוון על השימוש ברכב מנועי, לא תחול החזקה. על כך ראה בספרו של כב' השופט ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, בעמ' 130-131:

"ההבחנה בין מאורע בו נגרם הנזק "על ידי המעשה [המכוון] עצמו" לבין מאורע בו נגרם הנזק "על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי", אינה פשוטה תמיד... יש המפרשים הבחנה זו כביטוי ליישום מבחן של סיכון תעבורתי ויתכן שיש כאן משום יישום של מבחן השכל הישר דווקא או מבחן משולב – מבחן של סיכון ושל השכל הישר. מכל מקום... כאשר המעשה המכוון הוא בעצם השימוש ברכב – דריסה מכוונת של אחר או טריקת דלת מכוונת על ידו של הנפגע – יש לראות בנזק תוצאה ישירה של המעשה המכוון ושוב אין זו תאונת דרכים... את המושג כוונה, יש לפרש באורח דווקני... הכוונה צריך לה שתתבטא במודעות הפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת המעשה וכן ברצון שתוצאה זו – אכן תתגשם. היא צריכה לעלות לכדי "מזימה ישירה".

 

34.       בהתבסס על דבריו של כב' השופט ריבלין שהובאו לעיל, טוענת ב"כ התובע כי בענייננו לא חלה החזקה הממעטת, שכן לא הוכחה "מזימה ישירה" מצד הגנב. ואכן לעניות דעתי יש טעם רב בדבריה. אולם, הפסיקה, לרבות כב' השופט ריבלין עצמו, נתנו למונח פרשנות מרחיבה כפי שיובא להלן ומכאן שאין לי אלא לכבד את גישת בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים שנדרשו לסוגיה וראו להגיע לתוצאה שונה מזו שהייתי מגיעה אליה לו דעתי הייתה נשמעת.

 

35.       על פי הכללים שהונחו בפסיקה  מדובר בתאונה במתכוון. ראשית, מתיאורו של התובע עצמו עולה כי הגנב דחף אותו מן הרכב. על פי הפסיקה יש להסיק מפעולת הדחיפה עדות לכוונתו הישירה והמודעת של הגנב להביא לנפילת התובע מן הרכב. שנית, אף לשיטתו של כב' השופט ריבלין בספרו, כאשר המעשה המכוון הוא בעצם השימוש ברכב – ובמקרה שלנו נסיעה מהירה ותמרון של הרכב שעה שהגנב יודע שהתובע נתלה על הדלת במטרה למנוע את הגניבה – יש לראות בנזק תוצאה ישירה של המעשה המכוון.

 

36.       מסקנה זו נתמכת בפסיקה מחייבת ומנחה, כגון פסק הדין בע"א 1095/04 קרנית נ' קטני יצחק, (טרם פורסם, ניתן למצוא באתר נבו), שם נפסק:

"נסיבות המקרה היו כך שבעל הרכב הוא המשיב הבחין במאן דהוא אשר התכוון לגנוב את רכבו. אותו אדם הוא הנתבע מס' 1 בתביעה שהוגשה נראה יושב ברכב ומנסה לגנוב אותו. המשיב אץ לרכבו ותפס בדלת הרכב כאשר מבקש הוא בכך למנוע מהגנב לגנוב את הרכב. לעניין זה אומר המשיב "ראיתי שמישהו יושב בתוך האוטו ומנסה להניע את האוטו, פתחתי לו את הדלת, החזקתי אותה ושאלתי אותו מה אתה עושה באוטו, החזקתי ידית דלת האוטו כדי שלא יברח לי מהאוטו... אז הוא דחף את הדלת נפלתי... קמתי כדי לנסות לרוץ אחרי הבן אדם ראיתי שאני לא יכול."

...

 

בהתחשב בנסיבות הנ"ל מסקנתנו היא שבמקרה הנדון חלה החזקה הממעטת אשר בסע' 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975. נעשה מעשה מכוון כדי לגרום נזק לגופו ולרכושו של המשיב ובנסיבות שכאלה אין תחולה לחוק."

 

37.       על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, זו נידונה ברע"א 3822/05 בפני כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין, כב' השופטת חיות וכב' השופטת ברלינר. בהמלצת בית המשפט חזר בו המבקש מן הבקשה והיא נדחתה.

 

38.       לטענת ב"כ התובע אין ללמוד מפסק הדין בעניין קטני שלעיל שכן תוצאתו התבססה על עדות הגנב ממנה עלה כי התכוון לפגוע בבעל הרכב, ואילו בענייננו הגנב לא אותר ולא נתבררו נסיבות האירוע.

 

39.       לא ראיתי לקבל טענה זו, באשר עיון בפסק הדין שם מעלה כי הגנב שם דווקא העיד כי לא התכוון לפגוע בבעל הרכב, ועל אף עדותו נקבע כי מדובר בתאונה במתכוון, שכן די במודעות לאפשרות גרימת הנזק בהתנהגותו. ראה עמ' 4 לפרוטוקול פסק הדין, שם צוין:

"הנתבע מס' 1 הוזמן להעיד בענין אלא שהוא עצמו מעיד, כי הבחין במשיב מחזיק בדלת הרכב והוא דחף את הדלת בחוזקה על מנת להרחיק את המשיב ולמנוע את תפיסתו. נכון שהנתבע מס' 1 ציין, כי לא רצה בפגיעה בבעל הרכב אך אין הדבר משנה את דבר הכוונה לפגוע בבעל הרכב משנהג באותה דרך." 

 

40.       את האמור בספרו של כב' השופט ריבלין בדבר הצורך בפירוש המושג "כוונה" באורח דווקני עד כדי "מזימה ישירה", יש להבין לאור המשך דבריו לפיהם הכוונה מתבטאת במודעות בפועל לטיב הפיזי של ההתנהגות ואפשרות גרימת המעשה וכן רצון בהתגשמות התוצאה. בענייננו, מעצם דחיפת התובע ונסיעה מהירה בעוד התובע תלוי על הרכב, ניתן לטעון ברוח הפרשנית שלעיל, כי הגנב התכוון  לגרום לנפילת התובע מן הרכב, לשם גניבת הרכב. וודאי שגניבת הרכב מהווה גם גרימת נזק לרכוש, כלשון החזקה. על כך ראה בספרו של פרופ' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, עמ' 82:

"באשר ליסוד הנפשי, הכוונה אינה צריכה להתייחס לגרימת נזק לגופו של הנפגע, גם אם התכוון המזיק לגרום נזק למכונית בלבד, הרי גם אז, לפי נוסח ההוראה, אין הנפגע זכאי לקבל פיצויים לפי החוק."

 

41.       חיזוק לדברים אלה ניתן למצוא גם בדברי כב' השופט ריבלין ברע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' דניאל עסאם ואח', תק-על 2007(2), עמ' 35, שם נקבע כי מדובר בתאונה במתכוון למרות שהכוונה המסוימת של המזיק (שאף היה שיכור אותה שעה) לא התבררה באופן מובהק אלא נלמדה מפעולותיו.

"אכן, במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שהמשיב 1 לא ביקש לפגוע במתקהלים אלא רק להקניט או להפחיד אותם. למוחו (הלום האלכוהול) לא נוכל לחדור. אך זוהי נראית אפשרות רחוקה ובלתי-משכנעת... התרחיש העובדתי שתואר, לאמור: נסיעה איטית לכיוון פאתי הכפר ואז, פנייה של מאה-ושמונים מעלות ונסיעה חסרת מעצורים לעבר המתקהלים, כאשר ברקע האיומים והגידופים שהשמיעו הצדדים זה כלפי זה - זועק כוונה.

...

שאלה אחרת היא מה נפקות יש לעובדה שבדמו של המשיב 1 זרם השכר. ובכן, ברי כי אין בעצם העובדה שאדם מצוי תחת השפעת אלכוהול כדי לשלול, מניה וביה, את היותה של תאונה - מכוונת. נהג העושה   שימוש ברכב בכוונה לפגוע באחר אינו משתמש ברכב לצרכים תחבורתיים - בין אם פיקח הוא ובין אם מצוי בגילופין. כמובן, האלכוהול עלול להשפיע לרעה על השליטה ברכב ועל היכולת לקבל החלטות שקולות, אולם אין בכך, בהכרח, כדי לעלות כדי חוסר מסוגלות לגבש יסוד נפשי של כוונה לפגוע באחֵר. מקום בו, כמו בענייננו, לא נטען כי הרכב נוצל כאמור באחת החזקות המרבות - מוציא העדרה של המטרה התחבורתית, ממילא את האירוע מכלל תחולת החוק.

...

מכלול הנסיבות תומך במסקנה כי עסקינן בנהג שביקש לבוא חשבון עם בני הכפר שביקשו לסלקו, על רקע שתיית אלכוהול, וזאת הוא עשה באמצעות הרכב. זהו ההסבר הסביר, ההגיוני והמתבקש לממצאים כפי שנקבעו, והסבר זה מוציא את האירוע מכלל "תאונת דרכים". העובדה שהמשיב 1, כנראה, ביקש לפגוע במתקהלים באופן כללי ולאו דווקא במשיבים 2 ו- 3 בנבדל מהאחרים, אין בה כדי לשלול את תחולת החזקה הממעטת."

 

42.       גישה זו מתיישבת גם עם הטיעון שאין להטיל את נטל פיצוי נפגעי עבירות פליליות על ציבור בעלי הרכבים בבחינת הכבדה כלכלית. בעניין זה ראה דברי כב' השופט גרוס בע"א (ת"א) 3376/98, עצמון רפאל נ' קרנית, תק-מח 2004(1), 1818:

"יש לזכור כי בסופו של דבר ענייננו בחוק העוסק בתאונות דרכים, ואין כל הצדקה להטיל על ציבור הנהגים את הוצאות הפיצוי עקב עבירה פלילית, גם אם העבירה בוצעה באמצעות רכב. פירוש מרחיב מעבר לכך ייתקל בביקורת מוצדקת שהועלתה לגבי המצב עובר לחקיקת תיקון 8, ולפיה פירוש שכזה מרחיב את תחולתו של החוק הרבה מעבר למטרות שלשמן חוקק, והוא מטיל עול כבד על ציבור הנהגים החייב בתשלום פרמיה גם עבור ביטוח פגיעות שאינן קשורות לסיכון תחבורתי...

גם כאשר בוחנים את המקרה על פי אמות המידה של תקנת הציבור, אשר נשקלה בפרשת לזר, אין בכך כדי להטות את הכף לטובת המערער. אכן, בפרשת לזר היה משקל רב לגבי בחינה זו בכך שמחולל התאונה אינו יכול להטיל על הציבור את המעמסה שבפיצוי התלויים בו. כמו כן התוצאה משלילת זכאותו של הנפגע בתאונה המכוונת לפי חוק הפיצויים, משמעותה היא כי הדרך היחידה לקבלת תרופה כלשהי על נזקו הינה תביעת נזיקין, ובשל בעיות גביה עלול הוא להישאר בלא פיצוי כלשהו. אולם מצד שני אי אפשר להתעלם מכך שחוק הפיצויים נועד בסופו של דבר להסדיר מתן פיצויים עקב תאונות דרכים ומשום כך נקבעה בו אחריות מוחלטת בלא צורך בהוכחת רשלנות מצד הנהג הפוגע. לא ייתכן שהמעמסה לגבי תשלום פיצויים לנפגעי תאונות מכוונות המבוצעות תוך שימוש ברכב מנועי תיפול על שכם הנהגים המבוטחים. לענין זה על המחוקק להיכבד ולתור אחר פתרון הולם ואחר דרכי מימון ראויות, ואכן הוחל בדרך זו ע"י הצעת החוק המתייחסת לפיצוי נפגעי עבירות פליליות."

 

 43.      ב"כ התובע הסתמכה בסיכומיה על פסק הדין בעניין ת.א. (כפר-סבא) 4349/04 פני לוי נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2006(4), 3224, מפי כב' השופט רמי אמיר. הנסיבות בעניין פני לוי  דומות לנסיבות התיק שבפניי. מדובר שם בתובעת שניסתה למנוע את גניבת רכבה על ידי אלמוני, ולשם כך תפסה את דלת הנהג בידה השמאלית. בשלב זה, החל הגנב לנסוע עם הרכב, התובעת נגררה עם הרכב ולבסוף נפלה אל הכביש. שם, נפסק על ידי כב' השופט אמיר, כי התאונה לא נגרמה עקב מעשה מכוון והתובעת זכאית לפיצויים לפי החוק. כן נפסק כי היות והגנב הוא שהשתמש ברכב וחברת הביטוח לא ביטחה את נהיגתו של הגנב - אין כיסוי ביטוחי, וקרנית חויבה לשאת בתשלום.

 

לאחר הגשת הסיכומים, הגיש ב"כ קרנית הודעה כי במסגרת ע"א 07-08-5745 ביטל בית המשפט המחוזי מרכז את פסק דינו של כב' השופט אמיר. ב"כ התובע הודיעה בתגובה כי אין ללמוד מכך דבר, שכן ההכרעה ניתנה על דרך הפשרה וללא החזרת הכספים ששילמה קרנית.

 

44.       בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי ציין ב"כ קרנית עו"ד מנדלבאום (אשר מייצג את קרנית גם בענייננו): "אנו מקבלים את המלצת ביהמ"ש לפיה פסה"ד של בימ"ש קמא יתבטל וללא החזרת כספים.". בפסק הדין נקבע: "המערערת קיבלה את המלצתנו, ועל יסוד הסכמת הצדדים לפשרה אנו מקבלים את הערעור במובן זה שפסה"ד של בימ"ש קמא יתבטל ולא ישמש מעשה בית דין. הוראת סעיף 39 לפסה"ד תעמוד בעינה."

 

45.       לשיטתי, העובדה שמותב הערעורים ראה להציע פשרה ולפיה הקביעה תבוטל אך התובעת לא תידרש להשיב את הפיצוי שקיבלה על פי פסק הדין, מלמדת על הקושי שראה גם מותב הערעורים בדחיית התביעה בנסיבות אלו וכי התוצאה אינה נקייה מספקות.

 

46.       לאחר שהפסיקה הלכה כברת דרך ארוכה ונתנה פרשנות רחבה למונחים כמו "שימוש" "ניצול הכוח המכני" ו"עיקר הייעוד" בהגדרת תאונת דרכים שבחוק, על מנת להכניס מקרים רבים יותר תחת מטריית החוק, נראה לי שהמשך טבעי של אותה גישה פרשנית מחייב פרוש מצמצם של החזקה הממעטת. אם פגיעה מכף של טרקטורון במוסך כאשר המצבר מנותק, נכנס לגדר ההגדרה של תאונת דרכים, הרי שלדידי  היה לראות גם במקרה  דוגמת זה שבפניי, כחוסה תחת כנפי החוק. לעניין זה ראה את פסק הדין בעניין ע"א 9474/02 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ ואח', פ"ד נח (1) 337, מפי כב' השופט ג'ובראן ובהסכמת המשנה לנשיא כב' השופט אור וכב' השופט ריבלין כתוארו אז. כך גם ראה פסק הדין בעניין ע"א 7006/97 ברקן נ' עיזבון המנוח חאג' מוסא , פ"ד נו (1) 776 ; רע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל – עבודות מתכת ואח', פ"ד נו (3) 707; רע"א 613/95 קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עופר נחום ואח', פ"ד נא (4) 659; וכן פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים דוגמת – ת.א. (י-ם) 7195/05 דורון סולמה ואח' נ' יחזקאל צפאני ואח', פורסם בנבו; ע"א. (חי') 1753/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עיזבון המנוח ניסים כהן ז"ל ואח', פורסם בנבו, ועוד.

 

47.       גם ביישום הנימוק הכלכלי, כפי שבא לידי ביטוי אצל המלומדים ובחלקם של פסקי הדין,  ראיתי קושי. בכל אותם מקרים שבהם התאונות אירעו כאשר הכלי הוא דו יעודי, הרי שמדובר היה בתאונות עבודה ולנפגעים הייתה תביעה נגד המל"ל. משמע חלקו של הנזק כוסה עוד בטרם נתבקש המבטח במסגרת ביטוח החובה לפצות את הנפגע ומכל מקום מדובר רק על יתרת הנזק. במקרים דוגמת המקרה שבפניי מדובר בנפגע תמים שאין לו מקור אחר לפנות אליו זולת תביעתו שמכוח החוק. יש לדעתי להבחין בין תאונה במתכוון שנגרמת על ידי התובע עצמו לבין תאונה שנגרמת על ידי צד ג'. במקרה הראשון יש להכיר בתחולת החזקה הממעטת כפי שעשה בית המשפט העליון בפרשת לזר שצוטטה לעיל. במקרה השני יש לקבוע כי החזקה הממעטת תחול רק במקרים קיצוניים דוגמת היכרות קודמת וסכסוך בין הנפגע לפוגע וכדומה.

 

במקרים דוגמת המקרה שבפניי הייתי סבורה כי יש לקבוע כי לא הוכח ולא ניתן ללמוד מתוך רצונו של הגנב לגנוב את הרכב, גם רצון לפגוע בתובע פיזית. כך גם לא מדובר במקרה שהנזק נגרם על ידי המעשה עצמו אלא על ידי השפעתו של המעשה והוא גניבת הרכב והמלטות מהמקום. אמת, דרך פרשנות זו טובה כמו דרך הפרשנות שנתקבלה בפסיקה ולפיה ניתן ללמוד מאופן ההתנהגות על כוונת הפוגע. אלא שעל מנת למלא אחר כוונתו המקורית של חוק הפלת"ד לתת מענה לנפגעי רכב ללא צורך בהוכחת אשם,  נכון היה לעניות דעתי לנקוט פרשנות מצמצת לחזקה הממעטת.

 

48.       נראה לי כי ראוי היה שהמחוקק ייתן דעתו לעניין זה ויבהיר באופן חד משמעי את כוונתו בסיפא להגדרת תאונת דרכים במילים: "מעשה שנעשה במתכוון".

 

49.       לאחר הגשת הסיכומים צירפה ב"כ התובע פסק דין שניתן מפי כב' השופט חאג' יחיא בת.א. (ת"א) 13760/05 משה מזרחי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2008(1), 9487. בנסיבות שם, דובר על תובע אשר במהלך ניסיון לגנוב את רכבו נפגע מן הרכב בעודו עומד מחוצה לו. נפסק כי לא מדובר בתאונה במתכוון וקרנית חויבה בפיצוי. חרף דעתי שהובהרה לעיל, נראה כי פסק דין זה אינו יכול להושיע את התובע שבפניי. זאת משום שהעובדות שם שונות בנקודה מהותית מהעובדות נשוא התיק שבפניי. במקרה שם נפגע מר מזרחי בעת שנמלט מהרכב ולא כאשר הרכב פגע בו. כב' השופט חאג' יחיא הגיע לכלל מסקנה כי לא הוכחה כוונה מפורשת מצד הגנב לפגוע בתובע שם. במאמר מוסגר ייאמר שאם די בפגיעה ברכוש לצורך החלת החזקה הממעטת, הרי שגם  המקרה שבפרשת מזרחי הנ"ל אמורה להיכנס לגדר החזקה הממעטת.

 

50.       לסיכומה של נקודה זו הרי שעל פי הפסיקה המחייבת והמנחה והגישה הרווחת במרבית פסקי הדין שניתנו לאחרונה,  הוצא האירוע בו נפגע התובע מגדר תחולת החוק.  משכך נתייתר הצורך לדון בטענות הנתבעות בדבר סיווג השימוש ברכב בעת האירוע. על כך ראה בספרו של אנגלרד, עמ' 81:

"מן הראוי להדגיש כי החזקה החלוטה הממעטת, השוללת את תחולת החוק על מעשים שנעשו במתכוון, גוברת על ההגדרה הבסיסית, וגם על החזקות המרבות. כלומר, גם מקרים, שבהם נתמלאו תנאי ההגדרה הבסיסית, מוצאים מתחולת החוק. לכן, גם בהנחה כי לפנינו מקרה של שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, עצם הכוונה לגרום לנזק שוללת את תחולת החוק."

 

עם זאת, ראיתי להעיר כי בנסיבות העניין אני סבורה שלא ניתן לראות את התובע כ"משתמש במשותף" עם הגנב. בעת האירוע הגנב הוא ששלט באופן בלעדי ברכב ועל כן הוא היה המשתמש הבלעדי ברכב. כך גם שאלת הימצאו של התובע בעת האירוע מחוץ או בתוך הרכב נותרה מעורפלת. על כל פנים היות והגנב נהג שלא ברשות התובע ואין לדעת אם החזיק ברשותו רישיון נהיגה כדין, אין לאירוע כיסוי ביטוחי במסגרת הפוליסה של איילון. 

 

סוף דבר

 

51.       לנוכח כל האמור לעיל אין מנוס מדחיית  התביעה.

 

52.       בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

 

53.       המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים בדואר.

 

 


פסקי דין נוספים:



האם נפילה מטרקטור נחשבת תאונת דרכים?

תאונת דרכים – האם נפילת נהג משאית שעה שיצא מהמשאית נחשבת תאונת דרכים?

האם נפילה ממכסה מנוע בעת ניסיון בריחת גנב עם רכבך נחשבת תאונת דרכים?

תאונת דרכים בה נוסעת ניסתה לעלות לאוטובוס כשהאוטובוס החל לנסוע בעוד רגלה נותרה תפוסה בדלת האוטובוס

האם מקרה בו נהגת ירדה מהרכב על מנת לתדלק אותו והחליקה על רצפת תחנת הדלק נחשב לתאונת דרכים?







תגיות: מעשה דריסה מכוון,תאונת דרכים במכוון,פיצוי עקב תאונת דרכים מכוונת,גנב רכב,גניבת רכב,אירוע דריסה מכוון,תאונת דרכים בכוונה,תאונת דרכים עם כוונה,תאונת דרכים מכוונת,דריסת הולך רגל בכוונה,תאונת דרכים אוטובוס והולך רגל,דין דריסה בכוונה, רצון לתאונת דרכים, רצון על תאונת דרכים