תאונת דרכים - חיילת שדלת אוטובוס נסגרה עליה

חייל? חיילת? נפגעתם בתאונת דרכים?


משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ'  מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.




תאונת דרכים – חיילת שדלת אוטובוס נסגרה עליה (הלכת הגולגולת הדקה). להלן סוגיה אשר נדונה בבית משפט השלום בתל אביב בפסק הדין שניתן ע"י השופטת ח. וינבאום וולצקי

 

פסק דין

מבוא

1. התובעת, ילידת 20.02.1984, נפגעה לטענתה בתאונת דרכים ביום 16.08.2002, עת ביקשה לעלות על אוטובוס בבסיס "צריפין" בו שהתה במסגרת קורס צבאי.

2. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 אשר נטען כי במועד התאונה הייתה הבעלים של האוטובוס נשוא התביעה (להלן: "סופרבוס"), וכנגד הנתבעות 2 ו-4 אשר ביטחו במשותף את הנתבעת 1 (להלן: "הראל ו-אבנר").

3. התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 3 (להלן: "קרנית") לאחר שמספר הרישוי של האוטובוס וזהות הנהג שהיה מעורב באירוע התאונה אינם ידועים לתובעת, והנתבעות 2 ו – 4 הכחישו חבותן לאירוע.

4. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

5. מטעם התובעת העידו היא עצמה וכן הגב' כרמלה גבעוני העובדת במח' ביטוח של חב' "אגד" (כיוון שבתחילה סברה התובעת כי האוטובוס הפוגע שייך לחב' אגד), מר מיכאל מור אביה של התובעת והגב' קארין קוז'נסקי ששירתה עם התובעת והייתה עדה לאירוע.

6. מטעם סופרבוס העידה הגב' אורית תורג'מן המשמשת כמנהלת משאבי אנוש בחברה.

7. מטעמה של קרנית לא הובאו עדים. תחילה ביקשה ב"כ קרנית להזמין לעדות את מנכ"ל סופרבוס ומר דרור מהלה העובד בחברה, אולם בסופו של יום ויתרה על עדותם.

8. יצוין כי לאחר שמיעת הראיות, הגיעו הצדדים להסכם דיוני לפיו באם ייקבע כי האוטובוס המעורב בתאונה היה שייך לסופרבוס, יודו הראל ואבנר בכיסוי הביטוחי וישאו בפיצוי התובעת, אף שזהות הנהג אינה ידועה להם. בכפוף להסכמה זו נמחקה הודעת צד ג' שהגישה קרנית כנגד סופרבוס.

9. בהמשך הגיעו הנתבעות גם להסכמה עובדתית לפיה בזמנים הרלוונטיים לתביעה הפעילה סופרבוס את קווי האוטובוס הפנימיים בבסיס צריפין 6 ו- 6 א' (ואולם סופרבוס לא הודתה כי התובעת נפגעה באחד מן הקווים הללו).

גרסת התובעת וטענותיה

10. בסעיפים 3-1 לתצהיר עדותה הראשית (סומן ת/2) ציינה התובעת כך:

"ביום 16.8.02 (יום שישי) בשעה 9:00 לערך, אחרי שסיימתי קורס קישור וגיוס, התכוונתי לצאת הביתה ועמדתי בתחנה עם חבריי לקורס. חיכיתי לאוטובוס הפנימי שיוציא אותי מבסיס צריפין לכביש הראשי. מאחר והיו הרבה חיילים, כולם נדחפו פנימה. ניסיתי לעלות לאוטובוס (העליתי רגל אחת) ופתאום נסגרה עלי דלת האוטובוס על יד ימין, כאשר היד נשארה בפנים ואני הועפתי כלפי חוץ על הגב והיד נשלפה לעברי. נהג האוטובוס עצר לרגע, אמר שהכל בסדר ונסע."

11. בתצהיר משלים (סומן ת/3) הוסיפה התובעת בסעיפים 11-7:

"מיד לאחר התאונה התעלפתי מכאבים למספר שניות. למיטב זכרוני רכב צבאי פינה אותי ל"אסף הרופא" (רם 2). לצערי בגלל מצבי הרפואי מיד פוניתי לקבלת טיפול רפואי ולא יכולתי לברר את שמו של נהג האוטובוס. לאחר התאונה מילאתי דו"ח פציעה...

אסביר כי במהלך השירות הצבאי הגיעה לביתי משק"ית נפגעים והסבירה לי כי מאחר והתאונה ארעה במסגרת השירות הצבאי, אוכל לתבוע את הצבא רק לאחר שאשתחרר מצה"ל... מאחר ורציתי לסיים את השירות ולא רציתי שהעניין הרפואי יפגע בי וגם בגלל שלא ידעתי לזהות את הנהג ולא הלכתי לדווח במשטרה אולם לאחר קבלת יעוץ משפטי נמסר לי לפנות למשטרה ולדווח על מה שקרה וכך עשיתי."

12. במהלך חקירתה הנגדית נדרשה התובעת לתאר את אירוע התאונה וכך השיבה בעמ' 10 ו-11 לפרוטוקול:

"בדרך חזרה לביתי ביום שישי, הגעתי לתחנה, חיכיתי עם כל הקורס וחיילים נוספים, לאוטובוס הפנימי של צריפין מס' 6 או 6 א', עליתי לאוטובוס ברגל ימין, הנהג כנראה לא ראה אותי, סגר עלי את הדלת, היד נשארה באוטובוס, ואני עפתי אחורה על הגב החוצה על המדרכה על הכביש."

13. מלבד התובעת מסר תצהיר עדות ראשית (סומן ת/4) גם מר מיכאל מור, אביה של התובעת, בו ציין:

"ביום התאונה קיבלתי טלפון בשעות הבוקר והודיעו לי כי הילה נפגעה בתאונה ושהיא מאושפזת באסף הרופא. מיד נסעתי מקרית מלאכי לבסיס צריפין, שם מצאתי את הילה כשהיא סובלת מכאבים ושוכבת במיטה. הילה סיפרה כי היא החלה לעלות לאוטובוס ונהג האוטובוס סגר עליה את דלתות האוטובוס והיא הועפה למטה. הילה אמרה לי שהנהג עצר למס' שניות ומיד המשיך לנסוע."

מר מור נחקר על תצהירו.

14. כמו כן הובאה לעדות עדה שאינה בשליטה – הגב' קארין קוז'נסקי. הגב' קוז'נסקי תיארה את התרחשות האירוע נשוא התביעה, בעמ' 25 לפרוטוקול:

"הילה באה להעלות [כך נכתב בפרוטוקול, ח.ו.ו.] על האוטובוס. הוא הגיע לרמה שחסמו את כל המעבר, כולל ליד הנהג. היא באה לעלות. חצי גוף בא להיכנס פנימה והנהג התחיל לנסוע בזמן שהיא נתפסה כשהדלת נסגרה. אחרי 1-2 מ' שצעקנו לו הוא נעצר. היא נהדפה החוצה והוא המשיך לנסוע."

15. לטענת ב"כ התובעת, הוכח כי התובעת אכן נפגעה בתאונת דרכים, כפי המתואר בתביעה.

16. נטען כי מעדויות התובעת עלה בבירור, שבזמנים הרלוונטיים לתביעה פעל בבסיס צריפין רק קו פנימי אחד (6 ו-6 א') אשר היה בבעלות סופרבוס. ב"כ התובעת מפנה לעדות הגב' קוז'נסקי אשר העידה כי לא היו אוטובוסים אחרים בתוך בסיס צריפין וכי בקו זה נפגעה התובעת. נטען כי עדה זו הינה חסרת אינטרס כלשהו ולראיה – היא לא רצתה להיחקר והובאה לבית המשפט לאחר שהתבקש כנגדה צו הבאה.

17. לחיזוק נקודה זו מפנה ב"כ התובעת לעדות הגב' כרמלה גבעון מ"אגד" אשר העידה כי החל מחודש 05/2002 (עובר לתאונה), מופעל קו 6 על ידי סופרבוס (במאמר מוסגר יוער כי כאמור סופרבוס הודתה בעצם הפעלת הקו נכון למועד התביעה).

18. עוד נטען, כי אין לקבל את טענת סופרבוס כי התובעת העידה שנפגעה מאוטובוס אחר השייך לחברת "אגד", שכן אך מדובר במילת תיאור השגורה בפי התובעת, בה היא נוקטת כשהיא מתכוונת לתאר אוטובוס באופן כללי.

19. ב"כ התובעת מוסיפה כי התובעת עמדה לצדו של האוטובוס וכלל לא יכלה לראות את החברה אליה השתייך. היא מציינת כי גם הגב' תורג'מן נציגת סופרבוס הודתה כי בעת עמידה לצדו של האוטובוס לא ניתן לזהות את החברה המפעילה אותו.

20. לפיכך נטען כי הוכח שהתובעת נפגעה מקו 6 אשר היה מצוי בבעלות סופרבוס, ועל סופרבוס לשאת בנזקיה תולדת התאונה.

21. לחילופין, טוענת ב"כ התובעת כי באם לא ייקבע כי התובעת נפגעה מאוטובוס השייך לסופרבוס, יש להשית חבות על קרנית בהתאם לסעיף 12 (א) (1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), שכן זהות הנהג והאוטובוס אינה ידועה לתובעת.

22. ב"כ התובעת מפנה לע"א (תל-אביב-יפו) 1344/07, קורן שרה נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-מח 2008(1), 13950, וטוענת כי בהתאם ל"מבחן האשם" שנקבע בו, מוטל על הנפגע להוכיח כי הנהג הפוגע אינו ידוע ואז עובר הנטל לקרנית, להוכיח שדבק בהתנהגות הנפגע אשם המצדיק את שלילת הפיצוי על פי חוק הפיצויים.

23. נטען כי בענייננו, התנהגותה של התובעת לא עלתה כדי רשלנות וודאי שלא רשלנות רבתי. הוכח כי התובעת לא יכלה לראות את הנהג שכן האוטובוס היה עמוס בחיילים, וכך גם ציינה הגב' קוז'נסקי בעדותה. ב"כ התובעת מבקשת להדגיש כי לאחר התאונה התובעת התעלפה מרוב כאב והייתה שרויה במצב נפשי קשה שמנע ממנה מלנסות לאתר את פרטי האוטובוס.

24. עוד היא מוסיפה וטוענת כי היות והנהג המשיך לנסוע מבלי שבירר מה עלה בגורל התובעת ומבלי שהותיר פרטים מזהים, מדובר בתאונת "פגע וברח".

25. ב"כ התובעת שוללת את טענת השיהוי שהעלו הנתבעות. לטענתה, מיד עם סיום השירות הצבאי וקבלת ייעוץ משפטי דיווחה התובעת על התאונה למשטרת ישראל, וכן פנתה לקרנית ויידעה אותה אודות הבעייתיות באיתור האוטובוס המעורב. היא מוסיפה כי טענת שיהוי תתקבל רק במקרים נדירים בהם מדובר בשימוש לא נאות בזכות התביעה ופגיעה בציפייה הלגיטימית של קרנית, המגיעים כדי ניצול לרעה של ההליך המשפטי.

26. כהסבר לחלוף הזמן עד ליום 11.12.2003 בו דיווחה התובעת למשטרה על התאונה, נטען כי התובעת המתינה עד סיום שירותה הצבאי מאחר ופחדה כי הדבר יפגע בו.

27. בהמשך, עשתה התובעת ניסיונות לאתר את האוטובוס והמבטחת, באמצעות פניה לחברות הביטוח הפניקס ואיילון המבטחות את אגד. משהתברר כי מיום 06.05.2002 הועברו הקווים 6 ו-6 א' לחברת סופרבוס נעשו פניות טלפוניות חוזרות ונשנות לסופרבוס, עד שהגב' תורג'מן נציגת סופרבוס הודיעה כי המבטחת בזמנים הרלוונטיים לתביעה הינה הראל, וכי אין אפשרות לאתר את האוטובוס והנהג הפוגע מאחר שבבסיס צריפין קיימים אוטובוסים ונהגים רבים.

28. מוסיפה ב"כ התובעת וטוענת כי התובעת ואביה סברו כי מאחר והתאונה ארעה בעת היות התובעת חיילת, הצבא הוא שאחראי על הטיפול בתביעה. לדברי התובעת הוסבר לה על ידי קצינת נפגעים כי תוכל לתבוע את קצין התגמולים רק בתום שירותה הצבאי. גם אבי התובעת הסביר כי לאחר התאונה יצר קשר עם רשויות הצבא בניסיון לברר פרטים וקיבל תשובה כי העניין בטיפול.

29. לסיכום נטען כי יש לפרש את חוק הפיצויים בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המעגן את זכות הקניין של כל אדם. לאורו, שלילת פיצוי מניזוק משמעה פגיעה בזכותו החוקתית.

טענות סופרבוס והמבטחות

30. לטענת ב"כ סופרבוס, לא עלה בידי התובעת להוכיח את זהות הצדדים המעורבים בתאונה. נטען כי השיהוי הרב בפניית התובעת לסופרבוס כשלוש שנים לאחר התאונה, הסבו לסופרבוס נזק ראייתי שמנע ממנה מלבדוק את עצם התרחשות התאונה ונסיבותיה.

31. בהקשר זה נטען כי התנהגותה של התובעת אשר ישנה על זכויותיה במשך שלוש שנים, ולא עשתה דבר לצורך בירור זהותו של הפוגע, מגיעה כדי רשלנות חמורה. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה כי אביה של התובעת הינו נהג הסעות מקצועי והיה עליו לדעת כי יש לדווח למשטרה על כל תאונה עם נפגעים.

32. לגופו של עניין טוען ב"כ סופרבוס, כי אין כל ערובה כי התובעת נפגעה מקו 6. בהודעתה למשפחתה, למשטרה ולבאת כוחה, ציינה התובעת כי נפגעה על ידי אוטובוס של חברת "אגד". גם בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי זכרה שנפגעה על ידי אוטובוס של אגד.

33. עוד נטען, כי מעצם העובדה שסופרבוס הפעילה קווי אוטובוס בזמנים הרלוונטיים לתביעה, לא ניתן להסיק כי היה זה אוטובוס של סופרבוס אשר פגע בתובעת. באשר, קווי האוטובוס שהפעילה סופרבוס לא היו הקווים היחידים שנעו בבסיס צריפין, ולא בכדי התובעת לא צרפה אסמכתא כי אלו היו הקווים היחידים שפעלו בבסיס. ב"כ סופרבוס מפנה לעדות הגב' כרמלה גבעוני העובדת "אגד", אשר ציינה כי ייתכן שהיו קווים פרטיים בבסיס וכי הבירור שערכה באגד נגע רק לקו 6. לטענתו, אין לקבל את טענת התובעת כי באומרה "אגד" התכוונה לתאר אוטובוס באופן כללי.

34. לטענת ב"כ סופרבוס, בניגוד לטענת התובעת כי הגב' קוז'נסקי הינה עדה אובייקטיבית אשר אין לה כל קשר לתובעת, התברר כי העדה דיברה עם התובעת בטלפון שנה לפני מועד ההוכחות, והיא ידעה בדיוק לשם מה הובאה להעיד. לדבריו הגב' קוז'נסקי, לא ידעה לתת תיאור ויזואלי של האוטובוס אשר ניתן להשליך ממנו על מידת מעורבותה של סופרבוס.

35. בסיכומו של דבר נטען כי, הייתה זו חובתה של התובעת לברר בסמוך לתאונה את זהות הרכב הפוגע, ומשלא עשתה כן חובת הפיצוי היא על קרנית.

36. בהתייחס לשאלת הנזק נטען כי נכותה של התובעת כתוצאה מהתאונה הינה מזערית וללא כל השפעה תפקודית.

טענות קרנית

37. ב"כ קרנית מדגיש את ההסכמות אליהן הגיעו הנתבעות לפיהן ככל שייקבע כי האוטובוס המעורב היה של סופרבוס, יודו הראל ואבנר בכיסוי הביטוחי, אף שזהות הנהג אינה ידועה.

38. לטענת ב"כ קרנית, עדותן של התובעת ושל הגב' קוז'נסקי אינן מותירות מקום לספק, כי האוטובוס המעורב היה אוטובוס שפעל בקו הפנימי שהפעילה סופרבוס בצריפין, היינו קו 6 או 6 א'. אמנם בהודעתה במשטרה ובתחילת הליך הבירור התייחסה התובעת לאוטובוס "אגד", אולם כוונתה הייתה לקו הפנימי מספר 6 א' והיא ציינה "אגד" בתור כינוי לאוטובוסים באופן כללי.

39. לפיכך, באם ייקבע כי האוטובוס המעורב הינו קו זה, בהתבסס על ההסכמות שלעיל, יש להשית את חובת הפיצוי על סופרבוס ושתי המבטחות ודין התביעה כנגד קרנית להידחות.

40. בשאלת גובה הנזק מצטרפת קרנית לסיכומי סופרבוס.

41. ב"כ קרנית מוסיף וטוען כי יש לחייב את התובעת ו/או את סופרבוס בהוצאות שנגרמו לקרנית בהליך. לדבריו, לפתחה של התובעת רובץ אשם לא מבוטל באשר התובעת ואביה אשר הינו נהג הסעות במקצועו, לא עשו דבר לשם בירור פרטי האוטובוס המעורב ונהגו, התובעת התלוננה במשטרה על התאונה רק 16 חודשים לאחריה, ופנתה לקרנית רק שנתיים וחצי לאחריה. יחד עם זאת נטען כי גם סופרבוס ושתי המבטחות הראל ואבנר התנהלו שלא כדין – לאחר שהובהר כי התובעת נפגעה מקו 6 או 6 א' בצריפין הן הוסיפו להתכחש לחבותן.

דיון

42. בענייננו, למעשה הנתבעות אינן טוענות כי התובעת לא נפגעה באירוע המהווה תאונת דרכים, המתואר בתביעתה. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת זהות האוטובוס ממנו נפגעה.

43. בהתבסס על הסכמת הנתבעות, אין חולק כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה הפעילה סופרבוס את קווי האוטובוס הפנימיים בבסיס צריפין – קווים מס' 6 ו-6 א' (להלן: "6").

44. לאחר שעברתי על טענות הצדדים וראיותיהם הגעתי לכלל מסקנה כי הוכח בפניי שהתובעת נפגעה מאוטובוס השייך לקו 6 אותו הפעילה סופרבוס. ואפרט דבריי.

45. התובעת העידה בחקירתה כי המתינה בתחנת קו 6 ולאחר שהאוטובוס הגיע לתחנה עלתה עליו ובו אירעה ההתרחשות נשוא התביעה. התובעת גם העידה כי נכון למועד התאונה היה זהו קו האוטובוס היחיד בתוך צריפין. ראה עדות התובעת בעמ' 14 לפרוטוקול:

"עמדנו בתחנת אוטובוס. יש שם שלט צהוב כמו כל תחנה רגילה. את אומרת לי שבדו"ח הפציעה שלי, יומיים לאחר התאונה, ידעת לציין את מספר האוטובוס שחיכית לו. שכן כתוב: "חיכיתי לאוטובוס הפנימי 6 א'", ואני משיבה לך שזה האוטובוס היחיד שמסתובב בתוך צריפין בין כל הבסיסים. ידעתי שזה המספר כי זה האוטובוס היחיד שמסתובב שם, 6 או 6א'. אין שם אוטובוס רגיל של אזרחים אלא רק של חיילים."

46. באופן דומה העידה גם הגב' קוז'נסקי, בעמ' 24 ו-25 לפרוטוקול:

"עמדנו בתחנת האוטובוס. גם באותו יום צילמתי שם, בין היתר צילמתי כמה חברות והבאתי את התמונה ואני יכולה להציגה לביהמ"ש. אני מסמנת אותי (X0) ואת הילה (Y0) לאוטובוס בצריפין יש קו אחד שהוא 6 ו-6 א' ושניהם אותו מסלול. הוא עושה סבב."

ראה גם עדותה בעמ' 27 ו-28 לפרוטוקול:

"ש. בצריפין, שירתת הרבה שנים?

ת. הגעתי לשם די הרבה, הייתי קצינת קישור.

ש. היה גם מצב שעלית על אוטובוסים אחרים?

ת. מאיזה בחינה?

ש. אוטובוסים של הצבא?

ת. אין אוטובוסים של הצבא, או אחרים בצריפין. יש רק את קו 6.

ש. את ראית שהאוטובוס שהילה עלתה עליו היה קו 6 ?

ת. כן.

ש. איפה ראית?

ת. למעלה. בחזית של האוטובוס.

ש. ראית אותו מגיע?

ת. כן, הוא מגיע מכיוון שער ראשון.

ש. עוצר בתחנה ועליו הילה ניסתה לעלות?

ת. כן.

ש. כשראית מה קרה להילה, אף אחד לא חשב לרשום את מס' האוטובוס.

ת. אף אחד לא חשב על זה, באותו רגע לא חושבים על זה אלא אם הילה בסדר. מדובר באוטובוס פנימי. מן הסתם ניחשנו שהצבא די יודע מי האוטובוס." [ההדגשות שלי, ח.ו.ו]

47. יצוין כי הן התובעת והן הגב' קוז'נסקי עשו עליי רושם אמין. שתיהן ציינו כי לא שמרו על קשר מאז האירוע נשוא התביעה, והעובדה כי הגב' קוז'נסקי הובאה לעדות רק לאחר שהתבקש נגדה צו הבאה, מעידה כי אינה בעלת אינטרס כלשהו המיועד לשרת את התובעת. בעובדה כי התובעת ציינה בעדותה כי שנה לפני חקירתה (היינו שנה וחצי לפני חקירת הגב' קוז'נסקי) הודיעה לה כי תבקש ממנה להעיד עבורה במשפט, אין כדי לבסס חשד לקשר בין שתי הבנות, מעבר למתן העדות.

48. תיאור התאונה מפיה של הגב' קוז'נסקי תואם לזה של התובעת. גם התובעת וגם הגב' קוז'ינסקי העידו כי האוטובוס היה עמוס בחיילים, כי בעת שנפגעה נותרה התובעת עם חצי גוף בפנים וחצי גוף בחוץ, וכי בעודה לכודה הנהג המשיך לנסוע מספר מטרים בטרם עצר. ראה עדות התובעת בעמ' 12 לפרוטוקול:

"אתה שואל אם עמדתי מול הנהג והוא סגר עלי את הדלת, ואני משיבה לך שכן. ביני לבינו היו חיילים והיו גם אחרי. הייתי על האוטובוס. והוא סגר את הדלת ונסע קצת. ואז כנראה באופן אוטומטי הדלת נפתחה, כי היד שלי נשארה בפתח הדלתות. אתה שואל אם אני הייתי על האוטובוס כאשר ידי עדיין מצויה אחורה, ואני משיבה לך שכן. משהו כזה. היד שנפגעה החיתה [צ.ל. – "הייתה" ח.ו.ו] בפנים והיד השנייה הייתה בחוץ... הוא גם נסע קצת."

והשווה לעדות הגב' קוז'נסקי בעמ' 27 לפרוטוקול:

"כשאת צעקת לו לעצור, באיזה מרחק הוא היה ממך?

ת. הוא לא נסע הרבה, מטר או שניים. צעקנו לו לעצור איך שהוא התחיל לנסוע. אנשים ישר קלטו את האירוע והתחילו לצעוק. גם אנשים בתוך האוטובוס צעקו לו שיעצור.

ש. היא עמדה על המדרגה?

ת. היא נתפסה גם עם היד, חצי בפנים וחצי בחוץ."

49. כך גם שתיהן ציינו באופן דומה פרטים שוליים אשר הינם לכאורה חסרי חשיבות, אך יש בהם כדי להוות אותות אמת. כך למשל, ציינו גם התובעת וגם הגב' קוז'נסקי כי זו האחרונה שימשה כחניכה תורנית בקורס. ראה עדות התובעת בעמ' 11 לפרוטוקול:

"אתה שואל אם אני זוכרת שמות של חיילים שהיו איתי בקורס, אני עונה שאני לא יכולה לאמור שמות ספציפיים. אני יודעת שבנות מהקורס שלי היו, כי יצאנו ביחד. קארין קוז'נסקי הייתה איתי. היא הייתה האחראית בקורס, היא הייתה חניכה תורנית.

והשווה לעדות הגב' קוז'נסקי בעמ' 27-26 לפרוטוקול:

"הייתי חניכה תורנית 4 שבועות והיכרתי כל אחת מהבנות באופן פרטני.

ש. היית חברה שלה?

ת. לא.

ש. אז איך היא זכרה דווקא אותך?

ת. לא שמרנו על שום קשר ומאותו היום לא ראיתי אותה."

50. חיזוק משמעותי למסקנתי כי האוטובוס נשוא התביעה הינו קו 6, ניתן למצוא בדו"ח פציעה אשר מילאה התובעת ביום 18.08.2002, כלומר יומיים בלבד לאחר התאונה. בדו"ח ציינה:

"בתאריך 16.8 ביום שישי בסביבות 9 בבוקר יצאנו אני וכל קורס קישור וגיוס הביתה. חיכינו בתחנה לאוטובוס הפנימי 6 א' בצריפין. בסביבות 9 וחצי הגיע האוטובוס, האוטובוס היה עמוס וגם התחנה. עליתי לאוטובוס למדרגה הראשונה והנהג סגר עלי את הדלת ואני נזרקתי החוצה והיד שלי נתלשה מהמקום ועפתי לאחור על המדרכה."

51. הגב' תורג'מן אשר העידה מטעם סופרבוס, ציינה כי החברה אכן מפעילה קווים פנימיים בתוך צריפין. ראה דבריה בעמ' 16 לפרוטוקול:

"היום אני משמשת כמנהלת משאבי אנוש של חב' סופרבוס. זו חברה לתחבורה ציבורית שזכתה בהפרטת הקווים במסגרת הרפורמה בתחבורה הציבורית. אנחנו מפעילים קווים באזור רמלה, לוד, שוהם, מודיעין עילית, ראשל"צ ובין היתר גם קווים פנימיים בתוך צריפין. את שואלת אם אני יודעת מה מספרי הקווים שאנחנו מפעילים בצריפין, ואני משיבה לך שאת קו 6 ולאחרונה, מלפני שנתיים, את קו 156."

52. באם רצתה סופרבוס לבסס את טענתה כי בהעדר פרטי האוטובוס והנהג הפוגע לא ניתן לקבל את גרסת התביעה לפיה התובעת נפגעה מקו 6 דווקא, באשר בתוך בסיס צריפין נוסעים גם קווים אחרים, היה עליה להמציא אסמתכא כלשהי לקיומם של קווים אחרים. הימנעותה מהבאת ראיה פועלת לרעתה. לעניין הימנעות מהבאת ראיה ראה: כב' הש' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד-2003 עמ' 1648.ו וכן ע"א 293/90, פיליפ גרינהולץ ואח' נ' יעקב מרמלשטיין, תק-על 94 (4), 82, עמ' 88.

משסופרבוס לא עשתה כן טענתה זו נותרה טענה בעלמא.

53. איני רואה מקום לייחס חשיבות לעובדה כי תחילה כינתה התובעת את האוטובוס ממנו נפגעה "אוטובוס אגד". שוכנעתי כי עד לבירור שערכה שלוש שנים לאחר התאונה, סברה התובעת בטעות ובתום לב, כי מדובר באוטובוס של חברת אגד. לפיכך תחילה פנתה לחברת אגד וזו השיבה כי חברת סופרבוס היא שהפעילה את הקו בעת התאונה. ראה עדות התובעת בעמ' 11 לפרוטוקול:

"אתה מפנה אותי למכתב עו"ד רובין מ-16 בדצמבר 2004, ואומר לי ששם נרשם שנפגעתי בעת שעליתי על אוטובוס של אגד, ושואל אותי אם זה מידע שאני מסרתי, ואני משיבה לך שכן. אתה שואל על יסוד מה אמרתי לה את זה, ואני משיבה לך שאני זוכרת שהאוטובוסים שהיו שם היו של אגד. אם אתה שואל אם זה מזיכרוני, אז אני משיבה לך שכן. זה מה שזכרתי כשפניתי אליה."

54. סביר בעיניי כי התובעת לא שמה לב כי האוטובוס המעורב אליו עלתה שייך לחברה אחרת והניחה בטעות, ייתכן מתוך הרגל והיכרות עם חברת אגד כי האוטובוס משתייך לחברה זו. ראה דבריה בעמ' 14 לפרוטוקול:

"כשאמרתי לעורכת הדין שלי אוטובוס אגד, התכוונתי לאוטובוס רגיל. את אומרת לי שאת סבורה שכאשר אמרתי אוטובוס אגד, לעורכת הדין, התכוונתי לשם כללי של אוטובוסים. ולא ראיתי שעל האוטובוס כתוב אגד. אני לא יודעת לענות לך.

לשאלת ביהמ"ש: אני במקור מקרית מלאכי, וזה נכון שאצלנו האוטובוסים הם רק של אגד."

55. מה גם, שהעדה מטעם סופרבוס, הגב' תורג'מן, הודתה בעצמה כי לא ניתן להבחין מהי החברה אליה משתייך האוטובוס כאשר הוא עטוי פרסומות. ראה עדותה בעמ' 17 ו-18 לפרוטוקול:

"את שואלת איך אני יכולה לזהות אוטובוס של אגד שיש עליו פרסומות, והשילוט נמצא או מקדימה או מאחורה, והעומד מהצד לא יכול לדעת אם זה אוטובוס של אגד – אם לאו, ואני משיבה לך שנכון אם יש פרסומת, אתה לא יכול לדעת איזה אוטובוס זה, אגד, דן או כל חברה אחרת. היום, גם לנו יש פרסומות."

56. ראה גם תצהירה של הגב' כרמלה גבעוני (סומן ת/1) בו ציינה:

"אני עובדת באגד, מחלקת ביטוח ארצי. נמסר לי ע"י עורכת דין שלהבת רובין כי פנתה ביום 16.12.04 לחברת "הפניקס הישראלי" בדרישה לפיצוי בנוגע לתאונת דרכים שארעה ביום 16.8.02 לגב' הילה מור עת עלתה לאוטובוס פנימי בבסיס הצבאי בצריפין. לאחר בירור שערכתי הודעתי לעו"ד רובין כי החל מיום 6.5.02 הועברו קוים 6 פנימי ו- 6 א שמסלול נסיעתם היתה בבסיס צריפין מתפעול "אגד" לתפעול "סופר בוס".

57. יצוין כי בחקירתה בבית המשפט ציינה הגב' גבעוני כי אין היא יודעת איזה קווים יש לאגד באזור צריפין וכי הבירור שערכה נוגע לקו 6 בלבד. ואולם, משקבעתי כי הוכח שהתובעת נפגעה בעת שעלתה לקו 6 ומשהודתה סופרבוס כי היא המפעילה של הקו במועדים הרלוונטיים לתביעה, ראיתי לקבוע כי חברת סופרבוס היא שחבה בפיצוי התובעת על נזקיה תולדת התאונה.

58. עוד ראיתי להוסיף, כי לא מצאתי סיבה שלא להאמין להסבר התובעת ואביה מדוע דיווחו באיחור על התאונה, על אף היות אבי התובעת נהג הסעות במקצועו. אבי התובעת העיד בפשטות ומדבריו ניכר כי אכן סבר שיש להותיר את הטיפול בעניין בידי הרשויות הצבאיות ו/או לחילופין להמתין עד תום השירות. ראה את דבריו בעמ' 20-19 לפרוטוקול:

"אתה מבקש שאסביר לך, בתי נפגעה בת.ד. ונפצעה, איך זה שאני עם נסיוני, לא פניתי למשטרה, ולא עשיתי כל בירור בכדי לזהות את הנהג. ואני משיב: ברגע שקיבלתי את ההודעה שהיא נפגעה, הלכתי לביה"ח לבדוק מה קרה. אמרו לי שהיא נפגעה בתאונת אוטובוס. אם ביהמ"ש מסביר לי את השאלה, אני משיב שבאופן כללי הודעתי לצבא, לר"מ 2 על התאונה, ואני ידעתי שהצבא מטפל בזה. כי היא חיילת והיא בצבא. אתה שואל, האם לא עקבתי אחר הבירורים והטיפולים בצבא בעניין זה. אני משיב שהייתי בצבא וביררתי וענו לי שזה מטופל. באה ק. נפגעים אלינו הביתה וביקרה. שאלנו אותה מה עושים, והיא אמרה שכאשר התובעת תסיים את שירות החובה, אז נוכל לטפל בזה, או לתבוע את משרד הביטחון או את האוטובוס שפגע בה."

59. גם אם יש טעם בטענת הנתבעות כי היה מוטל על התובעת לברר בסמוך לאחר התאונה את פרטי האוטובוס הפוגע ולא להמתין שלוש שנים, שוכנעתי כי התובעת אכן נפגעה כפי המתואר בתביעה, בעת שניסתה לעלות על קו 6 בבסיס צריפין. בעובדה שהשתהתה בבירור פרטי האוטובוס אין כדי לאיין את זכותה לקבל פיצוי מכוח חוק הפיצויים, אשר אינו מביא בחשבון רשלנות תורמת מצד הנפגע.

60. משהגעתי למסקנתי זו מתייתר הצורך לדון בשאר הטענות הנוגעות לחבות, ואני קובעת כי הנתבעות 1, 2 ו-4 יישאו בפיצוי התובעת. משכך דין התביעה כנגד קרנית להידחות.

61. כעת יש להוסיף ולדון בשאלת גובה הנזק.

הפגיעה והנכות הרפואית

62. ממקום התאונה פונתה התובעת לבית החולים אסף הרופא, שם אובחנה פריקה קדמית של כתף ימין. התובעת טופלה באמצעות שחזור סגור וקיבוע באמצעות מתלה.

63. לאחר האירוע נשוא התביעה, ביום 18.03.2004, עברה התובעת פריקה חוזרת של כתף ימין. לדבריה ביום 26.01.2006 סבלה שוב מפריקה של הכתף, בעת שהושיטה את ידה כדי להרים שמיכה.

64. כאן המקום לציין כי עוד טרם לתאונה נשוא התביעה, ביום 12.11.1999, עברה התובעת אירוע פריקה של כתף ימין, בהיותה בת 15. לטענתה לאחר אירוע הפריקה הראשון לא סבלה מכל הגבלה גופנית ואף התגייסה לצבא בפרופיל 97.

65. לשם הערכת פגיעתה האורטופדית כתוצאה מהתאונה, מונה ד"ר משה פריטש פרי. בבדיקת התובעת מצא המומחה הגבלה סובייקטיבית בהרמה סופית של הכתף עקב פחד מכאב. המומחה קבע כי לתובעת 20% נכות צמיתה לפי סעיף 41 (1) לתקנות המל"ל, המתייחס לנקיעה חוזרת של הכתף והכרח להיזהר מתנועות מעל גובה השכם.

66. עם זאת, קבע המומחה כי לפריקת הכתף הראשונה אשר ארעה עובר לתאונה יש משמעות מכרעת בהתהוות אי יציבות הכתף, ולפיכך ראה המומחה לנכות מחצית מן הנכות בשל מצבה הרפואי הקודם. מכאן שהנכות תולדת התאונה נשוא התביעה עומדת על 10%. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה.

67. ב"כ התובעת טוענת בסיכומיה, כי יש להחיל בענייננו את עקרון ה"גולגולת הדקה", לפיו גם אם התובעת סבלה מפריקת כתף עובר לאירוע נשוא התביעה, על המזיק לשאת במלוא התוצאות הנובעות מחולשתו של הניזוק. לפיכך נטען כי יש לייחס לתאונה 20% נכות צמיתה.

68. מנגד, טוען ב"כ סופרבוס כי מומחה ביהמ"ש קבע שלפריקה הראשונה אשר ארעה עובר לתאונה, משמעות קריטית ביותר שכן על פי רוב פריקה אחת גוררת פריקות חוזרות. מכאן שיש לייחס את מלוא הנכות למצבה הרפואי של התובעת עובר לאירוע נשוא התביעה, ולכל היותר יש לחלק את שיעור הנכות בין ארבעת אירועי הפריקה ולייחס לתאונה 5% בלבד.

69. איני רואה מקום לקבל את טענת ב"כ התובעת כי יש להחיל את דוקטרינת הגולגולת הדקה. עקרון הגולגולת הדקה קובע כי המזיק חייב לקבל את הניזוק כפי שהוא ולפצותו בגין כל נזק שנוצר בשל שילוב מעשה העוולה עם נתוניו המיוחדים. עקרון זה חל במקרים בהם קיים בניזוק פגם סמוי המעצים את תוצאות האירוע המזיק ואינו חל במקרה של החמרת מצב קיים. לעניין זה יפים דברי כב' השופט שפירא בת"א (מחוזי י-ם) 5227/03, נתי ניסים נ' שוויקי סמעאן וקרנית, (פורסם באתר נבו ביום 08.01.2009):

"אין לעשות שימוש בעקרון הגולגולת הדקה מקום בו מדובר בהחמרה של מצב ידוע. עקרון זה שמור למצב בו מדובר בפגם חבוי הגורם להעצמת תוצאות הפגיעה... על מהותו המדויקת של העקרון עמד השופט אילון בע"א 785/80 עיריית פתח תקווה נ' צרפתי ואח' (וערעור שכנגד), פ"ד לח(3),39, 43:

"עקרון הגולגולת הדקה משמעותו שכאשר נגרם מעשה נזק, אחראי המזיק על שיעור הנזק שנגרם כתוצאה ממעשה הנזק, אף אם שיעור זה עולה במידתו על מה שהיה צפוי מראש, וזאת התוצאה מ'גולגלתו הדקה' של הנזק". (ההדגשות במקור ד.ל.) והרי במקרה שלנו תנאי העבודה המאובקים במפעל לא גרמו להתפרצות האסטמה, אלא להחמרתה וההחמרה - היתה כמידת הצפוי מתנאי עבודה כאלו. הווה אומר: אין זה מקרה שבו חורג הדין מעקרון הצפיות הנוהג בדיני בנזיקין; ה"מעשה" כאן הוא תנאי העבודה הבלתי נאותים. וה"נזק" הוא ההחמרה במחלה (שהיתה ידועה לכתחילה לעובד עצמו, לרופאיו ואולי אף למעבידיו). ה"נזק", לפיכך, אינו חורג בשיעורו מן הצפוי על פי המעשה וממילא אין מקום להפעלת עקרון הגולגולת הדקה..." יוצא אפוא, כי כאשר מדובר בפגם אשר היה גלוי והתאונה רק החמירה אותו, הרי שאין להחיל את עקרון הגולגולת הדקה."

70. יוצא אפוא, כי כאשר מדובר בפגם אשר היה קיים וידוע והתאונה תרמה להחמרתו, הרי שאין להחיל את עקרון הגולגולת הדקה. משקבע מומחה ביהמ"ש כי לפריקה הראשונה משמעות מכרעת בהתהוות אי יציבות הכתף, הרי שבעת התאונה הייתה התובעת בעלת מצב קיים, אותו החמירה התאונה.

71. כך גם איני מקבלת את טענת ב"כ סופרבוס כי יש לחלק את נכותה של התובעת במספר הפעמים בהן פרקה את הכתף. המומחה לא ראה לקבוע זאת והתייחסותו לכך ע"י ב"כ "סופר בוס" לא נדרשה. על כן ראיתי לקבל קביעתו של המומחה כי יש לייחס מחצית מנכותה הנוכחית למצבה עובר לתאונה, לפיכך שיעור הנכות הרפואית של התובעת תולדת התאונה עומדת על 10%.

הנכות התפקודית

72. לטענת ב"כ התובעת נכותה התפקודית עולה על נכותה הרפואית ועומדת על 30% לכל הפחות, שכן כתוצאה מהתאונה התובעת נדרשת להיזהר בשימוש בידה לבל תיגרם לה פריקה נוספת, הכרוכה בכאבים עזים. היא מוסיפה כי לאחר שחרורה מצה"ל הופנתה לעבוד במספר עבודות אולם לא יכלה לעבוד בהן בשל מוגבלותה בכתף. התובעת העידה כי לאחר התאונה אינה מסוגלת לסייע להוריה בעבודות משק הבית כשם שעשתה לפני התאונה.

73. מנגד, טוען ב"כ הנתבעת, כי מדובר בנכות מזערית ללא השפעה תפקודית, הוא מציין כי במקצוע ההוראה בו מתעתדת התובעת לעסוק, לא תידרש לכל מאמץ גופני אשר עשוי להעמידה בסיכון.

74. בעת התאונה הייתה התובעת חיילת בצה"ל. לאחר שחרורה לא עבדה (לטענתה דחתה הצעות עבודה במפעלים בשל לימודיה ובשל אי היכולת להרים את ידה) ובעת שמיעת ההוכחות הייתה סטודנטית להוראת תנ"ך.

75. גם אם מקובלת עליי עדותה של התובעת כי בעקבות התאונה היא נדרשה לזהירות יתר בשימוש בידה ופחת היקף תרומתה למשק הבית, ראיתי לקבוע כי נכותה התפקודית אינה עולה על נכותה הרפואית לתובעת אין כל בעיה בכיבוד הרצפות הכנסת כבסים למכונת כביסה ותלייתם, שטיפת כלים, גיהוץ, בישול וכו'. לתובעת קושי בפעולות שדורשות הרמת היד מעל גובה הכתף או תנועות סיבוביות וחזקות שמערבות את הכתף. גם בעבודתה העתידית כמורה איני סבורה ששיעור פגיעתה יעלה על שיעור נכותה הרפואית ויש לשער שאף ייפול ממנו. מאחר ועסקינן בנכות נמוכה, נראה כי נכון יהיה לערוך חישוב גלובלי של הפיצוי ואין טעם בקביעת אחוז נכות תפקודית מוגדר.

76. כך גם ברור שבהעדר נתוני שכר ונוכח גילה בעת התאונה, יש להביא בחשבון שיעור השתכרות בעתיד בהתאם לשכר הממוצע במשק. לעניין זה ראה דבריו של המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין, בע"א 9980/06 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' עיריית ירושלים ואח', (פורסם באתר נבו ביום 26.1.09), בכל הנוגע לשכרם של קטינים שטרם השתלבו במעגל העבודה. בענייננו נראה לי כי בהיות התובעת חיילת בת 18 בעת התאונה אשר טרם נכנסה למעגל העבודה, טרם רכשה מקצוע וטרם מימשה את פוטנציאל השתכרותה יש להתייחס אליה באופן דומה.

77. במקביל יהא צורך להביא בחשבון את העובדה שלא כל נכותה הינה תולדת התאונה.

דיון בראשי הנזק

הפסדי השתכרות בעבר

78. לטענת ב"כ התובעת עם סיום שירותה הצבאי ניסתה למצוא עבודה, אולם כל העבודות שהוצעו לה במסגרת "עבודה מועדפת" לחיילים משוחררים, היו עבודות פיזיות שלא יכלה לבצע. היא מוסיפה כי בלשכת העבודה לא הוצעו לה עבודות פקידותיות, ובלאו הכי גם עבודה פקידותית כרוכה בסיכון, שהרי אחת מפריקות הכתף ארעה לה בעת שניסתה להרים קלסר. לטענתה יש לחשב הפסד שכר מלא מעת שחרורה מצה"ל בחודש 07/2004 ועד תחילת לימודיה באוניברסיטה בחודש 11/2005, לפי שכר חייל משוחרר בגובה 4,000 ₪ לחודש. עם תחילת לימודיה הייתה עובדת ומשתכרת שכר סטודנט בגובה שכר מינימום לפחות 3,850 ₪. מבוקש בראש נזק זה סך של 138,600 ₪.

79. מנגד טוען ב"כ הנתבעות כי אין לקבל טענת התובעת כי לא מצאה עבודה בשל מגבלותיה כתוצאה מהתאונה. מחוות דעת המומחה אין ללמוד על מגבלה מיוחדת המונעת מהתובעת מלהשתלב במקצועות שאינם כרוכים במאמץ גופני. לפיכך אין מקום לפסוק כל פיצוי.

80. כאמור התובעת לא עבדה מעת שחרורה מהצבא. איני מקבלת את טענת באת כוחה כי בשל מגבלותיה לא יכלה לעבוד בשום עבודה. התובעת לא הייתה חייבת לעבוד דווקא ב"עבודה מועדפת" אשר מטבעה הינה פיזית, ואיני מקבלת את הטענה כי אינה מסוגלת גם לכל עבודה פקידותית. יחד עם זאת סביר כי מגבלתה מנעה ממנה מלעבוד בסוג מסוים של עבודות. עוד ראיתי להניח שבעת היותה סטודנטית הייתה עובדת במשרה חלקית ושיעור שכרה לא היה גבוה.

לפיכך ראיתי לפסוק לעבר פיצוי גלובלי ל – 59 חודשים בסך של 20,000 ₪.

הפסדי שכר בעתיד

81. התובעת כיום בת 25 שנים ונותרו לה עוד 42 שנות עבודה עד הגיעה לגיל פרישה. בהביאי בחשבון את העובדה שלתובעת נכות קודמת שאינה תולדת התאונה, את שיעור נכותה ואת גילה במועד התאונה, ראיתי להעמיד את שיעור הפיצוי בראש נזק זה על סך של- 200,000 ₪ כשהוא כולל גם הפסדי פנסיה.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

82. לטענת ב"כ התובעת לאחר התאונה שהתה כחודשיים וחצי בגימלים בבית ומשך כל התקופה נזקקה לעזרה בפעולות היומיום. גם כיום הינה מוגבלת בשימוש ביד ימין ומתקשה לסייע בעבודות משק הבית. אביה העיד כי בשל הצורך להסיעה לטיפולים הפסיד ימי עבודה. מנגד טוען ב"כ הנתבעות כי לא הוכחה עזרה החורגת מן הסביר.

83. סביר בעיניי כי בתקופת ההחלמה לאחר התאונה נזקקה התובעת לעזרה מוגברת, וכן כי פגיעתה מונעת ממנה מלבצע פעולות מסוימות בגינן תזדקק עזרה. על כן ראיתי להעמיד הפיצוי על סך של – 40,000 ₪ לעבר ולעתיד.

הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד

84. לטענת ב"כ התובעת, נזקקה התובעת לטיפולים רפואיים ובכללם פיזיותרפיה, אביה נדרש להסיעה לטיפולים. מנגד טוען ב"כ הנתבעות כי לא הוכחו הוצאות אלה וממילא בהיותה חיילת בעת התאונה כל הוצאותיה כוסו על ידי צה"ל.

85. סביר להניח שבסמוך לתאונה נדרשה התובעת להוצאות נסיעה מוגברות. יחד עם זאת, מאחר ומדובר בתאונה שארעה בהיותה חיילת, סביר כי חלק מן הנסיעות כוסו במסגרת הסדר תחבורה ציבורית חינם לחיילים.

86. בהעדר קבלות על הוצאות בראש נזק זה, ראיתי להעמיד הפיצוי בראש נזק זה לעבר על סך של – 1,500 ₪. איני רואה צורך בפיצוי בגין הוצאות בעתיד.

כאב וסבל

87. לתובעת נקבעו 10% נכות רפואית תולדת התאונה. מכאן שהיא זכאית לפיצוי בסך של 20,614 ₪ בראש נזק זה.

88. סה"כ הנזק עומד על - 282,114 ₪.

סוף דבר

89. ראיתי לקבוע כי הנתבעות 1, 2 ו-4 ישאו בנזקי התובעת תולדת התאונה מיום 16.8.02.

90. ראיתי להעמיד את סכום הפיצויים להם זכאית התובעת בגין פגיעתה בתאונה על סך של – 282,114 ₪.

91. על סכום הפיצוי יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק וכן הוצאות משפט על פי קבלות כשהם נושאות הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן ועד היום.

92. ראיתי לדחות את התביעה כנגד קרנית, הנתבעת 3.

93. הנתבעות 1, 2 ו-4 ישאו בהוצאות קרנית על פי קבלות וכן בשכ"ט עו"ד בסך של - 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

94. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

95. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים בדואר.



פסקי דין נוספים:


תאונת דרכים בעת שירות צבאי - תאונת דרכים חייל/ת

האם נפילת נוסע באוטובוס נחשבת תאונת דרכים? (מעידה בתחבורה ציבורית)

תאונת דרכים - האם מעידת נהג אוטובוס בעת ירידה מהאוטובוס נחשבת לתאונת דרכים?




תגיות: הלכת הגולגולת הדקה,חייל,חיילת,אוטובוס,תאונה,תאונת דרכים,תאונות דרכים,חיילים