נפילה באוטובוס 


האם נפלת באוטובוס תוך כדי נסיעה? האם מעדת בעת עליה לאוטובוס? האם מעדת בעת ירידה מאוטובוס? האם אתה זכאי לפיצויים?

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ'  מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.



האם נפילת נוסע באוטובוס נחשבת תאונת דרכים? (מעידה בתחבורה ציבורית)

להלן סוגייה אשר נידונה בבית משפט השלום בתל אביב בפסק דין שניתן ע"י השופט אבי פורג.

 

פסק דין

מבוא

בפני תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

התובעת, ילידת 10.11.60, גב' אלכסייב ויאולטה (להלן: "התובעת") נפגעה לטענתה בתאונת דרכים ביום 28.7.05 בעת שנסעה באוטובוס של הנתבעת 2 שבו נהג הנתבע 1.

התובעת פנתה למוסד לביטוח לאומי שלא הכיר בתאונה הנטענת כתאונת עבודה.

בבית המשפט התקיימו שתי ישיבות הוכחות בימים 11.5.08 ו – 3.6.08. בפרשת התביעה העידו התובעת, בעלה, מר רומן אלכסייב, גברת זובל זויה וגברת מרינה סקלאר. בפרשת ההגנה העיד הנתבע 1, מר זיתוני.

גדר המחלוקת

המחלוקת בין הצדדים מתייחסת הן לשאלת החבות והן לשאלת הנזק.

בשאלת החבות – הנתבעים חולקים על כך, כי התאונה כפי שמתוארת ע"י התובעת התרחשה באוטובוס של הנתבעת 2. לטענת הנתבעים, התאונה התרחשה במקום אחר, שאינו בידיעת הנתבעים.

בשאלת הנזק – הצדדים חלוקים על היקף הנזק שנגרם לתובעת ובמיוחד לגבי תחום עיסוקה כמורה לפסנתר הנותנת שיעורים פרטיים והנזק שנגרם לה בתחום זה.

דיון

סוגית החבות

בסוגיה זו העידו התובעת והנתבע 1 וכן הוגשו לבית המשפט מסמכים שונים, רפואיים ואחרים.

לאחר ששקלתי את עדויות הצדדים והמסמכים השונים שהוגשו שוכנעתי, כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים בעת שנסעה באוטובוס הנתבעת 2 ביום 28.7.05.

התובעת מסרה את גרסתה לגבי דרך השתלשלות התאונה בהודעתה במשטרה ביום 31.7.05 ובעדותה בבית המשפט.

כבר בהודעה למשטרה, שלושה ימים לאחר התאונה, פירטה התובעת את מספר קו האוטובוס של הנתבעת 2 בו נסעה וכן את מקום התאונה. התובעת העידה כי היא מכירה את הנהג וכן צירפה צילום של הכרטיסייה. התובעת גם זיהתה את הנהג באולם בית המשפט.

בהודעתה במשטרה, מסרה התובעת:

"נסעתי באוטובוס, לאחר שעליתי ומסרתי כרטיס לנהג, הלכתי לתוך האוטובוס, הנהג האיץ בנסיעה, ואז נפלתי ליד הנהג, ... א"כ קמתי, ישבתי, .... באוטובוס. לא פניתי לנהג וגם הנהג לא פנה אלי."

בעדותה בבית המשפט העידה התובעת (פרו' 11.5.08 עמוד 20 שורות 4 ואילך):

"... אני נכנסתי לבפנים באוטובוס, באחד שמתי את כל השקיות ביד ימין ונתתי לו כרטיס שלי...הוא ניקב את זה. באותו רגע שנתתי לו הוא התחיל לנסוע מהר פתאום אז נתתי ככה (מושיטה את היד) וביד שנייה זקיות (כך במקור – א.פ.), והוא נהג עם יד אחת וביד השנייה החזיק כרטיסיה, אני נפלתי אחורה תוך שהוא סגר כבר דלת..."

איני מקבל את טענת הנתבעים לגבי המשקל שיש לתת לשוני לכאורה בין הגרסאות כאמור לעיל. בהודעתה במשטרה, מסרה התובעת, כי הלכה לתוך האוטובוס, אולם מייד בהמשך אותו משפט אמרה, כי נפלה ליד הנהג. לפיכך, ברור, שלא התכוונה בדבריה הנ"ל, כי הלכה בתוך האוטובוס והתרחקה מהנהג בטרם קרות התאונה ואין הבדל של ממש בין גרסתה בהודעה למשטרה לבין עדותה בבית המשפט.

בנוסף, לאחר שמיעת עדותה של התובעת, ברור כי התובעת שהיא עולה חדשה שהשפה העברית אינה שפת אימה אינה מיטיבה להתנסח בשפה העברית וסביר להניח שנתון זה השפיע על התאורים של התרחשות התאונה כפי שנרשמו מפיה.

התנהלותה של התובעת שלא פנתה לנהג מיד לאחר הנפילה הינה סבירה וניסיון החיים מלמד שפעמים רבות אנשים שנפגעים באירועים שונים לא מייחסים חשיבות לפגיעה בשלב ראשון, והיקף חומרתה מתבררת להם בהמשך.

מר זיתוני, הנהג, לא זיהה את התובעת שישבה באולם והעיד בהגינותו, כי אינו זוכר את כל הפרצופים של הנוסעים באוטובוס. לא התרשמתי מהטענה של הנהג מר זיתוני, כי אינו יכול להאיץ את האוטובוס בתחנה הספציפית בה עלתה התובעת לאוטובוס. מר זיתוני לא זכר את הנוסעת ואת האירוע, ואין לקבל טענה כללית שלא ניתן להאיץ במקום מסוים שעה שלא הובאה כל ראיה ולא ברור כלל מה היו הנסיבות ועומסי התנועה בנתיבי הנסיעה השונים בסמוך לאותה תחנת אוטובוס במועד התאונה.

התובעת מסרה במסגרת הודעתה במשטרה העתק של הכרטיסייה שלה ולפי עדות מר זיתוני ניתן לזהות לפי סוג הניקוב את זהות הנהג. לפי עדותו, הוא לא הצליח לזהות את הניקובים בכרטיסיה. העובדה שהתובעת מסרה את פרטי קו האוטובוס בו נסעה וכן את צילום כרטיסיית הניקוב שלה למשטרה, שלושה ימים לאחר התאונה מדברת בעד עצמה. מר זיתוני העיד, בהתייחס למכתב של הנתבעת 2, כי הוא מעריך שהנתבעת 2 ערכה בירור, והגיעה למסקנה שהוא נהג באוטובוס, וזאת לפי שעת התאונה ומיקום התאונה. אופן הבירור הפנימי של הנתבעת 2 לגבי זהות הנהג שנהג באוטובוס אינו מעניינה של התובעת. התובעת מסרה את כל הנתונים בסמוך לאחר התאונה, והנתבעת 2 זיהתה את הנהג כמר זייתוני. איני רואה חשיבות לטענת הנתבעים שהתובעת לא ידעה את שם הנהג מאחר וסביר להניח שמספר רב של נוסעים בתחבורה הציבורית אינם מכירים את שם הנהג כמו בענייננו. במועד עדותו, מר זיתוני לא זכר את האירוע ואת התובעת. גם במועד משלוח הדו"ח על התאונה למחלקת הביטוח, זמן לא רב לאחר מועד התאונה, מר זיתוני לא זכר את התאונה. איני סבור שיש לזקוף את חוסר זכרונו של מר זייתוני לחובת התובעת שמצידה, מסרה את כל הנתונים בזמן אמת ומייד לאחר האירוע.

התובעת בסעיף 7 לתצהירה העידה, כי הנהג ראה שנפלה ואילו מר זיתוני העיד שאינו מזהה את התובעת ובדו"ח ששלח בסמוך לאחר התאונה לא זכר פגיעה או נפילה באוטובוס שלו. לאחר ששמעתי את העדויות, אני מעדיף את עדותה של התובעת בכל הנוגע לדרך התרחשות התאונה.

נכון הדבר כי בשני המסמכים הרפואיים הראשונים מיום 28.7.05 המתייחסים לביקוריה של התובעת אצל ד"ר טימקין ואצל ד"ר לוי יהושע, לא מוזכר הנתון, כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים. כל שנכתב, שהתובעת נחבלה באצבע מספר 3 יד ימין. בהמשך, בתעודת חדר המיון מבית חולים איכילוב בתל אביב מיום 29.7.05 נכתב, כי לדברי התובעת היא נפלה באוטובוס ללא חבלת ראש או אבדן הכרה. אכן, העובדה שבמסמכים הרפואיים מיום 28.7.05 לא מצוין שמדובר בתאונת דרכים או נפילה באוטובוס נזקפת לחובת התובעת. עם זאת, אין במסמכים אלה תיאור של נסיבות אחרות שגרמו לתאונה, כמו נפילה ברחוב או בבית או כל מקום אחר, כפי שטוענים הנתבעים. בנסיבות אלה, כאשר התיאור במסמכים הרפואיים הנ"ל מתייחס רק לפגיעה ולא לדרך בה נגרמה, ובהתחשב בכך שלמחרת מסרה התובעת את גרסתה כי מדובר בתאונת דרכים, כפי שעולה מתעודת חדר מיון מיום 29.7.05, איני סבור שיש בכך להטות את הכף לחובת התובעת באשר לנסיבות התרחשות התאונה.

המצב היה שונה אם היה מתואר במסמכים הרפואיים מיום 28.7.05 אירוע אחר שגרם לפגיעה. משאין כל התייחסות לאירוע שגרם לפגיעה באצבע של התובעת, סביר יותר שהרופאים לא פרטו את האירוע שגרם לפגיעה משיקוליהם, ואין לזקוף לחובת התובעת את העדר הרישום של התאונה במסמכים, ובמיוחד שבאותו זמן סבלה התובעת מכאבים, זמן קצר לאחר התאונה.

איני מקבל את טענת הנתבעים, כי מצבם הכלכלי של התובעת ובעלה משמש מניע לאי אמירת אמת. העובדה שלתובעת ובעלה חובות בהיקף כזה או אחר אינה מעלה או מורידה. אכן, יש מקום לבחון בזהירות עדויות בעלי דין שהם בעלי אינטרס בתוצאות פסק הדין. אולם, אין מקום לאבחן בין מהימנות תובע בעל אמצעים למהימנות תובע דל אמצעים אך ורק בשל השוני במצבם הכלכלי ובהעדר ראיות נוספות ועצמאיות לביסוס הטענה.

לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים ביום 28.7.05, כאשר נפלה באוטובוס הנתבעת 2, וזאת בהסתמך על העדויות והמסמכים השונים ובפרט תעודת חדר מיון מיום 29.7.05 והודעתה של התובעת מיום 31.7.05 שהם מסמכים מזמן אמת המחזקים את גרסתה של התובעת באשר לדרך קרות התאונה.

סוגית הנזק

הנכות הרפואית

בתיק זה מונה ד"ר רינות, מומחה לכירורגיה אורטופדית, לתת חוות דעת רפואית בדבר הנכות הצמיתה והזמנית שנגרמו לתובעת כתוצאה מהתאונה ביום 28.7.05.

בחוות הדעת, בפרק הדיון והמסקנות, קבע המומחה, כי לתובעת נגרם בתאונה שבר משיכה של הגיד המכופף העמוק (FDP) מבסיס הגליל המרוחק באצבע שלוש בכף יד ימין שהיא ידה הדומיננטית של התובעת. המומחה הוסיף וקבע כי לתובעת הגבלה ניכרת בתנועת המפרקים הבין-גליליים באצבע הפגועה, הפחתה בכוח האצבע, והפחתה קלה בתחושה. המומחה קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5%, וכן תקופות אי כושר זמניות של אי כושר מלא (100% נכות) למשך שלושה חודשים, ואי כושר חלקי (25% נכות) למשך 4 חודשים נוספים. המומחה קבע, בין השאר, כי טווחי התנועה של שאר האצבעות בכף היד, שורש היד, המרפק והכתף, מלאים. כמו כן, נותרה לתובעת צלקת ניתוחית עדינה שאינה רגישה למגע ואינה דבוקה לרקמות עמוקות.

הצדדים לא זימנו את מומחה בית המשפט למתן עדות על חוות דעתו.

הנכות התפקודית

לטענת התובעת, נגרמה לה כתוצאה מהתאונה נכות תפקודית הן לגבי עבודתה במחלקת נקניקים וגבינות בסופר והן לגבי עבודתה כמורה לפסנתר הנותנת שיעורים פרטיים לפסנתר. לטענת הנתבעים, לא נגרמה לתובעת כל פגיעה תפקודית ונכותה הרפואית היא זניחה ולא עולה כדי נכות תפקודית.

המומחה שלח מכתב ביום 13.5.07 ובו תשובות לשאלות הבהרה של ב"כ התובעת. במכתבו ענה המומחה לגבי המגבלות התפקודיות של התובעת כדלקמן:

" 1. לאור ממצאי הבדיקה, אינני מקבל את תלונות הנבדקת שאינה מסוגלת כלל לנגינה בפסנתר או כלי אחר, אך אני סבור שהיא מתקשה בכך באופן ניכר.

אני סבור שכתוצאה מהתאונה והנכות נפגמת הן איכות הנגינה והן יכולתה לנגינה ממושכת.

...

3. לדעתי יש בממצאי הבדיקה ביסוס לתלונות הנבדקת בדבר מגבלה באחיזת חפצים והפעולות הדורשות הפעלת כוח, הכל במידה קלה."

במהלך שמיעת הראיות, העידו התובעת ועדים מטעמה לגבי עבודתה של התובעת במהלך השנים לפני התאונה ולאחריה.

התובעת בתצהירה ועדותה מתייחסת להשכלתה ולעבודתה ברוסיה (טרם עלייתה לישראל) ובישראל, כמפורט להלן. התובעת למדה ברוסיה לימודי פסנתר ומוזיקה בבית ספר יסודי, תיכון, ובית ספר גבוה למוזיקה. בהמשך, עבדה בהיכל התרבות, שם העבירה חוג ללימודי פסנתר. לאורך השנים עסקה בתחום המוזיקה וכן נתנה שיעורים פרטיים כמורה לפסנתר בבית. בהקשר זה יצוין, כי התובעת צירפה לתצהירה מסמכים בשפה הרוסית לגבי השכלתה ועבודתה ברוסיה. נוכח התנגדות ב"כ הנתבעים להגשת המוצגים בשפה הרוסית, ניתנה החלטה ביום 11.5.08 כי יש מקום להגשת תרגום של המסמכים מאחר ובית המשפט אינו יכול ללמוד דבר ממסמכים אלה שהם בשפה הרוסית. למרות החלטה זו, לא הוגש תרגום של המסמכים הנ"ל לתיק, ולפיכך אין מקום לתת להם כל משקל. בהמשך תצהירה, מעידה התובעת, כי היא ומשפחתה עלו לארץ בסוף שנת 2000. לפי סעיף 2 לתצהירה, בשנת 2002 פנתה למשרד הקליטה ונרשמה ללימודי מורה למוזיקה לגיל הרך. התובעת צירפה תעודה של המשרד לקליטת עליה מיום 25.2.03, ולפיה היא השתתפה בהשתלמות להוראת מוסיקה וריתמיקה לגיל הרך (בת 64 שעות). עוד העידה התובעת בתצהירה שבשנת 2004 עבדה אצל גב' זויה בגן כמורה למוזיקה ועוזרת גננת. לפי עדותה, היא השתמשה בגן בפסנתר החשמלי שהביאה מביתה (גב' זויה העידה דברים דומים). בחודש יוני 2004 נסגר הגן והתובעת החלה לעבוד בסופר דרך חברת כוח אדם, שם עבדה במועד התאונה. לפי תצהירה, התובעת לימדה במשך השנים, הן בתל-אביב והן בחולון (אליה עברו בשנת 2003), שיעורים פרטיים בנגינת פסנתר. במקביל, המשיכה ללכת עם בעלה להופעות במועדונים ואולמות. לאחר התאונה, שארעה ביום 28.7.05, ניסתה התובעת לחזור ולעבוד בסופר, ללא הצלחה. התובעת העידה בסעיף 8 לתצהירה, כי עקב התאונה והפגיעה באצבע היא הפסיקה לנגן בפסנתר. בסעיף 9 לתצהירה, העידה התובעת כי אחרי יותר משנה, מצאה עבודה כסייעת בגן ילדים בחולון, שם עבדה מאוקטובר 2006 ועד אפריל 2007, בין היתר, בניקיון הגן ובעבודות פיזיות הדורשות הפעלת היד. לפי תצהירה, בחודש מאי 2007 עזבה את העבודה, מאחר ולא יכלה להסתדר עם העבודה הפיזית.

המחלוקת בין הצדדים היא לגבי הפגיעה התפקודית של התובעת בעבודות השונות, וגם לגבי עצם עבודתה כמורה פרטית לפסנתר והפגיעה התפקודית בתחום זה.

הנכות התפקודית והפסדי שכר ואובדן כושר השתכרות של התובעת בעבודתה בסופר ובגני ילדים

מעדויות שנשמעו והראיות שהוגשו, לרבות תלושי השכר, עולה התמונה התעסוקתית הבאה:

התובעת עבדה כמנגנת הנותנת שיעורי מוזיקה לילדים בגן ילדים אצל גברת זובל זויה, במהלך שנת 2004 בין החודשים ינואר עד יוני (סעיף 1 לתצהירה של גברת זויה, עדותה ותלושי השכר שצורפו). התובעת עבדה כמנגנת בגן ובנוסף עזרה בעבודה פיזית בביצוע החלפות לילדים.

בהמשך, עבדה התובעת דרך חברת כוח אדם "לפיד" בסופר במחלקת נקניקים וגבינות. במהלך עבודתה שם, ארעה התאונה ביום 28.7.05. לפי תלושי השכר שהוגשו ע"י התובעת, היא הרוויחה בחודש יוני 2005 סך של 3787 ₪ ובחודש יולי 2005 סך של 3007 ₪. בחודש אוגוסט 2005 שולם לתובעת סך של 735 ₪ בגין דמי חופשה ומחלה. ביום 29.8.05 קיבלה מכתב הפסקת עבודה החל מיום 4.9.05, עקב קיצוצים במערך העבודה.

התובעת לא עבדה תקופה מסוימת, ובחודש דצמבר 2005 עבדה פעם נוספת בסופר לתקופה של כחודש, והרוויחה סך של 2742 ₪.

בהמשך עבדה התובעת בגן נטקה, שם עבדה מנובמבר 2006 עד אפריל 2007, כאשר על פי תלושי השכר, נע שכרה לאורך תקופת העבודה בגן כדלקמן:

בחודש נובמבר 2006 סך של 2552 ₪, בחודש דצמבר 2006 סך של 2079 ₪, בחודש ינואר 2007 סך של 4121 ₪, בחודש פברואר 2007 סך של 3618 ₪, בחודש מרץ 2007 סך של 2899 ₪ ובחודש אפריל 2007 סך של 2275 ₪.

במסגרת עבודתה בגן נטקה, ביצעה התובעת גם עבודות ניקיון וגם טיפול, ולא עסקה בתחום המוזיקה ( פרו' 11.5.08 עמוד 22).

לפי עדותה של התובעת, החל מחודש יולי 2007 ונכון למועד עדותה (ביום 11.5.08) היא עובדת במשרה חלקית עם קשישים, בעבר הרוויחה 2000 ₪ מטיפול בשני קשישים ונכון למועד עדותה הרוויחה שכר חודשי של כ – 1000 ₪.

אני סבור שהתובעת ובעלה האדירו את הקשיים של התובעת בעבודתה בסופר ובגני ילדים, שאכן קיימים, אם כי לטעמי, לא בהיקף שנטען על ידי התובעת ובעלה. הא ראיה, שלאחר התאונה, התובעת עבדה תקופה ממושכת בגן נטקה, שם ביצעה עבודות טיפול וניקיון. אם אכן התובעת לא הייתה מסוגלת להתמודד עם עבודות ניקיון, איני סבור שהייתה מצליחה לעבוד פרק זמן כה ממושך בגן נטקה. בנוסף, מתלושי השכר כפי שפורטו לעיל, עולה כי התובעת הגדילה את היקף משרתה בגן בחודשים ינואר, פברואר ומרץ 2007, יחסית להיקף המשרה שעבדה בחודשים נובמבר ודצמבר 2006 (ראה העמודה תחת הכותרת "כמות" בתלושי המשכורת).

אכן, לפי חוות דעת המומחה והתשובות לשאלות ההבהרה, לתובעת קיים קושי בהפעלת אצבע 3 ביד ימין שהיא היד הדומיננטית שלה, וקיימת לה מגבלה קלה באחיזת חפצים ובפעולות הדורשות הפעלת כוח. עם זאת, בהתחשב בנתוני התעסוקה של התובעת לאחר התאונה, כפי שפורט לעיל, ואף שהיו תקופות לא מבוטלות לאחר התאונה שלא עבדה כלל, ולמרות שמדובר בעבודות פיזיות, אני סבור כי שיעור הנכות התפקודית של התובעת לגבי העבודות שעבדה בסופר ובגן, בעבר ובעתיד, הוא כשיעור נכותה הרפואית.

הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בגין הפסדי שכר מלאים לעבר עבור שלושה חודשים ראשונים לאחר התאונה בהם על פי חוות הדעת, התובעת הייתה במצב של אי כושר מלא. אומנם, במכתב הפסקת העבודה מיום 29.8.05 צוין, כי עבודתה של התובעת הופסקה עקב קיצוצים במערך העבודה, אולם איני סבור שיש לקבל את הכתוב במכתב כפשוטו. אין לשכוח שהתובעת עבדה בחברת כוח אדם ובאותו מועד הייתה בתקופת אי כושר מלא לאחר תאונת דרכים, וסביר להניח שעבודתה של התובעת הופסקה, לכל הפחות, גם על רקע זה. כך או כך, עובד שנפגע ונמצא בתקופת אי כושר מלא, ובמהלך תקופה זו מופסקת עבודתו אצל המעביד, אין זה סביר כי יצליח להשתלב בעבודה אחרת במהלך התקופה בה נקבע לו אי כושר מלא וזאת בגלל התאונה. עם זאת, נוכח המכתב הנ"ל, התובעת זכאית לפיצוי בסך 5% בלבד החל מתום תקופת אי הכושר המלא ואין מקום לפסוק לה פיצוי בשיעור 25% (בשעור הנכות הרפואית שנקבעה לה) בגין שלושה חודשים נוספים לאחר תום התקופה של אי כושר מלא.

הפסדי השכר לעבר של התובעת יחושבו לפי משכורת בסך של 3786 ₪, משכורת חודש יוני 2005, החודש האחרון לפני החודש בו ארעה התאונה.

הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 11,358 ₪ בגין שלושה חודשים של תקופת אי כושר מלא לאחר התאונה בצרוף ה"ה וריבית ממחצית התקופה ולפי חישוב אריתמטי מדובר בסך של 13,855 ש"ח.

עוד ישלמו הנתבעים לתובעת הפסדי שכר לעבר (למעט עבור חודש 1/07 בו קיבלה שכר גבוה יותר) בשיעור של 5% וזאת החל מתום שלושת החודשים הראשונים שבהם היתה באי כושר מלא. הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 6,650 ₪ בגין הפסדי שכר לעבר עבור התקופה בין חודש 11/05 לחודש 10/08 בצרוף ה"ה וריבית ממחצית התקופה ולפי חישוב אריתמטי מדובר בסך של 7,560 ש"ח.

בנוסף, ובהתחשב בנתונים לעיל, הנתבעים ישלמו לתובעת בגין אובדן השתכרות לעתיד במקומות עבודה כגון הסופר והגנים סכום גלובלי בסך של 33,000 ₪.

הפגיעה התפקודית והפסדי שכר ואובדן כושר השתכרות של התובעת כמורה פרטית לשיעורי פסנתר

בין הצדדים קיימת מחלוקת הן לגבי הכשרתה, לימודיה ועיסוקה בעבר של התובעת בתחום המוזיקה והפסנתר, והן לגבי עיסוקה בתחום זה בישראל.

ללא קשר למחלוקת בין הצדדים, ברור כי התובעת לא עסקה במתן שיעורים פרטיים לפסנתר כמקור פרנסה עיקרי, שהרי אם זה היה מצב הדברים, והתובעת הייתה מצליחה לרכוש חוג תלמידים רחב, סביר להניח שהייתה מתמקדת בתחום זה ולא הייתה עובדת בגן ילדים ובמחלקת נקניקים וגבינות בסופר. לאור הדברים הנ"ל, קשה גם לקבל את הטענה שהתובעת הייתה מפתחת את חוג תלמידיה במשך השנים בהמשך להתערותה בישראל. לפי עדות התובעת עולה, כי למדו אצלה מספר תלמידים משך מספר שנים, כך שהסבירות שחוג התלמידים שמנה שלושה עד ארבעה תלמידים לאורך מספר שנים ולא מעבר לכך, לפי עדות התובעת עצמה, היה מתרחב, היא נמוכה.

עם זאת, בין אם לתובעת רקע מקצועי ותעסוקתי והשכלה פורמלית בתחום המוזיקה והפסנתר ובין אם לאו (לפי טענת הנתבעים), ככל שהתובעת התפרנסה מעיסוק זה, וככל שנגרמה לה פגיעה תפקודית בתחום של מתן שיעורי פסנתר, זכאית התובעת לפיצוי בגין כך.

בסוגית השיעורים הפרטיים לפסנתר שנתנה התובעת, העידו התובעת, בעלה, וגברת סקלאר.

נטל השכנוע המוטל על התובעת להוכחת תביעתה בגין רכיב זה מוגבר מאחר ומדובר בהכנסה שלא דווחה.

התובעת ובעלה העידו על שלושה ארבעה תלמידים שרובם קיבלו שיעור פרטי אחד בשבוע, שבגינו שילמו לתובעת סך של 80 עד 90 ₪. התובעת לא הציגה כל ראיה או מסמך ולא הביאה עדים נוספים למעט גברת סקלאר, בכל הנוגע לזהות התלמידים, מספרם, הסכומים ששולמו לה, משך תקופות הלימוד, תכיפות ומספר השיעורים הפרטיים שקיבלו מהתובעת וכיו"ב. גב' זויה העידה לגבי התקופה (הלא ארוכה) שבמהלכה התובעת עבדה בגן אצלה, כי האורגנית של התובעת היתה עומדת קבוע בגן ונלקחה מהגן על ידי התובעת לפי צרכיה.

לזכותה של התובעת עומדת עדותה של גב' סקלאר שהותירה רושם מהימן. האחרונה העידה, כי אינה חברה של התובעת וכי בנה למד שיעורי פסנתר פעמים בשבוע אצל התובעת בביתה, וזאת במהלך תקופה של למעלה משנה, עד למועד התאונה. עדותה היתה מהימנה, ושוכנעתי כי בנה של גב' סקלאר אכן למד שיעורי פסנתר במסגרת פרטית אצל התובעת בהיקף של עד 8 שיעורים פרטיים בחודש. עוד שוכנעתי מעדותה, כי התובעת הודיעה לבנה של גברת סקלאר שאינה יכולה להמשיך ללמד אותו, נוכח הפגיעה שנפגעה בידה בתאונה.

עדותה של גב' סקלאר, כי בנה למד אצל התובעת בהיקף של עד 8 שיעורים בחודש, מלמדת על אפשרות סבירה שלתובעת היו תלמידים פרטיים נוספים במהלך התקופה בטרם התאונה.

בסוגיה זו, לא שוכנעתי לקבל את מלוא טענות התובעת ובעלה בדבר היקף השיעורים ומספר התלמידים שהתובעת לימדה.  

 

 

 


 

 

 

 

להלן סוגייה נוספת בה נוסע אוטובוס נפגע לטענתו מבלימת חירום של נהג האוטובוס. סוגייה זו נידונה בבית משפט השלום בתל אביב בפסק הדין שניתן ע"י השופטת אגי זהבה.

 

 

פסק דין

1.      אין חולק, כי ביום 18.6.07 היה אוטובוס "דן" הנוסע בקו 26, ואשר היה נהוג על ידי הנהג זיתוני נחמן, מעורב בתאונת דרכים עם רכב פרטי, אשר חצה את נתיבו, ברח' החשמונאים בתל אביב.

על פי כל העדויות שנשמעו, לאחר שאוטובוס יצא מן התחנה שברח' חשמונאים, חתך אותו הרכב הפרטי. האוטובוס היה בתחילת הנסיעה, הנהג בלם בחוזקה ואף עלה על המדרכה בנסיון למנוע את התאונה, אך התאונה לא נמנעה והוא פגע ברכב.

על עובדות אלו כל הצדדים היו תמימי דעים.

2.      התובע, שנסע באותה עת באוטובוס, נפגע לטענתו מבלימת החירום, כאשר הועף על מוט אחיזה ונחבל בכתף ימין ובצד הימני של גופו, בעיקר באזור בית החזה והצלעות.

3.      הנתבעים כפרו בכך. הסיבות לכפירה היו רבות: כי התובע לא פנה לנהג מיד לאחר התאונה והתלונן על הפגיעה, כי לא היה כל עד ראיה לפגיעתו, כי רק יומיים לאחר התאונה פנה לטיפול רפואי, כי לתובע פגיעות קודמות בכתף, כי קיימות סתירות בגירסתו כפי שנתנה בהזדמנויות שונות, כי מכניזם הפגיעה שמתאר התובע אינו אפשרי, וכי התובע הוא בכלל "נפגע סדרתי" אשר נפגע כבר בכ-10 תאונות קודמות. וגם אם היה התובע מעורב בתאונה – הרי לא נגרמה לו כל פגיעה וכל נזק.

4.      זה המקום לציין, כי התובע לא טען לנכות. התובע נבדק בחדר המיון יומיים לאחר התאונה, אחר כך קבל סדרה של 10 טיפולי פזיוטרפיה. הוא לא נעדר מעבודתו, אף שלטענתו לא עבד שעות נוספות בשל הצורך ללכת לטיפולי הפזיוטרפיה, כך שהנזק – אם תוכח החבות, אינו גדול, והוא מסתכם בכ-2,500 ₪ - פיצוי בגין כאב וסבל ועוד פיצוי בגין נסיעות לטיפולים פיזיוטרפיים בסך 200 ש"ח – ותו לא.

5. גירסת התובע

בכתב התביעה – אין תיאור נסיבות הפגיעה בתאונה.

בעדותו הראשית בפני, הסביר התובע כי נסע באוטובוס מביתו בבת-ים והתעתד להגיע לחנות כלשהי ברח' אבן גבירול. כשהיה במרחק של 2 תחנות מתחנת היעד שלו מתאר התובע את שקרה במילים אלו: "רציתי לקום, כמעט קמתי והרגשתי מכה חזקה מהבלמים של האוטובוס. האוטובוס נכנס לרכב אחר ואני פגעתי בעמוד עם הגוף שלי, החלק הימני של הגוף שלי – בעמוד האוטובוס".

לאחר הפגיעה, שהיתה חזקה, ובשפתו הציורית של התובע - "באותה שניה ראיתי כוכבים בעיניים", התיישב התובע כדי להשיב את נפשו. בינתיים, הנהג ירד מן האוטובוס כדי לשוחח עם הנהגת של הרכב שהיה מעורב בתאונה. לאחר מספר דקות, הנהג חזר ואמר לנוסעים כי הגיע אוטובוס אחר, ומי שרוצה יוכל להמשיך איתו בדרכו. התובע יצא מן האוטובוס ולא פנה לנהג לקבל את פרטיו. התובע טוען כי היו חילופי צעקות בין הנהג לבין הנהגת המעורבת, וגם מסיבה זו לא פנה אליו. התובע טוען כי יחד איתו עברו כ-30 מנוסעי האוטובוס לאוטובוס האחר שהגיע למקום. בינתיים, בשל העיכוב שחל כתוצאה מהתאונה, ויתר התובע על הביקור בחנות אליה התעתד להגיע, ונסע היישר למקום עבודתו במכללה למנהל, שם התחנה הסופית של קן 26.

בחקירה הנגדית אישר התובע כי הוא אמנם לא נפל על הרצפה, אך בקידמת האוטובוס היו אנשים שנפלו. "היתה הסתבכות, מישהו נפל, מישהו התכופף".

בתום העדויות, זימנתי את התובע חזרה לדוכן העדים, לבקשו להסביר בדיוק את נסיבות התרחשות התאונה. אז הסתבר, כי התובע ישב מאחור, מושב אחד לפני הסוף, בצד השמאלי, בטור שמאחורי הנהג, במושב הפנימי שליד החלון. ושוב מסביר התובע: "התכווונתי לקום, ליישר את הרגליים, מכה ואני עם צד ימין הסתובבתי לעמוד שהיה ליד הכסא". התובע הבין כי גירסה זו נשמעת תמוהה, שכן אם ישב התובע במושב השמאלי, לא יכול היה להגיע ולאחוז במוט שהיה לצידו של המושב הימני, להסתובב ולהחבט בכתף ובצד הימני של הגוף. פגיעה כזו יכולה הייתה להתרחש רק אם התובע עמד כבר בסמוך למוט, ואז הוסיף התובע והסביר:"קמתי, עשיתי צעד קדימה, והעמוד סמוך לידי, החזקתי בעמוד והסתובבתי". התובע אף בקש להדגים את נסיבות התאונה, בישבו על הספסל, באולם בית המשפט, כיצד הטה את גופו לאחוז במוט, החל להתרומם ועף קדימה. התובע לא יכול היה להסביר כיצד לא קבל מכה מן הספסל שלפניו.

6. גירסתו של התובע איננה קוהרנטית, אלא שיש מקום לזקוף חלק מכך לדרך התנסחותו המסורבלת של התובע, שהעברית אינה שפת אמו.

7. לתמיכת גרסתו אודות נסיבות התאונה, עומדים המסמכים הרפואיים. התובע לא פנה מיד לקבלת עזרה רפואית. הוא סבר שהכאבים יתמעטו ויחלפו, אך הם הלכו והחמירו, ולכן בבוקר יום 20.6.07 פנה לחדר המיון של בית החולים 'וולפסון' בחולון. ברובריקה של 'נסיבות הפציעה' נרשם כי "לאחר ת.ד. נפל באוטובוס. קבל מכה באיזור החזה + כתף ימין". אמנם נרשם 'אתמול' – כאשר התאונה ארעה יומיים קודם לביקור במיון - אך אינני זוקפת זאת לחובת התובע, מאחר והרושם העולה מתעודת חדר המיון, ומשגיאות הכתיב הרבות שנפלו בו, שמפאת כבודו של הרופא שרשם את התעודה לא צוטטו על ידי, כי גם הרופא כמו הפצוע – לא שולטים בשפה העברית על בורייה, והטעות יכולה להיות של הרופא.

האזכור של תאונת דרכים עובר כחוט השני במסמכים הרפואיים שצורפו על ידי התובע מן הרופא המטפל. אמנם נרשם בהם "נפילה באוטובוס" , אך אין מקום לדיקדוקי עניות, ולטעמי גם פגיעה במנגנון שתיאר התובע, של אבדן היציבות כתוצאה מבלימת החירום וההחבטות במוט האחיזה – יכולה לחסות תחת הגדרת "נפילה באוטובוס", ואין צורך בנפילה על הרצפה כדי שהאירוע יחשב כ'נפילה'.

8.      מול עדות התובע והמסמכים הרפואיים, עומדת גירסת עדי ההגנה, מפי נהג האוטובוס, מר זיתוני, ואחת הנוסעות שהיתה באוטובוס, ואשר בעצמה נחבלה באירוע התאונה – גב' בורנשטיין יעל.

9.      עדותה של גב' בורנשטיין יעל לא יכולה לשפוך אור על מה שאירע לתובע. העדה ישבה בקדמת האוטובוס בספסל הראשון שמאחורי הנהג. התובע ישב הרחק מאחוריה, בסופו של האוטובוס שהיה אוטובוס דו-פרקי ארוך. גב' בורשטיין תיארה כיצד נהדפה כתוצאה מן התאונה קדימה בעוצמה, ורגליה נחבטו בלוח המפריד בין הספסל הראשון למושב הנהג. החבטה גרמה לה לשפשופים ואף ירד לה דם. למרות זאת, סקרנותה התעוררה והיא קמה לבדוק אם היו נפגעים אחרים באוטובוס, אך לא ראתה כאלו, למעט נוסעת נוספת שישבה בקרבתה. גב' בורנשטיין לא העידה כי עברה לכל אורכו של האוטובוס, וכי שאלה את הנוסעים אם נחבלו. די בכך שלא ראתה פצועים, כדי שתסיק כי לא היו נפגעים נוספים בתאונה.

ברי, כי העדה לא יכולה היתה לראות את מנגנון הפגיעה של התובע. גם לא נגרם לו כל פצע חיצוני, והחבטה בכתף ובצד הגוף לא הותירה סימנים שמהם ניתן היה ללמוד כי נפגע, גם אם הייתה העדה מסיירת באוטובוס.

מכאן, שאין לבסס על עדותה של גב' בורנשטיין כל מסקנה לגבי השאלה, אם התובע אכן נפגע בתאונה כגירסתו - אם לאו.

10.  העדות הנוספת הייתה של הנהג. הנהג מסר הודעה למבטחת בסמוך לאחר התאונה. בהודעתו ציין כי קיימת נוסעת אחת שנפגעה, זו גב' בורנשטיין יעל, וכי את פרטיו מסר לעדה לאחר מספר ימים. בעדותו בפני ציין – כפי שציינה גם הגב' בורנשטיין, כי מסר את פרטיו מיד בסמוך לתאונה.

11.  הנהג העיד כי עבר לאורך האוטובוס ושאל אם יש נוסעים שנפגעו, התובע לא אמר לו דבר. הנהג גם הכחיש כי נוסעים עברו לאוטובוס אחר, ולטענתו, לאחר כ-10 דקות, המשיך בדרכו.

12.  גם עדותו של הנהג אינה יכולה ללמדנו אם התובע נפגע בתאונה אם לאו, שכן התובע מודה כי לא התלונן בפני איש מיד לאחר התאונה כי נפגע בה. למעשה, התובע עצמו לא חשב כי הפגיעה קשה, קיווה כי הכאבים יפחתו ואף המשיך למקום עבודתו ועבד באותו יום 8 שעות.

13.  הנטל המוטל על התובע להוכיח את תביעתו הוא לפי מאזן ההסתברות.

14.  לטעמי, הצליח התובע להרים נטל זה, אף אם בדוחק. אמנם מדובר בתובע שנפגע בעבר בתאונות רבות, אך רובן, פרט לאחת, לא היו משמעותיות מספיק כדי שהתובע יזכור אותן. ריבוי התאונות יכול להיות מוסבר בכך, שהתובע נדרש בעברו, לצורכי עבודתו, לנסוע מאות ק"מ ביום. הוא שהה בדרכים רוב שעות עבודתו, וכך נחשף לסיכון להיות מעורב בתאונות רבות.

15.  מכניזם הפגיעה שתאר התובע, של קבלת מכה חזקה ממוט האחיזה בכתף ובצד ימין של הגוף, שנגרמה מכך שגופו הועף על המוט ונחבט ממנו תוך תנועת סיבוב, הוא מנגנון אפשרי במקרה של עצירה פתאומית של האוטובוס. התובע התקשה להסביר אם בעת הפגיעה עדיין ישב, היה בשלבי קימה או כבר קם. יתכן והדבר נובע מקשיי ההתנסחות בעברית. התובע התנדב להדגים את מנגנון הפגיעה, ההדגמה היתה הגיונית וסבירה בהתחשב בהגיונם הטבעי של הדברים. דווקא הבדלי הניואנסים בעדות הם שיכולים לשכנע כי אין מדובר בנסיון "להלביש" על תאונת דרכים שאינה במחלוקת, פגיעה שלא היתה ולא נבראה. שאם היה התובע ממציא את הגירסה, היה משכלל אותה ודבק בה לכל אורך הדרך. זאת ועוד. יומיים לאחר האירוע, התובע היה בבית החולים. בתיאור הפגיעה מצוין כי התובע נפגע בתאונת דרכים באוטובוס. הרישום הזה חוזר על עצמו גם במסמכים הרפואיים הבאים. לא התרשמתי שעסקינן בתובע כל כך מתוחכם שיומיים לאחר התאונה ימהר לחדר המיון להתלונן על פגיעה שלא התרחשה.

16.  מכל הטעמים הללו, הגעתי למסקנה כי יש לתת אמון בעדות התובע, באשר לגרסתו כי נפגע בתאונה ביום 18.6.07.

17.  כאמור, התובע המשיך למקום עבודתו ביום התאונה. הוא לא נעדר מעבודתו גם לאחר מכן. לטענתו, נאלץ לוותר על שעות נוספות לצורכי פיזיוטרפיה, אך לא הוכח היקפן של השעות הנוספות. התובע טוען להוצאות בשל הצורך להגיע לטפולי פזיוטרפיה. אף שלא הוגשו קבלות, ניתן לשום הוצאות אלו על דרך האומדנא בסך 200 ₪. התובע לא טוען לנכות, כך שפרט לכאב וסבל – אין מקום לפסוק פיצוי נוסף כלשהו.

18.  ברכיב של כאב וסבל, לאור הסבל בעבר, ולאור הטיפולים שקבל התובע, הנני מעמידה את סכום הפיצוי על סך 2,500 ₪.

19.  על הסכומים שנפסקו – יתווספו הוצאות משפט בגין אגרת בית המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ.

20.  ומילה לסיום: לא יכולתי שלא לתמוה על בחירתה של הנתבעת לנהל התביעה מהחל ועד כלה. בנסיבות כפי שתוארו, טוב היתה עושה הנתבעת לו שקלה בכובד ראש ניהול ההליכים ובזבוז זמנו של בית המשפט, כאשר מדובר בפגיעה בנאלית – וכאשר עצם האירוע התאונתי בו היה מעורב האוטובוס – לא היה שנוי במחלוקת. אין לי ספק, כי ההוצאות שנפסקו לחובתה של הנתבעת, אין בהם כדי לשקף מורת רוח זו, על כן מצאתי לנכון להביע דברים אלו בצורה מפורשת בפסק הדין.

 

 






להלן סוגייה נוספת בה נוסעת אוטובוס נפגעה לטענתו מבלימת אוטובוס לאחר שזה התנגש ברכב אחר.
סוגייה זו נידונה בבית משפט השלום בתל אביב בפסק הדין שניתן ע"י השופטת ארנה לוי.


פסק דין

 

כללי

 

1.         בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). התובעת, ילידת 1964, נפגעה בתאונת דרכים ביום 1.10.95 בעת שנסעה באוטובוס. הנתבעים אינם חולקים על חבותם לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה. המחלוקת היא על גובה הנזק. התביעה הוגשה ביום 21.12.00. הדיונים בתיק התקיימו בפני מספר מותבים והתעכבו בעיקר עקב החלפת ייצוגה של התובעת מספר פעמים במהלך השנים. בתיק נשמעו ראיות. 

 

הנכות הרפואית

 

2.         התובעת טוענת כי ישבה באוטובוס ליד החלון במושב אשר מולו, בכוון ההפוך, שני מושבים נוספים,  בהם לא ישבו נוסעים. בעת בלימת האוטובוס, לאחר שזה התנגש ברכב אחר, עפה קדימה לעבר המושב שמולה אשר אף נשבר, לטענתה. היא טוענת כי ניסתה לאחוז בפס המתכת של המושבים ממולה וכן בעמוד שבאוטובוס וטולטלה מספר פעמים. היא טוענת כי נחבלה בצווארה ובברכיה ושברה אחת משיניה. היא לא פנתה מיד לחדר מיון ונסעה במונית הביתה. לאחר מכן פנתה לרופא המשפחה שהפנה אותה למיון. בחדר המיון התלוננה על כאבים בצוואר ובברך שמאל. נמצאה הגבלה קלה בתנועות הצוואר וסימני שפשוף שטחי בברך שמאל, ללא הגבלה בתנועות. יתר הבדיקות והצילומים  נמצאו תקינים והיא שוחררה לביתה. לצורך הערכת נכותה הרפואית של התובעת מונו  על ידי בית המשפט שני מומחים רפואיים. ד"ר הנדל מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי, ד"ר גרופר מונה כמומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי.

 

3.         ד"ר הנדל בדק את התובעת פעמיים. תחילה בדק אותה בשנת 2001, כשש שנים לאחר התאונה. בדיקה נוספת התקיימה ביוני 2005, כעשר שנים לאחר התאונה. בחוות דעתו הראשונה מיום 16.12.01 ציין כי התובעת התלוננה בפניו על כאבים בכתפיים ובידיים, כאב מתגבר במאמץ של היד, כאבי גב תחתון העולים לעיתים עד הצוואר, ברך ימין ננעלת בירידה ממדרגות, דקירות בברך שמאל, זרמים בידיים, קושי בכתיבה על הלוח ובשימוש במחשב. ד"ר הנדל ציין כי שיתוף הפעולה בבדיקה הנוירולוגית לא היה טוב והתגובות לא היו קבועות - פעם כח טוב ופעם, באותה הבדיקה, כח אפסי. גם בבדיקת טווח התנועה בעמוד השדרה הצווארי ציין ד"ר הנדל כי שתוף הפעולה היה ירוד וכי התובעת התנגדה להנעת הצוואר. ד"ר הנדל ציין כי חש בהתנגדות אקטיבית לתנועה עד כדי רעד בשרירי הצוואר. ד"ר הנדל ציין כי בבדיקת C.T מיום התאונה נמצאו שינויים ניוונים משמעותיים, שהתפתחו במשך זמן ארוך לפני הארוע. לא נמצאה החמרה שניתן לייחס לחבלה אלא החמרה צפויה ואיטית בתהליך ניווני שמקורו אינו חבלתי אלא ניווני. ד"ר הנדל הסביר כי מנגנון הפגיעה הוא כפיפה ללא היפראקסטנציה. מנגנון כזה אינו גורם בדרך כלל לשום הפרעה ממשית כיון שתנועת הכפיפה קדימה, להבדיל מכפיפה לאחור, מוגבלת על ידי האנטומיה - הסנטר נוגע בחזה. המעבר ממצב אקוטי לכרוני, כבמקרה של התובעת, מושפע רבות על ידי מצב נפשי. במצבה של התובעת קיים אלמנט פסיכולוגי עם בסיס פתולוגי מסוים. אין כל מקום לטיפול ניתוחי. ד"ר הנדל ציין כי  מצבה של התובעת מתאים ל 10% נכות עקב הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי בהתאם לתקנה 37 (5) א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") כאשר בקביעה זו נכללים מגבלת התנועה, הכאבים בצוואר, בכתפיים ובידיים וההפרעות התפקודיות שתארה התובעת. לאור הימצאות שינויים ניוונים ניכרים כבר ביום התאונה ולאור כך שמכניזם הפגיעה היה מהסוג הקל קבע ד"ר הנדל כי רק מחצית מהנכות ממנה סובלת התובעת קשורה לתאונה, כלומר, 5% נכות. ד"ר הנדל ציין כי לא מצא תימוכין אובייקטיביים או הסבר אורטופדי לתלונות בדבר זרמים בידיים, קושי בכתיבה על הלוח וקושי בשימוש במחשב.  ד"ר הנדל גם לא מצא מקום למינוי מומחה בתחום הנוירולוגי לאור תקינות הבדיקות בתחום זה.

 

4.         לאור טענות התובעת על החמרה במצבה ולבקשתה נבדקה התובעת שוב בשנת 2005 על ידי ד"ר הנדל. בחוות דעתו השנייה מיום 26.10.05 ציין ד"ר הנדל כי התובעת התלוננה בפניו על דרדור מצבה מבחינה תפקודית המתבטא בעיקר בתנועות הצוואר, במיוחד בעת הרמת ידיים. כן התלוננה על דקירות בקצות אצבעות הידיים והרגליים, כאבים בברך ימין, סחרחורות ואצירת שתן.  התובעת ספרה לו על המלצת רופאיה לעבור ניתוח להוצאת דיסק. ד"ר הנדל ציין כי אינו רואה בבדיקות ההדמיה החמרה במידת פריצת הדיסק ואינו רואה לחץ על חוט השדרה או על שרוול השורש השמאלי מעבר ללחץ מזערי ב C 6-7, הדיסק שתוכנן להוציא בניתוח. גם במרווחים האחרים C 3-4, C 4-5 אין  שינוי. ד"ר הנדל הוסיף וציין כי בבדיקה התקשה, כמו כל הרופאים שאחרים שבדקו את התובעת, לקבוע ממצאים הדורשים שיתוף פעולה כמו טווח תנועה וכח גס. לגבי הממצאים האחרים שהם אובייקטיבים כמו החזרים, החזרים פתולוגים, דלדול שרירים, ממצאי מיאלופאטיה  אחרים כמו קלונוס או ספסטיות - לא נמצאה כל עדות לפגיעה עצבית. לגבי התלונה בדבר אצירת שתן - למרות הפניות רבות לא בצעה התובעת בדיקת השלפוחית וגם בבדיקה נוירולוגית שבצעה התובעת לא נמצא כל ממצא אובייקטיבי פתולוגי. לאור כך, קבע ד"ר הנדל, אין מקום לשינוי ממצאיו וקביעותיו שנרשמו בחוות דעתו הראשונה.

 

5.         ד"ר הנדל נחקר על חוות דעתו. הוא הסביר כי בחן את צילומי ה-  M.R.I  בעצמו, והוא אינו זקוק לפיענוח הרדיולוג בהיותו מנתח עמוד שדרה שנים רבות: "בעניינים של עמוד שדרה מומחה של עמוד שדרה עדיף על רדיולוג" (עמ' 9). ד"ר הנדל הופנה למסמכים רפואיים של רופאים אשר טיפלו בתובעת, בעיקר ד"ר רובינסון, ד"ר מירובסקי וד"ר שלמון, שהמליצו על ניתוח להוצאת  דיסק C 6-7. ד"ר רובינסון אף ציין ביום 13.1.04: "ממליץ לשקול ניתוח. להערכתי קיים סיכון מהותי לשיתוק ללא טיפול זה". ד"ר הנדל חזר ואמר כי אינו מסכים להמלצות והערכות רופאים אלו: "ד"ר רובינסון אמר לה, וכתבתי בחוות דעתי, שאם לא תעבור את הניתוח תשתתק וכולנו רואים שלא השתתקה. הוא לא מנתח עמוד שדרה ואין לי ספק שטעה. הוא מעביר למנתחים" (עמ' 10).  הוא חזר והסביר כי לא מצא סימני מיאלופאטיה.  היה צריך למצוא ממצאים ב- MRI  אם הייתה מיאלופאטיה ואיש לא מצא ממצאים כאלו (עמ' 15). ההפרעה הנטענת במתן שתן אינה מעידה על מיאלופאטיה (עמ' 16). הלחץ על הדיסק הוא מזערי ולכן אין מקום לניתוח. לגבי ייחוס מחצית הנכות האורטופדית לעברה של התובעת הסביר ד"ר הנדל כי התאונה הייתה תאונה קלה מאד, ארוע קל ערך. התובעת נחבלה חבלה חזיתית מכסא שהיה מולה במנגנון של כפיפה קדמית. "הרבה אנשים לא היו הולכים לרופא. בחודשים הראשונים היו דברים בכלל לא קשורים ובמשך השנים מתחילה להתפתח תמונה מחלתית לא פשוטה, שהקשר בינה ובין הארוע הוא לא חד משמעי מבחינה פיסיולוגית ולכן אין לי ספק שהיו דברים אחרים  שגרמו לתגובה הספציפית של התובעת. בין השאר עניינים נפשיים. אנחנו מדברים על ממצאים הרבה מעבר לצפוי בתאונה כל כך קלה. כשאני מדבר על ניכוי מצב קודם, זה לא רק בעניין כאבי צוואר, אלא כל התגובה נובעת ממבנה אישיות מסוים. ובחרתי בחצי...אני ראיתי אלפי תאונות וזו תאונה קלה" (עמ' 19). הוא חזר וציין את חוסר שיתוף הפעולה של התובעת בבדיקות: "לא יכול להיות שהיא לא יכולה להזיז מעלה אחת, אלא שהיא לא מוכנה להזיז במעלה אחת ולכן השכנועים. עד שנגיע לטווח שנראה אמיתי, לא שנובע מפחדים וכאב אלא טווח מובנה" (עמ' 21). הוא ציין כי התרשם מהגזמה אצל התובעת אבל "גם מסבל אותנטי ולכן קבעתי לה נכות, כי אחרת הייתי קבוע אפס...אני ניסיתי למרות חוסר שיתוף הפעולה להגיע לממצא אמיתי" (עמ' 22).

 

6.         ד"ר גרופר בדק את התובעת בתאריכים 10.4.06 ו - 9.5.06 והגיש חוות דעת מיום 16.8.06. ד"ר גרופר הפנה את התובעת למבחנים נוירופסיכולוגיים שנערכו על ידי ד"ר זלוטוגורסקי, אשר ערך דו"ח מיום 15.7.06. התובעת התלוננה בפני ד"ר גרופר על הפרעות בשינה עקב כאבים, הפרעות במצב הרוח, סף גירוי ותסכול נמוכים, תגובות חרדה, שחזור של התאונה, כאבי ראש, סחרחורות ובחילות, בעיות ריכוז. התובעת היא הבכורה מבין ארבעה ילדים. במועד התאונה הייתה כבת 31. עובר לתאונה התגוררה עם הוריה. האם נפטרה מסרטן בגין 53, כשנה לאחר התאונה ולאחר מהלך של כחמש שנים. פטירת האם הייתה קשה לתובעת. האב נפטר בגיל 60 כחצי שנה לאחר מות האם. אחת מאחיותיה סובלת מפיברומיאלגיה. התובעת רווקה ומתגוררת עם אחותה החולה, שעובדת חצי משרה, ועם אחיה, שלומד בישיבה,  שניהם אינם נשואים. במבחנים הנוירופסיכולוגיים נמצאה עדות לארגון אישיות והפרעת אישיות פרה  מורבידית גבולית עם קווים נרציסטיים, כשבזמן הראיון בלטו תפיסה גלובליסטית היסטריפורמית ואימפרסיוניסטית, שמקשה על התובעת להבחין בין עיקר וטפל ולהבין את המוסכמות החברתיות. לא נמצאה עדות לקריטריונים של הפרעה פוסט טראומטית ולא נמצאה עדות לירידה בתפקודים הקוגניטיביים יחסית לתפקודה המשוער הפרה מורבידי, שהוערך בטווח הממוצע הגבוה עד הממוצע. התובעת הסבירה לד"ר גרופר כי לא פנתה לטיפול נפשי עקב החשש שהסטיגמה שבפניה לטיפול כזה תפגע בסיכוייה למצוא בן זוג. ד"ר גרופר ציין בחוות דעתו כי התרשם מתאטרליות ומשטף דיבור עם מהלך עקיפני ומשיקני שהקשו על קבלת אנמנזה מסודרת ולכן קבע מועד בדיקה נוסף כדי להשלים נתונים שונים. האפקט מתוח ולבילי עם נטיה לבכי אך ללא מחשבות אבדן אקטואליות. תוכן החשיבה מסוייג, זהיר וחשדני אך ללא תיאור של סיסטמה רדיפתית מובנית. הזכרון תקין והריכוז מעט ירוד. השיפוט והתובנה תקינים למעט תובנה חלקית למקור הסימפטומים. הוא סיכם כי האישיות מצטיירת כבעייתית עם מרכיבים הסטריונים שמתבטאים בתיאטרליות בהגזמה בלתי מודעת בתאור הסימפטומים ובצורת ההתמודדות אליהם. לאור כל אלו, קבע ד"ר גרופר, התובעת סובלת מתגובה הסתגלותית שהחמירה בעיה אישיותית קודמת. נכותה בתחום הנפשי מתאימה ל 10% לפי סעיף 34 (ב) לתקנות הביטוח הלאומי. תסמונת זו מורכבת בחלקה ממרכיבים אישיותיים פרה מורבידיים שהוחמרו ושבאים לידי ביטוי מאז התאונה ולכן יש לייחס מחצית מהנכות לתאונה, דהיינו, 5% נכות צמיתה. 

 

7.         ד"ר גרופר נחקר על חוות דעתו. הוא חזר והסביר כי לא מתקיימים אצל התובעת התסמינים העיקריים למצב של הפרעה פוסט טראומטית (עמ' 25). הוא ציין כי לתובעת הפרעת אישיות שכוללת מרכיבים של מספר מאפיינים אישיותיים והסביר כי "הפרעות אישיות נבנות בגרעין, בתקופת הילדות ויכולות לבוא לידי ביטוי רק בגילאים מאוחרים יותר, בצורה של מצבי משבר" (עמ' 27). הוא לא ייחס את מלוא הנכות בתחום הנפשי לתאונה כיון שהוא סבור שיש בסיס של חולשת אישיות קודמת שלא אפשר לתובעת לגייס מנגנוני הגנה מתאימים. כמו כן, אין מדובר בהפרעה פוסט טראומטית ולכן התסמונת לא נובעת רק מסיטואצית התאונה "אלא גם מכל התסמונת האורגנית שסבלה ממנה בהמשך" (עמ' 28). לגבי הכאבים  עליהם מתלוננת התובעת ציין כי "נראה לי שחלק מהכאבים מועצמים על ידי התסמונת הנפשית" (עמ' 29). הוא ציין כי לתובעת מבחינה קוגנטיבית יש בסיס ויכולת גבוהים מהנורמה ו"עקב התסמונת שהתפתחה היא לא תגיע למצוי הפוטנציאל כפי שהייתה יכולה" (עמ' 29).

 

8.         התובעת בסיכומיה טוענת טענות שונות כנגד קביעות המומחים הרפואיים. בהתייחס לחוות דעתו של ד"ר הנדל טוענת התובעת  כי יש להעדיף את הערכות הרופאים האחרים שטיפלו בה ואשר סברו כי מדובר במיאלופאטיה המחייבת ניתוח להוצאת דיסק. התובעת טוענת כי הרופאים האחרים טיפלו בה באופן רציף ולכן דעתם עדיפה על דעת המומחה ד"ר הנדל שבדק אותה רק פעמיים. התובעת טוענת  כי אילו הייתה נבדקת על ידי מומחה אחר דעתו הייתה שונה מזו של ד"ר הנדל. היא טוענת כי יש לייחס את מלוא הנכות האורטופדית שקבע המומחה לתאונה וזאת בהעדר תלונות על מגבלות אורטופדיות כלשהן לפני התאונה. עוד טוענת התובעת כי המומחה לא לקח בחשבון את מלוא תלונותיה ובהן תלונות באשר להגבלות תנועה בכתף ובשכמות, בעמוד השדרה המתני, בהליכה, בידיים, וכן את תלונותיה בדבר בריחת שתן וקושי במתן שתן. לדעת התובעת יש להעמיד נכותה האורטופדית הצמיתה עקב התאונה על 20% לפחות. לחילופין מבקשת התובעת למנות מומחה רפואי אחר בתחום האורטופדי. לעניין קביעות המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטרי טוענת התובעת כי אלו שגויות וכי יש לייחס לתאונה את מלוא הנכות שנקבעה בתחום זה. התובעת טוענת כי מצבה מתאים למצב של הפרעה פוסט טראומטית וטוענת כי מתקיימים בה התסמינים לכך. לכן, טוענת התובעת, יש להעמיד את נכותה עקב התאונה בתחום הנפשי גם כן  על 20%.  

 

9.         הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי ד"ר הנדל עשה חסד עם התובעת בהעניקו לה נכות רפואית בשיעור של 5% שכן לאור התנהלותה וחוסר שיתוף הפעולה מצדה בבדיקות לא היה מקום להעניק נכות זו. הנתבעים טוענים כי התובעת מתחזה או לכל הפחות עושה ככל אשר לאל ידה על מנת להאדיר את נזקי התאונה הקלה בה נפגעה. לכן, נטען, יש לקבוע כי לא נותרה לתובעת נכות בתחום האורטופדי. לעניין הנכות בתחום הפסיכיאטרי מפנים הנתבעים לדו"ח הנוירופסיכולוגי ולחוות דעתו של ד"ר גרופר שם מצוינת הפרעת האישיות ממנה סובלת התובעת ללא קשר לתאונה. 

 

10.       לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובחומר הראיות איני מוצאת מקום לא לקבל את חוות דעתם של  המומחים הרפואיים שמונו על ידי בית המשפט. אכן, הלכה  פסוקה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, אם ראה לעשות כן בנסיבות העניין. עם זאת, כפי שקבע בית המשפט העליון, לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה: "אם אין בחוות דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא יטה להתערב במסקנותיו של המומחה" (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170). אם מתברר, לדוגמא,  כי מסקנה בחוות הדעת הושתתה על עובדה שגויה או על תשתית עובדתית לא מהימנה, רשאי בית המשפט לסטות ממנה אך, כאמור, רק במקרים חריגים בלבד בהם יש נימוקים כבדי משקל יסטה בית המשפט ממסקנות המומחה. ראה ועוד:  ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (7.3.95); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל , פ"ד נח(2) 583; ע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש שיבא , פ"ד נו(2) 936; ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב (24.11.05); ע"א 9598/05 פלוני נ' המגן             (28.3.07).

 

11.       בענייננו - ד"ר הנדל נחקר ארוכות על שתי חוות הדעת שערך ועל מסקנותיו. בפני ד"ר הנדל, אשר בדק פעמיים את התובעת, בהפרש של מספר שנים, הוצגו מסמכים רבים והוא השיב באופן ענייני לכל השאלות שנשאל והתייחס לכל מסמך ומסמך. לתובעת שתי טענות עיקריות בהתייחס לחוות דעתו של ד"ר הנדל. האחת, כי קיימות דעות של רופאים אחרים אשר מנוגדות לדעתו של ד"ר הנדל. על פי דעות אלו, התובעת סובלת ממיאלופאטיה ולכן גם עליה לעבור ניתוח להוצאת דיסק. השניה, כי ד"ר הנדל שגה כאשר ייחס מחצית מהנכות למצב רפואי קודם בהעדר תלונות על מגבלות אורטופדיות כלשהן עובר לתאונה. ד"ר הנדל חזר על הקביעות שפרט בחוות הדעת שערך  והסביר באופן מפורט כי התובעת אינה סובלת ממיאלופאטיה וכי אין כל ממצאים אובייקטיבים התומכים במסקנה זו. יש לזכור כי ד"ר הנדל הוא מומחה לבעיות עמוד השדרה ומנתח עמוד השדרה כך שאיני סבורה כי יש לתהות על מומחיותו בתחום זה. עצם העובדה שקיימות דעות אחרות של רופאים אחרים אינה מצדיקה שלילת דעתו של המומחה הרפואי  מטעם בית המשפט אם לא התגלתה שגגה או טעות בולטת בחוות דעתו. עוד יצוין כי קיימים מסמכים של רופאים שטיפלו בתובעת, אשר גם בהם הובעה הדעה כי  הרקע לתלונות בתחום האורטופדי הוא נפשי בעיקרו, כפי שסבר ד"ר הנדל. עוד אוסיף כי טענות התובעת בדבר הניתוח שעליה לעבור אינן ברורות - אם אכן היא סומכת על המלצות רופאיה לעבור הניתוח לא ברור מדוע לא עשתה זאת במשך 13 השנים שחלפו מהתאונה וכך, אם אכן הניתוח היה דרוש, הייתה מקטינה נזקה. צודק ד"ר הנדל באמרו כי חלוף הזמן הוכיח כי הדעה על פיה על התובעת לעבור ניתוח כדי לא להשתתק - שגויה. לעניין מצבה הרפואי הקודם של התובעת  הסביר ד"ר הנדל כי כבר בבדיקות ההדמיה מיום התאונה ניתן למצוא שינויים ניוונים משמעותיים בעמוד השדרה הצווארי אשר התפתחו במשך זמן ארוך לפני התאונה. הוא הסביר כי מנגנון הפגיעה היה קל ביותר. אין מדובר בכפיפה לאחור אלא כפיפה קדימה, מנגנון פגיעה קל,  כאשר רבים כלל לא היו פונים לטיפול רפואי בגין פגיעה מסוג זה. איני סבורה כי נפלה שגגה במסקנותיו של ד"ר הנדל. ד"ר הנדל בדק, מחד, את מלוא הממצאים האובייקטיביים שעמדו בפניו, ומאידך, התייחס גם לכל תלונות התובעת תוך כדי שהוא שם לבו גם לחוסר שיתוף הפעולה בבדיקות. קביעותיו תואמות את ממצאי הבדיקות כולן, הוא פרט מדוע מסקנותיו שונות ממסקנות חלק מרופאי התובעת ואין כל נימוקים מיוחדים המצדיקים התערבות בחוות דעתו.

 

12.       כך גם לעניין חוות דעתו של ד"ר גרופר. ד"ר גרופר אשר נעזר במבחנים נוירופסיכולוגיים ובדק פעמיים את התובעת הסביר בפירוט, הן במסגרת חוות דעתו והן בחקירתו, מדוע אין מקום לקבוע כי מדובר בתסמונת פוסט טראומטית ומדוע יש לייחס מחצית מהנכות למצבה הקודם של התובעת. גם כאן, איני סבורה כי הוכחו נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה ממסקנות חוות הדעת.

 

13.       לאור כלל האמור, אני מעמידה את נכותה הרפואית של התובעת עקב התאונה על 9.75%.

 

הפגיעה התפקודית

 

14.       לאחר שירותה הצבאי כמדריכת שריון למדה התובעת במכללת לוינסקי לימודי תואר ראשון בחינוך מיוחד. משנת 1988 החלה לעבוד במשרד החינוך בבית ספר "גבעת יונתן"  לילדים עם הפרעות התנהגות, עד שבית הספר נסגר. בספטמבר 1995 החלה לעבוד בבית הספר "יעד" בבת - ים. לאחר חלוף חודש מתחילת שנת הלימודים ארעה התאונה. לאחר תקופת אי כושר בת כחודשיים וחצי ובמהלך כל שנת הלימודים, עד ספטמבר 1996, המשיכה לעבוד בבית ספר "יעד". בספטמבר 1996 עברה לעבוד בבית ספר "ברושים" כמורה מחליפה ובנוסף בבית הספר שבבית החולים "דנה". בספטמבר 1997 היא המשיכה לעבוד, כעובדת משרד החינוך, בבי"ח "דנה" בחצי משרה ובנוסף במשרה חלקית במכללת "וושינגטון". מספטמבר 2002 היא עובדת רק בבי"ח דנה כמורה ולאחר מכן כרכזת המחשבים במשרה מלאה, 24 שעות אקדמיות שבועיות במשך ארבעה ימים בשבוע.  בהתאם לתלושי השכר וטפסי 106 שהוצגו, שכרה של התובעת עלה באופן הדרגתי במהלך השנים מאז התאונה. שכרה החודשי הממוצע בששה החודשים שלפני התאונה עמד על 5460 ₪ ברוטו, משוערך להיום 8733 ₪ ובניכוי מס – 7930 ₪ נטו. שכרה החודשי הממוצע לשנת 2006 עמד על 10,081 ₪ ברוטו, משוערך להיום – 10,500 ₪. בניכוי מס – 8933 ₪ נטו. 

 

15.       לפני התאונה החלה התובעת ללמוד תואר שני בחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. לטענתה, היא סיימה את הלימודים זמן קצר לפני התאונה, למעט בחינה בעל פה על עבודת הגמר. בסופו של דבר היא סיימה את לימודי התואר השני בינואר 1998 בציון 89. בשנת 2001 החלה לימודי דוקטורט באוניברסיטת בר- אילן. בשנת 2004 קיבלה מילגת הערכה במסגרת לימודיה. לעיתים היא מרצה בכנסים, בעיקר בנושאי מחישוב בחינוך, כפי שעשתה גם לפני התאונה. לעיתים היא גם מעבירה שיעורים בבית הכנסת בימי שבת אחר הצהריים ומארגנת סעודות ראש חודש בבית הכנסת.

 

16.       התובעת טוענת כי  לפני התאונה לא סבלה ממגבלות כלשהן, עבדה ולמדה במקביל, עסקה בפעילות ספורטיבית מגוונת, יצאה לטיולים וטיפלה בהוריה החולים. היא אף צרפה תמונות מתקופות שונות בחייה לפני התאונה בהן היא נראית מטיילת ונושאת משאות. היא טוענת כי נגרמה לה פגיעה תפקודית חמורה עקב התאונה בכל תחומי חייה. היא טוענת כי עקב בעיותיה האורטופדיות היא סובלת ומוגבלת בתפקודה ואינה מסוגלת לבצע פעילויות הכרוכות במאמץ פיסי כלשהו. היא טוענת כי עמידה ממושכת או הליכה למרחקים קצרים גורמות לה לעייפות ולכאבים המוציאים אותה מכלל תפקוד. היא מתקשה ומתעייפת במהירות אחרי כל פעילות קצרה בה נעשה שימוש בידיים, לאור כאבי הצוואר שפעילות זו גורמת לה. היא סובלת מבעיות אורולוגיות שמפריעות לה בתפקוד. כמו כן טוענת התובעת לסבל עקב בעיות נוירולוגיות ובהן סחרחורות וכאבי ראש, אבדן ריכוז ובעיות זיכרון. עוד נטען לקשיי שינה, חרדה, במיוחד בעת נסיעה ברכב כנוסעת, ועצבנות. התובעת טוענת עוד כי עקב התאונה חל עיכוב של כשנתיים בסיום לימודי התואר השני, מה שגרם לה להפסד תוספות שכר באותן שנתיים ולהוצאות נוספות, וכן חל עיכוב במילוי משימות המוטלות עליה במסגרת לימודי התואר השלישי. היא טוענת כי לפני התאונה תכננה ללמד גם במקום עבודה נוסף, מכללת "אחווה". לאחר התאונה, לטענתה, הועברה ללמד במקומות רחוקים ממקום מגוריה ומשרתה פוצלה. היא טוענת כי מאז התאונה נאלצה לוותר על עבודות זמניות וקבועות שהוצעו לה ונבצר ממנה להגדיל הכנסתה. עקב התאונה וקשייה הפיסיים, טוענת התובעת, שינתה את אופי עבודתה – מהוראה בכתות בבית ספר לחינוך מיוחד להוראה פרטנית של ילדים המאושפזים בבית החולים. התובעת טוענת כי בעתיד, אם תכנס לתוקף הרפורמה המתוכננת במשרד החינוך, תידרש לעבוד שעות עבודה רבות יותר, היא לא תוכל לעמוד בכך ושכרה יפחת.

 

17.       התובעת העידה מטעמה מספר עדות אשר מכירות אותה מהתקופה שלאחר התאונה. הן תארו את תלונותיה של התובעת לגבי כאבים מהם היא סובלת ולגבי קשיים פיזיים בעיקר בהליכה, עליה במדרגות, הרמת משאות, אפילו משאות קלים כמו מגש אוכל, וישיבה בכסא רגיל ללא גלגלים ולא מרופד. הם תארו את חרדותיה  בעת נסיעה ברכב כנוסעת ולא כנהגת. הממונה עליה בבי"ח "דנה", הגב' קרמר, העידה כי התובעת נעדרת הרבה ממקום עבודתה. היא הוסיפה וציינה בחקירתה כי לתובעת, כרכזת מחשבים, "יש הרבה סמכויות בניהול אתר בית הספר "דנה", לשלוח תכתובות למורים, להניע מורים להשתמש בתכנים לימודיים באינטרנט וכדומה...יש לה סמכויות נוספות, הרבה בתחום החשיבה והתכנון...יותר בלוגיקה, המחשבה, התכנון, מה ואיך לקדם, פיתוח...מחד לסייע לילדים...ומצד שני להניע את המורים להשתמש בעזרים שהיא מכינה  ומעניינת אותם בהם. היא מכינה למשל מצגות. היא מחפשת תכניות לימודיות במחשב שמתאימות לאוכלוסיה, מכניסה, מעניינת את המורים להשתמש" (עמ' 39). גב' קרמר ציינה כי התובעת קודמה בעבודתה לפני כשלוש – ארבע שנים, כאשר קודם לכן לא הייתה רכזת המחשבים אלא מורה בלבד: "אני קידמתי אותה כיון שעשתה תפקיד אחר שמורים אחרים לא עשו. היא עשתה ריכוז של מחשבים ולכן נתתי לה את זה. היא עשתה מעבר לנדרש. היא מומחית לנושא ואין לי מורה אחר" (עמ' 39).

 

18.       שני אחיה של התובעת הובאו לעדות מטעמה. האח משה רוזה זאדה, כבן 41, מתגורר עם התובעת ועם אחותה. הוא עצמו לומד בכולל ומגיע הביתה בשעות הערב המאוחרות. הוא העיד כי עובר לתאונה הייתה התובעת בריאה ובעלת יכולות פיסיות גבוהות. עד פטירת ההורים היא טיפלה בהם. לאחר התאונה היא מתקשה בבצוע עבודות משק הבית השונות. עם זאת, התובעת היא זו שעורכת קניות ומבשלת לבני הבית גם לאחר התאונה. האח הנוסף, דניאל זאדה,  כבן 36, העיד גם הוא כי טרם התאונה הייתה התובעת פעילה ללא מגבלות.

 

19.       הנתבעים טוענים כי לא נגרמה לתובעת כל פגיעה תפקודית עקב התאונה וכי היא מתפקדת לפחות כפי שתפקדה לפני התאונה הן במישור האישי והן במישור התעסוקתי. נטען כי התובעת השלימה מטלותיה במסגרת התואר השני בהצטיינות והחלה אף ללמוד לתואר שלישי. נטען כי התובעת ממשיכה להרצות בכנסים. נטען כי עדות התובעת שזורה בהגזמות והפרזות הן בדבר תפקודה עובר לתאונה והן לעניין חוסר יכולתה לתפקד לאחריה. נטען כי התובעת אינה אמינה. נטען כי בפועל התובעת ממשיכה לעבוד כרגיל, כפי שעבדה לפני התאונה. נטען כי אין כל משמעות תפקודית לנכות הרפואית בעניינה של התובעת. 

 

20.       הערכת הפגיעה התפקודית של התובעת אינה פשוטה בעיקר לאור שילוב הפגיעה בתאונה עם מצבה הקודם של התובעת. מחד, פגיעתה האורטופדית בתאונה הייתה קלה ביותר, בהתאם לחוות דעת המומחה הרפואי, אותה קיבלתי כמפורט לעיל. פגיעה מסוג זה  אינה מצדיקה את התלונות הרבות, הסבל  וקשיי התפקוד אותם מתארת התובעת. הפגיעה האורטופדית היוותה החמרה קלה בלבד של מצב קודם ולא יותר מכך. זאת ועוד, למרות התלונות והתיאורים הסובייקטיביים של התובעת בדבר קשייה, הרי בחינת העובדות בהתייחס לעיסוקיה של התובעת, בהתעלם מהתלונות, מלמדת כי התובעת המשיכה מיד לאחר תקופת אי הכושר לעבוד במשרה מלאה וללמוד, בהצלחה, כפי שעשתה לפני התאונה. רמת השתכרותה לא נפגעה והיא אף קודמה בעבודתה ואינה משמשת עוד רק כמורה. היא סיימה את לימודי התואר השני בציונים גבוהים  והחלה לימודי תואר שלישי לאחר התאונה. גם פעילותה בתחומים נוספים מעבר לעבודה ולימודים, כמו מתן הרצאות ופעילות התנדבותית בבית הכנסת לא נפגעה. גם בביתה היא ממשיכה לבשל ולערוך קניות. התובעת המשיכה בפעילות מלאה בכל התחומים. למעשה, אין כל עדות כי חל שינוי בתפקודה של התובעת מלפני התאונה ואחריה ואין כל ראיה אובייקטיבית המצביעה על כך. לא הובאו ראיות אובייקטיביות המצביעות על שינוי כאמור. לא הובאו עדים שהכירו את התובעת במסגרת עבודתה לפני התאונה ולא ברור מדוע. התובעת טרחה להביא לעדות שש עדות על מנת שיתארו את מצבה ותפקודה, אך כולן מכירות אותה רק לאחר התאונה. התובעת עבדה במשרד החינוך מספר שנים לפני התאונה ויכלה להביא עדים אשר מכירים אותה מתקופה זו ויציינו את השינוי בתפקודה. לעדות שני אחיה לא ניתן לייחס משקל רב בהיותם קרובי משפחה ובעלי עניין בתיק, וגם הם, למעשה, לא ציינו כי חל שינוי באופן תפקודה במסגרת עבודתה. גם לתמונות שהציגה התובעת לא ניתן לייחס משקל רב. גם אם התובעת הייתה מדריכת שריון בצבא ויצאה לטיולים במהלך חייה ולאחר מכן הפסיקה לצאת לטיולים, כטענתה, אין בכך כדי ללמד על שינוי בתפקודה התעסוקתי. עוד יצויין כי גם במבחנים הנוירופסיכולוגיים נמצא כי אין ירידה בתפקודים הקוגנטיביים של התובעת. מאידך, אין להתעלם מתלונות התובעת על קשייה וסבלה במהלך השנים מאז התאונה ופניותיה הרבות לטיפולים רפואיים שונים. אין להתעלם מכך שגם על פי קביעת המומחים הרפואיים נגרמה לה נכות מסוימת עקב התאונה, הן בתחום האורטופדי והן בתחום הנפשי, אם כי בשני התחומים מדובר בהחמרת מצב קודם ויתכן ומדובר בנכות משולבת. את תלונותיה של התובעת על כאביה ומגבלותיה האורטופדיות, כאשר מדובר בפגיעה אורטופדית קלה בלבד,  יש  להבין על רקע מצבה הנפשי  כפי שתואר בחוות דעתו של ד"ר גרופר. ד"ר גרופר ציין כי לתובעת אישיות בעייתית עם מרכיבים הסטריוניים ובעיה אישיותית-נפשית קודמת לתאונה, קושי בהבחנה בין עיקר וטפל, קושי בהבנת המוסכמות החברתיות. על רקע זה התקבלה התאונה אצל התובעת בצורה מוגזמת, תוך הגזמה בלתי מודעת בתאור הסימפטומים ובצורת ההתמודדות. לתובעת תובנה חלקית בלבד למקור הסימפטומים ולמצבה.  איני סבורה כי יש לייחס לתובעת חוסר אמינות או התחזות. אני סבורה כי מדובר בהגזמה והאדרה של מצבה, כאשר חלק מהגזמה זו, כפי שציין ד"ר גרופר, אינו מודע.  עקב מצבה הנפשי הקודם של התובעת ואישיותה היא מגזימה, הגזמה אשר בחלקה אינה מודעת, בתיאור מכאוביה וסבלה. היא מגזימה בדרכי התמודדותה עם התאונה והיא מייחסת לתאונה סימפטומים מופרזים ומועצמים והשלכות מופרזות. שילוב הפגיעה בתאונה יחד עם מצבה האורטופדי הקודם ועם הפרעת האישיות ממנה היא סבלה וסובלת ללא קשר לתאונה מביאים לתלונות ולסבל של התובעת, ולפגיעה מסוימת בתפקודה. מדובר בתסמונת של תגובה הסתגלותית שהחמירה בעיה אישיותית קודמת. התסמונת אינה נובעת כולה מהתאונה, כפי שציין ד"ר גרופר, ויש לזכור כי אין מדובר כלל בתסמונת פוסט טראומטית. עוד יש לזכור כי התובעת חוותה קשיים אישיים - משפחתיים בחייה, בין היתר, עקב הצורך לטפל מספר שנים בהוריה החולים עמם התגוררה, פטירתם זה אחר זה בסמוך לתאונה והצורך לטפל באחותה החולה. לא ניתן לקבוע קביעה חדה מהי הפגיעה התפקודית עקב התאונה בהתעלם ממצבה הקודם, הקשיים שחוותה בחייה  ואישיותה של התובעת אך מקובל עלי כי קיימת פגיעה כזו, המתבטאת, בכל הנוגע לתפקודה בעבודתה, בעיקר בקשיים בעבודה רצופה. מקובל עלי כי אלמלא התסמונת בה לוקה התובעת, אשר חלק ממנה נובע מהתאונה, יכולה הייתה התובעת למצות כישוריה בצורה טובה יותר, כפי שציין גם ד"ר גרופר. במסגרת פיצוי זה נכלל גם פיצוי בגין הפסדים והוצאות בגין עיכוב אפשרי מסוים בלימודי התואר השלישי. אציין כי לא הובאו ראיות בדבר אפשרויות הקידום במשרד החינוך של מורים בעלי הכשרה דומה לזו של התובעת ואפשרויות השבחת שכרם. לאחר בחינת כלל הנתונים והשיקולים אני מעמידה את פגיעתה התפקודית של התובעת בגין התאונה בשיעור דומה לנכותה הרפואית,  על 10%. 

 

הפסדי שכר 

 

21.       ד"ר הנדל קבע לתובעת חודשיים וחצי חודשי אי כושר מלאים, חודש וחצי אי כושר חלקי בשיעור של 50%,  וחודשיים נוספים אי כושר בשיעור של 20%. התובעת קיבלה שכר מלא בגין כל ימי היעדרותה  ממעבידה על חשבון ימי מחלה. כאמור, התובעת המשיכה לעבוד בכל השנים שחלפו מהתאונה באופן רצוף ומלא ושכרה אף השביח. התובעת טוענת כי דחתה מקומות עבודה אך לא הובאו ראיות לכך ומהמסמכים שצורפו לא עולה כי התובעת דחתה מקומות עבודה בשל בעיות רפואיות דווקא.

 

22.       את הפסדי השכר לעבר אעריך בהתאם לנכות תפקודית בשיעור 10%, לתקופה שמאז חלוף שנה מהתאונה, אוקטובר 1996 ועד היום, מתוך הנחה שבמהלך שנת הלימודים בה נפגעה  המשיכה התובעת לעבוד כמתוכנן באותו בית הספר בו החלה לעבוד לפני התאונה וקיבלה שכר מלא. בסיס השכר יהא שכרה עובר לתאונה משוערך להיום נטו, סכום של 7930 ₪. בגין 142 חודשים סכום ההפסד מגיע לסך 112,606 ₪. לסכום זה תתוסף ריבית מאמצע תקופה.

 

23.       התובעת טוענת כי בשל התאונה לא עמדה בבחינת הגמר לתואר השני בשנת 1996  כמתוכנן אלא רק שנתיים מאוחר יותר ולכן לתקופה שבין 1996 ל 1998 מגיע לה פיצוי נוסף בגין הפסד תוספות שכר לתואר השני ובגין הוצאות נוספות בקשר לתשלום שכר הלימוד. אני סבורה כי לא הוכח במידה הדרושה הקשר הסיבתי בין התאונה ובין אי העמידה בבחינת הגמר בשנת 1996 ועיכוב של שנתיים. לא הובאו ראיות מהאוניברסיטה או מהמנחה של התובעת בעבודת הגמר שתומכות בטענה זו. עם זאת, מקובל עלי כי חל עיכוב מסוים בסיום לימודיה של התובעת עקב התאונה ועקב כך היא הפסידה תוספות שכר ונגרמו לה הוצאות נוספות. אני מעמידה את גובה הפיצוי הכולל בגין כך על סכום של 10,000 ₪ נכון להיום.

 

24.       באשר להפסדי השתכרות לעתיד, על פי נכות תפקודית של 10% ושכר בסיס של 7930 ₪ נכון להיום, בהוון עד גיל 67, גובה הפיצוי נכון להיום יעמוד על 158,000 ₪ במעוגל.

  

הפסד פדיון ימי מחלה

 

25.       התובעת טוענת כי עקב התאונה נעדרה מעבודתה כ – 400 ימים ולכן קוזזו מיתרת ימי המחלה העומדים לזכותה 326 ימי מחלה. התובעת עותרת לפיצוי בגין ניצול של ימים אלו, הן בשל חוסר האפשרות לנצלם בעתיד והן בשל חוסר האפשרות לפדותם בעת פרישה. הצדדים הגישו בהסכמה את מכתביה של הגב' פנינה שמעונוב מגף כ"א במשרד החינוך. בהתאם למכתב מתוקן מיום 21.5.07 והנספח לו (בסעיף 2 למכתב נראה שנפלה טעות ובמקום "זכאית" צריך להיות "ניצלה") ניצלה התובעת  מתחילת עבודתה במשרד החינוך, שנת 1988, ועד מועד התאונה, כשבע שנים,  92.21 ימי מחלה מתוך 188.69 ימי מחלה המהווים 48.8%. מתחילת עבודתה ועד שנת 2007 נצברו לזכותה 515.78 ימי מחלה והיא ניצלה 416.74 ימים המהווים 80.7%. ניצול ימי מחלה בשיעור של 35% - 65% מקנה בעת פרישה מעל 55 שנים זכאות לפדיון של 6 ימים בעד כל 30 ימי מחלה שנצברו. ניצול של ימי מחלה בשיעור של 0% - 36% מקנה בעת פרישה מעל גיל 55 שנים זכאות לפדיון של 8 ימים בעד כל 30 ימי מחלה שנצברו. בהתאם לנתונים אלו נוצלו בתקופה שבין התאונה ועד שנת 2007 324.53 ימי מחלה מתוך 327.09 ימי זכאות, המהווים 99.2% ניצול.

 

26.       בהתאם לנתונים אלו, בעוד שלפני התאונה עמד אחוז ניצול ימי המחלה על כ – 50%, הרי שלאחר התאונה עומד אחוז זה על כ – 100%. על בסיס נתונים אלו, יש לקבוע כי התובעת זכאית לפיצוי מסוים בשל נגיסה באפשרות לנצל בעתיד ימי מחלה אף בגין מחלות  שאינן קשורות לתאונה וכן בשל אבדן האפשרות לפדות את ימי המחלה  בעת הפרישה, שהרי עד לניצול של 65% מגיעה זכאות לפדיון. עם זאת, יש לזכור, אין לייחס את מלוא היעדרויות התובעת לתאונה דווקא ובהתאם לקביעות המומחים הרפואיים כמחצית מבעיותיה הרפואיות של התובעת אינן נובעות מהתאונה. עוד יש לזכור כי הטענה בדבר הפסד פדיון ימי המחלה היא בעלת אופי ספקולטיבי שהרי אין לדעת מה היה ניצול הימים גם ללא התאונה. בהתאם לכלל הנתונים, אני מעמידה את הפיצוי בגין הפסדים אלו על סכום כולל של 20,000 ₪ נכון להיום.

 

כאב וסבל

 

27.       בהתאם לנכותה הרפואית וגילה של התובעת היא זכאית לסכום של 25,100 ₪ נכון להיום.

 

עזרת צד שלישי, הוצאות נסיעות, הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

 

28.       התובעת טוענת כי עקב התאונה היא נזקקת לעזרה בבית ומאז התאונה היא שוכרת שירותי עוזרת בית פעמיים בשבוע. עוד היא טוענת כי לאחיה המתגורר עמה היא משלמת עבור עזרתו  בבית (כמו העלאת מצרכים מרכבה הביתה) באמצעות תשלומי ביטוח רכב, הלבשה והנעלה. עדותה נתמכה בעדות אחיה המתגורר עמה. עוזרת הבית לא הובאה להעיד ולא הומצאו אסמכתאות לעניין תשלום בגין עזרה בבית. אין חולק כי התובעת עורכת קניות ומבשלת עבור כל בני הבית. התחום בו היא נזקקת לעזרה,  כנטען, הוא תחום הניקיון. עם זאת האח, משה, העיד כי הוא אחראי על חדרו. עוד יש לזכור כי בבית מתגוררת אחות נוספת, אמנם חולה אך עובדת חצי משרה, כך שאין לקבוע כי דווקא התובעת היא זו שצריכה לשאת לבדה במטלות והוצאות ניקיון הדירה בה היא מתגוררת עם שני אחיה, שניהם אנשים בוגרים. עוד יש לזכור כי מדובר בנכות אורטופדית קלה של 5% בלבד עקב התאונה, כאשר קיימת נכות קודמת של 5%. גם לפני התאונה, עת התגוררה התובעת עם הוריה החולים, נלקחה עזרה לצרכי ניקיון (עמ' 76). בהתחשב בכלל האמור, אני מעמידה את סכום הפיצוי לו זכאית התובעת בראש נזק זה לעבר ולעתיד על סכום של 15,000 ₪ נכון להיום.

 

29.       התובעת טוענת כי   מאז התאונה היא נזקקת לטיפולים רפואיים ותרופות וצרפה קבלות שונות. חלק גדול מהטיפולים הם  טיפולים אלטרנטיביים שלא גובו בהמלצות רפואיות. עוד יש לזכור כי לא כל מכאוביה ותלונותיה של התובעת בגינם פנתה לטיפולים רפואיים קשורים לתאונה, כמו, למשל, בעיותיה בדרכי השתן, וכי נכותה האורטופדית עקב התאונה עומדת על 5% בלבד. אני מעמידה את הפיצוי לו זכאית התובעת  בראש נזק זה לעבר ולעתיד על 10,000 ₪ נכון להיום.

 

30.       התובעת טוענת כי עקב התאונה נשברה לה שן מס' 16. בתעודת חדר המיון מיום התאונה לא נרשם כי הייתה פגיעה בשיניים והתובעת לא התלוננה על כך. הוצגה קבלה מנובמבר 2005 על סך 350 ₪  לגבי טיפול בשן 16 וקבלה נוספת על צילומים בסך 150 ₪ ללא תאריך. בנוסף הוצגה הצעת מחיר על סך 5347 ₪ לטיפול בשניים 25-27 (שאינן שיניים קדמיות) מיוני 2005, כאשר הקשר בין הצעת מחיר זו לתאונה כלל לא ברור. בהעדר חוות דעת של מומחה רפואי לגבי פגיעה בתחום הפה והלסת, לאור חוסר הבהירות אם אכן נפגעו שיניים בתאונה ואם כן, באלו שיניים מדובר ולאור טענות הנתבעים בעניין זה איני יכולה לאשר פיצוי בגין הפגיעה הנטענת בשניים.

 

31.       התובעת טוענת כי עקב התאונה היא מפחדת לנסוע עם אחרים ולכן החליטה לרכוש רכב ולנהוג בעצמה, זאת החל מיוני 1996. בנוסף, טוענת התובעת כי נגרמו לה הוצאות נסיעה במוניות. איני סבורה כי על הנתבעים לממן לתובעת הוצאות רכישת רכב ואחזקתו ואיני סבורה כי מדובר בנזק הנובע מהתאונה. שוב, יש לזכור כי מדובר בנכויות קלות עקב התאונה ואין כל קביעה רפואית על פיה התובעת אינה יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית עקב התאונה. מקובל עלי כי התובעת זכאית לפיצוי מסוים על נסיעות במוניות, במיוחד לגבי התקופה הסמוכה לתאונה. אני מעמידה סכום הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על 1000 ₪ נכון להיום.

 

32.       לסכום הפיצויים יתווספו שכ"ט עו"ד  בשיעור 13% ומע"מ וכן הוצאות המשפט (אגרות, מומחים, הוצאות עדים), כל סכום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתו ועד ליום התשלום בפועל. מסכום הפיצויים ינוכה סכום ההוצאות בסך 2000 ₪ ומע"מ שהוטלו על התובעת  על פי החלטת כב' השופט אליגון ביום  18.12.03 אשר, כאמור בהחלטת כב' השופט אליגון מיום 10.2.04, גבייתן עוכבה עד לסיום ההליך. לסכום  הוצאות זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסיקתן (18.12.03) ועד ליום התשלום בפועל.

 


 

פסקי דין נוספים:


האם מעשה שובבות בו נער ישב על מכסה מנוע של רכב ונפצע נחשב תאונת דרכים?

תאונת דרכים שבר באגן

תאונת דרכים - בקע דיסק

האם מקרה בו נהגת ירדה מהרכב על מנת לתדלק אותו והחליקה על רצפת תחנת הדלק נחשב לתאונת דרכים?

האם מקרה בו נהג שנפצע מפיצוץ ברכבו נחשב תאונת דרכים?



 

 

 

תגיות: תאונת דרכים אוטובוס,תאונת דרכים נפילה באוטובוס,נפילה באוטובוס,תאונת אוטובוס,מעידה באוטובוס,פיצוי נזיקין,פיצויים, עצירה פתאום, עצירה פתאומית, נפילה בתוך האוטובוס