תאונת דרכים בה נפגעה הולכת רגל על ידי רכב

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ'  מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.




תאונת דרכים בה נפגעה הולכת רגל על ידי רכב. לפנינו סוגיה אשר נדונה בבית משפט השלום בחיפה בפסק הדין שניתן ע"י השופטת ב. גילאור- נשיאה.

 

פסק דין

 

 

1.         עביר דהוד (להלן-"התובעת") ילידת 2.9.1973, נפגעה בתאונת דרכים שאירעה לה ביום  24.6.01, בהיותה הולכת רגל בכביש מכיוון עוספיה לכיוון אוניברסיטת חיפה. במהלך הליכתה, נפגעה התובעת מרכב שהיה נהוג על ידי הנתבע מס' 1 ומבוטח כדין אצל הנתבעת מס' 2 (להלן-"התאונה").

 

זוהי תביעתה של התובעת לחייב את הנתבעים בפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975(להלן-"החוק"). 

 

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לחבות לאירוע התאונה. המחלוקת סבה על מהות נהותה הרפואית ומשכך על גובה הנזק.  האירועים חשובים לבחינת השאלה ממה סובלת התובעת ולכן יפורטו בהרחבה.

 

2.         ממקום התאונה נשוא התביעה הובהלה התובעת למרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. בחדר המיון אובחנה כסובלת מחתך עמוק בקרקפת, שבר סגור בשליש העליון – אמצעי של הירך השמאלי והמטומה גדולה באספקט הפנימי ברקמות הרכות של הירך השמאלי. תחילה, טופלה התובעת בחדר הלם כולל הרגעה תרופתית והנשמה מלאכותית. משם הועברה לאשפוז במחלקה האורטופדית ועברה ניתוח, תחת הרדמה כללית, להעמדה פתוחה של השבר בירך השמאלי וקיבועו במסמר תוך לשדי. מהלך הניתוח היה תקין וללא סיבוכים. בשל כאבי ראש חזקים חוזרים, נבדקה התובעת על ידי רופא נוירולוג שהתרשם מ-Post trauma headache. בוצעה לתובעת בדיקת C.T. מוח שפורשה כתקינה והומלץ לה על משככי כאבים רגילים. כעבור מספר ימים חל שיפור במצבה הכללי, התובעת היתה עירנית לחלוטין והחלה להתהלך בעזרת הליכון עם דריכה חלקית. עקב נפיחות, שטפי דם והמטומה באספקט הפנימי בירך השמאלי, בוצעה בדיקת US  לרקמות הרכות והתגלתה הצטברות נוזלית בכמות קטנה. הומלץ לתובעת לטפל בהמטומה באמצעות קומפרסים עם מגנזיום. ביום 9.7.01 הועברה התובעת להמשך שיקום בבית החולים "אלישע", עם המלצות לחופשת מחלה עד למועד הביקורת, משככי כאבים לפי הצורך, שכיבה ברגל מורמת, הליכה בדריכה חלקית בעזרת הליכון או קביים והמשך טיפול בפצע הניתוח בירך השמאלי.

 

ביום 19.7.01 בוצעה , בהרדמה כללית, הוצאה של בורג נעילה דיסטלי בולט שהוכנס לקיבוע השבר בירך השמאלי של התובעת.  ביום 22.7.01 שוחררה התובעת מהמחלקה לשיקום בבית חולים אלישע, עם המלצה להליכה בעזרת שני קביים עם דריכה חלקית ללא צורך בטיפולים פיזיותראפיים, חופש מחלה עד ליום 31.8.01, עזרה ביתית (ולא סיעודית) ומעקב במרפאת תאונות דרכים בבית החולים רמב"ם. 

 

(ר': סיכום אשפוז ממחלקת אורטופדיה ב' בבית החולים רמב"ם ודו"ח אשפוז מהמחלקה לטיפול ושקום נפגעי תאונות בבית החולים אלישע, שצורפו לתצהיר עדותה הראשית של התובעת).

 

3.         לאחר התאונה והשחרור מהאשפוז הראשון, היתה התובעת במעקב ממושך במרפאה האורטופדית של מרפאות החוץ בבית החולים רמב"ם כאשר במהלכו התלוננה על כאבים לאורך הרגל השמאלית, לרבות כאבים חזקים בברך; בחודשיים הסמוכים לאחר התאונה התהלכה התובעת בעזרת כיסא גלגלים ולא הצליחה להתהלך באמצעות קביים. לפי המלצת הרופאים החלה התובעת בהדרגתיות להתהלך בעזרת קביים בהתחלה עם דריכה חלקית ולאחר מכן עם דריכה מלאה. ביום 30.8.01, כחודשיים לאחר התאונה, התלוננה התובעת, בין היתר, על כאבים בברך השמאלית. בתיעוד הבדיקה נרשם כי לא נמצאו דפורמציות בברך השמאלית וכי תנועתיות הברך היתה תקינה. אשר לשבר שבירך, נרשם כי נכון למועד הבדיקה השבר עדיין לא התאחה. לתובעת שוב הומלץ על הליכה בדריכה מלאה בעזרת קביים. בהמשך, התובעת המשיכה להתלונן על כאבים ברגלה השמאלית, לרבות הברך, והומלץ לה על דריכה מלאה לפי יכולתה בעזרת קב אחד וטיפולים לחיזוק השרירים. בתיעוד הבדיקה מיום 11.10.01 נרשם כי בצילום הירך השמאלי נמצאה עדות לקלוס ראשוני של השבר ובבדיקה מיום 22.11.01, נמצא דלדול של שרירי הירך השמאלי והומלץ לתובעת על פיזיותרפיה לחיזוק השרירים, הליכה בדריכה מלאה ללא קביים והמשך מעקב.

 

בבדיקת מעקב מיום 3.1.02, כחצי שנה לאחר התאונה, נרשם כי החיבור של השבר בירך השמאלי מתקדם היטב אך התובעת המשיכה להתלונן על כאבים בברך השמאלית ושינוי צבע וחום בשוק ובכף הרגל באותו צד. בשל כך, הועלה חשש ל-RSD והומלץ לתובעת, בין היתר, על חיזוק עצמי של השרירים וטיפול במרפאת כאב.

 

בדו"ח מיפוי עצם שבוצע ביום 16.1.02, נרשם כי הודגמה קליטה פתולוגית בפימור פרוקסימלי משמאל והיפרמיה לשוק ימין כעדות לשינויי דריכה. התובעת המשיכה להתלונן על כאבים ברגל השמאלית, לרבות כאבים חזקים בברך. בבדיקה מיום 29.1.02 נמצאה רגישות מסביב לברך, תנועתיות הברך היתה מלאה אך מלווה בכאבים. הרופא הבודק ד"ר מיכאל בסר ז"ל העלה חשד למחלת ה-R.S.D והפנה את התובעת ליעוץ וטיפול במרפאת כאב. בתיעוד בדיקת מעקב מיום 14.2.02 נרשם על ידי ד"ר מ' בסר כי נצפה בצילום חיבור של השבר בירך השמאלי אך הומלץ לתובעת על המשך טיפול במרפאת כאב בשל הכאבים לאורך הרגל כולל הברך. בבדיקת M.R.I  מיום 26.4.02 לא הודגם ממצא פתולוגי בברך שמאל. בדו"ח בדיקת מעקב מיום 2.5.02 נרשם כי התובעת עדיין נזקקת להתהלך בעזרת קביים, עדיין סובלת מסימנים של R.S.D , נמצאה כף רגל קרה מאוד ורגישות קלה למישוש העצבים. הומלץ לתובעת על המשך טיפול תרופתי, הידרותרפיה והמשך מעקב במרפאת כאב.

 

ביום 4.6.02 אושפזה התובעת במחלקה פנימית ב' בבית החולים רמב"ם, עם אבחנה של R.S.D בברך שמאל, לצורך טיפול במסגרת מרפאת כאב. במהלך האשפוז, הוכנס קטטר אפידורלי לביצוע בלוק בגובה L3-L4 עם הזרקה של מארקיאן ומורפין וחל שיפור ניכר במצבה. ביום 9.6.02 התובעת שוחררה במצב כללי טוב עם המלצות להמשך מעקב רפואי לרבות במרפאת כאב, המשך טיפול תרופתי קבוע וטיפולי פיזיותראפיה  והידרותראפיה.

 

התובעת המשיכה להתלונן על כאבים חזקים ברגל השמאלית, לרבות כאב משמעותי בברך. ביום 9.2.03 נבדקה התובעת במחלקה הנוירולוגית בבית החולים רמב"ם. בתיעוד הבדיקה נרשם כי נמצאה תמונה מתאימה למחלת ה- R.S.D בברך השמאלית והומלץ לתובעת על המשך  טיפול תרופתי, טיפולים פיזיותראפיים והידרותראפיה.

 

ביום 3.4.03 התובעת נבדקה, על סמך הפניית רופאת המשפחה שלה, במרכז הרפואי "רעות" ושם אובחנה כסובלת ממחלת CRPS (ה-RSD) בברך השמאלית.

 

בבדיקת מעקב ביחידת ברך בבית החולים רמב"ם מיום 10.4.03, נמצאה רגישות חזקה מסביב לברך, תנועתיות הברך היתה תקינה אך מלווה בכאבים. כמו כן, נמצאו טרמור ודלדול ניכר של שרירי הירך השמאלי ובצילום נראה קו השבר בחלק מהאזורים, על אף הרושם שהשבר התאחה. בבדיקת C.T. מיום 15.4.03 ובצילומי רנטגן של הירך השמאלי התברר כי השבר עדיין לא התאחה ונמצא חלל גדול בין קטעי השבר. בעקבות ממצא זה, אושפזה התובעת, ביום 10.6.03, במחלקה האורטופדית בבית החולים רמב"ם, שם עברה התובעת ניתוח, תחת הרדמה כללית ואפידורלית, להחלפת המקבע הפנימי במסמר בקוטר יותר גדול, לאחר שחזור השבר, וכן הושם שתל עצם עצמוני מהאגן. הניתוח עבר ללא סיבוכים והתובעת הועברה  ביום 27.6.03 ליחידת השיקום בבית החולים אלישע. שם אושפזה התובעת עד ליום 29.6.03 ושוחררה עם המלצות להמשך טיפולים פיזיותראפיים לחיזוק השרירים, הידרותראפיה, הליכה עם דריכה בעזרת קביים וטיפול תרופתי. ביום השחרור המשיכה התובעת להתלונן על כאבים בירך השמאלי ועל חולשה בשרירי הירך והברך. 

 

ביום 20.11.03 נראתה בצילום הירך השמאלי התקדמות ביצירת החיבור של השבר והומלצה לתובעת הליכה בדריכה מלאה יחד עם הגבהה של 1.5. ס"מ בסוליה, המשך טיפולים פיזיותראפיים לחיזוק השרירים והמשך מעקב. בדיקת C.T.  מיום 23.11.03 הצביעה על חוסר איחוי מושלם של השבר בירך השמאלי והדגימה קלוס היפרטרופי. בבדיקת מעקב ביום 8.1.04 התובעת התהלכה בעזרת קביים, דיווחה על שיפור במצבה אך עדיין התלוננה על כאבים בירך השמאלי לרבות בבברך.  בבדיקת C.T. מיום 16.5.04 נמצאה התקדמות באיחוי השבר.

 

(המסמכים המתעדים את המעקב הרפואי וסדרת הבדיקות שעברה התובעת, צורפו לתצהיר עדותה הראשית ולתיקה הרפואי של התובעת שנוהל בבית החולים רמב"ם )

 

4.         בסה"כ אושפזה התובעת בעקבות התאונה למשך 54 ימים; אעיר כי בנוסף לתקופות האשפוז שפורטו לעיל (המגיעים לסך 52 ימים), התובעת אושפזה ב"אשפוז יום שיקומי" במרכז הרפואי רעות ביום 3.4.03 ו"אשפוז יום" במחלקה האורטופדית בבית החולים רמב"ם ביום  13.5.03 (לעניין התחשבות ב"אשפוז יום" בפסיקת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, ראו: ע"א 8452/02  פלוני נ' כהן נטלי ואח', תקדין-עליון 2006(1), 2277 ,עמ' 2280).

 

יש לציין כי ביום 5.1.01, כששה חודשים לפני התאונה נשוא התביעה, נפגעה התובעת בתאונת דרכים קודמת עת נסעה במונית. כתוצאה מאותה תאונה, סבלה התובעת מכאבים בע"ש המותני והגבלה בתנועותיו. בבדיקת C.T. מיום 27.3.01 הודגמה סקרליזציה בגובה  L5-S1 ודיסק וסטיגיאלי. בגין הפגיעה הנ"ל, הופנתה התובעת ביום 27.4.01 לקבלת טיפולים פיזיותראפיים (נ/1).

 

5.         ממסמכי המוסד לביטוח לאומי (להלן-"המל"ל") שצורפו לתצהירה של התובעת, עולה כי לתובעת נקבעו על ידי המל"ל אחוזי נכות רפואית זמניים שונים בגין מצבה לאחר התאונה ובהתחשב בניתוחים שעברה, כדלקמן:

-  החל מיום התאונה ועד ליום 30.9.01 נקבעה נכות זמנית בשיעור של 100%.

-  החל מיום 1.1.02 נקבעה נכות זמנית בשיעור 37%.

- מיום 1.4.02 ועד ליום 31.5.03 נקבעה נכות זמנית בשיעור 19%.

- החל מיום 10.6.03 ועד 30.9.03 נקבעה נכות זמנית בשיעור של 100%. 

- מיום 1.10.03 ועד ליום 30.9.04 נכות זמנית בשיעור של 50%.

 

החל מיום 1.10.04 נקבעה לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10% לאחר שנצפה חיבור של השבר בירך השמאלי.

 

אבהיר כי אחוזי הנכות שנקבעו על ידי המל"ל אינם מהווים "קביעה על פי דין" לפי סעיף 6ב' לחוק; המדובר בקביעות של המל"ל בתביעתה של התובעת לקצבת נכות כללית וזו אינה נופלת בגדר הוראת סעיף 6ב' לחוק.

 

 

6.         נקודת מחלוקת עיקרית בין הצדדים היא בשאלה האם התובעת סובלת, כתוצאה מהתאונה, מתסמונת ה- R.S.D (תסמונת הכאב הכרוני) בברך השמאלית.

 

 

 

7.         להערכת נכות התובעת מהתאונה, מונה פרופ' מיכאל סודרי, מומחה לכירורגיה אורטפדית- מנהל מחלקה אורטופדית א' במרכז הרפואי רמב"ם. פרופ' סודרי נתבקש בהחלטת המינוי (מיום 22.12.02) להתייחס, ככל שהנושא בתחום מומחיותו, לשאלה האם התובעת סובלת מתסמונת- R.S.D בברך השמאלית ולהעריך את מצבה בגין תסמונת זו, באם יימצא כי היא סובלת ממנה.

 

8.         פרופ' סודרי בדק את התובעת פעמיים (בימים 24.4.03 ו- 7.6.04). בחוות דעתו מיום 23.9.04  ציין פרופ' סודרי כי התובעת התלוננה בפניו על כאבים לאורך רגלה השמאלית עם שינויי צבעים ברגל לאחר עמידה של כחצי שעה, רגישות יתר בכל הרגל ובעיקר בברך, כאבים בגב תחתון ורגישות בלחיצה מעל ע"ש מותני. מאז הניתוח להחלפת המסמר תוך לשדי מיום 10.6.03, סובלת התובעת מתחושת "חוסר פעימה" תמידית ומפריעה בנשימה ותחושת נימול ברגל השמאלית. כמו כן, התלוננה התובעת בפניו על כאבים בכתפיים, כאשר להערכתו הדבר נובע מהשימוש בקביים.

 

בבדיקה הקלינית, מצא פרופ' סודרי קיצור ברגלה השמאלית של התובעת ב- 1 ס"מ, הליכה בצליעה בצד שמאל בתמיכת מקל הליכה ותנועתיות מפרק הירך השמאלי מוגבלת בצורה קלה עם כאבים בסוף טווחי התנועות הסיבוביות במצב כיפוף. פרופ' סודרי לא מצא עיוות בצורת הירך השמאלי, דלדול בשריריו ולא מצא רגישות לאורך הירך. כף הרגל והקרסול השמאליים נמצאו ללא רגישות או נפיחות ותנועתיותם תקינה. בבדיקה נוירו-ויסקולרית נמצאו החזרים גידיים תקינים דו"צ, חולשה של כ- 4/5 סביב גפה שמאלית תחתונה, התובעת מסרה על ירידה בתחושה שטחית בצד ליטרלי של שוק שמאל ובחלק עליון מדיאלי של כף הרגל השמאלית, אין הזעת יתר, אין שינוי צבע בכף הרגל ודפקים נמושו. בבדיקת ע"ש גבי-מותני המנח תקין, תנועתיות תקינה ומבחן  S.L.R.שלילי. תנועתיות הכתפיים נמצאה תקינה ללא חריקות. את ממצאי בדיקת הברך השמאלית סיכם פרופ' סודרי כך: "ציר תקין. אין רגישות. אין תפליט. תנועתיות מיישור מלא עד 130 כיפוף, ללא חריקות ושווה לצד ימין. יציבות תקינה. סימנים מניסקים שליליים". פרופ' סודרי ציין עוד כי לתובעת נותרו בעקבות התאונה הצלקות הבאות: צלקת מכערת באגן עם פיגמנטציה כהה, צלקת בצד ליטרלי עליון של הירך השמאלי באורך 12 ס"מ מעט מכערת לא דבוקה, צלקת בצד אמצעי של הירך באורך 10 ס"מ לא רגישה ומעט מכערת וצלקת בצד ליטרלי מרוחק של הירך באורך 2 ס"מ לא דבוקה ולא רגישה.

פרופ' סודרי קבע כי לאחר איחוי השבר בירך השמאלי של התובעת, כפי שעולה מצילומי הרנטגן האחרונים, אין סימנים קליניים של R.S.D בגפה שמאלית תחתונה. לגבי החולשה שמראה התובעת סביב רגל שמאל, ציין כי לדעתו רצוי שהתובעת תשתחרר משימוש במקל הליכה ותבצע פיזיותראפיה עצמית לחיזוק השרירים.

 

בחוות דעתו קבע פרופ' סודרי לתובעת נכות צמיתה בעקבות התאונה כדלקמן: נכות בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה מאוד בתנועתיות מפרק ירך שמאל לפי סעיף 48(1) (מותאם) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956(להלן-"המבחנים") או לפי סעיף 35(1)(ב) (מותאם) למבחנים בגין השפעה קלה על כושר הפעולה בירך שמאל. לגבי הצלקות שנותרו בגוף התובעת בעקבות התאונה, קבע פרופ' סודרי נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 75(1)(ב) למבחנים. הנכות הכוללת שנותרה לתובעת, להערכת פרופ' סודרי, מסתכמת איפוא, לאחר שקלול, ב- 19%.

 

במהלך ניהול התיק, נדחו בקשות חוזרות ונשנות של ב"כ התובעת למינוי מומחה נוירולוג או מומחה בתחום הכאב על מנת שיקבע אם אכן לוקה התובעת בתסמונת ה- R.S.D, כאשר לטענת ב"כ התובעת, הנושא אינו בתחום מומחיותו של רופא אורטופד.

 

9.         בתשובותיו של פרופ' סודרי לשאלות ההבהרה שהפנתה אליו ב"כ התובעת, הבהיר כי התלונות של התובעת הנוגעות לברך והאבחנה או החשד שהעלו הרופאים (ד"ר מיכאל בסר ז"ל וד"ר אייל מלמד) לתסמונת ה- R.S.D  מתייחסות לתקופה שקדמה להשלמת איחוי השבר בירך השמאלי וכי מדובר היה במצב של חוסר איחוי שפורש על ידי אותם רופאים כתסמונת ה-  R.S.D; הוא מסביר כי ד"ר בסר ז"ל שבדק את התובעת במסגרת בדיקת מעקב ביחידת ברך בבית החולים רמב"ם, ראה בצילום רנטגן מיום 14.2.02 חיבור של השבר בירך השמאלי ולכן הוא פירש את תלונותיה של התובעת כתסמונת ה- R.S.D,  כאשר בבדיקותC.T.  וצילומי רנטגן שבוצעו בשלבים מאוחרים יותר (בימים 15.4.03, 28.5.03 ו- 23.11.03.8) התברר כי השבר עדיין לא התאחה ונמצא חלל גדול בין קטעי השבר. רק לאחר ניתוח החלפת המקבע הפנימי ביום  10.6.03 החל איחוי השבר ובמקביל החל גם שיפור במצבה של התובעת. איחוי משביע רצון של השבר נמצא לדבריו לראשונה בצילום רנטגן מיום 19.2.04. המומחה הדגיש שוב כי בבדיקה הקלינית שהוא ביצע, לאחר השלמת איחוי השבר בירך, "לא נמצאו סימנים קליניים או אובייקטיביים של R.S.D בגפה השמאלית תחתונה: אין דלדול שרירים, תנועתיות ירך שמאל מוגבלת בצורה קלה מאוד, אין רגישות לאורך הירך, תנועתיות ברך שמאל תקינה, ללא רגישות".

 

אשר לשיעור הנכות הזמנית שיש להעניק לתובעת בתקופה שסבלה מחוסר חיבור השבר בירך, ציין פרופ' סודרי כי עבור אי חיבור השבר בפימור נהוג לקבוע נכות בשיעור 50% לפי סעיף 47 (1)א למבחנים, וזה, להערכתו, שיעור הנכות הרפואית המתאים לתקופה שקדמה לאיחוי המושלם של השבר בירך השמאלי של התובעת. בחקירתו הנגדית הוסיף פרופ' סודרי כי בתקופות שבהם אושפזה התובעת בגין חוסר החיבור ובמסוך לאחר מכן ניתן להעניק לתובעת נכות זמנית בשיעור  100% (שורות 6-7 בעמ' 20 לפרוט'). 

 

10.       בחקירתו הנגדית, נותר פרופ' סודרי איתן בדעתו כי כפי שמצא בבדיקה הקלינית אותה הוא ביצע לצורך הכנת חוות דעתו, התובעת אינה סובלת מתסמונת ה- R.S.D וכי מדובר בסימפטומים וממצאים התואמים מצב של חוסר איחוי השבר בירך השמאלי; לדבריו: "אני טוען שהיה מצב של חוסר חיבור שהתגלה באיחור וזו הסיבה שאנשים חשבו שמדובר ב- R.S.D. זה משהו דמוי R.S.D אבל לא R.S.D קלאסי זה משהו קל שאני בדעה שיעבור. כל יום שעובר המצב יהיה יותר טוב" (שורות 15-17 בעמ' 20 לפרוט').

 

 פרופ' סודרי הסביר שבדק הרבה מקרים של תסמונת ה- R.S.D , בדרגות שונות, ולשאלת ב"כ התובעת אם הוא חושב שמומחיותו מספיקה כדי לחוות דעה בנושא, השיב פרופ' סודרי כך: "אני חושב שהמצב מתאים למצב לאחר שבר שמתרפא שעדיין לוקח לו זמן להתרפא בגלל האיחור בניתוח השני [הכוונה לניתוח שבוצע לתובעת ביום 10.6.03 שבמסגרתו הוחלף המקבע הפנימי- ב' ג'] סך הכל המצב הקליני שלה הולך ומשתפר..."(שורות 20- 22 בעמ' 15 לפרוט'). לשאלת בית המשפט אם צריכה מומחיות מיוחדת למחלת ה- R.S.D השיב המומחה בשלילה (שורה 17 בעמ' 15 לפרוט'). בהתייחסו לממצא בדבר שינוי הצבע בגפה, הסביר פרופ' סודרי, וכך גם הוסבר בדף המידע לחולה בנושא מחלה זו שהוגש על ידי התובעת (ת/1) [מבלי להתייחס למשקלו הראיתי של מסמך זה] כי תסמונת ה- R.S.D היא תסמונת מורכבת מאוד ומעורפלת שהאתיולוגיה שלה עדיין לא ידועה ואין כיום בעולם הרפואה מבחנים ידועים ובדוקים שמוכיחים את התקיימותה. כך שכל ממצא בבדיקה (כמו שינוי צבע) יכול להצביע על תסמונת זו או על מחלה או אבחנה אחרת  (שורות 17-18 בעמ' 13 ושורות 23-25 בעמ' 14 לפרוט'). בהקשר זה הוסיף כי שינוי צבע הגפה, שהוא אחד מסימני מחלת ה- R.S.D, ניתן לראות גם במצבים של שבר שלא התאחה, במצבים כאלה אפשר לראות כחלון של כף הרגל "ואם השבר מתאחה זה יכול לקחת שנה ועוד שנה" (שורות 1-5 בעמ' 12 ושורה 11 בעמ' 13 לפרוט').

 

במהלך חקירת המומחה, דחיתי את בקשתה של ב"כ התובעת להציג לעיונו סרט שנערך על ידי פרופ' ירניצקי, רופא נוירולוג מהמחלקה הנוירולוגית בבית חולים רמב"ם, שנטען המראה את השינויים שחלו בצבע רגלה של התובעת במהלך הרחיצה. שכן, מדובר בסרט שנערך לצורך התביעה ולא במסגרת הטיפול הרפואי שקיבלה התובעת. בהקשר זה העיר פרופ' סודרי כי בבדיקות שערך פרופ' ירניצקי לתובעת לפני הבדיקה שתועדה בסרט הנ"ל, הוא לא מצא שינוי בצבע רגלה השמאלית של התובעת וכי מה שמצא בבדיקה הספציפית הזו מתייחס לרגלה השמאלית בלבד ומבלי לבדוק את השינויים שחלים בצבע הרגל הימנית. יתרה מכך, הבדיקה שערך פרופ' ירניצקי ואשר בה נמצא שינוי בצבע הרגל, אינה ידועה בספרות המקצועית כמדד חד משמעי להוכחת התקיימות תסמונת ה- R.S.D (שורות 21-26 בעמ' 15 לפרוט').   

 

גם בהתייחסו לממצאי בדיקת מיפוי עצם שבוצעה לתובעת ביום 27.2.06 והדגימה קליטה בברך ובכף רגל שמאל היכולה להתאים למחלת ה- R.S.D.  (ת/2), ציין פרופ' סודרי כי בדיקת מיפוי עצם אינה מעידה באופן חד משמעי על מחלה זו, כך שממצא בדבר קליטה מוגברת בברך ובכף הרגל יכול להתאים למחלה זו אך אינו מוכיח בהכרח את התקיימותה אצל הנבדק. לדבריו "יכול להיות קליטה שתימשך שנתיים לאחר שבר ויכולה להשפיע על הרגל" (שורות 1-15 בעמ' 14  ושורה 26 בעמ' 16 לפרוט').  

 

פרופ' סודרי העיד כי אין בדעתו לבדוק את התובעת בשנית מאחר ואין צורך בבדיקה קלינית חוזרת לאור השיפור שחל במצבה של התובעת לאחר שנתן את חוות דעתו ולדבריו "אין צורך בבדיקה כזו כי גם פרופ' ירניצקי מטעמה לא מצא שינוי צבע. כשראיתי אותה היא נעזרה עם מקל. היום אני רואה שהיא הולכת בלי מקל לפי המלצתי. עם הזמן הדברים משתפרים. זה רק עניין של זמן...היא בתהליך של שיפור ברור " (שורות 1-9 בעמ' 17 לפרוט').

 

חשוב להדגיש כי המומחה ציין, לשאלת בא כוח התובעת, כי בהנחה ויוכח שהתובעת סובלת מתסמונת ה- R.S.D. , אין בכך כדי לשנות או להעלות את שיעור נכותה הרפואית שקבע בחוות דעתו מאחר ובקביעת שיעור הנכות, הוא נתן ביטוי לכאבים שמהם היא סובלת בברך ולדבריו: "אני לא רואה פה שינוי חריג אם יוכח שיש לה R.S.D " (שורות 10-13 בעמ' 17 לפרוט').

 

11.       ב"כ התובעת חוזרת בסיכומיה על טענותיה נגד מומחיותו של פרופ' סודרי ומעלה ספקות באשר למסוגלותו לאבחן מחלת ה- R.S.D . כמו כן, היא תוקפת בחריפות את מסקנותיו וטוענת כי קביעתו לפיה התובעת אינה לוקה במחלה זו, עומדת בניגוד לקביעת הרופאים המטפלים אשר עמדו על דעתם כי התובעת לוקה במחלה זו גם לאחר שהוברר קיומו של חוסר איחוי השבר בירך השמאלי.  

 

12.       יש לדחות את ניסיון התביעה להטיל דופי במומחיותו של פרופ' סודרי לחוות דעה בנושא ה- R.S.D; מחוות דעתו, תשובותיו לשאלות ההבהרה ומעדותו בפניי, התרשמתי שמומחיותו ומקצועיותו מצדיקים הסתמכות על חוות דעתו ועל מסקנותיו גם בסוגיה זו.

 

13.       אין חולק כי הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט. יחד עם זאת, אין מקום להתערב. מקום שהידע ברפואה והמומחיות של איש המקצוע הובילו לרמת שכנוע גבוהה. התובעת לא הצליחה לסתור את חוות דעתו של פרופ' סודרי או לקעקע את קביעותיו והסבריו;

 

הסבריו ונימוקיו של פרופ' סודרי, בתשובותיו לשאלות ההבהרה ובעדותו בבית המשפט, יש בהם מענה הולך לצדקת דעתו שאין התובעת סובלת מתסמונת ה-R.S.D וכי מדובר בסימפטומים וממצאים התואמים מצב של חוסר איחוי השבר בירך השמאלי ואשר פורשו על ידי הרופאים המטפלים כתסמונת ה-  R.S.D.

 

אמנם, אחד הסימפטומים העיקריים של מחלה זו הוא כאב, ואכן התובעת סבלה ארוכות מכאבים חזקים בברך שמאל. אולם, כפי שהעיד פרופ' סודרי וכפי שעולה מדף מידע לחולה שהוגש על ידי התובעת (ת/1), כאב לבדו, שהנו מדד סובייקטיבי, אינו יכול להצביע על הופעת המחלה וצריכים, בנוסף לכך, להתקיים בנבדק סימנים אובייקטיבים כדי לקבוע R.S.D, כגון: שינויים בעור הגפה, לרבות שינוי בצבע ובטמפרטורה (קור והזעת יתר), נפיחות (בצקת) והגבלות בתנועת הגפה. מהמסמכים שצורפו לתצהירה של התובעת עולה כי באף אחת מבדיקות המעקב לא נמצא, באופן אובייקטיבי ובבדיקה קלינית של הרופאים הבודקים, אחד מהמאפיינים הקליניים של התסמונת.

בבדיקה הקלינית שביצע פרופ' סודרי לתובעת, לא נמצא דלדול בשרירי הירך או רגישות ותנועתיות הברך נמצאה תקינה. רוב הרישומים במסמכים הטיפוליים בדבר שינוי צבע הגפה ושינוי הטמפרטורה של כף הרגל, נרשמו מפי התובעת ולא אושרו בבדיקה קלינית אובייקטיבית, פרט לבדיקה המתועדת בסרט שנערך בידי פרופ' ירניצקי ואשר כאמור לא התרתי את הגשתו כראיה. אציין עוד, כי גם אם נרשם בחלק מן הבדיקות כי נצפה שינוי בצבע הברך וכי נמצאה נפיחות מקומית באזור הברך(ר' לדוג' בדיקת ד"ר וטין מהמרכז הרפואי "רעות" מיום 6.1.05), שוכנעתי מהסבריו של פרופ' סודרי כי ממצאים אלה אינם מתאימים למאפיינים הקלאסיים של תסמונת ה- R.S.D. 

מסיכום ביקור התובעת במרפאת כאב בבית החולים רמב"ם, מיום 25.1.05, שנערך בידי הרופאה המטפלת ד"ר פ' שטרמן והוגש כראיה מטעם התובעת (ת/3); באותו מסמך נרשם בחלק "האנמנזה" כי המטופלת דירגה את הכאב כ- 5/10VAS . עוד נרשם כי התובעת: "מרגישה יותר טוב, שיפור בהליכה עדיין מתהלכת עם קב אחד, מדווחת על כאב בברך ... אלודיניה, אין נפיחות, שינוי צבע בקור ולאחר מקלחת". בעדותה בפני, הבהירה ד"ר שטרמן כי היא רשמה את הדברים מפי התובעת בלבד (שורות 6-26 בעמ' 46 לפרוט'). כך שאין גם בראיה זו עדות להתקיימות אחד מהסימפטומים האובייקטיביים לתסמונת ה-  R.S.D אצל התובעת. בסיכום ביקור התובעת במרפאת הכאב ביום 6.4.06 נרשם מפי התובעת כי היא החלה, מזה כמספר חודשים, לסבול מכאבים בכף רגל שמאל שמקרינים לברך ומלווים בתחושה של "שריפה" בכף הרגל. כמו כן דיווחה התובעת על שינוי בצבע ובטמפרטורה של הגפה. גם בסיכום רפואי זה לא נצפו, על ידי הרופאה המטפלת, המאפיינים הקליניים האובייקטיביים של תסמונת ה- R.S.D  והכל נרשם לפי דיווחי התובעת עצמה.  

 

יתרה מכך, השיפור שחל במצבה של התובעת לאחר ניתוח החלפת המקבע הפנימי בירך השמאלי ביוני 2003 ובעיקר לאחר שנמצא איחוי משביע רצון של השבר בצילום רנטגן מספטמבר 2004, כפי שהתרשם פרופ' סודרי וכפי שעולה מהתיעוד הרפואי שהוצג בפני, תומך במסקנתו של פרופ' סודרי כי הסימפטומים מהם סבלה התובעת וככל שנמצאו ממצאים אובייקטיביים הדומים במידה כלשהי למאפיינים של תסמונת ה- R.S.D ,  מקורם במצב של אי איחוי השבר בירך השמאלית. ההשערה שמא מדובר בתסמונת ה- R.S.D הועלתה לראשונה על ידי הרופאים המטפלים בינואר 2002 (כחצי שנה לאחר התאונה ולאחר הקיבוע הראשון של השבר בירך השמאלי) כאשר אותם רופאים סברו כי תהליך איחוי השבר מתקדם היטב ואף נצפה על ידי ד"ר מ' בסר ז"ל חיבור של השבר ביום  14.2.02.  בשלב מאוחר יותר, בבדיקת C.T.  מיום 15.4.03 ובצילומי רנטגן של הירך השמאלי, התברר כאמור כי השבר עדיין לא התאחה ונמצא חלל גדול בין קטעי השבר. מכאן, שההשערה כי התובעת לוקה בתסמונת ה- R.S.D. הועלתה לראשונה בשלב שבו נצפה בטעות, שמקורה בטכניקה של צילומי הרנטגן (כפי שהסביר פרופ' סודרי בשורות 11-23 בעמ' 11 לפרוט'), איחוי של השבר, ובכך נעלם מעיני הרופאים המטפלים ההסבר והמקור לסימפטומים מהם סבלה התובעת.    

 

בהקשר זה אציין כי כפי שעולה מתיקה הרפואי של התובעת בבית החולים רמב"ם ומעדותה של ד"ר שטרמן (בשורות 18-26 בעמ' 49 לפרוט'), תדירות הביקורים של התובעת במרפאת הכאב ירדה במהלך התקופה מדצמבר 2002 ועד אפריל 2006. במהלך תקופה זו, הגיעה התובעת לבקורת במרפאת הכאב בשלושה מועדים בלבד: 26.12.02, 25.1.05 ו- 6.4.06. יש טעם רב בטענת ב"כ הנתבעים שירידה זו בתדירות הביקורים של התובעת, מעידה על השיפור שחל במצבה ותומכת בדעתו של פרופ' סודרי כי הכאבים והסימפטומים מהם סבלה התובעת, מקורם בחוסר האיחוי של השבר בירך השמאלי.  

    

בהתייחסו לעברה הרפואי של התובעת, הסביר פרופ' סודרי, על סמך החומר הרפואי שהונח בפניו, לרבות החומר הנוגע לתאונת הדרכים הקודמת שעברה התובעת ביום 5.1.01, כי ביום 23.1.01 התלוננה התובעת על כאבים עזים בע"ש מותני והרגשת קור ברגליים. אומנם תלונתה של התובעת על קור ברגליים לפני הפגיעות בתאונה נשוא התביעה ונפקותה לענייננו לא זכו להתייחסות המומחה. אך, לטעמי, יש בה כדי לעורר ספק מה באשר לקשר בין הפגיעות בתאונה הנדונה לבין הממצאים בדבר קור בכף רגלה השמאלית של התובעת כפי שנרשם בחלק מהמסמכים הטיפוליים שהונחו בפניי, כאשר ניתן להיווכח כי ממצא זה תרם להעלאת החשש כי התובעת לוקה בתסמונת ה- R.S.D. 

 

שוכנעתי שיש לאמץ את דעתו של פרופ' סודרי כי התובעת לא סבלה ואינה סובלת מתסמונת ה- R.S.D. למרות ההגזמה שאפיינה את עדות התובעת, אני מודעת ומאמינה שסבלה מכאבים חזקים בגפה השמאלית מיום התאונה ועד בסמוך לאחר הניתוח להחלפת המקבע הפנימי ביוני 2003. גם פרופ' סודרי לא הטיל דופי באמינות תלונותיה של התובעת על כאבים חזקים ברגל שמאל, והסבירם במצב של חוסר איחוי השבר בירך השמאלי שהתפרש בטעות כ- R.S.D. ראיה ניצחת לכך, השיפור שחל במצבה של התובעת לאחר הניתוח ביוני 2003 ועם ההתקדמות באיחוי השבר. 

 

14.       התובעת התלוננה בפני פרופ' סודרי על כאבים בכתפיים והוא העריך כי כאבים אלה מקורם בשימוש בקביים. בבדיקתו מצא פרופ' סודרי כי תנועתיות הכתפיים תקינה ללא חריקות. במהלך חקירתו הנגדית הוצג לעיונו, על ידי ב"כ התובעת, מסמך ממצאי בדיקת C.T.  של ע"ש צווארי שבוצעה לתובעת ביוני 2005 (ת/4) ואשר הדגימה בלטי דיסק בצוואר. פרופ' סודרי שלל כל קשר בין בעיה צווארית זו לבין פגיעותיה של התובעת בתאונה כאשר לדבריו "יש בלטים שאפשר למצוא אצל כל אחד".  כמו כן, העיד כי הסבירות לכך שבעיה זו קשורה לכאבי הראש והכתפיים עליהם מתלוננת התובעת, היא נמוכה (עמ' 19 לפרוט'). מעיון בתיעוד הרפואי שהונח בפני נראה כי יש לאמץ את קביעתו של פרופ' סודרי בדבר העדר קשר בין הפגיעות בתאונה לבין ממצאי בלטי הדיסק בצוואר. אכן, עיון בסיכום האשפוז הראשון לאחר התאונה מלמד על כך כי התובעת לא נפגעה בצווארה או באזור הכתפיים ולא נמצא רישום אודות בעיה צווארית כלשהי.

 

בנוסף לפגיעה בירך השמאלי, נגרם לתובעת חתך עמוק בקרקפת. היא התלוננה במהלך האשפוז על כאבים חזקים חוזרים בראש ובעקבות כך בוצעה לה בדיקת C.T. מוח שפורשה כתקינה והומלץ לה על משככי כאבים רגילים. רופא נוירולוג שבדק את התובעת במהלך אשפוזה הראשון בשל תלונותיה על כאבי ראש, התרשם כי מדובר בכאב פוסט-טראומטי. מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהירה של התובעת, עולה כי ביום 1.5.05 היא התלוננה בפני רופאה נוירולוגית בקופת חולים כללית (ד"ר שוורץ אליה), על תחושה של זרימות במחצית ראש ימין וכתף ימין, כאבי ראש וחוסר ריכוז. ממצאי הבדיקה שביצעה ד"ר שוורץ היו תקינים, אך בשל רגישות במישוש נקודת טריגר לעצב אוקסיפיטלי ובצלקת בעור הקרקפת הופנתה התובעת למרפאת כאב. נוכח ממצאים תקינים אלה, אין לייחס משקל לתלונותיה של התובעת על כאבי ראש וכאבים באזור הכתפיים בקביעת מצבה הרפואי בעקבות התאונה. לכל היותר, ניתן לייחס את הכאבים באזור הכתפיים לשימוש הממושך בקביים, וסביר להניח שכאבים אלה אמורים לחלוף עם הפסקת השימוש בקביים כפי שהומלץ לתובעת על ידי פרופ' סודרי.

 

יתרה מכך, ככל שהדבר נוגע לתלונותיה של התובעת על כאבי גב וכאבי ראש וניסיונה לייחס זאת לתאונה נשוא התביעה, יש לציין כי התובעת, כפי שהוכח, התלוננה בעברה על כאבי גב לאחר התאונה הקודמת שעברה בינואר 2001 ועל כאבי ראש במהלך השנים 1996- 1999. והיא למעשה אישרה זאת בעדותה בפני (בשורות 16-17 ושורות 29-31  בעמ' 24 ושורות 1-11 בעמ' 25 לפרוט'). מכאן, שאין להתייחס לטענות אלה בהערכת נכותה.

 

אשר על כן, אני קובעת כי הנכות הרפואית הצמיתה שנותרה לתובעת בעקבות התאונה הנה בשיעור 19% כפי שקבע פרופ' סודרי בחוות דעתו.

 

15.       הנכות התפקודית:

 

התובעת טוענת כי היא סובלת כיום מכאבים חזקים והגבלות בתנועות מפרק ירך שמאל, מכאבים ואלודיניה בברך שמאל, מתקשה לעמוד על הרגל השמאלית, סובלת מעקמת בצד ימין של הגב כתוצאה מהליכה לא תקינה בעקבות הקיצור שנגרם ברגל שמאל והשימוש הממושך בקביים וסובלת מחוסר שיווי משקל. בהתחשב בכל אלה, ובכך שהיא נותרה, לטענתה, חשופה לסכנת התפרצות מחודשת של מחלת ה- R.S.D, מעמידה התובעת את נכותה התפקודית על שיעור של 30%. כבר אציין כי בבואי להעריך את נכותה התפקודית של התובעת כתוצאה מן התאונה נשוא התביעה, איני מייחסת משקל לטענותיה בדבר חוסר שיווי משקל ועקמת בגב בצד ימין; לא הונח בפני בסיס ראיתי רפואי לטענות אלה. התובעת לא התלוננה על כך בפני פרופ' סודרי והוא לא מצא בבדיקתו כי התובעת סובלת מחוסר שיווי משקל. פרופ' סודרי לא מצא בבדיקתו עקמת בגבה של התובעת וממצאי בדיקת ע"ש גבי-מותני היו תקינים כדלקמן: "מנח תקין. אין LIST. קיפוזיס גבית ולורדוזיס מותנית תקינים. תנועתיות תקינה כדלקהלן: כיפוף 90, ישור 15, הטיה לצדדים וסיבוב לצדדים תקינים....אין קשיון שרירים .. SLR שלילי". ממצאים אלה לא נסתרו.

 

אין בידי לקבל את הצעת התובעת להעמיד את נכותה התפקודית על שיעור של 30%;

 

מחומר הראיות עולה כי בשנת 1991 סיימה התובעת 12 שנות לימוד בתיכון "אורט" בעוספיה במגמה עיונית. בהמשך עברה התובעת קורסים שונים, לרבות מזכירות משפטית. בשנת 1998 התחילה ללמוד סוציולוגיה במסגרת האוניברסיטה הפתוחה וסיימה שם שנת לימוד אחת. לאחר מכן, מחודש 8/00 ועד ל- 6/01 סיימה התובעת קורס מטפלות לגיל הרך במכון הגבוה לניהול והשתלמות מקצועית (סניף דיאנא-נצרת) בחסות משרד העבודה והרווחה. התובעת נפגעה בתאונה נשוא התביעה לפני שהספיקה לעבור את המבחן הפנימי של המכון שהתקיים ב- 29.6.01 וכן לא ניגשה, בשל פגיעותיה בתאונה, למבחן ההסמכה מטעם משרד העבודה והרווחה שהתקיים בספטמבר 2001. בשנת 2004, לאחר שעברה את ניתוח החלפת המקבע הפנימי בירך, החליטה להמשיך את לימודיה לקבלת תעודת מטפלת בגיל הרך, עברה קורס רענון ועברה את המבחן העיוני מטעם משרד העבודה והרווחה. לדבריה, בשל מצבה הרפואי ומוגבלויותיה בעקבות התאונה, נבצר ממנה להשלים את המבחן המעשי הכרוך בעבודה עם ילדים בגיל הרך (0-3 שנים) ומסיבה זו לא קיבלה תעודה מטעם משרד העבודה והרווחה המאפשרת לה לעבוד בגן ילדים. בשנת 2005 החלה התובעת ללמוד מדעי החברה וקרימינולוגיה במסלול משולב של האוניברסיטה הפתוחה והמכללה האקדמית "בית ברל". במסגרת לימודים זו, התובעת לומדת יום אחד בשבוע במכללת "בית ברל" בכפר סבא ויומיים בשבוע ב"בית בירם" בכרמל-האוניברסיטה הפתוחה.

 

לפני התאונה, בתקופה מספטמבר 1999 ועד אוגוסט 2000, עבדה התובעת בעמותת "אור חדש" כמטפלת בגן ילדים והיא הפסיקה את עבודתה שם לצורך לימודי הקורס "מטפלות לגיל הרך" במכון הגבוה לניהול והשתלמות מקצועית והתמחות בתחום זה כפי שציינתי לעיל. בתצהירה ציינה התובעת כי היא שאפה להקים ולנהל גן ילדים פרטי אך לטענתה אין ביכולתה היום לעבוד כגננת לאור מוגבלויותיה בעקבות התאונה. מעדותה של התובעת בבית המשפט עולה תמונה אחרת, שכן היא העידה שלאחר התאונה החליטה להמשיך את לימודיה במסגרת האוניברסיטה הפתוחה בתחום התמחות אחר (מדעי החברה וקרימינולוגיה) במטרה לעבוד, לאחר סיומם,  כ"חוקרת נוער": "כשאסיים את הלימודים בעזרת השם אם אצליח לגמור את התואר שלקחתי ל- 4 שנים אני ארצה להיות חוקרת נוער, אם יאשרו לי" (שורות 30-31 בעמ' 27 לפרוט'). לשאלת ב"כ הנתבעת מדוע היא הפסיקה לפני התאונה את הלימודים במסגרת האוניברסיטה הפתוחה, השיבה כך: "עבדתי כמה שנים טובות בטיפול בילדים והייתי צרכיה לנתב עצמי לתחום הזה והפסקתי את הלימודים באוניברסיטה ואני מקווה להמשיך אותם. עכשיו חזרתי להמשיך אותם רק שיניתי את התחום בעקבות התאונה. אני לומדת כרגע מדעי החברה וקרימינולוגיה. שיניתי זאת כי זה קצת משקף את משמעות החיים שאני עוברת, זה משהו אישי" (שורות 1-2 בעמ' 26 ושורות 30-31 בעמ' 27 לפרוט'). התובעת בחרה, איפוא, משיקולים אישיים, להחליף את תחום עיסוקה לאחר התאונה וללמוד מקצוע אחר. מכאן שאין בסיס לטענה, שהועלתה בסיכומים, כי היא לא תוכל לעבוד יותר כגננת או כמטפלת בילדים בגיל הרך, בשל מצבה הרפואי לאחר התאונה. אין בעיה תפקודית ממשית להתקבל או לבצע את עבודתה כגננת או כמטפלת בילדים בגיל הרך. יתרה מכך, העידה כי היא בחרה לשנות וללמוד מקצוע חדש (חוקרת נוער) מבלי להעיד על פגיעה בכושרה לעבוד בעתיד במקצוע זה. 

 

יחד עם זאת, אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעים שלאור עדותה של התובעת ולאור העובדה כי היא ממשיכה את לימודיה ואף בחרה להחליף מקצוע, כדי להעיד על העדר פגיעה בכושרה התפקודי. שוכנעתי כי יש במגבלותיה של התובעת על פי נכותה הרפואית להשפיע באופן מסוים על תפקודה במקצועות בהם בחרה או תבחר להשתלב על פי נתוני השכלתה; 

 

פרופ' סודרי העריך בחוות דעתו כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10% עבור הגבלה קלה מאוד בתנועתיות מפרק ירך שמאל או בגין השפעה קלה על כושר הפעולה בירך שמאל. לנכות שנקבעה בגין הצלקות (10%) אין משמעות תפקודית. יש לציין כי פרופ' סודרי הבהיר כי התרשם ממידה קלה של התנגדות רצונית מצד התובעת בזמן הבדיקה, אך אינו שולל כי חלק מחוסר שיתוף הפעולה נובע מהכאבים מהם סבלה התובעת (שורות 5-8 בעמ' 21 לפרוט').

 

כפי שקבעתי לעיל, התובעת אינה לוקה בתסמונת ה-R.S.D  בברך שמאל וכל הסמפטומים מהם סבלה מקורם במצב של חוסר איחוי השבר בירך השמאלי שהתגלה באיחור. מכאן שיש לדחות את הטענה כי היא נותרה חשופה לסכנת התפרצות מחודשת של מחלת ה- R.S.D והשלכת מחלה זו על כושרה התפקודי.

 

מכל מקום והעיקר, פרופ' סודרי העיד כי גם בהנחה ויוכח שהתובעת סובלת מתסמונת ה- R.S.D. , אין בכך כדי לשנות או להעלות את שיעור נכותה הרפואית שקבע בחוות דעתו מאחר ובקביעת שיעור הנכות, הוא נתן ביטוי לכאבים שמהם היא סובלת בברך ולדבריו: "אני לא רואה פה שינוי חריג אם יוכח שיש לה R.S.D " (שורות 10-13 בעמ' 17 לפרוט').

 

כמו כן הוכח כאמור כי חל שיפור ניכר במצבה של התובעת לאחר שעברה ניתוח להחלפת המקבע הפנימי ברגלה השמאלית ובעיקר לאחר שחלה התקדמות ממשית באיחוי השבר. ראיה לכך היא העובדה כי בשנת 2004 החליטה להמשיך את הלימודים בתחום הטיפול בילדים בגיל הרך ועברה את המבחן המסכם בקורס "מטפלות בגיל הרך" לאחר שעברה קורס רענון במשך מספר חודשים בנצרת. לאחר מכן, החליטה להמשיך את לימודיה במסגרת האוניברסיטה הפתוחה והיא לומדת כיום שלושה ימים בשבוע, יום אחד בשבוע היא נוסעת למכללת בית ברל בכפר סבא ברכבת או שהיא נוהגת ברכב, ויומיים בשבוע היא לומדת בחיפה בבית בירם (שורות 28-29 בעמ' 26 ושורות 1-7  בעמ' 27 לפרוט'). עולה, איפוא, כי התובעת הצליחה לשקם את עצמה לאחר התאונה ולחזור למעגל הלימודים. מצבה הרפואי אינו פוגע או משפיע באופן מהותי על כושרה ללמוד ולעמוד במטלות הכרוכות, בין היתר, בנסיעות ארוכות מחוץ לישוב בו היא מתגוררת. במילים אחרות, התמונה חיובית ושונה ממה שהוצג בתצהירה של התובעת וסיכומי באת כוחה.

נכותה התפקודית של התובעת כתוצאה מן התאונה תועמד על שיעור של 10%, שיעור דומה לשיעור נכותה הרפואית עבור מצב הירך השמאלי כפי שקבע פרופ' סודרי בחוות דעתו.

 

16.       הפסד השתכרות:

 

טענתה של התובעת כי יש לחשב את הפסדי השתכרותה בעבר ובעתיד על פי השכר הממוצע במשק, נעדרת בסיס. אין להתעלם מכך כי ביום התאונה היתה התובעת כבת- 28 שנים, כעשר שנים לאחר שסיימה תיכון. במהלך תשע השנים שלאחר התיכון ולפני שהחלה ללמוד טיפול בילדים בגיל הרך (באוגוסט 2000), אמנם למדה התובעת ועברה קורסים בתחומים שונים, אך לא הצליחה לבחור ולרכוש מקצוע ו/או להשתלב בשוק העבודה ולהתמיד בעבודה כלשהי.

 

ממסמכים שצורפו במוצג-נ/7 עולה, כי במשך כעשרה חודשים לפני התאונה נשוא התביעה, התובעת לא עבדה בעבודה כלשהי. התובעת קיבלה דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי עבור התקופה שבין דצמבר 2000 ועד אפריל 2001. בתביעתה לדמי אבטלה, ציינה התובעת כי היא לא עבדה בתקופה זו מכיוון שהיא טיפלה באימה המתגוררת איתה והחולה בסכרת. לפני כן, בתקופה מספטמבר 1999 ועד אוגוסט 2000, התובעת עבדה בעמותת "אור חדש" בחיפה כמטפלת בגן ילדים והשתכרה כ- 2000 ₪ נטו בחודש  (בממוצע). בתצהיר עדותה הראשית, ציינה התובעת כי הפסיקה את עבודתה בעמותה זו לצורך לימודי הקורס "מטפלות לגיל הרך" במכון הגבוה לניהול והשתלמות מקצועית והתמחות בתחום זה. ביום 17.6.2001 (כמספר ימים לפני התאונה) הגישה התובעת תביעה לגמלת הבטחת הכנסה, התביעה אושרה ושולמו לה דמי הבטחת הכנסה עבור החודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 2001 (ר' תעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי-נ/6).

 

עוד עולה מחומר הראיות כי בתקופות שקדמו לעבודתה בעמותת "אור חדש", התובעת עבדה בעבודות זמניות בחברות ניקיון ושמירה (ר' אישור פירוט המעבידים ורציפות ביטוח מטעם המוסד לביטוח לאומי-נ/4).

לאחר התאונה, לא השתלבה התובעת בעבודה כלשהי.

 

כשהחליטה התובעת לחזור למעגל הלימודים ולהמשיך ברכישת מקצוע, בחרה כאמור ללמוד מקצוע חדש (חוקרת נוער), ללא קשר לפגיעתה בתאונה ואף מבלי לחזור לשוק העבודה. במצב דברים זה, אין להניח כי התובעת היתה מצליחה, לולא התאונה, להגיע לרמת ההשתכרות הממוצעת במשק במהלך עבודתה כמטפלת בילדים בגיל הרך או כגננת. גם לעתיד, אין מקום להעריך את הפסדי השתכרותה על בסיס השכר הממוצע במשק. כך גם יש קושי מסוים לערוך חישוב מפורט על בסיס נכותה, כי לא היתה רציפות בעבודתה בעבר.

 

הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד:

 

התובעת היתה בחוסר תפקוד מלא מיום התאונה ועד ליום 30.6.02, וכך גם עולה מהמלצות הרופאים המטפלים על חופשות מחלה עד ליוני 2002. בתקופה שמיום התאונה ועד לסוף חודש ספטמבר 2001, התובעת כאמור קיבלה דמי הבטחת הכנסה ועל כן אין לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות בחודשים אלה. שוכנעתי, כי עד לניתוח ביוני 2003 סבלה מכאבים קשים בגלל העדר חיבור השבר בירך השמאלי.

אני מעריכה את רמת השתכרותה של התובעת לצורך חישוב הפיצויים בראש נזק זה בשכר שנע בין  4,000 ₪ נטו ועד 5,500 ₪ נטו. החישוב יהיה על פי אמדנא ויעמוד ע"ס 200,000 ₪.

 

הפסדי פנסיה:

 

לטענת התובעת, יש לפסוק לה הפסדי פנסיה על יסוד ההנחה שקיימת סבירות שהתובעת תשתלב בעבודה המקנה זכויות פנסיוניות. ב"כ התובעת מציעה לפסוק לתובעת פיצויים בגין הפסד זכאות לפנסיה בעתיד לפי 70% מהשכר הממוצע במשק ליתרת השנים מגיל פרישה ועד סוף תוחלת חייה של התובעת. לטענת הנתבעים אין תשתית ראייתית לפיצוי בגין פנסיה.

 

אכן, התובעת שלא התמידה בעברה במקומות עבודתה, אינה חברה בקרן פנסיה ואין בפני תשתית ראייתית לפסיקת פיצוי בראש נזק זה; גם אם תשתלב התובעת בעתיד בעבודה כלשהי, אין בפני ראיה לזכאותה לפנסיה. אין חזקה שכל עובד זכאי לפנסיה.

 

אי לכך אין מקום לפסיקת פיצוי בגין הפסדי פנסיה.   

 

17.       הנזק הלא ממוני:

 

הפיצוי המגיע לתובעת בגין כאב וסבל לפי 19% נכות רפואית, הוא 27,391.46 ₪.  על כך יש להוסיף את הפיצוי המגיע בגין 54 ימי אשפוז והוא 15,569.88 ₪. 

בסה"כ: 54,981 ₪  משוערך ליום מתן פסק הדין.

 

* רצ"ב חישובי המשערכת.

 

18.       עזרת הזולת:

 

אין מחלוקת כי התובעת קיבלה במשך שלוש שנים לאחר התאונה עזרה וסיעוד במימון הנתבעת 2 (מאבנר- איגוד לביטוח נפגעי רכב) בהיקף של 2-3 שעות ביום.

עיקר העזרה לה נזקקה התובעת בעבר היא בתקופה שבה סבלה מחוסר איחוי השבר בירך השמאלי כאשר בתקופה הסמוכה לתאונה היא נזקקה לעזרת מוגברת מן הזולת; התובעת שוחררה מבית החולים אלישע, ביולי 2001, עם המלצה על הליכה עם דריכה חלקית בעזרת קביים. בתיאור מצבה התפקודי של התובעת ביום השחרור, נרשם כי היא זקוקה לעזרה ביתית בצרכים האישיים. במהלך החודשים הראשונים לאחר התאונה, התובעת לא הצליחה להתהלך בעזרת הקביים כהמלצת הרופאים, והיא נעזרה בכיסא גלגלים. בהמשך, הצליחה בהדרגתיות להתהלך בעזרת קביים או קב אחד עם דריכה על הרגל הפגועה. בתקופה הסמוכה לניתוח החלפת המקבע הפנימי, ביוני 2003, נזקקה התובעת לעזרה סיעודית בבית. התובעת שוחררה לביתה מבית החולים אלישע עם המלצה להליכה בעזרת שני קביים, עם דריכה  והוראות לחיזוק עצמי של השרירים. בטופס הערכה תפקודית בעת שחרור מבית החולים, נרשם כי התובעת סובלת מחולשה בשרירי הירך השמאלי, זקוקה להשגחה בירידה ועליה במדרגות, אך היא עוברת משכיבה לישיבה ומישיבה לעמידה באופן עצמאי.

אני מעריכה כי במשך כל התקופה שבה סבלה התובעת מחוסר איחוי השבר בירך השמאלי, לרבות בתקופת האשפוזים ולאחר שחרורה ושהותה בבית, נזקקה לעזרה נוספת של אימה או בני משפחתה האחרים בניידות והסעתה לאישפוזים, טיפולים ומעקבים רפואיים.

 

עם ההתקדמות באיחוי השבר בירך לאחר שהמקבע הפנימי הוצא והוחלף, החל מצבה של התובעת להשתפר בהדרגתיות וכיום היא מתהלכת בלי קביים עם דריכה מלאה על רגל שמאל. יש להניח כי עם השיפור שחל במצבה של התובעת, היזקקותה של התובעת לעזרת בני משפחתה פחתה באופן הדרגתי לעומת מצבה בשלוש השנים הראשונות לאחר התאונה. חזרת התובעת למעגל הלימודים בשנת 2005, במסגרתם היא לומדת כיום שלושה ימים בשבוע מחוץ ליישוב בו היא מתגוררת ומתניידת באופן עצמאי באמצעות התחבורה הציבורית או נהיגה עצמאית ברכב, מעידה על השיפור הניכר שחל במצבה ומפריכה את טענותיה בדבר העזרה לה היא זקוקה מאימה או מבני משפחתה בתקופה שבה התקדם איחוי השבר בירך, לאחר שקובע בשנית ביוני 2003.

 

אין בידי לקבל את הערכת התובעת להיזקקותה בעתיד לעזרה בהיקף של שעתיים ביום, לפי הפסד של 750 ₪ לחודש; בעדותה בפני, העידה התובעת כי היא לא מתקלחת לבד "לגבי עזרה ברחצה, אם אני עוצמת עיניים אני מיד נופלת" (עמ' 30 לפרוט'). מלבד כך שאין בחומר הראיות בסיס לטענת התובעת בדבר היזקקותה לעזרה ברחצה, אני מטילה ספק רב באמינות דבריה.

בהתחשב בהגבלה הקלה שנותרה לתובעת בתנועת הירך השמאלי ולאור השיפור הניכר שחל במצבה כפי שניתן להיווכח גם מעדותה גבי חזרתה ללימודים, העדר קשיים משמעותיים בניידות בתוך הבית ומחוצה לו, נהיגה ברכב באופן עצמאי ואף עזרה חלקית לאמה בניהול משק הבית (עבודות ניקיון ובישול), יוערך הפיצוי לעזרת הזולת בעבר ובעתיד, ומעבר לעזרה שקבלה בפועל מהנתבעת, בסכום גלובלי של  75,000 ₪.

 

19.       הוצאות רפואיות בעבר:

 

התובעת מבקשת לפסוק לה סך של 4,725 ₪ כפיצוי בגין חלק מהטיפולים הפיזיותראפיים וההידרותראפיים שקיבלה במכון "אריאל ווינר" בבית החולים אלישע, לפי המלצות הרופאים המטפלים ואשר אינם נכללים ב"סל הבריאות". בטבלה שבמסגרתה מפרטת התובעת את ההוצאות שנגרמו לה בגין התאונה, היא מתייחסת לטיפולים הידרותראפיים ופיזיותראפיים אשר קיבלה מהמכון הנ"ל בתקופה מיולי 2002 ועד אוקטובר 2002. ואולם, עבור הטיפולים בתקופה זו, צורפה על ידי הנתבעים (נ/3) חשבונית עסקה המאשרת את התשלום עבור טיפולים אלה על ידי הנתבעת 2. מכאן שאין מקום לפיצוי נוסף.

 

20.       הוצאות נסיעה בעבר  ובעתיד:

 

ב"כ התובעת מבקשת לפסוק לתובעת סכום גלובלי בגין הוצאות הנסיעה שהוציאו התובעת ואימה בעקבות התאונה לצורך הגעה לאשפוזים, מעקבים וטיפולים רפואיים שעברה התובעת במוסדות הרפואיים הנמצאים מחוץ לישוב בו הן מתגוררות. התובעת מעריכה את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 9,000 ₪ (על בסיס נסיעה במוניות).  ב"כ הנתבעים טוענת כי אין מקום לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה. לטענתה, התובעת קיבלה את טיפולי הפיזיותראפיה בביתה והיא לא צירפה קבלות או ראיות אחרות לקיומן של הוצאות נסיעה בהיקף הנטען. כמו כן טוענת ב"כ הנתבעים כי אין מקום לפצות את התובעת בגין הוצאות נסיעה שהוציאה אמה בתקופה בה היתה התובעת מאושפזת, מאחר ולא מדובר בתביעת מיטיבים ומכל מקום האם העידה כי היא לא נסעה במוניות. איני מקבלת טענות אלה; 

 

אשר להוצאות הנסיעה שהוציאה אמה בתקופות שבהן היתה התובעת מאושפזת, יוכרו הוצאות נסיעה סבירות ונחוצות שהוציא קרוב הנפגע כדי לבקרו בבית החולים בתקופת האשפוז, כהוצאות שהוצאו לשם סיעוד הנפגע ולכן הוא, הנפגע, זכאי לפיצוי בגינם (ראו לדוג' ע"א 235/78 חנה הורנשטיין נ' אוהבי ואח', פ"ד לג(1), 346). לעניין הטענה בדבר העדר הוכחה לקיומן של הוצאות נסיעות בהיקף הנטען, אכן הוצאות נסיעה הן בגדר נזק מיוחד אותו יש להוכיח בקבלות או באמסכתאות, עם זאת, בשלוש השנים הראשונות לאחר התאונה ולאור המוגבלויות מהן סבלה באותה תקופה, נזקקה לנסיעות מוגברות לצורך טיפולים רפואיים, מעקבים ואשפוזים. כמו כן אמה של התובעת שהתה לידה בתקופות האשפוז ולצורך כך היא הוציאה הוצאות נסיעה. גם אם העידה האם כי היא הגיעה לבקר את התובעת בתקופות האשפוז באמצעות בני משפחתה שהסיעו אותה ברכביהם ולא במוניות, עדיין זכאית התובעת להשתתפות מסוימת בהוצאות הדלק שהוציאו בני משפחתה, מדובר במרחק נסיעה לא קצר.

 

אשר לעתיד, התובעת טוענת כי יש לפצות אותה בגין הפסדי הניידות לאור ההגבלה שהטיל משרד הרישוי על רישיון הנהיגה שלה; התובעת צירפה לתצהירה מכתב מטעם משרד הרישוי "סיכום בדיקות רפואיות" מיום 31.12.02 המאשר את בקשתה, לאור ההגבלה ממנה סובלת ברגל שמאל לאחר התאונה, להחזיק ברישיון נהיגה לדרגה "פרטי" בהגבלות "תיבת הילוכים אוטומטית". בגין כך, טוענת התובעת כי יש לפצות אותה בגין הפסדי ניידות בעתיד, כאשר היא מעריכה את סכום ההפסד החודשי בסך של 500 ₪. 

 

בהתחשב בנכותה בתחום האורטופדי, המתבטאת בהגבלה קלה מאוד בתנועות הירך השמאלי, יהיה הפיצוי על דרך האומדנא ובסכום כולל לעבר ולעתיד של 30,000 ₪.

 

21.       התאמת דיור:

 

התובעת מבקשת לפסוק לה פיצוי בגין שינויים שביצעה בדירתה לאחר התאונה לצורך התאמתה למוגבלויותיה. לדבריה, היא נאלצה לפתוח קירות חדר האמבטיה והשירותים בביתה והתקנת דלת הזזה מבחוץ כדי לשמור על הפרטיות שלה. כמו כן היא נאלצה להתקין ידיות תמיכה במקלחת ובשירותים. התובעת מעריכה את עלות השינויים שביצעה בדירתה בסך של 2,700 ₪.

מלבד כך שהתובעת לא צירפה קבלות או אסמכאות המאמתות את ההוצאות הנטענות, התובעת לא הניחה בפני ראיה רפואית על הצורך בהתאמת דירת מגוריה למצבה לאחר התאונה. התובעת לא ציינה מתי ביצעה את השינויים האלה, האם בתקופה הסמוכה לאחר התאונה שבה אין מחלוקת כי היא סבלה מהגבלות משמעותיות בתנועות הירך או בשלב מאוחד יותר כאשר איני סבורה כי ההגבלה הקלה שנותרה לה בתנועות הירך, מצדיקה פסיקת פיצוי כזה. עם זאת, אני מוכנה להניח לטובתה כי היא נאלצה בתקופה שבה סבלה מחוסר איחוי השבר להתקין ידיות אחיזה במקלחת ובשירותים. הפיצוי יוערך בסך 2,000 ₪.

 

22.       החזר הוצאות לימודים:

 

התובעת מבקשת לפסוק לה פיצוי בסך 6,000 ₪ בגין שכר הלימוד ששילמה ל"מכון הגבוה" בנצרת והנסיעות שהיו כרוכות בכך; המדובר בתשלום עבור קורס רענון ובחינות שהחליטה לעבור לאחר התאונה במטרה להמשיך את לימודיה לצורך קבלת תעודת מטפלת בילדים בגיל הרך. אין מחלוקת כי מדובר בלימודים שהתחילה התובעת לפני התאונה והופסקו בעקבות התאונה. התובעת צירפה לתצהירה קבלה מהמכון הגבוה בנצרת עבור תשלום שכר לימוד בסך 3780 ₪.

 

הפיצוי יועמד ע"ס 3,000 ₪, בשים לב לעובדה שהחליטה  ללמוד מקצוע אחר ללא קשר לתאונה. 

 


 

23.       חובות והוצאות שונות:

 

התובעת מבקשת לפסוק למרשתה פיצוי בגין חובות "עצומים" שנוצרו לטענתה עקב כך שלא שולם לה תשלום תכוף על ידי הנתבעת 2 ועקב חוסר יכולתה למצוא עבודה. טענה זו נטענה באופן תמוה וסתמי, ללא פירוט וללא נימוק הקשר בין החובות להן נקלעה התובעת לבין התאונה. יתרה מכך, התובעת לא הוכיחה כי לאחר התאונה היא לא הצליחה למצוא עבודה בשל מצבה, מה גם, שלא היתה סיבה מוצדקת לאי השתלבותה בשוק העבודה לאחר השיפור שחל במצבה וחזרתה למעגל הלימודים. נראה כי התובעת לא הצליחה לעבוד בעבודה כלשהי מאחר והיא הקדישה את רוב זמנה ללימודים, מכאן שאין לייחס את חוסר יכולתה לעבוד בעבודה כלשהי לתאונה.

 

24.       ניכויים:

 

מסכום הפיצויים להם זכאית התובעת בגין התאונה, יש לנכות את התשלומים התכופים שקיבלה לאחר התאונה מהנתבעת 2 ואת הגמאלות מנכות כללית שקיבלה מהמוסד לביטוח לאומי;

 

הנתבעת 2 שילמה לתובעת שני  תשלומים  תכופים כלהלן: תשלום תכוף בסך 15,000 ₪ שולם לתובעת בתאריך 1.11.01 ותשלום נוסף בסך 29,856 ₪ שולם לה בתאריך 6.1.03.  סכומם המשוערך להיום מגיע לסך 56,547 ₪.

 

כעולה ממסמכי המל"ל, שולמו לתובעת גמלאות נכות כללית עבור החודשים יוני 2003 ועד

ספטמבר 2004. בסה"כ שולם לתובעת סך של 37,898 ₪ משוערך להיום.

*רצ"ב חישובי המשערכת.

 

25.       סיכום

 

הפסד השתכרות בעבר ובעתיד

200,000

הנזק הלא-ממוני

54,981

עזרת הזולת

75,000

הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד

30,000

התאמת דיור

2,000

החזר הוצאות לימודים

3,000

סך הכל

364,981

בניכוי תשלומים תכופים

56,547

בניכוי גימלאות המל"ל

37,898

סך הכל לתשלום

270,536

 

 

26.       אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך 270,536 ₪. בנוסף ישאו בשכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ מהסכום שנפסק.

הוצאות המשפט תעמודנה על סך 3,000 ₪. אגרת המשפט תשולם לפי התקנות.



פסקי דין נוספים:


פגיעת רכב בילדה שחצתה כביש

תאונת פגע וברח הולך רגל נפגע על ידי אופנוע

תאונת דרכים - דריסת הולך רגל


תאונת דרכים חולון


תאונת דרכים בעת שירות צבאי - תאונת דרכים חייל/חיילת/חיילים




 

תגיות: דריסת הולכת רגל, דריסת הולך רגל, תאונת הולך רגל, דריסה על ידי רכב, תאונת הולכת רגל, תאונת דרכים,נזק גוף,פיצויי נזיקין, כמה פיצויים מגיע לי תאונת הולכת רגל, פיצויים מחברת ביטוח, כמה פיצויים מגיע