פיצויים בתביעת נזקי גוף בעקבות תאונת דרכים

אחת השאלות הנפוצות במקרים של תאונת דרכים היא כמה כסף אפשר לקבל מחברת הביטוח על נזק גוף כתוצאה מתאונת דרכים / כמה כסף מקבלים על נזק גוף כתוצאה מתאונת דרכים מחברת הביטוח / כמה פיצויים אקבל בתביעת נזיקין / כמה כסף מגיע על תאונת דרכים? כמה מקבלים בגין נזק גוף שנגרם עקב תאונת דרכים וכו'.

גובה הפיצוי יקבע בהתאם לנזק שנגרם לך. דוגמאות לנזקים: שברים בגולגולת, שבר באגן, כאבי גב וצוואר, בקע דיסק , בלט דיסק ואף מוות.

כיצד קובע בית המשפט את הפיצויים אשר להם זכאי אדם שנפגע בתאונת דרכים?

עורכי דין מנוסים בתחום הנזיקין בדגש על נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים יוכלו להעריך עבור הנפגע את שיעור הפיצויים לפי הקריטריונים הבאים:

שיעור הנכות שנותרה לנפגע עקב התאונה, גיל הנפגע, הפסדי השתכרות בעבר, הפסדי השתכרות בעתיד, עזרת צד ג' בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד, כאב וסבל, האם בוצעה פיזיותרפיה ועוד.

לאחר תאונת דרכים בה נגרמו נזקי גוף, מומלץ לפנות לעורך דין המתמחה בתביעות פיצויים בגין נזקי גוף עקב תאונות דרכים.

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ' מתמחה בתביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.

לפנינו פסק דין (המדגים את דרך חישוב פיצויים בתביעת נזקי גוף בעקבות תאונת דרכים) שניתן בבית המשפט השלום בתל אביב-יפו על ידי השופטת אגי זהבה

פסק דין

1. לפנינו תביעת פיצויים בגין נזקי גוף על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975.

התובעת ילידת 20.07.59, נפגעה בשתי תאונות דרכים.

2. התאונה הראשונה בה הייתה מעורבת התובעת אירעה ביום 27.01.97. בעקבות התאונה טופלה התובעת בבית החולים "וולפסון", שם אובחנו אצלה פגיעות בעמוד השדרה הצווארי ובכתף שמאל. התובעת שוחררה לביתה עוד באותו היום תוך המלצה לטיפול ומעקב רפואי.

בהמשך, התלוננה התובעת על החמרה במצבה וטופלה בשנית בבית החולים "וולפסון" ופעם נוספת בבית החולים "מאיר" עקב כאבי ראש מלווים בהקאה, סחרחורות ותרדמת ביד ימין.

ביום 19.04.97 ביצעה התובעת סריקה בתהודה מגנטית של עמוד השדרה הצווארי, בבדיקה הודגמה ממצא המתאים ל-" סירינקס" בגובה C6.

ביום 26.06.97 אושפזה התובעת ל- 4 ימים בבית החולים "אסף הרופא" עקב חולשה, סחרחורות וכאבי ראש. אובחנה אצלה אנמיה כרונית כאשר ברקע ניתוח לקיצור קיבה שעברה התובעת בשנת 1995 שלאחריו החלה לסבול מאנמיה.

3. התאונה השניה אירעה ביום 24.10.99. בעקבות התאונה טופלה התובעת בבית החולים "אסף הרופא", שם אובחנה חבלה במנגנון "צליפת שוט" ופגיעות בצוואר ובראש. התובעת אושפזה בבית החולים ושוחררה לביתה ביום 31.10.99.

בשל תלונות על החרפת הכאבים ותופעות של בריחת שתן אושפזה התובעת בשנית ביום 02.11.99 קיבלה טיפול תרופתי ושוחררה לביתה ביום 04.11.99.

ביום 29.02.00 בוצעה לתובעת בדיקת MRI , בבדיקה אובחן בלט דיסק מרכזי בחוליות L5-S1.

4. הנכות הרפואית

לצורך קביעת נכותה של התובעת, מונו על ידי בית המשפט שלושה מומחים :

(1) פרופ' יצחק שקד מומחה בנוירוכירורגיה, אשר ערך את חוות דעתו ביום 18.01.99 שהתייחסה לתאונה הראשונה בלבד. פרופ' שקד העריך את נכותה הצמיתה של התובעת בגין מכלול נזקי תאונה זו בשיעור של 15%, מותאם לסעיף 34ב-ג לתקנות המוסד לביטוח לאומי, וזאת על יסוד תלונות התובעת ועיקרי הממצאים שהודגמו בסמוך לתאונה, המתייחסים להפרעות בכח ובתחושה ביד ימין, הפרעה בשווי משקל והפרעה בתיפקוד הפסיכואינטלקטואלי.

(2) דר' ישראל קליר מומחה בכירורגיה אורטופדית, אשר ערך את חוות דעתו ביום 31.12.00. ד"ר קליר קבע שהתאונה השניה לא גרמה לנכות נוספת או חדשה כלשהי. להערכתו תאונה זו גרמה לכל היותר, להחמרה מסוימת זמנית של כ- 10% לתקופה של כשנה לכל היותר.

(3) דר' יורם רפפורט מומחה למחלות א.א.ג, אשר ערך את חוות דעתו ביום 01.05.01. ד"ר רפפורט סבר כי העדר תלונה לגבי סחרחרות מיד או בסמוך לכל אחת מן התאונות, יחד עם העדר סימנים קליניים וממצאים אלקטרוניסטגמוגרפיים, מצביעים על אי קיומה של פגיעה או הפרעה וסטיבולרית היקפית באוזן הפנימית ולכן לא קבע לתובעת נכות בגין תחושת הסחרחורת. יחד עם זאת מציין דר' רפפורט בחוות דעתו שהוא אינו יכול לשלול קיומה של הפרעה במערכת העצבים המרכזית אשר בירור קיומה אינו מצוי בתחום התמחותו אלא בתחום הנוירולוגי או הנוירוכירורגי.

ב"כ שני הצדדים לא שבעו נחת מחוות הדעת.

5. דר' קליר מונה על ידי בית המשפט כמומחה לשתי התאונות, אולם מעיון בחוות דעתו ובתשובות ההבהרה לשאלות ב"כ התובע נוצר הרושם כי דר' קליר סבר בטעות שחוות דעתו נדרשה אך רק לתאונה השניה. כך בסיכום חוות דעתו "לסיכום נראה לי שהתאונה בינואר 1997 גרמה לבעיות וסבל מגוון וממושך, בגללן הגב' חן הוכרה כ"נכה" ע"י מומחה שמינה בית משפט השלום ולמעשה יש תיעוד רב וחוזר על סבל טיפולי וכדומה עד שלהי שנת 1999. לדעתי התאונה ב- 24.10.99 לא גרמה לנכות נוספת או "חדשה" כלשהי , תאונה זו גרמה לכל היותר להחמרה מסוימת זמנית של כ- 10% לתקופה של כשנה לכל היותר".

כך בתשובות הבהרה מיום 01.05.01 "בתאונה בינואר 1997 הגב' חן הגישה תביעה ובית המשפט מינה מומחה שקבע אז את נכותה".

לאחר שב"כ התובע הסב את תשומת ליבו של דר' קליר שמינויו מתייחס לשתי התאונות ושלתאונה הראשונה מונה פרופ' שקד ,נוירוכירורג , אשר קבע את נכותה של התובעת בתחום הנוירולוגי ולא האורטופדי, השיב דר' קליר בתוספת להבהרות מיום 26.08.01 "לא נותרה נכות צמיתה בתחום האורטופדי כך שמיותר להפריד או לחבר בין שתי התאונות", ובהתייחס לסיכום חוות דעתו כפי שהובא לעיל השיב דר' קליר "התייחסותי לנכות נוספת או חדשה פירושה : מעבר למה שנקבע ע"י פרופ' שקד בשנת 1999".

ב"כ התובע לא הסתפק בתשובות ההבהרה של דר' קליר וזימנו לחקירה בבית המשפט,

6. בחקירתו הובהר לדר' קליר על ידי בית המשפט שמינויו התייחס גם לתאונה הראשונה (עמוד 1 שורות 26-20 ובהמשך עמוד 2 שורות 5-1) והוא התבקש להעריך את נכותה האורטופדית של התובעת כתוצאה מהתאונה הראשונה ועל כך השיב : (עמ' 3 שורות 20-15).

"לגופו של ענין, התלונות, סוג התאונה והתלונות מצד הנבדקת, זהות או דומות לאלה מ-99 אני לא שמח עם ההפרדה, אך מכיוון שהיא קיימת, איני יכול להחזיר את הגלגל אחורה. לגופו של ענין, סה"כ יש קשר בין התלונות, לכן התייחסותי האורטופדית, מכנית לטווחי תנועה ולמגבלות כאלה ואחרות, ובתחום זה לא נמצא נכות.".

אולם כאשר נשאל דר' קליר כיצד מתיישב האמור לעיל עם האמור בחוות דעתו על ממצאי הבדיקה בכתף שמאל "באשר לכתף שמאל "רצונית" נמצאה הגבלה מסוימת קלה באבדוקציה וסיבוב חיצוני, הגבלה "שנעלמה" ברובה כאשר הבדיקה נעשתה בעזרת הרופא הבודק" הסכים ד"ר קליר, כי קיימת הגבלה אובייקטיבית מזערית (עמ' 5 שורה 5) או קלה (עמ' 9 שורה 9) בתנועת כתף שמאל, כאשר קצה טווח התנועה מלווה בכאב (עמ' 13 שורה 24) וכי ממצא זה קשור לתאונה (עמ' 13 שו' 8) והעריך את נכותה הכוללת של התובעת בכתף, ב- 5% לפי סעיף מותאם (עמוד 9 שורות 15-9).

לשאלת בית המשפט האם ייעשה צדק אם ייקבע שנכותה של התובעת תעמוד על 10% לפי סעיף מותאם, בהתחשב בנכות הזמנית בשיעור 10% שקבע דר' קליר לתובעת ובהתחשב שקביעה זו נסמכה על כך שדר' קליר סבר בטעות שחוות דעתו נדרשת אך ורק לתאונה השניה השיב דר' קליר : "אני חושב ש10% זה יותר מדי".(עמ' 15 שורות 13-7)

7. באשר להשפעת ההגבלה על חיי היום יום של התובעת, התייחס ד"ר קליר בתשובה לשאלת בית המשפט (עמ' 13 שורות 16 – 21):

"ש: בחיי היום יום היא יכולה להרים את היד ולנקות משקוף עליון של דלת.

ת: יש כנראה בקצה טווח תנועות הגבלה מסוימת, אם היא עולה על משהו ולהגיע לקצהו יש הגבלה, אך בחיי היום יום יש הגבלה קלה סה"כ לתפקוד יום יומי".

לגבי הגב התחתון, עמד ד"ר קליר איתן על דעתו כי לתובעת אין נכות, הואיל ולא מצא כל מגבלה בתנועות ע"ש המותני (עמ' 10 שו' 15). באשר לבלט דיסק שנמצא בגובה L5-S1, הוא חסר חשיבות ואינו על רקע חבלתי (עמ' 11 שורות 24 ואילך).

בהתייחס לנכות הזמנית הנובעת מן התאונה השניה, אותה העריך ד"ר קליר בשיעור של 10%, נכות זו התייחסה למכלול- ע"ש צווארי ומותני גם יחד (עמ' 14 שורה 21).

8. העולה מחוות דעתו של ד"ר קליר הוא, כי כתוצאה משתי התאונות, נותרה לתובעת מגבלה אותה הגדיר המומחה כמזערית/קלה, שבאה לידי ביטוי בכאב בקצה טווח תנועת כתף שמאל, אותה העריך בשיעור 5%. לתובעת לא נותרה נכות אורטופדית בגין ע"ש המותני והצווארי, אך בעקבות התאונה השניה, חלה החמרה מסויימת במצבה של התובעת, לפרק זמן של שנה, אותה העריך ד"ר קליר בשיעור 10%.

9. פרופ' שקד זומן על ידי ב"כ הנתבעת לחקירה על חוות דעתו והתבקש להבהיר מה הם מרכיבי הנכות שקבע לתובעת.

פרופ' שקד, כמו ד"ר קליר, לא מצא הגבלה בתנועות הצוואר, אך מצא כאבים המפציעים לכתף (עמ' 45 שורה 19). אמנם, בראשית חקירתו הבהיר פרופ' שקד כי הנכות הקבועה בחוות דעתו אינה מתייחסת למישור האורטופדי (עמ' 43 שורות 22-23): "לגבי חוות דעתו של דר' קליר, זה מתייחס לעניין האורטופדי ואין לי הרבה הערות ולא חושב שיש לזה השלכה לגבי חוות הדעת שלי כי אני התייחסתי יותר לצד הנוירולוגי הנוירוכירורגי."

יחד עם זאת, כאשר התבקש לפרט לגבי המרכיבים הנפשיים של הנכות השיב פרופ' שקד שהוא קבע את הנכות כמכלול (עמוד 45 שורות 15-19): "אני קבעתי נכות כוללת תגובה נפשית שהיא חריגה. הנכות כוללת את כל הנזקים הגופניים והנפשיים על כל תת המרכיבים של התאונה כולל הנכות ביד כולל ההגבלה בתנועות הצוואר, כולל ב-PTSD. אני לא חושב שיש לה נכות נוספת מעבר למה שקבעתי לה. אי אפשר להפריד בין המרכיבים השונים של הנכות."

10. פרופ' שקד נשאל גם לגבי המרכיבים הנפשיים הכלולים במכלול הנכות והאם לא חרג מתחום התמחותו (עמוד 46 שורות 19-15) :

"ש: האם לא יכול להיות שעדיף שרופא בתחום הנפשי יבדוק את התובעת.

ת: לא, אין כאן חריגה וגלישה מהתחום הגופני או האורגני לתחום הנפשי. התגובה הנפשית החריגה היא בנסיבות העניין, היא לא פיתחה מחלת נפש או תופעה שדורשת הערכה של פסיכיאטר, היא לא נכנסה לדכאון עמוק. ה PTSD הוא בתחום ההתמחות המובהק של הנוירוכירורגיה".

11. פרופ' שקד נדרש להסביר את הסבירות לפגיעה במערכת העצבים המרכזית שגורמת לסחרחורת כפי שקבע לתובעת, כתוצאה מחבלה של צליפת שוט בלי חבלה לגולגולת והשיב שלאור כאבי הראש המלווים בהקאות, מהם סבלה התובעת ימים מספר לאחר התאונה הראשונה, סביר כי סבלה מזעזוע למערכת העצבים המרכזית. פרופ' שקד הסכים אמנם כי המקרה של התובעת הוא אכן חריג ויוצא דופן אולם על פי התרשמותו התובעת סובלת והנזק אמיתי (עמוד 44 שורות 5-7 ובהמשך שורה 10 ,שורות 17-14, עמוד 45 שורה 27, ולבסוף עמוד 46 שורות 7-1) :

"ש: האם הייתה חבלה מוחית שגרמה לפגיעה במערכת העצבים המרכזית.

ת: חבלת צוואר היא לפי ההגדרה גם חבלת ראש או מוח, צליפת שוט תלוי בעוצמה ובחומרה יכולה להיות גם פגיעה במוח, כי המוח המוארך מגיע עד הצוואר..."

"ש: כדי שתהיה פגיעה במערכת העצבים המרכזית צריכה להיות פגיעה חמורה.

ת: ...אם אחרי מספר ימים היו לה כאבי ראש מלווים בהקאה בשבילי זה סימן שהיה לה איזשהו זעזוע של מערכת העצבים המרכזית, גזע המוח או המוח או שילוב של שניהם, והייתה לה סחרחורת שאנחנו יודעים שהיא לא ממקור של האוזן. הכל ביחד מעיד על חבלה במערכת העצבים המרכזית ומראש אמרתי שזה מקרה חריג "

יחד עם זאת, גם פרופ' שקד הסכים, כי התובעת סובלת מאנמיה היכולה לגרום לחולשה, התעלפויות וגם סחרחורת, וכי חלק מן הסחרחרת ממנה סובלת התובעת יכול להיות עקב האנמיה (עמ' 47 שורה 1).

12. באשר להיותה של הנכות נכות צמיתה ולא נכות זמנית וחולפת, השיב פרופ' שקד (עמ' 46 שו' 1-7):

"ש: האם התלונות של התובעת יכולות לחלוף?

ת: התופעות שלאחר חבלה מסוג צליפת שוט, מטבען הולכות ופוחתות והנפגע לעיתים מחלים גמרי. יש מקרים שיש קיבוע של התלונות והן לא פוסקות, יש אינסוף וריביליות. בדרך כלל התלונות הולכות ופוחתות אבל המקרה הזה איננו המקרה השגרתי. בדרך כלל הנכות היא 0% - 5%. המקרה הזה הוא יוצא דופן, היו תופעות שהעידו על זעזוע של גזע המוח, והיה גם הערכה נוירופסיכולוגית, יש אנשים שמחלימים טוב ומהר ויש אנשים שהופכים להיות נכים ב- 100% בגלל סיבות שאיננו יכולים לרדת לעומקן. התרשמתי שאכן היא סובלת ושהנזק הוא אמיתי".

13. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו לנכות נוירולוגית צמיתה בשיעור של 15%, זאת בהסתמך על חוות דעתו ועדותו בבית המשפט של פרופ' שקד וכן לנכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 10% וזאת בהתאם להחמרה הזמנית שמצא דר' קליר בבדיקתו את התובעת.

מנגד ב"כ הנתבעת טוענת שלתובעת נותרה נכות כוללת של 10% וזאת בהתחשב בחוות הדעת הן של של פרופ' שקד והן של דר' קליר. לטענת ב"כ הנתבעת, לא ניתן להסתמך על קביעתו של פרופ' שקד, ככל שהיא מתייחסת להיבטים הנפשיים, וזאת מאחר ותחום התמחותו אינו בתחום הפסיכיאטריה וכן בשל העובדה שפרופ' שקד הסתמך על אבחון פסיכיאטרי שנערך לתובעת שלא באמצעותו. עוד טוענת ב"כ הנתבעת שחלק מהנכות שפסק פרופ' שקד מתייחסת להגבלה בתנועות הצוואר אלא שהגבלה כזו לא נמצאה לא על ידי פרופ' שקד ולא על ידי דר' קליר וכן שההגבלה שנמצאה אצל התובעת בתנועות כתף יד שמאל ושדר' קליר העריך אותה על פי סעיף מותאם ב- 5% אינה מקנה נכות על פי תקנות המל"ל.

14. כידוע, פסיקת הנכות הרפואית לעולם מסורה בידי בית המשפט. בית המשפט ולא המומחה הרפואי, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ובית המשפט רשאי לקבל אותה או לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון (ראה ע"א 2160/90 רז נ' פדידה לאץ והסנה, פ"ד מ"ז (5) 170).

15. שני המומחים תמימי דעים, כי בהיבט האורטופדי, לתובעת מגבלה קלה בתנועת כתף שמאל, המלווה בכאב בקצה טווח התנועה. מגבלה זו מקורה כנראה, כבר בתאונה הראשונה. לתובעת אין מגבלה בתנועות ע"ש הצווארי וע"ש המותני, ואין לזכותה בנכות בתחום האורטופדי באיברים אלו.

בעוד שד"ר קליר העריך את נכותה בגין הכתף בשיעור 5% מותאם, פרופ' שקד לקח את הנכות בחשבון במסגרת הנכות הכוללת שהעניק לתובעת בשיעור 15%, הכוללת גם מרכיבים פוסט-טראומטיים, המהווים לטעמו את עיקר נכותה של התובעת.

אינני מקבלת את עמדת ב"כ הנתבעות, כי לא ניתן להסתמך על חוות דעתו של פרופ' שקד, בכל המתייחס לקביעת הנכות בגין ההיבטים הנפשיים. מקובלת עלי עמדתו של פרופ' שקד, כי תופעות של PTSD הן בתחום ההתמחות המובהק של הנוירוכירוגיה. לתובעת אין מחלה נפשית ואין לה תופעות הדורשות התייחסות פסיכיאטרית. פרופ' שקד נעזר בקביעת הנכות בדו"ח האיבחון הנוירופסיכולוגי שנערך לתובעת, ואשר לגביו כבר הבעתי עמדתי, כי על פי הפסיקה הרווחת היום, לא היתה מניעה מלהציגה למומחה.

שוכנעתי, כי נכותה הכוללת של התובעת עומדת על 15%. היא כוללת נכות אורטופדית בשיעור 5% בשל הגבלה קלה בתנועות כתף שמאל, ונכות בשיעור 10% בשל היבטים פוסט-טראומטיים, לרבות מרכיב מסויים של סחרחרות, על רקע מחלת האנמיה ממנה סובלת התובעת.

הנני קובעת, איפוא, כי נכותה הרפואית של התובעת עומדת על 15%.

16. נכות התפקודית

יש והנכות הרפואית משקפת את מידת הפגיעה בכושר תפקודו והשתכרותו של הנפגע, ואזי הנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית. אך ייתכנו גם מצבים אחרים, ויפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ברנזון בע"א 237/55 סטוצינר נ' פומרנציק, פ"ד י 1050,1060 :

"יש ומום קל באופן יחסי גורם לירידה גדולה בכושר העבודה וההשתכרות, ויש ופגיעה קשה אינה נושאת בכנפיה נזק כספי גדול ביותר.הדבר תלוי לא במעט במי מדובר : בעברו של האיש, בגילו הנוכחי, בעבודתו או במקצועו,ביכולתו להסתגל למצב החדש או – אם יש צורך בכך- ביכולתו לעבור למקצוע מתאים אחר ולמצוא בו עבודה ומקור פרנסה ועוד נסיבות כהנה וכהנה."

אשר על כן,"הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים, בהכרח, על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה.." כפי שהדברים נוסחו על ידי כב' השופט אשר בע"א 646/77 לוי נ' עמיאל,פ"ד לב (3) 589.

17. התובעת, ילידת 1959 החלה את הקריירה המקצועית שלה כמטפלת במעונות יום. לאחר שלמדה במרכז לעובדים סוציאליים, התקדמה לתפקיד של מנהלת מעונות יום. בתפקיד זה שמשה גם כגננת וגם כמנהלת המעון, עד שנת 1995, אז החלה לימודי הוראה לגיל הרך, והועסקה כגננת בעירית אור יהודה. בשנת 1998 סיימה את לימודיה וקבלה תעודת הוראה לגיל הרך, לפיה היא כשירה לעבוד כגננת לגילאים 0-3 ו- 3-6 (עמ' 24 שו' 1-17).

על כושר תפקודה לאחר התאונות העידה התובעת (בסעיף 24 לתצהירה):

"כיום אני עדיין סובלת מחוסר יציבות, כאבי צוואר וכאבים והגבלות תנועה בכתף השמאלית אשר מתפשטים גם לעבר הזרועות, בעיות יציבה וראייה (אומדן מרחקים) כשמגבלות אלו מקשות עלי בתפקודי היום יומי ואינן מאפשרות לי למצוא עבודה שתתאם את מגבלותיי".

בחקירתה הנגדית הוסיפה ופירטה התובעת על חוסר היכולת לתפקד כגננת :

"האישור נ/1 שממליץ להעסיק אותי כגננת אך למנוע הרמת משאות כבדים מעל 7 ק"ג, הוא לא מהווה כשירות לעבוד כגננת במערכת החינוך, כשמקבלים ילדים בגיל הזה צריך לעזור להם בפרידה מההורים להרים אותם, לחבק אותם ולעבוד בעבודה פיזית, לשטוף אותם עבודות שגם אני עשיתי" (עמוד 27 שורות 30-27).

"מעונית זה טיפול פיזי גם הגננת עושה את הטיפול הפיזי, האחריות שלי היא פדגוגית אך האחריות המוסרית היא גם בתפקוד הפיזי, אני לא יכולה לשבת רגל על רגל ולחלק הוראות למטפלות. ההורים מצפים שאני ארגיע את הילד כשהוא בוכה ואני ארים אותו"(עמוד 28 שורות 4-7).

"יש לי גם בעיה של חוסר יציבות אם אני מסתובבת ורוקדת עם ילדים.לתלות קישוטים בגן,לעלות על כסא". (עמוד 29 שורה 31 ועמוד 30 שורה 1)

18. רופא מטעם שירות התעסוקה שבדק את התובעת, קבע שהתובעת מוגבלת לעבודה בישיבה בלבד והפנה את התובעת למרכז שיקום לאבחון (ת-13). בדו"ח האבחון בפרק הסיכום שלו נקבע בין היתר כי : "בהתחשב במגבלותיה הרפואיות, אין ספק כי רות אינה יכולה לעסוק במקצועה וזקוקה להסבה מקצועית שתהלום את כישוריה והעדפותיה."

עורכות דו"ח האבחון: הפסיכולוגית החינוכית גב' רקפת טיסונה והגב' מינה מוזס זומנו לעדות מטעם התביעה.

בחקירתה הנגדית נשאלה גב' מוזס איזה בעיות נמצאו אצל התובעת שכן על פי טבלת הכישורים יכולתה של התובעת היא מעל הממוצע, השיבה הגב' מוזס :

"הבעיה היתה יותר בחוסר היכולת להתמקד... במיוחד בלט חוסר היכולת האינטגרטיבית שהיא יכולה לראות דברים במיקטעים" (עמ' 42 שורות 7-5) . הבוחנת אבחנה אצל התובעת קושי להתמקד לאורך זמן, קושי לבצע מטלות ידיות מורכבות, לטענתה בשל חולשה בידיים, וקושי בראיה. מסקנת המאבחנת התעסוקתית היתה כי התובעת אינה כשירה לעבוד כמטפלת עם ילדים רכים, ועליה להסב מקצועה לעבודה ישיבה שאינה מצריכה ריכוז רב או מטלות חשבוניות. ואכן, התובעת הופנתה לקורס משרדאות ומחשבים, בסיומו השתלבה בעבודה כספרנית בספריה העירונית.

19. לעבודתה של התובעת כגננת לגיל הרך, ישנם לא רק היבטים פדגוגיים אלא גם היבטים פיזיים: עליה להתכופף לילדים ולהרים אותם מידי פעם, כדי להרגיע את בכיים ולהקל עליהם את הפרידה מן ההורים, או כדי להחליף להם (ראה עדותה של גב' קירשנבאום יהודית, עמ' 32 שו' 17). גם ההורים מצפים ממנה כי תגלה יחס חם לילדים שבטיפולה, ומטבע הדברים, הדבר כרוך גם במעורבות פיזית. כמו כן, היא נדרשת לקשט את הגן, להסתובב ולרקוד עם הילדים.

אף שהתובעת נטתה להגזמה ולהפרזה בתיאור מגבלותיה וסבלותיה כתוצאה מן התאונה, עדותה לגבי התפקידים הנדרשים ממנה כגננת לגיל הרך, מקובלים עלי.

נכויותיה, הן במישור האורטופדי והן במישור הנוירופסיכולוגי יש בהם כדי למנוע מן התובעת מלעבוד כגננת לגיל הרך (0-3), שכן היא מתקשה בטיפול הפיזי בתינוקות ובילדים הרכים. גם ההפרעות בתפקוד הפסיכואינטלקטואלי, מפריעים לה בתיפקודה כגננת בהיבטים הפדגוגיים. יחד עם זאת, ההפרעה בתפקוד לגבי שכבת הגילאים הבוגרת יותר (3-6) פחותה, כפי שהתובעת מסכימה בעצמה (עמ' 28 שורה 1).

בנסיבות אלו אין לראות בתובעת כמי שאבדה את מקצועה וכי נמנע ממנה לחלוטין לתפקד כגננת. התובעת יכולה לתפקד גם כגננת, עם הגבלות מסויימות, לכיתות הבוגרות יותר.

20. 20. נכותה הרפואית בשיעור 15% יש בה כדי לשקף נכונה גם נכותה התפקודית.

אשר על כן, נקבע כי נכותה התפקודית של התובעת עומדת על 15%.

21. חישוב הפיצויים

הפסדי השתכרות בעבר

עובר לתאונה הראשונה, עבדה התובעת כגננת במשרה בפעוטון ושכרה שולם על ידי עירית אור יהודה. ממוצע שכרה עובר לתאונה הראשונה, לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי עמד על 3,895 ₪ (ת/6). ממוצע השכר החודשי (נטו) בשנת 1996 עמד על 3,945 ₪ (ראה טופס 106 לשנת 1996 – ת/5).

בעקבות התאונה הראשונה נקבעו לתובעת 6 חודשי אי כושר מלא, עד ליום 28.07.97, בגינם קבלה דמי פגיעה ישירות מן המעביד. לטענת התובעת, השכר שקבלה בתקופת אי הכושר מעירית אור יהודה לא היה שכר מלא (עמוד 25 שורות 18-22), אך התובעת לא הציגה את תלושי השכר בתקופת אי הכושר, כדי שניתן יהיה לעמוד על נזקיה, אם בכלל.

משלא הוכיחה התובעת קיומם של הפרשי שכר בתקופת אי הכושר, הרי נאלצת אני לדחות את התביעה לפיצוי בגין תקופה זו.

22. 22. ביום 01.09.97 חזרה התובעת לעבודתה כגננת במעונית אניטה בכיתת הבוגרים. התובעת עבדה עד חופשת חג סוכות, לאחריה לא חזרה לעבודה, לדבריה "בגלל שכאב לי הצוואר והיו לי בעיות של יציבה והיה לי קשה לתפקד ביד עם גיד קרוע" (עמ' 27 שורה 12-13). התובעת היתה בחופשת מחלה עד 98, במהלכה קבלה את שכרה על חשבון ימי מחלה.

התובעת עותרת לפסוק לה פיצויים בגין תקופת אי כושר זו.

אין מקום לפסוק לתובעת פיצויים בגין תקופת היעדרותה הנטענת מן העבודה. ראשית – התובעת קבלה שכר על חשבון ימי מחלה (עמ' 27 שורה 18). התובעת לא הוכיחה קיומם של הפרשים בין השכר שקבלה לבין השתכרותה עובר לתאונה. שנית – התובעת חוייבה בהחזר ימי מחלה בסיום עבודתה בעיריה, והתייחסות לכך תהיה בהמשך. אך יותר מכל, לא שוכנעתי בדבר הקשר הסיבתי בין מצבה הרפואי והיעדרותה מן העבודה בתקופה זו, לבין התאונה. בחודש 5/97 חלה החמרה ניכרת במחלת האנמיה ממנה סובלת התובעת, והיא התאשפזה בבית חולים. חודש לאחר מכן התאשפזה שוב (עמ' 25 שורות 28-29). החל מחודש יולי 97, קבלה התובעת עירויי ברזל במסגרת אשפוז יום. התובעת הודתה, כי ההחמרה במצב האנמיה גרמה לה לעייפות רבה ורצון לישון. אי אפשר להתעלם ממצב רפואי זה, שאינו קשור לתאונה, ולייחס את היעדרותה מן העבודה אך ורק לתאונה.

23. 23. בחודש 1/98 החלה לעבוד כפקידה בעירית אור יהודה. התובעת החזיקה במשרה זו עד לחודש 8/98 ועבדה במשך 4 שעות ביום בלבד, לטענתה, לפי אישור רופא תעסוקה (ת/7). אלא שעיון באישור מרופא התעסוקה עולה, כי אין המלצה לעבודה חלקית אלא לעבודה שאינה דורשת מאמץ גופני רב, ולא היתה כל הצדקה רפואית לעבודת התובעת כפקידה במשרה חלקית בלבד. עבודה פקידותית אינה עבודה מאומצת, והתובעת יכולה היתה לעבוד כפקידה במשרה מלאה.

24. בחודש 9/98 שבה התובעת לעבודה במעונית אניטה במשרה רגילה עד ל-31.5.91. בתקופה זו הרבתה להעדר מן העבודה, לטענתה, בשל מצבה הנובע מן התאונה הראשונה. התובעת קבלה אמנם שכר על חשבון ימי מחלה, אך חרגה ממכסת ימי המחלה להם היתה זכאית, ועל כן בסיום עבודתה, נדרשה לשלם לעירית אור יהודה סך של 6,149 ₪ בגין החזר ימי מחלה.

ושוב, אי אפשר להתעלם בעניין זה ממחלת האנמיה ממנה סבלה התובעת, בגינה המשיכה להיות מטופלת גם בשנת 98' (עמ' 26 שורה 17).

הגרעון בימי מחלה אצל התובעת, במשך כל תקופת עבודתה בעיריה, נבע מניצול יתר של ימי מחלה הן על רקע מחלתה והן על רקע התאונה. בהעדר נתונים רפואיים בדוקים, ועל פי האומדנא, יש לייחס מחצית מן ההעדרות בגין מחלתה, ומחצית בגין הפגיעה בתאונה.

אשר על כן, נפסק לתובעת פיצוי בגין ניכוי ימי מחלה בסכום של 3,370 ₪.

25. בחודש מאי 1999 חלו שינויים אירגוניים בעירית אור יהודה, וניהול גני הילדים ומוסדות החינוך הועבר מן העיריה לחב' המתנ"סים. במועד זה פוטרו כל עובדי פרויקט גילאי 0-3, ובכללם התובעת. אולם בעוד מרבית העובדים נקלטו לעבודה בחברת המתנס"ים, בתנאי עבודה דומים, התובעת לא נקלטה בעבודה. התובעת המשיכה לעבוד שבוע במעון ועזבה (עמ' 28 שו' 26).

את הסיבה לעזיבתה את מעון אניטה לאחר ההפרטה, מתארת התובעת (עמ' 28 שורות 25 ואילך, 29 שורות 2 ואילך):

"לא המשכתי כי כשקראו לעשות את חוזה העבודה הראו לי שאני לא רצויה. זאת אומרת, כשהפריטו אמרו שכולם ישארו באותם תנאים לגננות. הגננות יקבלו את אותו שכר ואותם תנאים .. כשאני הגעתי לדבר על הנושא הזה אף אחד לא בא לקראתי. לא זימנו אותי לסגור את החוזה, יש לי מכתב בבית שהם כתבו שאין להם חוזה איתי בכלל. כשבאתי לחתום על חוזה עבודה, העבירו אותי בלך ושוב. לא רצו לחתום איתי על חוזה עבודה. הם לא זימנו אותי החברה למתנס"ים...

ש: לא חתמו איתך על חוזה אז קמת והלכת?

ת: כן.... אף אחד לא דיבר ברור ואמר לי שלא ימשיכו להעסיק אותי. בגלל שלא היה לי חוזה, הפסקתי לעבוד... יכול להיות שבקטעים של משא ומתן היה יום שנסערתי ועזבתי את הגן".

לפי תיאורה של התובעת, הואיל וחברת המתנס"ים לא היתה זריזה מספיק להיעתר לדרישות השכר שלה, עזבה בעצמה את העבודה. התובעת הודתה כי לא נאמר לה שלא תועסק על ידי חב' המתנס"ים. הרושם שהתקבל מעדותה בנקודה זו היה, שהתובעת סברה שנקיטת צעד של עזיבת הפעוטון תגרום לחב' המתנס"ים לחתום אתה על חוזה העסקה, לפי תנאיה. אך חב' המתנס"ים לא התרשמה מצעדה של התובעת, והביאה לפעוטון גננת אחרת.

בנסיבות אלו, אינני רואה קשר סיבתי בין הפסקת עבודתה של התובעת במעון, לבין התאונה.

26. התובעת קבלה דמי אבטלה בחודשים יולי ואוגוסט 1991. התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין ההפרש בין דמי האבטלה לשכרה, בשל העדר קשר סיבתי בין הפסקת עבודתה לבין התאונה.

27. ביום 01.09.1999 החלה התובעת לעבוד כגננת בפעוטון ברשת קהילה ופנאי, חברת מוסדות חינוך של עירית חולון, אולם זמן קצר לאחר מכן ביום 24.10.99 אירעה התאונה השנייה, בעקבותיה שהתה באי כושר עד ליום 30.04.00, סה"כ 6 חודשים ושבוע, בתקופה זו לא קיבלה התובעת שכר.

שכרה נטו לחודש ספטמבר 1999 עובר לתאונה השניה עמד על 4,490 ₪, לפיכך זכאית התובעת לפיצויים בגין אי כושר למשך 6 חודשים ושבוע בסך 28,062 ₪, ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית 35,253 ₪.

28. ביום 01.05.00 שבה התובעת לעבודתה כגננת עד לחודש אוגוסט 01', מועד בו פוטרה גם מעבודתה ברשת קהילה ופנאי של עירית חולון. לטענת התובעת, פיטוריה נבעו מאי שביעות רצון של ההורים בגין היעדרויותיה הרבות, על רקע מצבה הבריאותי. הדים לכך ניתן לראות במכתב הפיטורין שהוצא לתובעת ביום 6.9.01 ובעדותה של גב' מיכל סטיון, מי שהיתה אחראית על תחום הגיל הרך ברשת "קהילה ופנאי" של עירית חולון (עמ' 34 שורות 1-4).

לאחר פיטוריה קיבלה התובעת דמי אבטלה, הופנתה למכון שיקום של משרד העבודה, שם נקבע שהיא אינה יכולה לעבוד עוד כגננת, התובעת השתתפה בקורס של לשכת התעסוקה והחל מחודש 11/02 היא עובדת כספרנית בחצי משרה.

שכרה הממוצע נטו של התובעת לשנת 2001 עד לפיטוריה (חודשים ינואר-אוגוסט 2001) עמד על 5,200 ₪ (נטו). סכום זה משוערך להיום עומד על סך 5,600 ₪ בקרוב. מכפלת סכום זה בנכותה התפקודית החל חודש 11/02 ועד היום, ובצרוף ריבית מאמצע התקופה מזכים את התובעת בפיצוי בסך 20,460 ₪.

29. סה"כ זכאית התובעת לפיצויים בגין הפסד ההשתכרות לעבר בסכום כולל של 59,083 ₪.

הואיל ולא נפסקו לתובעת פיצויים בגין הפסדי השתכרות בתקופת אי הכושר שלאחר התאונה הראשונה, שכן קיבלה את שכרה מהמעביד, אין גם מקום לנכות מן הפיצוי את תגמולי המל"ל בגין דמי פגיעה, שהשתלמו לידי המעביד.

30. הפסדי השתכרות לעתיד

בסיס השכר שילקח בחשבון לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד הינו שכרה הממוצע האחרון של התובעת בעבודתה כגננת שעמד על 5,200 ₪ נטו לאחר ניכוי מס הכנסה, ומשוערך להיום כ- 5,600 ₪.

הפסד ההשתכרות לעתיד מחושב לפי שיעור נכותה התפקודית, עד הגיע התובעת לגיל 67, עומד על סך 161,325 ₪.

באשר להפסדי פנסיה, התובעת לא הוכיחה פגיעה בזכויות פנסיה, ואינה זכאית לפיצוי באב נזק זה.

31. עזרת צד ג' – בעבר ובעתיד

ב"כ התובעת טוען שבשל חומרת פגיעתה של התובעת, תקופת ההחלמה הממושכת, עזרת

בני המשפחה והזדקקותה של התובעת לעוזרת בית בשכר בעבר ובעתיד, יש לפצות את התובעת בסכום כולל של 45,000 ₪ לעבר ופיצוי מוערך לעתיד בסך 128,000 ₪.

מנגד ב"כ הנתבעת טוענת שתוצאות התאונות אינן מצדיקות כלל פיצוי בגין ביצוע עבודות בית לעבר ולעתיד.

לעניין עזרת צד ג', העידה בתה של התובעת כי היא נוהגת לסייע בביצוע עבודות הבית: שטיפה, כלים וכביסה (עמ' 18 שורות 18) וזאת בנוסף לעבודתה של עוזרת בית, העובדת פעם בשבוע, לפי הצורך. התובעת העידה כי אינה יכולה להתכופף, לשטוף, לעלות על כסא (עמ' 35 שורה 13). לפיכך, מאז חודש פברואר 97 היא נעזרת בשירותי עוזרת בית, פעם-פעמיים בשבוע בעלות של 150 ₪ כל פעם (סעיף 21 לתצהירה).

הוצאות עזרת צד ג' בעבר הם בבחינת "נזק מיוחד" הטעון הוכחה. התובעת לא העידה את העוזרת ואף לא הציגה אסמכתאות כלשהם להעסקתה, כגון: אישורים על תשלומים למוסד לביטוח לאומי עבור העוזרת.

יחד עם זאת, הנני מוכנה לקבל את הטענה כי לפחות בתקופות אי הכושר המלא שסבלה התובעת בגין כל אחת מן התאונות, נבצר ממנה לבצע את עבודות משק הבית והיא נזקקה לעזרת הזולת, בין אם העזרה נתנה על ידי בני משפחתה ובין על ידי זרים.

הנני פוסקת לתובעת פיצוי בגין הזקקותה לעזרת צד ג' בעבר בסך 10,000 ₪. לעתיד יש לקחת בחשבון שמחד – צרכי הנקיון והעזרה יפחתו משבנותיה תעזובנה את הבית, ומאידך בשל גילה ממילא תזקק לעזרה בהקף זה או אחר, במיוחד על רקע מחלת האנמיה הגורמת לה לעייפות. בהתחשב בכך הנני פוסקת לתובעת פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד בסכום של 65,000 ₪.

32. הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר

התובעת טוענת להחזר הוצאות שונות כגון : ביקור רופאים, טיפולי פיזיותרפיה, רכישת תרופות והחזר הוצאות נסיעה.

הסכום המשוערך של ההוצאות על פי הקבלות שצורפו לתיק המוצגים ת/16 עומד על סך של כ- 5,000 ₪. הואיל והתאונה הראשונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, זכאית הייתה התובעת לקבל החזר עבור הוצאות רפואיות המתייחסות לתאונה הראשונה כולן או חלקן מן המוסד לביטוח לאומי, במסגרת חובתה להקטין את הנזק. בהתחשב באמור לעיל, ובהתחשב בהוצאות הרפואיות והוצאות הנסיעה לגביהן לא נשמרו קבלות, הנני פוסקת לתובעת החזר הוצאות בסכום כולל של 4,000 ₪.

33. הוצאות רפואיות ונסיעות בעתיד

לא שוכנעתי כי לתובעת ייגרמו בעתיד הוצאות רפואיות בגין התאונות שאינן מכוסות על ידי חוק בריאות ממלכתי, לפיכך התביעה בגין ראש נזק זה נדחית.

34. כאב וסבל

כאמור בגין התאונה הראשונה נקבעה לתובעת נכות רפואית בשיעור של 15%. על כן זכאית התובעת לפיצוי בסך 30,391 ₪.

בגין התאונה השניה לא נותרה לתובעת נכות צמיתה, אך בהתחשב בהחמרה הזמנית במצבה ובהתחשב בתקופת האישפוז ובתקופת אי הכושר הממושכת, הנני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 10,000 ₪.

סה"כ פיצוי בגין ראש נזק זה 40,391 ₪.

35. ניכוי תשלומים תכופים

לתובעת הוקדמו תשלומים תכופים כדלקמן :

ביום 17.11.98 סך של 5,760 ₪, משוערך להיום 8,099 ₪

ביום 18.12.00 סך של 17,282 ₪, משוערך להיום 21,784 ₪

סה"כ הוקדמו תשלומים משוערכים בסך 29,883 ₪

36. לסיכום

הנתבעת תפצה את התובעת בגין נזקיה כתוצאה מן התאונות כדלקמן :

36.1 הפסד השתכרות לעבר 59,083 ש"ח

36.2 הפסד השתכרות לעתיד 161,325 ש"ח

36.3 עזרת צד ג' עבר ועתיד 75,000 ש"ח

36.4 הוצאות רפואיות ונסיעות 4,000 ש"ח

36.6 כאב וסבל 40,391 ש"ח

=============

סה"כ 339,799 ש"ח

36.7 בניכוי תשלומים תכופים ששולמו לתובעת 29,883 ש"ח

=============

סכום פסק הדין 309,916 ש"ח

על סכום זה יתווספו הוצאות משפט בגין אגרת בית המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן לקרוא גם על:

שכר טרחת עורך דין בתביעות תאונות דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

פסקי דין נוספים:

תאונת טרקטורון בלי ביטוח

תאונת דרכים בכוונה תחילה - האם תאונה שהינה אירוע מכוון נחשבת תאונת דרכים? (דין דריסה בכוונה,דריסה מכוונת, מעשה דריסה מכוון)

האם פציעה תוך כדי ניסיון חילוץ חפצים אישיים מרכב בוער נחשבת תאונת דרכים?

האם מקרה בו נהגת ירדה מהרכב על מנת לתדלק אותו והחליקה על רצפת תחנת הדלק נחשב לתאונת דרכים?

האם קורקינט המונע על ידי מנוע בנזין הינו "רכב מנועי" כמשמעות מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים?

תגיות: פיצויי תאונת דרכים, חישוב פיצויים, תחשיב פיצויים, כמה כסף אפשר לקבל, כמה כסף מקבלים, כמה פיצויים מגיע לי תאונת דרכים,פיצויים עקב תאונת דרכים, פיצויים מחברת ביטוח, פיצויים מקרנית, פיצויי נזקי גוף, תחשיב נזק בנזיקין, פיצוי מהביטוח, פיצויים בתביעת נזיקין, חישוב הערכת פיצויי תאונת דרכים, כמה כסף מגיע לי?, חישוב השכר בתביעת תאונת דרכים, תחשיב נזק של נפטר, חישוב נזק, תחשיב נזקים, כמה מקבלים בגין,דמי טרחת עורן דין בפגיעות גוף תאונות אופנוע