התיישנות תביעת תאונת דרכים


 

מהי התיישנות?


התיישנות כמונח משפטי, מסווגת כחלק מהמשפט הפרוצדורלי, והיא מתארת מצב לפיו על אף שלאדם עומדת עילת תביעה כלפי אחר, הדין מקים מניעה - מהותית או דיונית - מפני הבאתה לבירור בפני בית המשפט, משום שחלף זמן רב מדי מיום שקמה עילת התביעה ועד להגשת התביעה.

מתי חלה התיישנות על תאונת דרכים? מתי לא ניתן לתבוע פיצויים בגין תאונת דרכים עקב התיישנות?


תביעה נגד חברת הביטוח לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לנפגע בתאונת הדרכים תתיישן בחלוף 7 שנים מיום אירוע התאונה או קרות הנזק.
במקרים והנפגע הינו קטין, התביעה תתיישן 7 שנים לאחר שהגיע לגיל 18, קרי, בהגיעו לגיל 25.
מומלץ לא להשתהות זמן רב מדי לאחר התאונה!
רצוי להגיש את התביעה לאחר שנזקו של הנפגע התגבש, מצבו הרפואי התייצב, ונראה כי לא תהיה בעתיד כל החמרה במצב הבריאותי ו/או הנפשי.
 


חשוב לדעת

מרוץ התיישנות של תביעה נפסק רק עם הגשת התביעה לבית המשפט! פניה אל חברת הביטוח אינה עוצרת את תקופת ההתיישנות.

 

 
משרד עורכי דין אדר מאור-מוסקוביץ' מתמחה בתביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.
צור קשר כעת!
 
 

 
 

לפנינו דיון בנושא התיישנות תביעת תאונת דרכים / תאונת דרכים - התיישנות התביעה שהתקיים בבית משפט המחוזי בתל אביב-יפו בפסק דין שניתן ע"י השופט י' שנלר, השופט ד"ר י' ורדי והשופטת ר' לבהר שרון.

 

 

 

פסק - דין

השופטת ר' לבהר-שרון

1. בפני ערעור על פסק דינו של כב' השופט חאג' יחיא מיום 29.3.06 בבימ"ש השלום בת"א, בת.א 90545/98, שחייב את המערער לשלם למשיבה (להלן: "המשיבה" או "קרנית") סך של 46,814 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית והוצאות ובמסגרת זאת גם על החלטתו של כב' השופט מאיר שנהב (בימ"ש השלום בת"א), מיום 13.03.05, שדחה את בקשתו של התובע, הוא המערער, לדחות את התביעה שהוגשה נגדו על הסף מחמת התישנות.

העובדות

2. בעקבות תאונת דרכים מיום 3.12.86, בה נהג המערער לפי טענת המשיבה ללא ביטוח, הגישה המשיבה נגד המערער תביעת שיפוי ע"ס 47,000 ₪ בתוספת הוצאות, ריבית והפרשי הצמדה, אותם שילמה לנפגע בתאונת דרכים ביום 7.12.93, בשל כך שהמערער נהג ללא ביטוח.

שיעור התשלום לנפגע נקבע במסגרת פשרה מחוץ לכתלי בית המשפט.

3. המערער טען בפני בימ"ש קמא כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. בימ"ש קמא דחה את טענת המערער, דן בתובענה לגופה, וחייב את המערער לשפות את המשיבה בסך של 46,814 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה. ההחלטה כי לא חלה התישנות, וכן פסק הדין הם נשוא הערעור.

טענות המערער

4. לטענת המערער, שגה ביהמ"ש קמא שעה שלא דחה התביעה נגדו על הסף מחמת התיישנות, בשל העובדה שחלפו למעלה מ-13 שנה מיום התאונה ועד למועד בו הוגשה נגדו התביעה נשוא הערעור. לטענתו, התביעה התיישנה, שכן עילת התביעה נולדה ביום התאונה, ולא כפי שקבע ביהמ"ש קמא, ביום ביצוע התשלום על ידי המשיבה לנפגע, ועל כן דין התביעה להידחות על הסף.

המערער טוען כי בהתאם לסעיף 9 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן- "חוק הפלת"ד" או "חוק הפיצויים"), חבותו של מי שחוזרים אליו לפי ס"ק (א), תהיה לפי סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן- "פקודת הנזיקין"), שקובע כי "לענין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה הוא אחד מאלה: ... היום שבו ארע אותו מעשה או מחדל... מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק."

זאת להבדיל מהאמור בסעיף 5 לחוק הפלת"ד, שם ציין המחוקק במפורש כי מנין תקופת ההתיישנות, כאשר עסקינן בהחזר תשלום תכוף - יחל ממועד התשלום. המערער טוען כי בהעדר הוראה דומה לגבי תשלום הפיצויים - יש להקיש שהדין כאן שונה.

5. לגופו של ענין טוען המערער כי שגה כב' השופט קמא בקביעותיו העובדתיות בפסק הדין לגבי עצם החיוב בתשלום וגובה הסכום, בקובעו כי: "יש להניח כי התובעת פעלה במיומנות הנדרשת ועשתה את כל אשר לאל ידה כדי שהסכום יהיה נמוך ככל האפשר."

עוד הוא טוען כי בימ"ש קמא התעלם מכך שהמשיבה לא הוכיחה כנדרש את העדר תעודת הביטוח של המערער במועד התאונה. לטענתו מהמסמך ת/4, שנכתב על ידי שוטר בעת התאונה, צריך היה ביהמ"ש להסיק כי היתה למערער תעודת ביטוח בתוקף.

6. לטענת המערער, שגה השופט קמא שעה שקבע כי מכתבה של המשיבה לחברת ביטוח מנורה מיום 1.8.88 לענין העדר ביטוח היה בפני המערער, והוא אמור היה לדעת את תוכנו, שכן הנ"ל לא הוכח ולא היה בסיס להגיע למסקנה זו שהיא מוטעית.

7. עוד לטענתו פסולה העובדה כי המשיבה ניהלה מו"מ לפשרה עם הנפגע מבלי לשתף או לידע אותו, ומבלי לאפשר לו ליטול חלק במו"מ, כאשר בסופו של יום הוא זה שמחוייב לשאת בסכום הפשרה.

טענות המשיבה

8. המשיבה טוענת שלא חלה התיישנות שהרי היא לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת על חובתה לפצות את הנפגע, כל עוד לא סיימה בדיקותיה וחקירותיה לגבי המקרה, והתגבש גובה הנזק אותו היא צריכה לשלם לנפגע.

לטענתה, בהיות הזכות זכות לשיפוי, מרוץ ההתיישנות מתחיל רק מיום התשלום למבוטח.

דיון

9. השאלה המתעוררת היא מהו מועד היווצר עילת תביעתה של קרנית נגד המזיק.

חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן:"חוק ההתיישנות"), קובע בסעיף 5 כי:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין היא שבע שנים", וסעיף 6 לחוק קובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה".

עילת התביעה של קרנית לא נולדה, כפי שטוען ב"כ המערער, ביום התאונה, שכן כל עוד לא קיבלה קרנית דרישה או כתב תביעה המודיעים לה כי היא חשופה לתביעה - לא נולדה עילת התביעה נגדה. מלשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות עולה כי מנין תקופת ההתיישנות מתחיל רק מהרגע בו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התביעה.

מכאן שלא יכול להיות ספק שעילת התביעה בתביעת השיפוי של קרנית נגד המזיק, לא נולדה ביום התאונה. השאלה העומדת להכרעה היא מהו המועד שבו נולדה עילת התביעה והאם התביעה נשוא הערעור התיישנה.

10. ההלכה הרווחת היא כי מועד היווצר העילה במקרה בו מדובר בתביעת שיפוי, להבדיל מתביעת תחלוף (סוברגציה) – הוא ביום התשלום, לאחר שנקבעה חבותו של התובע ונקבע גובה הנזק. ראה ע"א 166/59, משה אפריאט ו-2 אח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כו, 1134, 1141 וכן- ע"א340/86, מדינת ישראל נ' בולבול כדורי ואח', פ"ד מג(4) 195, 198. ראה גם ע"א (ת"א) 205/92, קרנית נ' סוכנות ביטוח לים התיכון, פסקים מחוזיים כרך תשנ"ה, חלק ראשון, התשנ"ה 1995 (להלן: "פס"ד סוכנות מכוניות").

הרציו העומד בבסיס ההלכה הוא שכל עוד לא הוכרעה שאלת החבות, לא ניתנה לנתבע האפשרות להתגונן בשאלת החבות, ולא נקבע גובה הנזק - לא נולדה עילת התביעה בתביעת שיפוי שלו כנגד המזיק.

11. בפרקטיקה, כאשר מוגשת תביעה נגד קרנית, על פי חוק הפלת"ד, בהעדר ביטוח בתוקף, ושאלת החבות שנויה במחלוקת, קרנית שולחת, עם קבלת התביעה, הודעה לצד ג' נגד המזיק. משעשתה כך, נחשף המזיק לקיום התביעה ומטבע הדברים לא מתעוררת שאלת התיישנות בתביעת השיפוי.

במקרה שלפנינו, קרנית הודתה מיד בחבותה, מבלי שהוגש נגדה כתב תביעה, והיא הגיעה להסדר פשרה עם הניזוק מחוץ לכותלי ביהמ"ש, מבלי ליידע את המזיק, כאשר העובדות במקרה זה היו כדלקמן:

א. חברת הביטוח, מנורה, שלחה מכתב הודעה לנהג האופנוע לפיו הביטוח לאופנוע לא היה בתוקף במועד התאונה ולכן התאונה אינה מבוטחת על ידה (יצוין כי לא הוכח כי המכתב נתקבל על ידו!). עותק ממכתב זה נשלח מחברת הביטוח לקרנית בתאריך 3.12.86, אז נודע לקרנית לראשונה על האפשרות שהיא תחוייב לפצות את הניזוק.

ב. על גבי המכתב צוין שהעתק הועבר לקרנית, וכך נכתב לקרנית:

"מצ"ב מסמכים רלבנטיים בעניין התאונה הנדונה. נודה לכם באם תואילו לאשר קבלת הטיפול בתביעה.

ג. בעקבות זאת שלחה קרנית לחברת הביטוח מנורה ביום 1.8.88 מכתב בו היא מקבלת על עצמה את החבות לשאת בתביעה בזו הלשון:

"...לאור טענתכם להעדר כיסוי ביטוחי עקב תשלום הפרמיה באיחור, נטלנו הטיפול בתביעה..."

ד. מכאן שקרנית ידעה על התביעה נגדה עם קבלת המכתב ממנורה ביום 31.3.88, נטלה על עצמה את החבות ואת הטיפול נגד הניזוק בהתאם למכתבה מיום 1.8.88, ואף הגיעה עם המזיק להסדר פשרה סופי מחוץ לכותלי ביהמ"ש. במקרה זה כאשר נטלה על עצמה את החבות לא היתה סיבה שלא תיידע את המזיק, כשם שהיתה עושה לו הוגשה נגדה תביעה בבימ"ש.

ה. קרנית פיצתה את המבוטח ביום 7.12.93, והמתינה עם הגשת תביעת השיפוי עד ליום 9.9.98.

12. אומנם, בצדק נטען כי בשלב זה טרם נקבע מהו הסכום שקרנית נדרשת לשלם, ואת השבתו היא יכולה לתבוע, אולם, דבר זה אינו שונה במהותו מכל תביעה בגין נזקי גוף. כשם שבתביעת נזקי גוף הנתבע אינו יודע, עם הגשת התביעה, אם הוא יחויב בדין, וכשם שלעתים קרובות שיעור הנזק אינו מתגבש אלא שנים לאחר המועד שבו נולדה עילת התביעה – כך גם כאן. אינני רואה את השוני בין תביעה שמגיש נפגע בגין נזקי גוף, שנזקיו טרם התגבשו, והוא נדרש להגיש את תביעתו בתוך פרק זמן של 7 שנים מיום התאונה, לבין מקרה זה, שבו אין מניעה שקרנית תגיש את תביעתה תוך 7 שנים מיום שקיבלה על עצמה את החבות.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט שלמה לוין, בע"א 340/86, מדינת ישראל נ' בולבול כדורי, פ"ד מג(4) 195, 197:

"אשר לטענה שכל עוד לא נקבעה נכותו הצמיתה של הנפגע אין המדינה יכולה לערוך חישוב מהוון של הסכומים שיגיעו לה בעתיד, התשובה היא, שאין מצבה שונה ממצבו של כל נפגע, שמוטלת עליו ה"חובה" להגיש תביעה בתוך תקופת ההתיישנות אף על פי שנזקו לא התגבש לכלל נכות צמיתה ביום הגשת התביעה."

אומנם מדובר בדעת מיעוט אך לא נמצאו על ידי אסמכתאות חדשות יותר של ביהמ"ש העליון המתייחסות ספציפית לתביעת שיפוי של קרנית נגד המזיק על פי חוק הפלת"ד, כאשר קרנית נטלה על עצמה את האחריות מראש, אף לפני שהוגשה נגדה תביעה.

העובדה שהנזק טרם התגבש אינה מזכה את קרנית להמתין עם הגשת התביעה נגד המזיק, ובכך לקפח את זכותו להכין הגנתו מבעוד מועד, מה גם שבמקרה זה הגיעו הצדדים להסדר פשרה מחוץ לכותלי ביהמ"ש, מבלי לשתף את המערער ומבלי לידע אותו.

13. אני סבורה שיש לקבוע שמרגע שנודע לקרנית (אם בדרך של קבלת דרישה או כתב תביעה), שהיא חשופה לתביעה, ועל אחת כמה וכמה, כאשר היא מודיעה כי נטלה על עצמה את החבות - וידוע לה שיש לה זכות לשיפוי מהמזיק - מחובתה לידע אותו, שכן מאותו רגע נכון שיתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות.

מטרת חובת היידוע היא לאפשר למזיק לשמור על מסמכים ולהכין את הגנתו מבעוד מועד, ולא להמתין עד לפסק דין סופי נגד קרנית, דבר שעלול לקחת שנים רבות, הרבה מעבר לפרק הזמן של ההתיישנות.

יפים לענין זה דברי השופט חאג' יחיא בת"א (תל-אביב-יפו) 64825/04 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' טבוך חיים. תק-של 2006(3), 24047, שהביע דעתו כדלקמן:

"... אני מרשה לעצמי להסתייג מן הקביעה הנוספת, כי זכות התביעה של הקרן קמה לה רק אחרי ששילמה בפועל את הפיצוי, בין בפסק דין ובין בפשרה, לניזוק באירוע המהווה תאונת דרכים על פי הגדרתו בפלת"ד.

לעניות דעתי יש בדבר משום פגיעה באיזון, עליו דיבר כב' השופט (דאז) אהרון ברק בין זכותו של הניזוק שיפרע פיצוי על נזקו וזכותו של המזיק שהדבר לא ימשך לאין קץ .

לטעמי הייתי מציע כי מרוץ ההתיישנות של תביעת הקרן כנגד מי שיש לה זכות לחזור עליו על פי סעיף 9, יחל מן היום בו הוגשה התביעה של הניזוק כנגד הקרן...

עם הגשת התביעה כנגד הקרן, צפויה היא להיות מחויבת לשלם לנפגע, ומאותו יום אם סבורה היא שיש לה זכות חזרה על מאן דהו, צריכה היא להגיש את ההודעה לצד השלישי כנגד מי שהיא סבורה שחייב לשפותה ..."

14. פתרון זה הינו הוגן וצודק, על אחת כמה וכמה במקרה כגון זה, בו קרנית נטלה על עצמה מיד את החבות, מבלי לנהל הליך משפטי, וניהלה מו"מ לפיצוי הניזוק מחוץ לכתלי ביהמ"ש, שכן המציאות מלמדת כי עד לסיום ההליכים במקרים כגון אלה, בהם מעורבת קרנית, עלול לחלוף פרק זמן העולה בהרבה על 7 שנים (כמו במקרה זה שחלפו 19 שנים עד לסיום ההליכים), וניתן לצפות מקרה קיצוני הרבה יותר, כאשר הנפגע בתאונת הדרכים נשוא התביעה הוא קטין, שמנין ההתיישנות לגביו נמנה רק החל ממועד הגיעו לגיל 18.

15. על כוונת המחוקק ניתן ללמוד מלשון סעיף 5 ז' (ב) סיפא לחוק הפלת"ד הדן בזכות חזרה בתשלום תכוף, אשר מתייחס במפורש לעניין תקופת ההתיישנות, וזו לשונו:

" לעניין תקופת ההתיישנות בתביעות לפי סעיף קטן זה, ייראו את היום שבו שולם או הוחזר תשלום כאמור, כיום שבו נולדה עילת התביעה".

יצויין כי בעניין זה התעוררה בין הפוסקים מחלוקת מה יהיה מועד היווצר העילה, לצורך מניין תקופת ההתיישנות, כאשר מדובר במספר תשלומים תכופים. לעניות דעתי, יש לאמץ בעניין זה את גישתו של פרופ' אנגלרד בספרו לפיה:

" כאמור, לפי גישתו של בית המשפט העליון, כל תשלום ותשלום מהווה עילה נפרדת. מסקנה זו נראית לנו מרחיקת לכת. יש להימנע, כאמור, מלחשוף את גורמי הביטוח לתביעות במשך עשורים. חכן, גם בהקשר זה יש לראות את תחילת המירוץ ההתיישנות עם ביצוע התשלום הראשון".

(י'. אנגלרד, פיצויים לנגעי תאונות דרכים, יהלום, תשל"ט, 427).

16. לעומת זאת, סעיף 9 לחוק הפלת"ד קובע את המקרים בהם קיימת זכות שיפוי, אך בשונה מבסעיף 5 לחוק, אינו מתייחס למועד ההתיישנות. וזו לשון הסעיף:

"9.(א) מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על

אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה, זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:

(1)..

(2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו

מכסה את החבות הנדונה..."

(ב) חבותו של מי שחוזרים עליו לפי ס"ק (א), תהיה לפי פקודת נזיקין."

17. לאור זאת, לעניות דעתי, יש לקרוא את סעיף 9 כלשונו שכן כתוב ש"מי ששילם פיצויים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה, זולת במקרים המפורטים בסעיף. לו תתקבל דעתי – המלים "מי ששילם פיצויים" לא יפורשו כאילו הן תנאי להגשת התביעה או למועד היווצר העילה.

18. אני סבורה שיש לפרש את החוק באופן שייגן על זכותו של מזיק, באופן שהדיון נגדו יבוא לידי סיום והכרעה תוך זמן סביר מבלי להטיל עליו ציפייה דרוכה ואיום למשך זמן בלתי מוגבל.

יפים לענין זה דברי כב' הנשיא ברק בע"א 165/83, יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ אוח', פ"ד לח(4) 560-561:

"דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו. ההגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים..."

ההגינות כלפי הניזוק משמעותה אפשרות הניתנת לו להכין תביעתו כראוי ולתבוע את נזקו. האינטרס הציבורי הוא שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח."

וכן ראה דברי השופט אור ב ע"א 3812/91, גרייס ברבארה נ' "אריה", פ"ד מח(3) 454-455:

"לא ניתן לקבל את הגישה הגורפת לפיה בכל מקרה יש לפרש את הוראת ההתיישנות באופן מצמצם... כאשר השיקולים וההצדקות שמאחורי מוסד ההתיישנות תקפים ורלבנטיים, במקרים כאלה יש ליתן להוראות ההתיישנות את מלוא תוקפן...".

19. זאת ועוד, מדברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד - 2004 (ה"ח הממשלה תשס"ב 611), שמתייחסת בסעיף 23 ל"תקופת התקרה בתביעה להשתתפות או שיפוי, עולה שהמחוקק נתן דעתו לבעייתיות הקיימת במקרה של תביעות שיפוי, והציע לקצוב ההתיישנות במקרה זה ל- 25 שנה היא תקרת ההתיישנות.

כשלעצמי הייתי מציעה למחוקק לסייג הצעה זו, לגבי מקרים כגון אלה שבפני, בהם קרנית קיבלה על עצמה את החבות והאחריות לפיצוי הניזוק בהסכמה ומבלי שנוהל כל הליך משפטי, ולקבוע כי מרוץ ההתיישנות יחל מהמועד בו קרנית קיבלה על עצמה, בהסכמה, את החבות, בלא שהנתבע ייאלץ להמתין עד סיום המו"מ עם הניזוק על גובה הפיצוי; או לחלופין לקבוע תקופת התיישנות קצרה יותר למקרים אלה.

20. לאור כל האמור לעיל, הואיל ובמקרה זה קרנית נטלה על עצמה מיד, ומחוץ לכותלי ביהמ"ש, עוד בשנת 1988 את האחריות לפיצוי הניזוק, כאשר הפיצוי לניזוק שולם על ידה רק ביום 7.12.93 . לכן, והואיל והתביעה נשוא הערעור הוגשה רק ביום 09.09.98 - יש לקבוע כי התביעה התיישנה ודינה להידחות.

לאור זאת הנני מציעה לחברי להרכב לקבל את הערעור ולדחות את התביעה מחמת התיישנות.

_________________

רות לבהר שרון, שופטת

השופט ישעיהו שנלר אב"ד והשופט ד"ר קובי ורדי

1. חברתנו כב' השופטת לבהר שרון סוברת כי מועד הווצר העילה אשר ממנו מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות, הינו המועד בו קיבלה על עצמה קרנית את האחריות לפיצוי הניזוק תוך הסכמה לגישה לפיה מירוץ ההתיישנות יחל, ככל שהוגשה תביעה על ידי הנפגע-הניזוק כנגד קרנית, מעת הגשתה.

חברתנו מסכימה כי תביעת קרנית הינה בגדר תביעה לשיפוי. עם זאת, לשיטתה הרציונל לקביעה כי העילה קמה ביום התשלום, נובעת מהנימוק כי כל עוד ולא הוכרעה שאלת החבות, ולא נקבע גובה הנזק, לא נולדה עילת התביעה.

עם זאת, מעת שמדובר בדרישה או תביעה כנגד קרנית, הדברים שונים, תוך יישום ההלכה כי לענין תביעה בגין נזקי גוף, על התובע להגיש תביעתו עם התגלות הנזק ולו נזק ראשוני ולא להמתין עד התגבשות מלוא הנזק.

2. אין אנו יכולים להסכים לגישה זאת על נימוקיה.

3. כפי שהובא על ידי חברתנו, סעיף 9 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") הוא הבסיס העומד אחר תביעתה של קרנית.

סעיף 9(א) קובע "מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה, זולת הזכות לחזור אל אחד מאלה..." (ההדגשות שלנו - י.ש, ק.ו).

ודוק, לא מדובר במקרה דנן, דווקא בקרנית, אלא בכל מי ששילם.

הנה כי כן, התנאים להווצרות העילה הינם:

ראשית, ביצוע התשלום על ידי התובע לפי חוק הפלת"ד. ודוק, לא מי שצפוי לשלם אלא מי ששילם.

שנית, מדובר על זכות חזרה. מעת שמדובר בזכות חזרה ענייננו בשיפוי על מה ששולם.

שלישית, זכות החזרה מתייחסת כלפי מי שחב היה אף הוא בתשלום פיצויים לפי חוק הפלת"ד.

4. מדובר בקביעה מפורשת של סעיף 9(א) הנ"ל, המצביעה על כך שמדובר בזכות שיפוי סטטוטורית עצמאית של קרנית הנוצרת ו"נולדת" עם אקט תשלום הפיצויים ("מי ששילם") לנפגע ולא לפני כן.

עצם התשלום הוא עילת התביעה שנולדת במועד התשלום.

מדובר בזכות שיפוי להבדיל מזכות שיבוב או סוברוגציה, זכות שאינה מעמידה את המשפה בנעלי הנפגע לו שולמו התשלומים ואינה קושרת את המשפה למועדי יצירת עילת התביעה של הנפגע (ע"א (ת"א) 205/92 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"מ תשנה(1) 118, להלן: "פס"ד סוכנות מכוניות").

דהיינו רואים את "זכות החזרה" כ"זכות שיפוי" כשהתביעה אינה מתיישנת אלא כעבור תקופת ההתיישנות המתחילה ביום ביצוע התשלום בפועל, כעולה מפסיקה העוסקת בזכויות שיפוי להבדיל מזכות סוברוגציה (ע"א 166/59 אפריאט נ' היועמ"ש לממשלה, פ"ד ט"ו 1134, לגבי סעיף 21 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י-1950, ע"א 3408/86 מ"י נ' כדורי, פ"ד מג(4) 195, לגבי סעיף 36 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב) תשי"ט-1959, ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית פ"ד נז(4) 433, ע"א 75/87 אלחמד נ' מ"י פ"ד מה(4) 277).

עצמאותה של זכות השיפוי מתבטאת גם במועדי תחולתה והתיישנותה, שכן היא נולדת עם ביצוע התשלום ע"י המזיק לניזוק ומתיישנת שבע שנים לאחר מועד אחרון זה (פס"ד סוכנות מכוניות וכן "דיני נזיקין" ברק, טדסקי, חשין, בעמוד 495).

5. תמיכה לפרשנות זו ניתן למצוא בהצעת חוק התיישנות התשס"ד 2004 (ה"ח הממשלה תשס"ב 611) שבסעיף 23 בה שכותרתה: "תקופת התקרה בתביעה להשתתפות או להשבה" נאמר:

"תביעה להשתתפות או להשבה בשל מעשה של הנתבע שהסתיימה לגביו תקופת התקרה תתיישן, אף אם במועד זה טרם הסתיימה תקופת ההתיישנות".

בדברי ההסבר להצ"ח זו נאמר:

"בתביעת השתתפות או בתביעה להשבה שלא מכוח תחלוף או העברת זכות, נדרש הנתבע לשאת בתוצאות מעשהו או מחדלו לא כלפי מי שנפגע על ידו, אלא כלפי חייב אחר או כלפי מי שהיטיב את הפגיעה. מבחינתו של הנתבע תביעה שכזו היא תביעת המשך - תביעה שבאה במקום תביעתו של הנפגע, והמבוססת על אותו מעשה או מחדל, ועל כן אין לגביו הבדל של ממש בין התביעות. מבחינת דין ההתיישנות, לעומת זאת, תביעות אלה הן תביעות נפרדות, שההתיישנות לגביהן מתחילה לא ביום הפגיעה, אלא ביום שבו החייב האחר או המיטיב שילמו לנפגע את חובם כלפיו.

לכן, התיישנות תביעות אלה תהיה, בדרך כלל, מאוחרת להתיישנות תביעת הנפגע. מאחר שהסדר התקרה בא להבטיח, כי הנתבע בכוח לא ייחשף לתביעה בשל מעשה או מחדל בתום תקופת התקרה, מוצע לקבוע בסעיף זה, כי גם תביעות השתתפות או השבה בשל מעשה או מחדל כלשהו, יתיישנו עם חלוף תקרת ההתיישנות לגבי התביעה בשל אותו מעשה או מחדל".

מהצעת החוק ניתן ללמוד שהמחוקק ראה לנכון לתחום את תקופת ההתיישנות גם כאשר מדובר בשיפוי, עד לגבול תקרת ההתיישנות (25 שנה) - מיום האירוע.

דהיינו, המחוקק ראה את תקופת ההתיישנות מיום התשלום שאז נוצרת עילת התביעה ורצה להגביל זכות זו בזמן, אך לא שינה את מהותה של הזכות ומועד היווצרותה של זכות השיפוי.

מכל מקום ברור מההצעה, כי המצב דהיום הוא שמרוץ ההתיישנות חל מעת התשלום.

6. זאת ועוד, בספרו של אנגלרד, "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" (יהלום תשל"ט) מקבל המלומד אנגלרד את העובדה שתביעות שיפוי נחשבות בעלות אופי עצמאי ושמירוץ ההתיישנות מתחיל רק עם לידת עילת התביעה אצל בעל הזכות, דהיינו עם ביצוע התשלום, כאשר לשיטתו יש לדחות את תחילת מירוץ ההתיישנות עם ביצוע התשלום הראשון וכדבריו בעמוד 428 לספרו:

"לבסוף נדון בהתיישנות של זכויות השתתפות בין אחראים וחבים על פי חוק הפיצויים. הדעה המקובלת לגבי שיפוי בין מזיקים היא כי לפנינו זכות עצמאית. רעיון זה יש להפעילו גם ביחס לזכויות החזרה במסגרת החוק, כגון תביעות על יסוד ס' 9 לחוק, כך שתקופת ההתיישנות מתחילה עם ביצוע התשלום לנפגע. יצויין, כי לגבי מקרה אחד בלבד בחוק הפיצויים, המחוקק מצא לנכון להסדיר את תקופת ההתיישנות של תביעת השיבוב. ס' 5ז(ב), סיפא, מורה כי לענין תקופת ההתיישנות בתביעות של קרנית להשבה של תשלום תכוף, יום התשלום ייחשב ליום שבו נולדה עילת התביעה. כאמור, עקרון יום התשלום תואם את האופי העצמאי של תביעת ההשתתפות. מכאן, כי הכלל של ס' 5ז(ב) לחוק יחול ממילא על תביעות החזרה לפי החוק".

זאת תוך הפניה לפס"ד סוכנות מכוניות.

7. ואכן, סעיף 5ז(ב) לחוק הפיצויים מורה באופן מפורש כי יום התשלום לענין תשלום תכוף ייחשב ליום שבו נולדה התביעה.

לטעמנו, יש ללמוד גזירה שווה מכוח הוראות סעיף 5ז(ב) הנ"ל ולא הפוכה כפי שגורסת חברתנו, באופן שאותו הסדר שחל על תשלום תכוף שנאמר בו מפורשות שיום התשלום ייחשב ליום שבו נולדה עילת התביעה, התואם את האופי העצמאי של תביעת ההשתתפות, יחול גם לגבי תביעות של זכות החזרה לפי סעיף 9 לחוק הפיצויים, כפי שנקבע גם בפס"ד סוכנות מכוניות.

8. בית המשפט העליון פירש את ס' 9 לחוק הפיצויים באופן מצומצם כך שהאמור בס"ק(ב) ש"חבותו של מי שחוזרים עליו לפי ס"ק (א) תהיה לפי פקודת הנזיקין", מתייחס לא לעצם זכות החזרה שניתנה כבר בסעיף 9(א) לחוק הנ"ל, אלא שביחסים שבין התובע לנתבע בתביעת החזרה, ייקבעו תוכנה ומידתה של החזרה על פי מבחני החבות בנזיקין, לגבי חלוקת הנזק בין בעלי הדין בתביעת החזרה ולא לגבי החלת דיני ההתיישנות שבפקודת הנזיקין וסעיף 89 שבה, כפי שטוען המערער (ע"א 483/89 קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים נ' עוזי אברהם, פ"ד מט(4) 754).

9. בלשון אחרת, הזכות של קרנית, ככל שמדובר על קרנית, והחוב של הנתבע כלפיה, נובעים מעצם התשלום.

לא מדובר במקרה דנן, בתביעה המבוססת על "עיסקת היסוד" כביכול. כך, לדעתנו, הסיבה כי העילה לא קמה עד ביצוע התשלום, אינה נובעת מהסיבה שטרם נקבעה החבות או שהנזק טרם התגבש. דברים אלו יפים לגבי ניזוק-נפגע שאכן נדרש להגיש תביעתו עם התגלות ולו נזק ראשוני.

אולם, תביעת קרנית אינה תביעה בנזיקין או תביעה לנזקי גוף. התביעה הינה תביעה כספית אשר אכן מקורה בפיצוי נפגע בגין נזקי גוף, אולם תביעת קרנית עצמה היא בגדר תביעה עצמאית שאדניה מבוססים על אותו תשלום ששילמה לנפגע ואשר למעשה חובת תשלומו הייתה מוטלת על אחר.

כך, למעשה מי שהיה צריך לשלם לניזוק היה אותו נהג שנהג ללא ביטוח.

במקומו פיצתה קרנית את הנפגע ועל כן היא פונה בזכות חזרה למי שהיה חב באותו תשלום.

למעשה מדובר בתביעה כספית על סכום קצוב הוא אותו סכום ששולם לנפגע, ואין אנו מצויים כלל ועיקר בתחום של תביעות בגין נזקי גוף.

10. דומה, כי המקרה שבפנינו מצביע על הקושי הנעוץ בגישת חברתנו. כזכור, במקרה דנן לא הוגשה תביעה כנגד קרנית כלל ועיקר. המבטחת הנטענת פנתה לקרנית אשר קיבלה על עצמה את פיצויי הנפגע. לאחר מו"מ הגיעה עם הנפגע לפשרה ושילמה לו את אשר שילמה. דהיינו מצויים אנו במצב בו אין תביעה תלויה ועומדת בבית המשפט.

במצב שכזה, לפי קביעת חברתנו, נשאלת השאלה מהן הפעולות שהיה על קרנית לנקוט, עם קבלת הדרישה, על מנת לעצור את מירוץ ההתיישנות.

לשיטת חברתנו היה על קרנית להודיע לנתבע-הנהג כי הופנתה דרישה כלפיה לפיצוי הנפגע. בנסיבות אלו יכול היה הנהג לדעת כי אכן הוגשה דרישה באופן שיוכל לדאוג לשמירת המסמכים והראיות.

אולם, עם כל הכבוד, במה הועילו חכמים בתקנתם? כלום הודעה לנתבע שלא על דרך הגשת תביעה עוצרת את מירוץ ההתיישנות? לטעמנו, לא.

משכך, לכאורה חייבת הייתה קרנית מיד בעת שהוגשה הדרישה כלפיה להגיש את התביעה כנגד הנהג. הכיצד? - מה תכלול תביעה זאת? החבות טרם נקבעה, שיעור התשלום טרם נקבע ובמיוחד עוד לא שולם מאומה.

האם תביעה שכזו לא תמחק על הסף בהעדר עילה?

לבסוף, אם נקבל את גישתה של חברתנו, הרי מירוץ ההתיישנות יחל עם קבלת דרישה אצל קרנית בין אם דחתה אותה, בין אם קיבלה אותה ואף אם סירבה לפצות את הנפגע בין בגין הכחשת חבות ובין בגין מחלוקת בענין הנזק -התוצאה תהא שמירוץ ההתיישנות יחל עם קבלת הדרישה אצל קרנית ולא עם הגשת התביעה שתוגש כנגד קרנית. תוצאה זאת אין בה מהאיזון הראוי.

הנה כי כן דווקא המקרה דנן יש בו להוביל למסקנה כי המועד הראוי לתחילת ההתיישנות הינו המועד בו שילמה קרנית לנפגע.

אם אכן צודקים אנו בגישתנו, הרי שגם במקרה ובו מוגשת תביעה כנגד קרנית, טרם קמה לכאורה עילה לקרנית כנגד הנהג. הרכיב היחיד הקיים במקרה שכזה הינו הרכיב של מי שבעתיד יכול וקרנית תחזור אליו אך עדיין לא קיימים שאר הרכיבים.

ודוק, גם במקרה כזה יכול ויטען הנהג כי יש למחוק את ההודעה לצד שלישי כנגדו שתגיש קרנית בהעדר עילה.

גם אם לא תתקבל עתירה שכזו, הואיל וניתן לטעון כי קרנית בהודעתה, טוענת למעשה כי אם תחוייב ואזי תשלם תקום חובת השיפוי, זכאית היא להגיש את ההודעה לצד שלישי.

אולם השאלה הניצבת, כלום העילה של קרנית נוצרה בעת הגשת התביעה שעל כן חייבת היא להגיש את ההודעה לצד שלישי, שמא יארך המשפט מעבר לתקופת ההתיישנות?

11. ודוק, כל דיוננו עד כה ענינו בשאלת ההתיישנות ולא מעבר לכך.

אכן, בצדק סוברת חברתנו כי בכך שקרנית החרישה משך כל השנים, יכול ונגרם נזק זה או אחר לנהג-הנתבע. אולם אף אם כך, האם המסקנה המתחייבת קיצור תקופת ההתיישנות וקביעת מועד אשר לכאורה אינו עולה בקנה אחד עם הגדרתה של עילת התביעה?

12. דומה, כי הפתרון לקושי שעוררה חברתנו, אמור לבוא בעזרת כלים משפטיים אחרים, אך לא בתחום טענת ההתיישנות.

לא למותר להוסיף, כי זכות החזרה במקרה דנן, אינה כלפי מאן דהוא זר לכל אשר אירע, מדובר במי שעוול בצורה החמורה ביותר, בהשתמשו באופנוע ללא ביטוח ואשר קרוב לוודאי כי ידע על פגיעת חבירו.

עצם טענתו כי יכול היה לפנות לחבירו אם היה יודע על הדרישה, אין בה מענה מה סבר הנתבע, האם אכן יכול היה לסבור כי חברו שנפגע לא יעשה מאומה עם פגיעתו? האם לא יכול היה לצפות כי יבוא יום בו יידרשו להיפרע ממנו?

13. עם כל האמור, מסכימים אנו עם חברתנו, כי ראוי שקרנית אכן תיידע את הנפגע אודות הדרישה ואף הקשור למו"מ בינה לבין הנפגע. על אחת כמה וכמה כי ראוי שאם מדובר בתביעה שהוגשה כנגדה תדאג לצירופו של הנהג כצד להליך לרבות באמצעות משלוח הודעה לצד שלישי.

מעת שקרנית לא נקטה בדרך זאת יהיה עלינו לבחון מה התוצאות המתחייבות מכך, אם בכלל, אך לא במישור של דיני ההתיישנות.

14. את תחושת אי הצדק שמבטאת חברתנו בכך שייקבע שמדובר בזכות שיפוי המתיישנת רק בעת חלוף שבע שנים ממועד התשלום ניתן ל"רפא" או להביא לידי ביטוי במספר דרכים:

(1) הדרך של חקיקה (כפי שהוצע בהצעת החוק לגבי קביעת תקופת התיישנות כזו או אחרת).

(2) דרך של בחינת השיהוי והשלכתו במידה וקיים.

(3) דרך של בחינת נזק ראייתי, או נזק אחר שנגרם לצד השני כתוצאה מחלוף הזמן.

15. במקרה דנן מיקד ב"כ המערער את הערעור בשאלת ההתיישנות אך מעבר לצורך, נבחן את טענת השיהוי והנזק הראייתי.

מעבר לכך שטענת השיהוי לא נטענה ע"י המערער בכתב הגנתו והושמעה רק בסיכומי המערער, כך שמדובר בהרחבת חזית אסורה, הרי מדובר גם בטענה עובדתית שיש צורך להוכיח את יסודותיה, שיש בשיהוי משום ויתור על זכות מצד קרנית ושעקב השיהוי שינה המערער את מצבו לרעה, טענה שלא הוכחה במקרה דנן (כשהתביעה דנן הוגשה בשנת 1998 כ-12 שנה לאחר האירוע).

ביהמ"ש קמא קבע כי המערער ידע עוד ביום 31/3/88 או מייד לאחר מכן על כך כי חברת הביטוח מנורה דחתה את טענתו שיש לו ביטוח ושקרנית נמצאת בתמונת הטיפול בתביעה ולא עשה דבר על מנת כי מנורה תשנה את עמדתה ותכיר בכך שיש בידו ביטוח תקף.

כך גם המערער מסר את עדותו, כפי שקבע בית משפט קמא, בבטחון ובנחרצות ללא היסוס ובלא לטעון כי אינו זוכר במדוייק את האירוע ובית המשפט קבע שלא אמר אמת כשאמר שהפוליסה היתה בידו כשיצא מהבית ביום התאונה (3/12/86). ההודעה לשוטר נמסרה רק ב-8/12/86 חמישה ימים אחרי התאונה ובין לבין שולמה ככל הנראה הפוליסה בבנק בטרם נמסרה ההודעה לשוטר ב-8/12/86 ולפני שהמערער מסר הודעה לחברת הביטוח על התאונה. בימ"ש קמא קבע כי ניתן להניח כי המערער נתן הודעה לסוכן הביטוח על התאונה רק ב-14/12/86 למרות שלא אושפז, כדי לסדר את תשלום תעודת הביטוח ורק לאחר מכן למסור הודעה לחברת הביטוח על התאונה.

כן קבע בית משפט קמא שגירסתה של מנורה לא רק שלא נסתרה אלא אף נתחזקה הן מעדות המערער עצמו והן מיתר הראיות כאשר המערער לא הגיש תצהיר מפי אביו או אמו ולא זימנם למתן עדות לתמוך בגירסתו, שהפוליסה שולמה לפני שיצא מהבית, כשהוא נתפס באמירת שקר כשטען שמסר הודעה לשוטר בבוקר בו אירעה התאונה.

כך גם עולה מדו"ח של גב' מזרחי שעבדה במשרד חקירות שהמערער אישר בפניה ששילם את הפוליסה לאחר התאונה.

הנזק הוכח גם באמצעות העדויות והמסמכים שהוצגו לבית משפט קמא.

16. מדובר בקביעות עובדתיות וקביעות לגבי מהימנות של בית משפט השלום שערכאת הערעור לא תתערב בהן ככלל ולא מתקיים במקרה דנן חריג המצדיק התערבות כזו.

בנסיבות אלו, אין גם מקום לטענתו של המערער להפחית את הסכום עקב טענת השיהוי שלא נטענה ולא הוכחה וכן עקב נזק ראייתי שלא נטען ולא הוכח גם הוא.

לכן, בנסיבות הספציפיות הללו של התיק שבפנינו לא נפגמה גם תחושת הצדק כתוצאה של הליך זה.

17. יחד עם זאת אנו סבורים כי מן הראוי להורות על תשלום סכום הקרן בתוספת הפרשי הצמדה בלבד (ללא ריבית כלל, בעוד בית משפט קמא פסק מחצית מהריבית הקבועה בחוק) מיום הגשת התביעה 9/9/98 ועד התשלום המלא בפועל.

כל סכום ששולם ע"י המערער ואשר עולה על האמור יוחזר לו בצירוף הפרשי הצמדה מעת התשלום.

18. התוצאה הינה שבכפוף לאמור לעיל, יש לטעמנו לדחות את הערעור, ולחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

במידה והופקד פיקדון ע"י המערער יועבר ממנו סך של 10,000 ₪ + מע"מ למשיבה באמצעות ב"כ המשיבה בגין ההוצאות שנפסקו ויתרת הפיקדון תוחזר למערער באמצעות ב"כ המערער.

 

 

 
 
 
 
 ניתן לקרוא גם על:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגיות: תאונת דרכים - התיישנות התביעה, התיישנות תביעת תאונת דרכים, התיישנות תביעה בהתאם לחוק הפיצויים, פיצויים תאונת דרכים, התיישנות תאונת דרכים