תאונת דרכים מונית בכפר סבא
משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ' מספק לתושבי כפר סבא והסביבה שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.
לפנינו תאונת דרכים מונית בכפר סבא. להלן סוגיה אשר נדונה בבית משפט השלום בירושלים בפסק הדין שניתן ע"י השופטת ענת זינגר.
פסק דין
עניינה של תביעה זו בתאונת דרכים מיום 25.1.04, בה היה מעורב התובע, יליד 20.2.67, נהג מונית במקצועו. נהיגתו של התובע ברכב הייתה מבוטחת ע"י הנתבעות והמחלוקת בין הצדדים נוגעת רק לגובה נזקי התאונה.
אקדים ואציין כי התיק טופל בתחילה ע"י כבוד השופט יעקובי, עם מינויו לבית המשפט המחוזי, הועבר לטיפול כבוד השופטת ייטב ובסופו של יום - הועבר באפריל 2009 לטיפולי. ממילא החלטות אליהן אפנה אינן כולן החלטותיי.
תמצית המחלוקת:
1. התובע טוען כי ביום 25.1.04 עת נהג ברכב המונית שלו ברחובות כפר סבא, קפץ לפתע שוטר לאמצע הכביש בכדי לעוצרו. התובע הופתע ובלם בלימת חירום וכתוצאה מכך נפגע בראשו ובחזהו ואף איבד הכרתו. נטען, כי כתוצאה מתאונת הדרכים נפגע התובע בראשו, בעמוד השדרה הגבי והצווארי וכן באוזניו ונגרמו לו פגיעה בשמיעה, טינטון וסחרחורת.
עוד נטען בתביעה כי התובע פונה ממקום התאונה לבית החולים "מאיר", טופל ושוחרר בו ביום (ר' פרק ג' לתביעה). כתב התביעה נתמך בבקשה למינוי מומחים רפואיים בתחומי הנוירולוגיה, אורטופדיה, פסיכיאטריה וא.א.ג.
2. התובע הודיע עוד כי לאחר שנבדק ע"י המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, הוחלט לפסול את רישיונות הנהיגה בהם החזיק לצמיתות, למעט רישיון לנהיגה ברכב פרטי, שנותר בידיו עקב ערר שהגיש לועדת ערר של אגף הרישוי.
3. בהגנתם טענו הנתבעים כי מדובר בתאונת עבודה בשרות המעביד ועל כן היה על התובע למצות זכויותיו במוסד לביטוח לאומי טרם להגשת התביעה.
לעניין הנזק נטען, כי מדובר בנזק קל בלבד שאינו בר פיצוי.
בהתאם למכתב מטעם הנתבעים מיום 31.12.08, לא נותרה עוד מחלוקת על עצם החבות אלא רק על גובה הנזק (ר' נספח ו' לתצהיר התובע).
המומחים מטעם בית המשפט וקביעותיהם:
4. ביום 23.6.05 התקיים קדם - משפט בפני כבוד השופט ר. יעקובי ובסופו הוחלט על מינויו של ד"ר פייזר כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדי.
חוות דעתו של ד"ר פייזר- אורטופד:
5. ד"ר פייזר בדק את התובע ביום 1.9.05 ועיין בתצלומי הרנטגן שהתובע הביא עימו לבדיקה. המומחה ציין כי התובע הינו בן 38, נשוי עם שלושה ילדים ונהג מונית במקצועו. עוד צוין כי ביום 25.1.04 היה מעורב התובע בתאונת דרכים כנהג מונית, בעטיו של שוטר שקפץ לכביש, באופן שאילץ את התובע לבצע בלימת חירום.
לפי רישומי חדר המיון בבית החולים "מאיר", אליו פונה התובע, אבד התובע הכרתו לכמה דקות. בחדר המיון התלונן התובע על כאבי צוואר וחזה ובבדיקתו הייתה רגישות במישוש באזור החזה ובאזור דיסטלי של עמוד השדרה. עם זאת, תנועות הצוואר ובדיקה נוירולוגית היו תקינות וכן צילומי החזה, סטרנום צוואר ו-DENSE. התובע שוחרר בו ביום מחדר המיון, באבחנה של חבלת צליפת שוט והומלץ על טיפול באנלגטיקה, צווארון רך, מנוחה לשבועיים וביקורת אורטופדית. למחרת היום שב התובע לחדר המיון בשל כאבי ראש עזים. התובע נבדק ומשלא נמצאו סימנים נוירולוגיים פוקלים הוא שוחרר מחדר המיון.
6. עוד תאר המומחה, כי לאחר התאונה חש התובע כאבים בצווארו, בראשו ובגבו התחתון וטופל ע"י נוירוכירורג בביה"ח "מאיר", באמצעות תרופות וולטרן ואלגוליזין וכן נשלח לפיזיותרפיה. התובע טופל ע"י נוירולוג בעקבות כאבי ראש וסחרחורות יומיומיים ובאמצעות תרופת STUNARONE. בשל התאונה שהה התובע בחופשת מחלה מיום התאונה ועד ליום 31.10.05, היינו משך שנה ותשעה חודשים.
7. בפני המומחה התלונן התובע על התקפים של כאבי גב, קושי להתיישר לאחר ישיבה, כאבים ברגליים ותחושת נימול שהחלו שבועיים לאחר התאונה, יחד עם נימול בלשון. עוד ציין התובע כי כל שבועיים נתפס לו הצוואר למשך ארבעה ימים והוא מטופל במשחת וולטרן. בעברו של התובע לא נראה כי סבל מכאבים בצוואר ובגב ולמעשה היה אדם בריא.
8. בבדיקת התובע, התרשם המומחה כי הוא מתהלך ללא שימוש באמצעי עזר ומתנייד באיטיות כשגופו נוקשה. כמו כן, נצפתה הגבלה מזערית בתנועות הצוואר. בדיקת שרירי חגורת הכתפיים הראתה כי אלו, כמו גם שרירי הידיים, מפותחים ללא דלדול שרירים ואף תנועות הכתפיים נצפו מלאות וללא מגבלה. בבדיקת הידיים עלה כי הכוח הגס תקין, ההחזרים הגידיים הופקו תקינים והתחושה תקינה. בדיקת הרגליים הראתה כי שרירי הרגליים מפותחים באופן סימטרי ונצפתה צלקת מהילדות בירך שמאל.
עמוד השדרה המותני נמצא ללא עקמת וללא ספאזם שרירי. עם זאת, נצפתה הגבלה מזערית בתנועות עמוד השדרה וצוין כי התובע מתיישב ישיבה מלאה עם רגליים ישרות. צוין עוד כי הכוח הגס ברגליים תקין, אך ההחזרים הגידיים הופקו ירודים.
המומחה אף הוסיף וסקר בדיקות דימות שונות שהונחו בפניו.
9. בסיכום חוות הדעת הגיע המומחה למסקנה כי יש להעמיד את נכותו של התובע בגין התאונה הנדונה על 5%, בגין הגבלה מזערית בתנועות עמוד שדרה צווארי, ללא חסר עצבי וזאת בהתאם לסעיף 37(5)א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן:"התקנות"),
ועל 5% נוספים בגין הגבלה מזערית בתנועות עמוד שדרה מותני, ללא חסר עצבי, בהתאם לסעיף 37(7) א' לתקנות.
10. משהושלמה חוות דעתו של ד"ר פייזר שב התובע על בקשתו למינוי מומחים נוספים ולעניין זה נקבע קדם משפט נוסף ביום 10.4.06.
משהנתבעים לא טרחו להתייצב לדיון שנקבע ואף לא טרחו להגיב לבקשה, נעתר כבוד השופט יעקובי לבקשה ומינה ביום 18.5.06 את פרופ' אברמסקי כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הנוירולוגי, את פרופ' אלידן, כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הא.א.ג ואת ד"ר דורסט כמומחית מטעם ביהמ"ש בתחום הפסיכיאטרי. המומחית האחרונה הוחלפה בהחלטה מיום 16.7.06, בד"ר יואב כהן. כל המומחים, כולל ד"ר פייזר, מונו כאשר מימון הביניים של שכר טרחתם הוטל על הנתבעים.
חוות דעתו של פרופ' אברמסקי- נוירולוג:
11. פרופ' אברמסקי בדק את התובע ביום 21.9.06. בתארו את התאונה, כפי שנמסר לו ע"י התובע, ציין המומחה, כי ביום 25.1.04 נסע התובע במוניתו ברמזור ירוק ואז הבחין בשוטר שהיה בניידת פוסע לעברו. התובע בלם את המונית באופן פתאומי ונפגע בחזהו. התובע ציין בפני המומחה כי הוא זוכר את פרטי האירוע - הליכת השוטר, בלימת המונית והמכה בחזה. לפי תיאורו, החנה התובע את המונית בצד הדרך, יצא ממנה והלך כמאה מטרים עד לתחנת המשטרה להגיש תלונה. ביציאתו מתחנת המשטרה התעלף ופונה ע"י מונית אחרת לבית החולים "מאיר". תלונותיו במיון והטיפול בו מתוארים באופן זהה לזה שבחוו"ד ד"ר פייזר ור' שם. לאחר ששוחרר מהמיון שב התובע לתחנת המשטרה בכדי להגיש תלונה נוספת ואז החל להרגיש גם סחרחורות וכאבי ראש ולפיכך פנה למחרת שוב לחדר המיון.
12. בפני המומחה, התלונן התובע כי מאז התאונה הוא סובל כאבים בחזה שהשתפרו מעט ומכאבים בצוואר המקרינים לראש. במענה לשאלת המומחה התברר כי התלונות על כאב ראש מתרכזות בעורף הראש והן למעשה חלק מכאבי הצוואר.
עוד דיווח התובע על אירועים של סחרחורת מספר פעמים בשבוע, הנמשכים מספר דקות ובמהלכם הוא מרגיש שהכול זז. התובע הוסיף וציין כי לעיתים הוא קם בבוקר ומרגיש מעופף. כן אמר כי בעת שהוא מזיז את צווארו או בעת שינויי תנוחה, עלולה להופיע סחרחורת הנמשכת מספר שניות ולאחר מכן תחושת בחילה ולחץ בראש. לעיתים, לאחר תנועת צוואר, מרגיש התובע כעין שיתוק העובר מהצוואר אל העורף ואל צד הראש. גם בעת שמצחצח התובע את שיניו הוא מרגיש לעיתים כעין זרם בצוואר ובעורף.
צוין עוד כי התובע סובל מחוסר תיאבון, ממצב רוח רע, מחוסר ריכוז ומהפרעות שינה וכן התלונן על תחושת נימול בקצות אצבעות הידיים, הפרעת שמיעה באוזן שמאל ותחושת רעש בשתי האוזניים. לדברי התובע הוא אינו ממשיך בעבודתו כנהג מונית והוא אף הופנה לבדיקה במכון לבטיחות בדרכים.
13. המומחה ציין כי מאז התאונה היה התובע במעקב ובטיפול רב תחומי ולעיתים תכופות היה אצל רופא המשפחה ושטח בפניו את תלונותיו כנ"ל.
בבדיקתו של התובע, התרשם המומחה כי הוא במצב הכרה תקין, ללא הפרעות פורמליות בהכרה, בחשיבה, בהתמצאות ובשפה. בעת עצימת העיניים נצפה מצמוץ בולט של העפעפיים. כמו כן, נצפתה ירידת שמיעה סובייקטיבית באוזן ימין.
עם זאת צוין כי אין הפרעות בתנועות העיניים ובראייה ואין ניסטגמוס, עצבי הראש תקינים, אין סימני ליקוי קואורדינטיביים, צרברלים או וסטיבולרים, אין הפרעות בתחושה שטחית ועמוקה, אין הפרעות מוטוריות בגב ובגפיים, ההחזרים הגידיים מופקים תקינים ובאורח שווה, בגפיים אין החזרים פתולוגיים. עוד נצפה בבדיקה מתח שרירים פרורטרברלי בצוואר עם הגבלה קלה מאד בתנועתיות והגבלה קלה נוספת בגב תחתון בעמוד שדרה מותני.
14. המומחה סבר שממצאי המגבלות בצוואר ובגב נובעים מהנכות האורטופדית שכבר נקבעה ואשר אליה הצטרף. הוא לא מצא שקיימת בנוסף נכות נוירולוגית תוך שהבהיר כי הוא מודע למינויים בתחומים הנוספים. מחוות דעתו עלה כי התובע לא נחבל בתאונה בראשו אלא נחבל בחזה וכנראה טולטל בצוואר.
חוות דעתו של פרופ' אלידן- א.א.ג:
חווה"ד הראשונה:
15. גם מומחה זה שב על תיאור התאונה והטיפול בחדר מיון כקודמיו.
עת נבדק התובע ע"י פרופ' אלידן ביום 18.10.06 הוא התלונן על ירידה בשמיעה, טינטון דו-צדדי והתקפי סחרחורת, כמו גם איבוד שיווי משקל עד כדי נפילה.
16. בבדיקה דווח המומחה על אף רחב עם גבנון. עוד צוין כי בדיקות האוזניים, הפה והלוע היו ללא ממצאים פתולוגיים וכי המבחנים הוסטיבלוריים נמצאו תקינים. המומחה ערך לתובע בדיקות נוספות, כדלקמן:
- בדיקת ENG מיום 5.12.06 אשר הראתה ניסטגמוס פוזיציונלי קל עם כיוון משתנה. מבחן קלורי תקין. צוין כי סה"כ הבדיקה הינה בגבולות הנורמה.
- בדיקת פוסטורוגרפיה אשר הראתה שיווי משקל ירוד במבחן 4 ונפילות במבחנים 5-6. המומחה ציין כי הסיכום מראה ירידה קשה בקלט של המערכת הראייתית והוסטיבולרית.
- בדיקת שמיעה מתאריך 22.11.06 נמצאה תקינה לחלוטין.
- בדיקת מאפייני טינטון נמצאה מתאימה לטינטון דו-צדדי סביב KHz1 בעוצמה של dB35-30 .
17. במסקנותיו ציין המומחה כי ידוע שחבלה מסוג צליפת שוט עלולה לגרום לפגיעה במערכת שיווי המשקל, אך מאחר והמקרה הינו גבולי, המליץ המומחה להעמיד את נכותו של התובע על 10% לפי סעיף 72 (4) ב I, בשל פגיעה בחלק הוסטיבולרי בצורה קלה, כאשר הנכות הינה זמנית ולמשך שנה אשר בסופה תבוצע הערכה חוזרת.
חווה"ד השנייה:
18. משניסיונות כב' השופט יעקובי, להביא את התיק לסיום בדרך של פשרה לא צלחו ומשהתיק הועבר כאמור לטיפול כבוד השופטת ייטב, בוצעה ע"י פרופ' אלידן בדיקה משלימה.
19. בבדיקות, שנערכו ביום 4.6.08, מצא פרופ' אלידן כי בדיקת א.א.ג. הייתה תקינה, המבחנים הוסטיבולריים היו תקינים, ובדיקת ENG מיום 21.8.08 נמצאה בגבול הנורמה (עם שיפור לעומת הבדיקה הקודמת). בדיקת פוסטורוגרפיה מיום 21.8.08 הדגימה נפילות במצבים 5-6 ופגיעה ביציבה במצב 4.
הבדיקה הדגימה עוד ירידה בקלט של המערכת הוסטיבולרית. לאור האמור מצא המומחה כי יש להעמיד את נכותו של התובע על 5% לצמיתות בהפנותו לסעיף 72(4)ב' I מותאם לתקנות.
חווה"ד המשלימה ניתנה ביום 7.9.08.
שאלות הבהרה וחקירת המומחה:
20. הנתבעים שלא השלימו עם חווה"ד שלחו למומחה שאלות הבהרה בשלושה מועדים שונים.
השאלות נענו בתשובות מהימים 17.2.09, 26.4.09, 10.8.09.
במסגרת שאלותיהם הפנו בין השאר למסמך המופנה למכון הרפואי לבטיחות בדרכים מיום 9.5.07, בו מציין התובע כי הוא אינו סובל עוד מסחרחורות. פרופ' אלידן השיב כי לדעתו התובע חתם על מסמך זה בשל חששו שרישיון הנהיגה יילקח ממנו. עוד הוסיף, כי בפניו התלונן התובע על סחרחורות ובדיקת הפוסטורוגרפיה שהדגימה הפרעה ביציבה, אשרה את תלונותיו. לאור האמור, לא חזר בו המומחה מהאמור בחוות דעתו.
21. במסגרת השאלות ציינו עוד הנתבעים כי התובע מסר לוועדה של המל"ל, במאי 2007, כי אין לו כל תלונות על סחרחורות והמומחה התבקש להשיב האם תהא לעובדה זו השפעה על חוות דעתו. בתשובות המומחה מיום 26.4.09, התייחס המומחה לפרוטוקול שנשלח אליו וציין, בלשונו: "נשלח אלי קטע מפרוטוקול, ללא שם הנבדק, ללא שם הרושם, ללא שמות חברי הועדה וללא החלטת הועדה. אינני יכול להתייחס למסמך זה". לאור האמור לא היה שינוי בתשובות אלו ביחס לקודמותיהן. מכל מקום, עלה מתשובותיו כי המומחה סבור שהנכות קיימת וזאת על בסיס התלונות בפניו ועל בסיס תוצאות הבדיקה הפוסטורוגרפית.
22. בשאלות נוספות מיום 3.8.09, הופנה המומחה לכך שבבדיקות שנערכו במועדים שונים בשנת 2004, לא נמצא ניסטגמוס ולא סימני רומברג חיובי. המומחה נשאל לפשר אותן בדיקות, למשמעות התוצאות בהן וכן לאמינות בדיקות אלה ובדיקות נוספות והאפשרות להטות תוצאותיהן. (עסקינן במעל ל- 20 שאלות אשר איני רואה צורך לפרטן במלואן).
המומחה לא מצא לשנות עמדתו גם במסגרת אותן תשובות. בתשובותיו הבהיר כי העדר הסימנים המצוינים לעיל, אינו שולל קיום סחרחורת וכי בקביעתו הוא נסמך על הסיפור הקליני, תלונות החולה והבדיקה הפוסטורוגרפית. המומחה חלק על טענות שהועלו באשר לאמינות הבדיקה הפוסטורוגרפית.
23. הנתבעים הוסיפו וזימנו את פרופ' אלידן לחקירה על קביעותיו וזו נשמעה ביום 13.12.09.
להלן מספר דגשים באשר לדברים שאמר במהלך חקירתו:
המומחה נותר בעמדתו וזאת;
- אף לאחר שהופנה לכך שהתובע לא איבד הכרתו מיידית בתאונה אלא רק לאחר שסר לתחנת המשטרה הסמוכה ולאחר שסיים להגיש שם תלונה,
- אף לאחר שהופנה לכך שלנוכח האמור, ככל הנראה, לא הייתה חבלת ראש,
- אף לאחר שהופנה לכך שהתובע בעדותו, לא חלק על כך שבמאי 2007 אמר שכשנה לפני כן אין הוא סובל מסחרחורות ואף בחודשים הסמוכים לעדות אין הוא סובל (ר' עמ' 11 לפרוטוקול).
המומחה לא סבר שיש חשיבות משמעותית לשאלה האם הייתה חבלת ראש ישירה או רק צליפת שוט.
24. המומחה הסכים שברגע הבדיקה אצלו התובע לא סבל מסחרחורת אך הבהיר כי צליפת שוט, בתוספת תוצאות הבדיקה הפוסטורוגרפית תומכים בתלונות. הובהר בעדותו כי לטעמו החרדה מאיבוד הרישיון היא שגורמה לתובע לטעון שאין הוא סובל עוד מסחרחורות. המומחה לא חלק על כך שאין לו הכשרה כפסיכיאטר, אך התמיד בעמדה שהתובע מונע מהחשש לאבד רישיונו וזאת על סמך ניסיונו הכללי כרופא וכאדם.
25. המומחה הבהיר כי העדר ממצאים בבדיקות הנוספות לא שולל קיום בעיה וסטיבולרית. כן עמד על עמדתו כי הבדיקה הפוסטורוגרפית אף שבחלקה היא לא אובייקטיבית, תומכת בתלונות. באשר לבדיקה זו הבהיר כי בשתי הבדיקות שערך נמצא דפוס אחיד וזה לא מתאים להתחזות (ר' עמ' 13).
המומחה הסכים שלמרות תוצאות הבדיקה הפוסטורוגרפית ייתכן שאין פגיעה, אך הבהיר כי ברפואה הרבה דברים אפשריים אך תשובותיו הן באשר לשאלה - "מה סביר". לנוכח תוצאות שתי הבדיקות ודפוס התוצאות שבהן, הייתה עמדתו שסביר כי נותרה פגיעה.
26. המומחה הסכים כי יכולות להיות בדיקות לא תקינות אף מקום בו הנפגע נעדר סימפטומים קליניים, אך הבהיר כי ביסוד הדבר עומדת העובדה שיש נפגעים המסתגלים לפגיעה במערכת שיווי המשקל. במקרים ממין זה, ההגבלה תהיה רק בעבודות שדורשות שיווי משקל מיוחד. (ר' עמ' 13 ש' 10-5).
27. באשר לאמינות הבדיקה הפוסטורוגרפית הסביר שבדיקת ה- ENGבודקת תאוצה זויתית בעוד באשר לתאוצה ישרה והמנח של הראש, ביחס לכובד, אין בדיקה ספציפית טובה בשימוש יום- יומי. הבדיקה הפוסטורוגרפית מלמדת על היציבה ועל השיווי הכללי (ר' עמ' 14 ש' 6-7).
28. המומחה הסכים שיש אפשרות לשיפור עם הזמן ולא מדובר במצב בלתי הפיך. (ר' עמ' 14 ש' 17). עוד הסכים שלא בהכרח קיים סיכון בנהיגת התובע בכביש (שם, ש' 29). לעמדתו לא היה צריך לשלול לתובע את רישיונו ואין סיבה למנוע ממנו לנהוג.
מאחר והתובע אמר בעדותו, אליה אתייחס להלן, כי אין הוא סובל כעת מסחרחורות ונימק זאת בכך שהוא מקפיד שלא לעבוד יותר מכ- 4 שעות ביום ולא להתאמץ ייתר על המידה, נשאל המומחה ע"י הח"מ, האם הופעת הסחרחורות תלויה בהיקף המאמץ היום-יומי או במילים אחרות היקף שעות העבודה ועל כך השיב בשלילה (ר' עמ' 15 ש' 6-5).
29. הרושם הכללי מעדות המומחה היה כי מאחר ורק בבדיקה הפוסטורוגרפית נמצא ממצא לא תקין, הרי שהנכות נקבעה כמעין פשרה לנוכח אי הוודאות באשר למצב התובע. כך אמר כי אף שהסעיף מאפשר להכיר בנכות של 10%, הוא הסתפק בחמישה, כמעין פשרה, אשר הוא סבור שהיא הוגנת (ר' לדוגמא עמ' 14 ש' 15. ר' עמ' 15 ש' 11 עוד ר' הבהרה שם בש' 17-18. ר' גם הסברו מדוע ביקש בדיקה נוספת אף שחלפה תקופת התייצבות המצב וזאת בש' 30-29 וסיכום עמדתו בעמ' 16 ש' 2: "אני חושב שזו פשרה הוגנת").
המומחה אמר באופן ברור שלא ניתן לקבוע שיש לתובע בעיה וסטיבולרית ללא כל ספק אך עם זאת, תוצאות שתי הבדיקות הפוסטורוגרפיות, תומכות בקיום בעיה כאמור (ר' עמ' 15 ש' 21).
המומחה הסכים בשאלה אחרונה שנשאל כי תוצאות הבדיקות, ללא כל תלונה של הנבדק, לא היו מולידות את מסקנתו (ר' עמ' 16).
חוות דעתו של ד"ר כהן- פסיכיאטר:
30. התובע נבדק אצל ד"ר כהן ביום 15.10.06. המומחה שב ותאר את התאונה כפי שמופיע לעיל. בחווה"ד צוין, בין השאר, כי לדברי התובע, הוא מסוגל כיום לנהוג למרחקים קצרים עד בינוניים, אם אינו סובל מהסחרחורת, אשר לטענתו הוא יודע מתי היא מגיעה. עוד ציין כי קל לו יותר כשהוא נוהג לבד, אך הוא שולל חרדה בזמן נסיעה. התובע ציין בפני המומחה כי מאז התאונה הוא לא עובד והוא יושב בבית בחוסר מעש ואף נאלץ למכור את המספר של המונית בכדי להתפרנס. התובע טען עוד כי אין לו חשק לצאת מהבית ולפגוש חברים הוא מתבייש בחובותיו ומרגיש שאנשים מרכלים עליו.
31. התובע ציין עוד כי הוא מעביר את זמנו בישיבה, לבד, כשהוא שקוע במחשבות על התאונה ובעיקר על תוצאותיה. לדבריו אין לו תיאבון, איבד 3-4 ק"ג ממשקלו, אינו ישן בלילה בשל מחשבות ודאגות ומשלים שעות שינה ביום. התובע טען, כי בעקבות מצבו הנפשי, יחסיו עם אשתו מדורדרים, אין לו חשק מיני, ויש לו מחשבות אובדן המבליחות לפרקים, עליהן הוא מתגבר בזכות הדאגה לילדיו. לדבריו, הוא מתבייש לפנות לטיפול רפואי.
32. באשר לרקעו של התובע, ציין המומחה, כי התובע, יליד הארץ, הינו שני מתאומים וילד חמישי מתוך תשעה להוריו. האב היה פועל וכיום פנסיונר והאם עקרת בית. לדברי התובע, אח צעיר ממנו מטופל מגיל צעיר בגלל בעיות נפשיות, אך לא ידע למסור פרטים נוספים.
התובע גדל בתנאים של מחסור, ולטענתו הוא היחיד מבין אחיו שהשלים 12 שנות לימוד. התובע תאר את עצמו כתלמיד בינוני ללא בעיות משמעת, שסיים עם בגרות חלקית וזנח את רצונו להשלימה עם נישואיו בגיל 24. מגיל 18 עובד התובע כנהג ומגיל 23 כנהג מונית.
33. התובע סיפר כי עד לתאונה היה מרוצה מחייו, התפרנס יפה, היו יחסים טובים בבית והוא נהג לצאת לבלות ולטייל. סביב התאונה התגלה שהתובע סובל מהיפרכולסטרולמיה. התובע מעשן עד 10 סיגריות ביום, אך שולל שימוש בסמים ובאלכוהול.
כן שולל התובע משברים נפשיים קודמים בחייו. לדבריו, לפני כעשרים שנה נפצע בתאונה כשרכבו התהפך. התובע הגיש בשנת 1988 תביעה לביטוח הלאומי בשל פציעה ביד בתאונה דומה לזו, אך שלל כל תגובה נפשית חריגה בשל אותה תאונה.
34. בחלק "סטטוס פסיכיאטרי" ציין המומחה כי התובע נראה מעט מבוגר לגילו, לבושו מסודר, ועל עור פניו זיפי זקן. התובע שיתף פעולה עם הבדיקה ושידר אמינות בדבריו. דיבורו של התובע שוטף, ללא איטיות פסיכומוטורית. מצב רוחו מדווח כדיספורי, אך האפקט אינו דכאוני באופן בולט. הלך החשיבה סדור ללא עדות למחשבות שווא, שולל הפרעה בתפיסה ואובדנות, השיפוט והתובנה תקינים.
35. בסיכום חוות דעתו ציין המומחה כי נראה לו שהתגובה הנפשית אינה חריגה ולכן, לפי תקנות המל"ל, היא כלולה בנכות הגופנית. עם זאת ציין כי ככל שלא תיקבע נכות בתחום הא.א.ג יש לקבוע נכות פסיכיאטרית נפרדת.
עוד צוין כי קשה להבין מדוע לא פנה התובע לעזרה הן מבחינת מציאת תעסוקה והן מבחינת טיפול נפשי, שכן טיפול בשני המישורים עשוי להביא להקלה משמעותית במצבו.
36. המומחה העמיד את נכותו הפסיכיאטרית של התובע על 20% מיום התאונה, כאשר הובהר שנכות זו חופפת כל נכות גופנית אחרת והנכות השארית היא זמנית ויכולה להשתפר בעקבות טיפול תמיכתי ושיקומי, אותו הוא יכול לקבל ללא תשלום דרך קופ"ח.
הנכות נקבעה על בסיס סעיף 34 ב' לתוספת לתקנות, באופן מותאם.
המומחה קבע עוד כי "בשל מצבו הוא אינו יכול לחזור לעבודתו כנהג מונית אך הוא יכול לעבוד בעבודה אחרת".
37. יצוין כי למומחה זה נשלחו שאלות הבהרה מטעם שני הצדדים. במסגרת התשובות לשאלות ב"כ התובע הבהיר המומחה כי נפלה טעות בחוות דעתו וכי הנכות נקבעה בהתאם לסעיף 34ג' לתקנות. עוד הבהיר כי אכן הנכות שקבע חופפת את ייתר הנכויות וממילא מעבר להן יש רק נכות של 5% "שהיא זמנית ויכולה לחלוף עם הטיפול."
38. במסגרת תשובותיו לשאלות ב"כ הנתבעים הבהיר כי ככל שהתובע חזר לעבוד על מונית, ממילא קביעתו כי אינו יכול לחזור לעבודה זו היא בטלה. המומחה לא הסכים עם זאת כי די בעצם החזרה לעבודה במונית, כדי לקבוע שלא נותרה לתובע נכות מעבר לנכויות הגופניות, ובמסגרת תשובתו שב והפניה לתלונות התובע כפי שפורטו בעמ' 2 לחוות דעתו.
יוטעם כי גם בפני המומחה הזה בגדר תלונות התובע תוארה סחרחורת.
סיכום הקביעות הרפואיות:
39. על בסיס המפורט לעיל ניתן לסכם אפוא ולומר כי נקבעו לתובע הנכויות הצמיתות, כדלקמן:
בתחום האורטופדי- 10%
בתחום הא.א.ג- 5%
בתחום הנוירולוגי- 0%.
בתחום הפסיכיאטרי- 20%, החופפים לנכות הפיזית, כלומר רק 5% נכות נוספת, אשר נקבע שהיא זמנית ויכולה לחלוף.
ראיות הצדדים:
40. ביום 14.12.08, הורתה כבוד השופטת ייטב על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים.
ראיות התובע:
41. מטעם התביעה הוגש תצהירו של התובע. בתצהירו שב התובע וטען כי ביום 25.1.04 נפגע בתאונת דרכים שהייתה גם תאונת עבודה. מאופן תיאור התאונה בתצהירו היה ניתן לחשוב כי פגיעת ראש ואיבוד הכרה היו באופן ישיר מפגיעת התאונה וזאת בניגוד לעובדות שעלו מחוות הדעת. עוד הצהיר כי היה בן 37 בתאונה (יליד 20.2.67) וכיום הוא בן 42. בעת התאונה היה נהג מונית ובעל "המספר הירוק".
42. באשר לנכותו האורטופדית הצהיר כי על אף שמדובר בהגבלות תנועה קלות, אלה פגעו באפשרות עבודתו כנהג מקצועי, שכן הוא מתקשה בישיבה, בעוד עבודה כנהג מונית מצריכה ישיבה של 12-10 שעות ביום. התובע פרט את יתר נכויותיו כפי שנקבעו וכפי שתוארו לעיל, בציינו שהנכות בתחום א.א.ג הועמדה בתחילה על 10% למשך 3 שנים ורק לאחר מכן על 5% לצמיתות.
43. התובע שב על תיאור התאונה כמתואר בתביעה ולעיל והדגיש כי עובר לה החזיק ברישיון לרכב פרטי, לרכב מסחרי עד 15 טון, לאוטובוס, לטרקטור וכן לרכב משא מעל 15 טון. התובע שב וציין כי כתוצאה מהתאונה נשללה ממנו האפשרות - הרפואית והמעשית - לעבוד כנהג מונית. באשר לשלילה הרפואית הפנה לדברי ד"ר כהן כי הוא אינו יכול לחזור לעבודתו כנהג מונית אך יכול לחזור לעבודה אחרת ובאשר לשלילה המעשית הפנה לכך שביום 26.10.05 קיבל הודעה ממשרד הרישוי הפוסלת אותו מלהחזיק בכל רישיון שהוא. בעקבות ערר שהגיש, הוחלט ביום 13.2.06 להותיר בידיו רק את רישיון הרכב הפרטי. רישיון המונית הוחזר לו רק בשנת 2007.
44. התובע טען (ר' סעיף 10 לתצהירו) כי משכורתו בשנת 2003 עמדה על 41,648 ₪ דהיינו משכורת חודשית של 3,470 ₪ ובערכים נוכחיים - 3,872 ₪.
לטענתו כתוצאה מהתאונה נגרעו הכנסותיו כך שבשנים 2007-2004 עמדו הכנסותיו השנתיות על 2,164 ₪, 3,075 ₪, 4,806 ₪ ו-1,324 ₪ - לשנה, בהתאמה. בשנת 2007 קיבל גם כ- 34,000 ₪ בגין תאונות אישיות (ר' סעיף 11, שם).
45. התובע טען כי למעשה לא עבד כשלוש שנים מאז התאונה וזאת הן בהעדר רישיונות והן לנוכח כאבי הגב והצוואר וההרגשה הרעה. התובע ציין כי אומנם יש בידיו אישורים רפואיים להעדר מהעבודה רק עד ליום 31.1.06, אך בפועל גם לאחר מועד זה לא היה לו לאן לחזור, בהיותו נעדר מקצוע אחר פרט לנהג, בהיותו בעל השכלה בסיסית מאוד ובהיותו בן המגזר הערבי. לטענתו, שילוב המגבלה הפיזית, העדר ההשכלה ומוצאו - מעידים כי התאונה פגעה באופן ניכר בכושר השתכרותו.
46. עוד נטען כי איבוד הרישיונות כרוך גם הוא בהפסדים כספיים שכן רישיון אוטובוס ומשאית מעל 15 טון, הינם רישיונות יקרים מאד הן מבחינת לימודי הנהיגה והן מבחינת אפשרויות התעסוקה.
התובע לא טען שהיה מרוויח יותר כנהג באחד מהנ"ל אך ציין כי יש תקופות בהן קיימת בשוק יותר דרישה לנהג מסוג אחר (כנהג משאית בעת העבודות בכביש 6 וכנהגי אוטובוס, כשהוקמה חברה בפתח תקווה). בהתאם נטען כי עלות רישיון אוטובוס עומדת על 5,000 ₪ לערך, ובאשר למשאית מדובר בכ-7,000 ₪.
47. על בסיס שכר חודשי של 3,872 ₪ ושכר שנתי בסך 46,464 ₪ ולאחר הפחתת הכנסותיו בשנים 2004- 2007 טען התובע להפסד כולל בסך של כ- 172,000 ₪.
התובע טען כי יש להחזיר לו עוד לכל הפחות את עלות הרישיונות שנשללו ממנו, כאמור בסך של 12,000 ₪ (ר' בשולי סעיף 46) וכן להחזיר לו בגין עלויות טיפולים רפואיים ונסיעות אליהם סך כולל של 2,700 ₪, אף שלא נותרו בידיו קבלות.
48. באשר לעזרת צד ג' בסמוך לתאונה טען לסך 3,000 ₪ לחודש וטען כי העזרה נדרשה בשלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה. מעבר לכך ביקש כי ישולם לו פיצוי בגין כאב וסבל ופגיעה בכושר ההשתכרות.
באשר לרכיב האחרון ציין כאמור כי איבד רישיונו לאוטובוס ולמשאית ובכך יש לפגום באפשרויות תעסוקתו ובאשר למונית ציין כי לא יוכל לעבוד כבעבר עקב פגיעתו המונעת ישיבה ממושכת וכי כיום אינו עובד יותר מ- 4-5 שעות ביום, בעוד בעבר עבד 10-12 שעות. התובע ציין כי מכר את המונית כחצי שנה לאחר התאונה, מששכיר שהועסק עליה גרם לו רק להפסדים.
49. את תצהירו תמך התובע במסמכים שונים, ובכללם העתק תעודת הזהות שלו, רישיון הנהיגה והרכב, אישור משטרת ישראל בנוגע לתאונה, מכתב ממשרד ב"כ הנתבעות מיום 30.12.08 לפיו הן אינן חולקות על הכיסוי הביטוחי, דו"חות שומה של הכנסותיו בשנים 2007-2003 מכתבי פסילת הרישיונות ממשרד הרישוי ואישורי המחלה שצורפו גם לתחשיבו.
50. ביום 13.12.09 נחקר התובע על תצהירו, במהלך החקירה עלו הדברים הבאים:
לאחר התאונה התובע הוריד נוסעים שהיו במונית, פנה למשטרה להגשת תלונה ורק לאחר היציאה מתחנת המשטרה איבד לטענתו את ההכרה (ר' החקירה בעמ' 3-1). התובע לא היה ככל הנראה במהירות גבוהה בעת התאונה (נטען כי למומחה בתחום הנפשי ציין מהירות של 50-40 קמ"ש). התובע הופנה לכך שבמסמכים הרפואיים אין תיעוד לפגיעת ראש אלא רק פגיעה בחזה ובתשובותיו הוא שב והפנה לאיבוד ההכרה, כן תלה את היעדר התיעוד ברשומות לאי הבנת עברית טובה ואפשרות שלא התבטא באופן מספק (ר' עמ' 2 ש' 18). אציין כי החקירה התקיימה ללא מתורגמן ולא התרשמתי כי יש לתובע בעיית שפה.
51. התובע טען כי בתחילה השכיר את מס' המונית אך לאחר מספר חודשים נאלץ למכור את המספר כדי להתקיים. כשנשאל מדוע לא השכיר את המספר הבהיר כי היה מקבל תשלום חודשי של 800 ₪, בעוד הוא היה צריך סכום משמעותי לקיים ילדיו. עלה כי המספר נמכר כנגד 140,000 ₪. התובע אמר כי אף שלקח לו 8 שנים לקבל את המספר הוא איבד אותו "בצ'יק" (ר' עמ' 3 ש' 29).
52. כשנשאל מדוע מיהר למכור טרם למיצוי אפשרויות במל"ל, היה ניכר מתשובותיו שאין הוא מודע לאפשרויות כאמור. היה ניכר עוד כי התשובות אינן עקביות.
כך לדוגמא הייתה חקירתו בעמ' 4 :
"ש. למה לא פנית לביטוח לאומי.
ת. מה יעשו לי ביטוח לאומי.
ש. זה תאונת עבודה.
ת. זה תהליך.
ש. אם אתה באי כושר אתה יכול לקבל קיצבה חודשית.
ת. לא שמעתי על דבר כזה.
ש. למה מיהרת למכור.
ת. אם הייתה אפשרות הייתי הולך.
ש. לא פנית בכלל לביטוח לאומי?
ת. בטוח פניתי. מי אמר לך שלא פניתי.
ש. אתה פנית לנכות זמנית אחרי שלשה חודשים במחלקת נכות עבודה.
ת. ברור
ש. פנית?
ת. אני לא זוכר.
ש. את הדלת של ביטוח לאומי פתחת לאחר 3 חודשים.
ת. לא זוכר, זוכר שהיה לי חופש מחלה אני לא זוכר כמה...."
(ר' ש' 1-16 שם).
53. כאשר נשאל התובע אם ניסה לעבוד במקום אחר, בתחילה אמר שהמצב לא אפשר לו והוסיף והסביר כי לא הייתה אפשרות לקבלת הבטחת הכנסה טרם למכירת נכסיו. התובע לא בדק אפשרות לקבל דמי אבטלה. לטענתו הוא מכר את המספר באזור מאי - יוני 2004 ואז העסיק אחר על המונית, תוך שהוא שוכר מספר מונית. בסופו של דבר גם סידור זה לא השתלם והוא מכר את המונית עצמה (ר' בראש עמ' 5). התובע לא הציג כל תיעוד הנוגע לעבודת אותו עובד על המונית אף שאמר כי יש לו ניירת על כך ואף שעלה מהעדות שלכאורה היה ניתן לזמן את אותו עובד ואפשר אף להביאו כעת אלא שלא נתבקש לעשות כן.
כאשר הופנה התובע לרווח שעולה מהמסמכים שהציג גם לאחר התאונה (אם כי רווח שנתי זעום) אמר כי העובד היה מביא לו כסף 50 ₪ או 100 ₪, אך בסך הכול לא הרוויח.
54. באשר לעבודתו כיום עלה כי הוא עובד אצל בן משפחה. לדבריו אין הוא יודע כמה עובדים יש לאותו מעסיק וככל שבתלושי השכר מצוין כתאריך תחילת הוותק 1.6.00, מדובר כנראה בטעות. כיום הוא עובד לטענתו 5-4 שעות אך בתלוש לא יהיה ביטוי למקרה שיעבוד פחות או יותר, שכן - "יש תאום בינינו. אם אני מפספס יום אני מחזיר אותו" (ר' עמ' 6 ש' 12). לדבריו הוא עובד חודשית ובדרך כלל בשעות אחרי הצהריים. בנוסף מחזיק התובע רכב פרטי בבית (מאזדה 626 שנת 2000), אותו קנה לפני מספר חודשים.
55. התובע הסכים שהייתה רשומה על שמו גם הונדה סיוויק אך הבהיר כי זו נרכשה למעשה עבור אחיו בהלוואה מהבנק ע"ס 120,000 ₪. האח היה אמור להחזיר ההלוואה וכשלא עמד בכך הרכב נמכר וההלוואה הושבה לבנק. רק לאחר מכן נרכשה המזדה, שוב בהלוואה ע"ס 130,000 ₪ ולטענתו בנו למעשה מחזיר את ההלוואה.
56. כאשר נשאל התובע במה עבד מאז התאונה ועד היום עלה כי למעשה לא נעשה ניסיון ממשי למצוא עבודה אחרת, שאינה עבודה במונית. עלה עוד כי מעסיקו הנוכחי אינו מנפיק לו תלוש שכר אלא כאשר הוא מבקש, אף שלטענתו המעסיק מפריש את כל הנדרש.
57. התובע הופנה לקובץ מסמכים עליהם חתם במסגרת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים.
כך לדוגמא הצהרה ממאי 2007 שם אמר שסבל מסחרחורת עד כ- 8 חודשים טרם לאותו מועד וכי בעת החתימה אין הוא סובל מכך ואף אינו מטופל בכדורים. כך גם שאלון ממרץ 2007 בעניין סחרחורת או שיווי משקל, שם חתם כי אין הוא סובל מהנ"ל ונמנע מלציין מתי היה האירוע האחרון. עוד הצהיר באותו הטופס כי אין הוא סובל מטשטוש או סחרחורת בשינוי תנוחה ואין הוא במעקב רפואי, לנוכח התופעות האמורות או איזה מהן.
לתובע הוצג גם טופס בדיקה כללית ממאי 2007 שם נרשם כי לא סבל מסחרחורת אלא רצה לעבוד 4 שעות. (ר' המסמכים בנ/2).
58. התובע לא טען כי הכחיש הסחרחורת כדי לקבל בחזרה רישיון נהיגה אלא אישר כי במועדים המצוינים היו דבריו אמת ובאותו מועד היה מצבו טוב (ר' עמ' 8 לפרוטוקול). לדבריו לא אמר על הסחרחורת בגלל רצון לעבוד רק 4 שעות אלא כי זה היה מה שיכל לעבוד. באשר לשאלה כל כמה זמן הוא סובל מסחרחורת אמר: "זה בהתקפים. זה קורה למשל אם אני עובד יותר מ- 4 שעות. עכשיו אני עובד 4 שעות טוב לי אני לא מתאמץ, אם אני אעבוד יותר זה יכול לבוא לי" (ר' עמ' 9 ש' 5).
התובע לא הכחיש שגם במוסד לביטוח לאומי בשנת 2007 לא העלה טענות לגבי סחרחורת (ר' נ/3 והחקירה בעמ' 10). כאמור פרופ' אלידן אמר בעדותו כי אין קשר בין היקף העבודה והתקפים.
59. העד אמר כי בעת נהיגה מפריעות לו תנועות הפניית הצוואר ימינה ושמאלה וכן גב תחתון הן בישיבה והן בעמידה ממושכת. כאשר נשאל כמה פעמים היו לו סחרחורות בשנה האחרונה לא יכל להשיב.
60. אף שהתובע אמר שהוא עצמאי משנת 1998 הוא לא הציג מסמכים באשר להכנסותיו בשנת 2002, בהסבר שלא התבקש להציגם. התובע נשאל מתי עבד לאחרונה על משאית או אוטובוס והבהיר כי אינו זוכר לדבריו על מונית הוא עובד משנת 1992.
61. התובע נחקר באשר לשאלה מדוע בשנת 2004 לכאורה אין כל שכר למעט דמי פגיעה וזאת אף שהתאונה הייתה לקראת סוף ינואר 2004 וכך תועדה החקירה בנושא זה:
"ש. עד התאונה עבדת?
ת. בטח.
ש. מתי הייתה התאונה.
ת. בחודש ינואר 04.
ש. כמה בחודש.
ת. אמצע החודש אני לא זוכר.
ש. יכול להיות 25 לינואר.
ת. אני לא יודע אם כתוב זה יכול להיות
ש. בהנחה שהתאונה הייתה ב-25. לא דיווחת על שום שכר באותו חודש.
ת. לא הייתה עבודה היה איזה שהוא מקרה שלא עבדנו, צירוף מקרים אולי בחלק מהימים הייתי בבית, עם המונית מקולקלת או שהייתי בחו"ל לא זוכר"
(ר' עמ' 10, ש' 15-25).
62. התובע לא ידע להשיב מדוע אין ביטוי בדוחות שהציג למכירת מס' המונית וכן לא ידע להשיב מדוע במל"ל התחשיבים באשר לשכרו נערכו על בסיס שכר רבע שנתי של 5,000 ₪, בקירוב.
אעיר כי בהתאם למסמכים שהוגשו מטעם התובע ביום 17.8.09 עלה עוד כי התובע החל לעבוד כשכיר אצל פריג' לוטפי ביום 1.3.08 וכי שכרו בשנת 2009 עמד על כ- 2,500 ₪.
ראיות הנתבעות:
63. ביום 24.6.09 הגישו הנתבעות הודעה לפיה בכוונתן להגיש תעודת עובד ציבור ממשרד התחבורה - המכון הרפואי, במסגרתה יוצג מלוא תיק התובע שם; תעודת עובד ציבור ומסמכים מהמל"ל וכן תצהיר חוקר בתום פרשת התביעה, לפי הצורך.
עוד באותה הודעה, ציינו הנתבעות כי בכל הנוגע לתשלומי המל"ל, הרי שהועברו לתובע עד כה 6,314 ₪ בשלושה מועדים (15.7.04, 20.2.07, 11.11.07) וכי יש לנכות סכומים אלו כשהם משוערכים. נראה היה מאופן ניסוח ההודעה כי התובע לא זכאי לתשלומים נוספים, ולכן הודיעה הנתבעת עוד כי היא שומרת על זכותה לטעון לניכוי מלוא הסכומים להם היה זכאי התובע לו מיצה את זכויותיו במל"ל בתום לב ובמועד.
64. בסופו של יום, מעבר למסמכים שהוגשו אגב חקירת התובע (ר' נ/1- נ/3) הוגשו רק קובץ מסמכים נוספים מתיק המל"ל וזאת ביום 22.12.09.
מחומר זה עולה כי על אף שהתובע הציג תעודות מחלה לתקופות ממושכות, על אף שלא יכולה להיות מחלוקת שבפועל לא חזר לעבודתו במשך תקופה ממושכת וכי אף נשללו רישיונותיו - הוכרה במל"ל נכות צמיתה בגובה של 5% בתחום הנוירולוגי (בו כאמור לא הוכרה כל נכות בבית משפט) וכן נכות נפשית זמנית אשר בשנת 2004 הועמדה על 10% ובמחצית הראשונה של שנת 2005 על 5%.
תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם:
65. בשונה מהאמור בתצהיר (ר' לעיל סעיף 44) טען התובע בסיכומיו כי בסיס השכר הראוי לתחשיב בית המשפט הוא 5,300 ₪. לעניין זה ר' החלופות המועלות בסעיף 4ה' לסיכומיו, כאשר לבסיס האמור הגיע בדרך של ממוצע בין אותן חלופות, כמפורט בסעיף 7ב' לסיכומיו.
עוד נתן הסבר מדוע בניגוד לשכר לו הוא טוען מופיע במסמכי המל"ל שכר רבע שנתי בסך כולל של 5,223 ₪ בלבד (ר' סעיף 4ה' לסיכומיו).
66. המבקש השתית חישוביו בגין הפסדי שכר בעבר על בסיס שכר שהיה יכול להשתכר כאמור ובהפחתת הכנסותיו בפועל ובאשר לעתיד העריך הפגיעה על בסיס הנחה כי קיימת נכות פונקציונאלית בגובה 20%.
בסך הכול בגין כאב וסבל, הוצאותיו השונות והפסדי שכרו בעבר ובעתיד (כולל הפסד פנסיה) טען המבקש כי יש לפצותו בסך של 523,711 ₪.
67. הנתבעים מנגד הפנו לכך שהתובע בחר להסתפק בעדותו ולנוכח הוראת סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971, לא ניתן להסתמך על זו בלבד.
על יסוד חקירת פרופ' אלידן מחד ועדות התובע מנגד - נטען כי מין הדין לקבוע שלא נותרה כל נכות בתחום א.א.ג.
באשר לנכות הנפשית מפנים הנתבעים לכך כי נקבע שזו חופפת את ייתר הנכויות ובאשר לייתרה, הרי שזו זמנית בלבד. נטען כי משחלף זמן מאז ניתנה אותה חוות דעת יש לקבוע שכיום לא נותר דבר מנכות זו.
בהמשך לאמור - נטען כי נותרה רק נכות אורטופדית בגובה 9.75% וכי זו כשלעצמה מורכבת משתי נכויות נפרדות אשר כל אחת מהן היא זעירה.
68. באשר לבסיס השכר הפנו הנתבעים לכך שהתובע מפנה לבסיסי שכר שונים כאשר האחד מושתת על דיווח למס הכנסה והשני מושתת על דוחות מע"מ, ללא שמובהר פשר אי ההתאמה. באשר לבסיס השכר בהתאם לדיווח למד הכנסה (3,470 ₪) הובהר כי מכל מקום, בשוויו כיום הוא עומד על 3,998 ש"ח ולא על כל סכום אחר לו טען התובע.
באשר להסבר שניתן לבסיס השכר השונה במל"ל, מבלי להסכים להסברי התובע, הובהר כי עולה מטענותיו של התובע שבשנת 2001 עמד בסיס שכרו על 1,740 ₪.
נטען כי בנסיבות אלה וכאשר התובע לא טרח להציג גם נתונים על הכנסותיו בשנת 2002, אין מקום להשתית התחשיבים רק על שכרו בשנת 2003 אשר ייתכן ואין בו לשקף הכנסותיו הרגילות. הטענה נתמכה גם בעובדה שאף שהתאונה הייתה לקראת סוף ינואר 2004 עלה כי התובע לא דיווח על כל הכנסה באותו החודש והסבריו באשר להעדר שכר באותו חודש לא היו משכנעים. הנתבעים הציעו בהתחשב בכלל האמור, להעמיד את שכר התובע על 2,500 ₪.
69. נטען כי לא הייתה הצדקה להיעדרות מלאה מעבודה במשך 3 שנים ואין מקום לפצות על כל הפסדי השכר בתקופה זו. נטען כי לא הובאו ראיות למכירת המספר, להצדקה לפעול כן, להעסקת השכיר וההכנסות ממנו ולטענות נוספות שהעלה התובע. נטען עוד כי אין הצדקה גם לעבודה נוכחית בהיקף של כ- 5-4 שעות ביום בלבד.
הנתבעים הפנו לכך שככל שהתובע עבד בעבר 12-10 שעות והרוויח סך של כ- 3,470 בעוד היום הוא מרוויח סך של 2,500 ש"ח בגין 5-4 שעות, הרי שרווחיו בגין כל שעת עבודה עלו וממילא נראה כי ביסוד מכירת המספר, עמדו שיקולים אחרים ולא התאונה.
70. הנתבעים הוסיפו וטענו כי הנכות שנותרה היא רק אורטופדית וזעירה ולא אמורה להיות לה כל נפקות תפקודית. מכל מקום, נטען כי ככל שיש מקום לפיצוי בגין הנכות האורטופדית הרי שיש להעמידה על רבע תחשיב אקטוארי (על בסיס שכר של 2,500 ₪ ו- 9.75% נכות). נטען כי הטענה לפיצוי בגין הפסדי פנסיה היא בגדר שינוי חזית ומכל מקום גם לא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענה.
71. הנתבעים טענו עוד כי ככל שניתנה עזרה, היא לא חרגה מזו המצופה מקרוב משפחה וכי משעסקינן בתאונת עבודה זכאי התובע להוצאותיו מהמל"ל. משלא הוצגה ראיה כי התובע עבד משנת 1992 על משאית או אוטובוס נטען כי אין מקום לכל פיצוי בגין שלילת רישיונותיו בנ"ל. עוד נטען כי מכל מקום יש לנכות מימון הביניים הנוירולוגי, תגמולי המל"ל ואף מימון חווה"ד בתחום א.א.ג ועלות חקירתו. לחלופין יש לבצע ניכוי רעיוני בגין נכות זו משעולה כי התובע לא מיצה זכויות במל"ל לגביה בתו"ל.
הכרעה:
72. על אף הליקויים שהיו בעדות התובע ובגרסתו, כפי שפירטתי לעיל אגב סקירת הראיות וכעולה גם מעיון בטענות הנתבעים בסיכומיהם - עדיין יש ליתן את הדעת לעובדה שבפועל התובע לא שב לעבודה במשך תקופה ממושכת, רישיונותיו נשללו מחמת פגיעתו ואף כיום הוא עובד במשרה חלקית. עובדות אלה מתיישבות עם העובדה שהמומחים השונים מצאו להכיר בנכויות, אשר הצטברותן מולידה נכות לא מבוטלת ובכללה גם נכות נפשית.
אכן, אין מניעה מלטעון כי התובע לא עשה די להקטנת נזקו, כי התובע לא הוכיח באופן מספק את הנזק לו הוא טוען או כי הוא מנסה להאדיר נזקו - עם זאת, אין לטעמי מקום להצגת הפגיעה כזעירה, כאמור בסיכומי הנתבעים וממילא אין גם מקום להצעתם כי בגין הפגיעה בכושר השתכרותו ייפסק סך של 12,500 ₪ בלבד.
73. מסכימה אני עם הנתבעים שהיה זה מין הדין כי התובע יציג את נתוני שכרו לא רק בשנת 2003 אלא גם בשנים שקדמו לכך.
הספק באשר לשאלה אם ניתן להסתפק בנתוני שנת 2003, הינו לנוכח העובדה שעולה כי בשנת 2001 היה שכר התובע נמוך משמעותית (כפי שעולה מהאמור בסיכומיו סעיף 4ה (3) (א)(ג) ור' גם סעיף 35 לסיכומי הנתבעים), לא הוצגו נתוני שנת 2002 וכן לא ניתן מענה משכנע באשר לשאלה מדוע אין תיעוד להכנסה בחודש התאונה (אף שזו ארעה לקראת סוף אותו החודש ואף שנטען כי התאונה ארעה בעת הסעת נוסעים במונית).
עוד מסכימה אני עם טענת הנתבעים כי כל אי בהירות, לנוכח נתונים שונים המתקבלים מהמסמכים שהציג התובע (כך הנתונים העולים מתשלומי מע"מ מול אלה העולים שומת מס הכנסה) - דינה להיזקף כנגד התובע.
אך עם כל זאת - אין אני מסכימה שלנוכח העדר פרישת כלל הנתונים אין לפסוק לתובע כל פיצוי בגין העבר. יש ליתן את הדעת לעובדה שאם בשנת 2003 הצליח התובע להגיע לשכר שנתי בסך 41,648 ₪, אזי אף אם ייתכן כי לא בכל שנה היה מגיע אליו, יש באותו שכר ללמד דבר מה, על יכולתו טרם לפגיעה. כאשר מדובר בנכות מצטברת לא מבוטלת, הפתרון באשר לאי הבהירות הינו בפסיקה מתונה וזהירה ולא בהימנעות ממתן כל פיצוי.
74. - בהתחשב בכך שבהתאם לדיווח למס הכנסה בשנת 2003 עמדו סך ההכנסות אז
על 41,648 ₪,
- בהתחשב בשווי המשוערך של אותו שכר (ר' לעיל סעיף 68),
- בהתחשב בספקות האם אכן זה משקף שכר עקבי (להבדיל משנה עם הכנסה
גבוהה באופן מקרי),
- ובהתחשב במחדלי התובע מלהציג נתונים נוספים כמפורט בסיכומי הנתבעים -
אני מוצאת שדי בהעמדת שכר התובע על שווי של 3,000 ₪ בנתוני סוף שנת 2003 ובשווי נוכחי של 3,525 ₪.
75. הכנסת התובע כיום, עומדת על כ- 2,500 והפער מלמד לכאורה על ירידה של כ- 29% - עם זאת, כפי שיובהר להלן, לא מצאתי לערוך התחשיב על בסיס אחוז זה כנכות התפקודית. לא רק שאין וודאות באשר לבסיס שכר התובע לצורך תחשיב זה, אלא גם אין אני סבורה שיש הצדקה לייחס ירידה זו כולה לתאונה. לטעמי לא הוכח באופן מספק שהנכויות הרפואיות שהוכרו, הן העומדות ביסוד כל הפגיעה הנ"ל בשכר ונראה כי חלק מהפגיעה יסודה בהעדר מאמץ מצד התובע להקטין נזקו.
76. מקבלת אני את טענת הנתבעים כי יש להידרש בזהירות רבה לטענות התובע כאשר זה בחר להסתמך רק על עדותו ועסקינן ממילא בעדות יחידה של בעל דין.
לא רק שהתובע לא הציג תמונה מלאה באשר ליכולת השתכרותו עובר לתאונה (כמובהר לעיל), אלא בנוסף הוא גם נמנע מהבאת ראיות או עדים נוספים רלוונטיים.
בעיקר הורגש חסרון מי ממקום עבודתו הנוכחי, אשר היה יכול לתמוך בטענה בדבר מהות הקשיים בעטיים נדרשת ירידה במשרה. משעדות זו לא הובאה ולא מצאתי די בעדות התובע להבהרת היקף הירידה בשכרו, ממילא כפי שיובהר להלן, לא מצאתי גם מקום לפסוק פיצוי בגין הפסדי שכר (עבר ועתיד) על בסיס האחוז האמור לעיל.
אעיר כי לא הובא לעדות גם המעסיק הנוכחי וזאת אף שעלה כי התובע מועסק אצל קרוב משפחה אשר לא טורח להנפיק לו באופן סדיר תלושי שכר (אלא כשהוא צריך אותם ועל בסיס בקשתו) ואף שנותרה אי בהירות באשר להסדר שבין השניים, במקרה בו נעדר התובע מהעבודה.
77. אף שהתובע טען כי היה לו עובד אשר שכר את המונית, לא הובא גם אותו עובד לעדות, לא נמסרו פרטיו ואף לא הוצגו מסמכים או נתונים סדורים באשר לעבודת הנ"ל.
כך גם - אף שהוצג אישור תשלום מע"מ לנוכח מכירת מספר המונית, עלה כי אין לאותה מכירה ביטוי ביתר הדוחות.
גם מי ממשפחת התובע לא התייצב להעיד על מגבלותיו ועשייתו בשעות בהן אין הוא עובד.
78. כאמור לעיל על אף ליקויים אלא אין מקום לקבל את טענת הנתבעים כי עסקינן בנכות זעירה חסרת נפקות.
ראשית - עת מדובר בנהג מונית אשר צריך להימצא מאחורי ההגה, בישיבה ממושכת ותוך שימוש בצווארו בעת הפניית ראשו - לא ניתן לזלזל בנכות האורטופדית שהוכרה,
ושנית - יש ליתן את הדעת לכך שהוכרה נכות נפשית גבוהה (20%). אף אם נקבע בסופו של יום כי חלקה השיורי של הנכות הנפשית, מעבר לנכויות האחרות, הוא זמני - עדיין מדובר על הפסדי שכר לאורך זמן, לנוכח קיומה וגובהה בעבר. אזכיר כי המומחה הנפשי אף סבר בתחילה שהתובע לא יוכל כלל לשוב לעבוד כנהג מונית.
79. טרם אפנה לנכות בתחום הא.א.ג אעיר כי התקשיתי להבין את קביעות ד"ר כהן;
לא הייתה ברורה לי המשמעות כי הנכות הפסיכיאטרית חופפת כל נכות גופנית אחרת וכן לא הייתה ברורה לי ההערה באשר להיותה זמנית וברת שיפור עם טיפול.
ברם מאחר שמי מהצדדים לא בחר לזמן מומחה זה לעדות, אין לי אלא את החומר שבפני ובכלל זה גם הבהרתו בתשובות כי מעבר לייתר הנכויות, יש נכות של 5% שהיא זמנית ויכולה לחלוף עם טיפול. התובע לא ציין כל טיפול בו הוא לוקח חלק וב"כ הנתבעות אף לא העלה נושא זה במסגרת החקירה הנגדית.
אדגיש כי אף שהמומחה אמר שלנוכח החזרה בפועל לעבודה, הרי שאין בנכות הנפשית למנוע עבודתו, מכל מקום, הבהיר כי מדובר בסימפטומים של הפרעת הסתגלות דיכאונית ומאופן תיאור הפגיעה בין בחוות דעתו ובין בתשובותיו, עולה כי זו בעלת נפקות תפקודית.
80. באשר לנכות בתחום הא.א.ג - לאחר ששבתי ועיינתי בחוות דעתו של פרופ' אלידן, בתשובותיו ובחקירתו, כפי שפירטתי לעיל בהרחבה, לא מצאתי להתערב במסקנתו. מוצאת אני לקבל דרכו הזהירה על-פיה חרף הדברים המאוחרים של התובע, הסתמך על התלונות הראשוניות בפניו, בשילוב עם העובדה שתוצאות שתי בדיקות תמכו בהן ובאלה נמצא דפוס אחיד, תואם, שאינו מעיד על התחזות. אכן, לא ניתן לקבוע בוודאות שהתובע טען לחלוף הסחרחורות רק מחמת החשש לאבד הרישיון שהושב אליו, ברם מסכימה אני עם פרופ' אלידן שקיימת סבירות העולה על 50% כי חשש זה הוא שגרם לאמירת אותם הדברים.
81. יש לזכור כי פרופ' אלידן מצא לנוכח אי הבהירות ליתן כבר מלכתחילה נכות חלקית בלבד מכלל הנכות שניתן ליתן מכוח הסעיף הרלוונטי ולטעמי די בכך כדי לשקף את העדר הוודאות. לא מצאתי כי החקירה הוכיחה שהבדיקה שבוצעה אינה אמינה ואף שעלה כי המסקנה מושתת גם על תלונות הנבדק, אזי - לנוכח התלונות המקוריות שהושמעו בפני פרופ' אלידן, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו הכוללת.
אפנה לכך שגם בפני המומחים בתחומים האחרים ציין התובע את דבר הסחרחורת באופן עקבי ובכך יש תמיכה בעמדת המומחה כי החל לטעון אחרת, רק משלמד שהדבר עשוי לפגוע בפרנסתו.
82. לטעמי סיכומי הנתבעים לא רק מתעלמים מכך שהנכות הרפואית הכוללת שנמצאה אינה מבוטלת, אלא בנוסף הם מתעלמים גם מכך שעסקינן בתובע אשר הוא נעדר השכלה ומשתייך למגזר הערבי - וממילא אפשרויות התעסוקה החלופית שלו מוגבלות.
אעיר כי מוגבלות זו תומכת אף היא על פני הדברים בעמדת פרופ' אלידן בדבר חששותיו לאבד את מקור הפרנסה שנותר לו וזאת אם יציין את דבר הסחרחורות.
אוסיף כי אף אני התרשמתי שהתובע מנסה לטעון להעדר סחרחורת מחמת אותו הטעם, התרשמותי זו הייתה נעוצה בכך שהוא לא אמר באופן חד משמעי כי אין לו עוד סחרחורות אלא ניסה להציג מצג שרק כעת אין הוא סובל מהן.
83. באשר לטענה בסיכומי הנתבעים באשר למנגנון התאונה וניסיון התובע להציגו כשונה, אציין כי אף אם אכן יכולה להיות טעות לנוכח אופן תיאור התאונה בחלק מהמסמכים, לא התרשמתי כי התובע ניסה להטעות בעניין זה. לטעמי די בכך שאף בפני הנוירולוג ציין מפורשות כי איבוד ההכרה לא היה מיידי אלא רק לאחר היציאה מהמשטרה ותיאר את התאונה כפי שגם הבהירה בעת עדותו.
84. לאחר ששקללתי את כלל המפורט לעיל, את החסרים שבראיות התובע ואת ספקותיי אם פעל די להקטנת נזקו, לא מצאתי לילך בדרך של מי מהצדדים;
באשר לדרכו של התובע - לא מצאתי לפסוק לו את כלל הנזק בעבר או בעתיד לו טען וזאת בהתחשב באי הבהירות באשר לנתונים, אי הבהירות באשר לקשייו ומגבלותיו והתרשמותי כי אין הוא פועל די להקטנת ניזקו.
מנגד לא מצאתי גם לקבל את דרכם של הנתבעים - ולא מצאתי להסתפק בפיצוי סמלי לנוכח אי הבהירויות שנותרו וזאת משהתרשמותי הכוללת היא כי אכן הייתה פגיעה משמעותית ואף הוכרו על ידי המומחים נכויות, המצטברות לאחוז לא מבוטל.
בנסיבות של אי הבהירות מצאתי להעריך את נזק התובע על בסיס ההנחות שתפורטנה להלן ואשר נראו לי נכונות, בהתחשב בהתרשמותי הכוללת והחומר שהונח בפניי:
א. הנחתי כי מיום התאונה ולמשך כשלושה חודשים לא יכל התובע לשוב לכל עבודה באופן שהוא זכאי לפיצוי בגין הפסד שכר מלא בתקופה זו.
בעניין זה מצאתי לקבל את טענתו כי בפרק זמן זה היה מוגבל בפעולות היום יום (ר' סעיף 15ג' לתצהיר). אומנם התובע הציג אישורי מחלה לתקופה ממושכת משמעותית אך צודקים הנתבעים כי המומחים מטעם בית משפט לא הכירו בנכות זמנית המצדיקה היעדרות מוחלטת מהעבודה למשך שנים. יש להעדיף את קביעות המומחים מטעם בית המשפט, על פני אישורי מחלה סתמיים שניתנו על ידי רופא משפחה.
ב"כ התובע מטעמיו לא הפנה למומחי בית המשפט שאלות הבהרה באשר לנכות בתקופת ההיעדרות המלאה מהעבודה ולטעמי בנסיבות אלה ניתן למרב להעריכה בפרק זמן סביר, ביחס לכלל הנסיבות ואני מוצאת להעמידה על שלושה חודשים כאמור.
ב. הנחתי עוד כי מיום 1.5.04 ועד לתחילת שנת 2007, אז הושב לתובע רישיון לנהוג במונית - יש הצדקה לשום את הפסדיו על בסיס 25% נכות תפקודית.
אכן הנכויות המצטברות אינן מגיעות לכדי 25%, ברם יש לזכור כי הנכות הנפשית לבדה אז עמדה על 20% ולנוכח שלילת הרישיון, העדר השכלה והיותו בן למגזר הערבי - ניתן להניח כי אכן היה קושי משמעותי למצוא עבודה חלופית וקושי זה מצדיק פיצוי העולה אף על הנכות הרפואית שהוכרה.
מנגד - לא מצאתי להיעתר לבקשה לפסוק פיצוי מלא בגין אותן שנים, שכן לא שוכנעתי שהתובע לא יכל לעבוד כלל ו/או שעשה מאמץ מספק למצוא עבודה חלופית עת שנשלל ממנו רישיונו. צודקים הנתבעים בטענתם כי מקום בו תובע לא עושה מאמץ מספק להשתכר במגבלותיו, אין הוא עומד בחובתו להקטנת הנזק ואין הוא זכאי לפיצוי על כלל הפסדיו.
משאין אני מוצאת ליתן פיצוי בתקופה זו על בסיס ההפסדים מלאים, ממילא איני נדרשת גם להפחתת ההכנסות הזעומות שהיו באותן שנים.
ג. הנחתי כי מתחילת שנת 2007 ועד היום, יש מקום לפצות התובע על בסיס 19% נכות תפקודית.
כאמור לא מצאתי מקום לפסול את הקביעה הזהירה של פרופ' אלידן, מי מייתר המומחים לא נחקר ולא הובא טעם מספק שלא להכיר בקביעותיהם הרפואיות. אף שעל פני הדברים ההפסדים בפועל אף עולים על הנכות הרפואית המשוקללת, בחרתי שלא לפסוק את כלל ההפסדים הנטענים וזאת הן לנוכח אי הבהירות באשר לבסיס פוטנציאל השכר והן לנוכח העדר עדים תומכים אשר יאששו הטענה כי אין התובע יכול לעבוד שעות נוספות, מעבר לאלה אותן הוא עובד היום.
סברתי שבנסיבות אי הבהירות שנותרה בתיק זה יש לנקוט בזהירות באופן שהנכות התפקודית בגין תקופה זו תוערך על בסיס הנכות הרפואית.
ד. הנחתי כי ממועד מתן פסק הדין ועד לגיל 67 יש לשום נכותו התפקודית של התובע על בסיס 14.5%.
בהתחשב בקביעות המומחה כי הנכות הנפשית השיורית היא זמנית ויכולה לעבור עם קבלת טיפול, בהתחשב בזמן שחלף מאז אותה קביעה ובהתחשב בחובת התובע לפעול להקטנת הנזק ולפעול להקטנת נכותו הנפשית, באמצעות פניה לטיפול מתאים - הונח כי ככל שנותרה עדיין נכות נפשית, הפוגעת באפשרות התובע לשוב להיקף גבוה יותר של משרה, הרי שזו יסודה בהימנעותו מלפנות לטיפול כמתחייב.
85. כאמור, אף שבפועל לכאורה כיום הפגיעה אף עולה על האחוזים דלעיל, ועל בסיס ההנחות דלעיל - לא מצאתי לשום הפסדי התובע על בסיס זה וזאת בשים לב לחוסר בעדויות תומכות, לאי הבהירויות שנותרו לאחר שמיעת עדותו, לזהירות המתחייבת עת עסקינן בעדות יחידה של בעל דין ולהתרשמותי הכוללת כי התובע לא עושה די להקטנת נזקו.
רכיבי הפיצוי:
86. בהמשך למפורט אני פוסקת לתובע פיצוי ברכיבים הבאים ובסכומים הבאים:
נזק מיוחד:
א. הפסדי שכר בעבר:
* למשך שלושת החודשים הסמוכים לתאונה על בסיס שווי של 3,000 ש"ח לחודש, סך של 9,000 ₪ ובתוספת ריבית והצמדה מיום 15.3.04 – אני פוסקת סך מעוגל של 13,000 ש"ח
* מיום 1.5.04 ועד ליום 1.1.07 על בסיס כ- 31 חודשים ו- 25% הפסד שכר מהמשכורת דלעיל, סך של 23,250 ₪ ובתוספת הצמדה וריבית מיום 15.8.05 - אני פוסקת סך מעוגל של 30,500 ₪.
* מיום 1.1.07 ועד סוף ינואר 2010, כ- 37 חודש, על בסיס 19% נכות והשכר האמור סך של 21,090 ₪ ובתוספת הצמדה וריבית מיום 15.7.08 - אני פוסקת סך מעוגל של 23,000 ₪.
ובסה"כ: 66,500 ₪
ב. הוצאות שונות בעבר (לרבות נסיעות ועלות תרופות):
בהעדר קבלות אין מקום להיעתר לכלל המבוקש ונפסק רק על דרך האומדן סך של - 1,500 ₪. יש לזכור כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה והתובע זכאי לתבוע מרבית הוצאותיו במל"ל.
ג. בגין עזרת צד ג':
אומנם מקבלת אני את ההנחה כי התובע לא יכל לעבוד בסמוך לתאונה, אך הוא לא הניח בפני ראיות ממשיות לכך שהעזרה שניתנה לו באותה תקופה, על ידי בני משפחתו, חרגה מזו המצופה מקרובי משפחה. מי מבני המשפחה לא בא להעיד ומהות אותה עזרה נטענת לא פורטה.
על אף גובה נכותו, בהתחשב בהעדר ראיות מספקות - איני מוצאת אפוא לפסוק פיצוי ברכיב זה (בו התבקשה בתצהיר פסיקת 3,000 ₪) - וזאת גם לא על דרך האומדן.
ד. בגין הפסדי הרישיונות:
צודקים הנתבעים בטענתם כי התובע נסמך רק על עדותו וכי עלה שבפועל שנים רבות עוד עובר לתאונה לא עשה שימוש באותם רישיונות (אם בכלל עשה בהם שימוש בעברו). לטעמי התובע לא הוכיח באופן מספק לא את עצם הנזק משלילת הרישיונות, לא את שווי אותו הנזק ולא הובהר גם כי לא יוכל לקבלם בעתיד בשנית. בהעדר תימוכין מספקים לא מצאתי לקבל תביעתו גם בראש זה.
נזק כללי:
ה. בגין פגיעה בכושר ההשתכרות:
על בסיס 24 שנות עבודה שנותרו עד גיל 67, נכות בגובה 14.5% ושכר בשווי נוכחי של 3,525 ₪, ובמעוגל אני פוסקת פיצוי בסך 105,000 ₪.
לא מצאתי להוסיף ולפסוק פיצוי בגין הפסדי פנסיה וזאת מהנימוקים שבסעיפים 75-76 לסיכומי הנתבעים.
ו. בגין כאב וסבל:
על בסיס 14.5% נכות (שהיא לטעמי הנכות בה ראוי להכיר כנכות הצמיתה, לאחר מאמץ מספק להפחתת הפגיעה), מועד התאונה וגיל התובע אני מוצאת לפסוק סך מעוגל של 27,000 ₪.
ז. בגין הוצאות עתידיות:
בהתחשב בכך שתחשיבי מביא בחשבון שהיה על התובע לפנות לטיפול נפשי, אני מוצאת לפסוק בגין שווי מוערך של טיפול זה והנסיעות אליו סך של 2,500 ₪.
סה"כ:
בגין הפסדי שכר בעבר 66,500 ₪
בגין הוצאות בעבר ובעתיד 4,000 ₪
בגין פגיעה בכושר ההשתכרות 105,000₪
בגין כאב וסבל 27,000 ₪
בסה"כ 202,500 ₪
מהסכום המצטבר העומד על 202,500 ₪, יש להפחית את תגמולי המל"ל וזאת כדלקמן:
* סך של 2,130 מיום 15.7.04 ובתוספת הצמדה וריבית סך מעוגל של 3,000 ₪.
* סך של 1,095 מיום 20.2.07 ובתוספת הצמדה וריבית סך מעוגל של 1,350 ₪.
* סך של 3,089 מיום 11.11.07 ובתוספת הצמדה וריבית סך מעוגל של 3,600 ₪.
סך הכול יש אפוא מקום להפחית סך של 7,950 ₪, בגין תגמולי המל"ל.
אין אני מוצאת לבצע הפחתה רעיונית בגין הנכות בתחום א.א.ג. כמבוקש -
ככל שהייתה נקבעת לתובע נכות בגין סחרחורת במל"ל, ייתכן ושוב היה נשלל רישיון הנהיגה שלו וממילא נזקיו היו גבוהים יותר והנתבעים היו נדרשים לתשלום פיצוי גבוה יותר. בנסיבות אלה, אין מקום לבצע הפחתה רעיונית בגין גמלה שבפועל לא התקבלה.
יוער כי מכל מקום הנתבעים גם לא טרחו לפרט טענתם, לא הובהר מה סכום ההפחתה לו הם טוענים ועל בסיס מה הם טוענים לו.
לאחר ההפחתה דלעיל מתקבל סך של 194,550 ש"ח ואני מעמידה את סכום הפיצוי הכולל על סכום זה.
87. הסכום הסופי המתקבל לעיל משקלל לטעמי היטב את הנכות הרפואית הלא מבוטלת שהוכרה, את ההפסדים הנטענים בפועל, את הספקות שנותרו לאחר שמיעת עדות התובע והליקויים שבראיותיו ואת התרשמותי כי לא עשה ואין הוא עושה די להקטנת נזקו.
למען הסר ספק, הייתי מודעת עוד לקביעות המל"ל (שם הוכרה דווקא נכות נוירולוגית ואחוז הנכות פחות משמעותית) - מחד גיסא, ולהיעדרות הממושכת מאוד מכל עבודה - מאידך גיסא, והסכום דלעיל מביא לידי ביטוי את שמצאתי כראוי לפסוק, בהתחשב בכלל הנסיבות.
משעסקנין בתאונה משנת 2004 הגיעה העת כי התובע יפוצה בגינה ויפנה להמשיך בחייו אף אם בכפוף למגבלות שנותרו.
סיכום:
88. הנתבעים ישלמו אפוא לתובע פיצוי בסך של 194,550 ₪ כאשר מסכום זה יקוזז מימון הביניים של פרופ' אברמסקי (אשר בו נשאו הנתבעים, אף שלא הוכרה נכות באותו התחום) בתוספת ריבית והצמדה מהיום בו הופקד.
לייתרה - יתווסף תשלום בגין שכ"ט עו"ד, על בסיס 13%, בתוספת מע"מ.
בנוסף תוחזרנה הוצאות המשפט ובכלל זה אגרת בית משפט, כאשר ההוצאות נושאות ריבית והצמדה מהמועד הרלוונטי לכל אחת מהן.
התשלום יבוצע בתום 30 יום מהיום ולאחר מכן תתווסף הצמדה וריבית בהתאם לדין.
פסקי דין נוספים:
תאונת דרכים משאית - נכות לצמיתות
האם נפילה ממכסה מנוע בעת ניסיון בריחת גנב עם רכבך נחשבת תאונת דרכים?
האם תאונה שהתרחשה בעת עצירת נהג מונית במקום מותר נחשבת לתאונת דרכים?
תגיות: נהג מונית, בלימת חירום, עו"ד תאונות דרכים בכפר סבא,תאונת דרכים מונית,שוטר,פיצויים, תאונות דרכים, פגיעת ראש, פגיעת חזה,נכות צמיתה,עקרת בית,פנסיונר,תאונת דרכים