תאונת דרכים - האם מעידת נהג אוטובוס בעת ירידה מהאוטובוס נחשבת לתאונת דרכים?

מעדת בעת ירידה מאוטובוס? נפלת בעת עליה לאוטובוס? האם היית מעורב בתאונת דרכים עם אוטובוס?

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ' מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.

נפילה מאוטובוס - האם מעידת נהג אוטובוס בעת ירידה מהאוטובוס נחשבת לתאונת דרכים? להלן סוגיה אשר נדונה בבית משפט השלום בירושלים בפסק הדין שניתן ע"י השופט א' דראל

פסק דין

מבוא

1. התובע, יליד 16.10.1954, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 29.2.04. לפי הנטען בכתב התביעה נהג התובע בעת התאונה באוטובוס המבוטח על ידי הנתבעת. התובע מתאר כי באותו יום נהג באוטובוס מהחניון במלחה לתחנת המוצא שלו בעין כרם. הוא ביקש לרדת מהאוטובוס כדי להניח את לוח הזמנים ותוך כדי ירידתו מעד במדרגות, נפל ונחבל בשורש כף יד ימין.

2. הנתבעת מבטחת האוטובוס אינה כופרת בכיסוי הביטוחי אך חולקת על כך שהתובע נפגע באופן המתואר על ידו. עוד טוענת הנתבעת כי גם אם גרסת התובע באשר למה שאירע היא נכונה אין מדובר בתאונת דרכים שכן השימוש שנעשה באוטובוס (ירידה ממנו) לא היה למטרות תחבורה.

3. לתובע נקבעה נכות בגובה של 5% על ידי המוסד לביטוח לאומי בשל הפגיעה בכף היד. לבקשת התובע הותרה לו הבאת ראיות לסתור את הקביעה ולאחר שזו נסתרה מונתה מומחית רפואית בתחום כירורגיית כף היד שנתנה חוות דעת. משקביעת המומחית הייתה גבוהה מזו שניתנה על ידי המוסד לביטוח לאומי היא זומנה לחקירה מטעם הנתבעת.

נסיבות אירוע התאונה

4. התובע מתאר כי נהג באותו בוקר באוטובוס אגד מסניף מלחה. האוטובוס היה ריק והוא הגיע לתחנת המוצא בעין כרם כדי להתחיל בנסיעה ולאסוף נוסעים. זמן היציאה היה 05:50 והוא הגיע לתחנה בשעה 05:40. לדבריו באוטובוס היו שלוש מדרגות וכאשר ירד ממנו כדי להניח את לוח הזמנים הוא מעד במדרגות, נפל ונחבל.

5. לאחר הנפילה, כך הוא כותב, גופו היה מחוץ לאוטובוס אך יתכן שרגלו הייתה עדין בתוך האוטובוס. הוא מוסיף שלוח הזמנים נפל על הרצפה וכי הוא קם, הניח את לוח הזמנים במתקן, ישב בכסא הנהג וטלפן לסדרן שהיה במשמרת, אייל נחום. לדבריו הודיע לסדרן שהוא מבצע את הנסיעה הראשונה ולאחר מכן ילך לרופא. כאשר הוא הגיע לתחנה הסופית השאיר את התיק וניגש לטיפול בסניף קופת חולים במקור ברוך.

6. בחקירה הנגדית תיאר התובע את מעשיו בעת שהוא מגיע לתחנה. הוא הסביר כי הוא מגיע בהסעה ואת סידור העבודה. הוא נשאל שאלות רבות לגבי השלבים השונים של יציאתו לנסיעות ולמהותו של לוח הזמנים. באשר לנסיבות שבהן אירעה התאונה הוא אמר כי הוא פתח את הדלת של הנהג כדי לצאת מהאוטובוס ולהניח את לוח הזמנים. באותו זמן הוא מכבה את המנוע (עמ' 4); ואז מניח את לוח הזמנים. לדבריו בעת שירד כדי להניח את לוח הזמנים הוא נפל וזאת לאחר שקם מהכסא, פתח את דלת הנהג. הוא תיאר שהנפילה הייתה מתוך האוטובוס החוצה אך לא זכר איזו רגל נותרה באוטובוס או אם שתיהן נותרו (עמ' 5).

7. במהלך החקירה הממושכת נתבקש התובע להתייחס לנקודות שונות ולניסוחים שנכתבו באשר למה שאירע, האם מדובר במעידה וההבדל בין מעידה ונפילה. הוא נתבקש להסביר מדוע המשיך בנסיעה והבהיר כי הנוסעים הגיעו ואז הודיע לסדרן שלא יבצע נסיעה נוספת אך לא יכול היה שלא לבצע את הנסיעה הנוכחית (עמ' 8).

8. לטענת הנתבעת אין לקבל את טענות התובע באשר לאופן בו נפגע נוכח קיום גרסאות חלופיות לגבי מה שאירע; היות עדותו עדות יחידה מטעמו של בעל דין והרושם השלילי מעדות זו בהינתן כי התובע לא זכר פרטים שונים וכל אימת שהבין שפרט שמסר עלול להיסתר מיהר להסביר ששתי החלופות סבירות באותה מידה.

9. הנתבעת מצביעה בסיכומיה על מספר דוגמאות:

א. מתי וכיצד התקשר התובע להודיע על האירוע לסדרן - בסעיף 3 לתצהיר נכתב כי התובע התיישב לאחר הנפילה בכסא הנהג; התקשר מהטלפון הנייד שלו ולאחר מכן יצא לביצוע הנסיעה. בעדותו, עמ' 8, הוא אמר שהשיחה נעשתה תוך כדי הנסיעה ויכול להיות שנעשתה ממכשיר הטלפון של אחד הנוסעים. הנתבעת מפנה גם לדברי התובע בהמשך (עמ' 9 ועמ' 10) שיתכן שביקש מאחד הנוסעים לדבר בשמו או שעצר ודיבר בעצמו.

ב. זהות הסדרן אליו התקשר התובע - בתצהיר טען התובע כי התקשר לאייל נחום וכך גם אמר בחקירתו בבית המשפט אך בהודעה שנמסרה למוסד לביטוח לאומי (נ/1) נכתב כי ההודעה לנסמרה לתומר. לדעתה של הנתבעת הסברי התובע בעמוד 10 היו בלתי משכנעים.

ג. תיאור הנפילה – התובע תאר בתצהיר כי יתכן שרגלו הייתה עדיין בתוך האוטובוס; בחקירה הוא היה משוכנע שכך היה (עמ' 5) אך לאחר מכן לא ידע לומר באיזו רגל מדובר וטען כי יתכן ששתי הרגליים נותרו באוטובוס.

ד. קורותיו של דף הלו"ז שהיה בידי התובע – בסעיף 3 לתצהיר כתב התובע כי הדף נפל על הרצפה בעת הנפילה בעוד שבחקירתו עלתה האפשרות שנותר מקומט בידו.

10. על רקע זה סבורה הנתבעת כי אין להאמין לתובע ומכל מקום יש לזקוף לחובתו שלא הביא לעדות את הסדרן, אייל נחום, שלו נמסרה ההודעה או את מנהל הסניף. הנתבעת מפנה גם לכך שברישום הפנייה הראשונה לטיפול אין אזכור לאוטובוס או רמז לכך שמדובר בתאונת דרכים. לשיטתה של הנתבעת כל התיאור שנתן התובע אינו הגיוני שכן לא ניתן לקבל כי אדם נפצע באופן כזה ובכל זאת מבצע פעולה טכנית וחסרת חשיבות של הנחת הדף במקום והמשך הנסיעה שנמשכת קרוב לשעה ורק לאחר מכן פונה לטיפול.

11. אף שאני ער לטענות הנתבעת, עדות התובע הייתה מהימנה עלי במלואה ולא מצאתי לפקפק בגרסתו. דווקא עמידתו בחקירה דקדקנית המתמקדת בכל פרט ופרט תוך חדירה לנבכי כל אחד מהרישומים הרפואיים והניואנסים הדקים של כל אמירה ביססה לטעמי את מהימנותו ואת אמינותו של התובע. הסתירות שעליהן הצביעה הנתבעת בסיכומיה אינן מביאות למסקנה כי יש לדחות את גרסת התובע גם אם זו עדות יחידה מטעמו של בעל דין ואיני סבור כי יש לזקוף לחובתו את אי הבאתו של הסדרן לעדות. כך לעניין שיחת הטלפון שנעשתה עם הסדרן מעלה עיון בפרוטוקול כי התובע לא נתן גרסאות סותרות אלא אמר כי התקשר ממכשיר הטלפון שלו (עמ' 8, ש' 22) ורק בהמשך המשפט ציין כי אולי היה זה מטלפון של אחד הנוסעים; בעניין הדף המקומט הייתה התשובה של התובע מסויגת והוא לא אמר שהדף התקמט אלא השיב להצגת ההנחה מטעם בא כוח הנתבעת בתשובה 'אני מניח מן הסתם'. בעניינים האחרים אף אם נפלו סתירות מדובר בדברים שאירעו לפני זמן ומטבע הדברים לא מצופה מאדם לזכור את האירוע לפרטי הפרטים מקום בו התיאור שנתן מסתבר ומתיישב עם הפגיעה שנגרמה.

12. לסיכום, אני מקבל את גרסת התובע לגבי מה שאירע ולפיכך השאלה האם מדובר בתאונת דרכים תתבסס על התיאור שנתן ולפיו הגיע לתחנת המוצא עם האוטובוס בשעה 05:40. דומם את מנוע האוטובוס והחל בירידה ממנו במטרה להניח דף שעליו יירשם זמן יציאתו של כל אחד מהאוטובוסים בקו ברגע היציאה. התובע התעתד לשוב לאחר מכן לרכב ולהתחיל בנסיעתו. הנפילה הייתה במהלך הירידה.

האם מדובר בתאונת דרכים

13. הנתבעת כופרת בכך שהאירוע הוא בגדר תאונת דרכים. לטענתה ירידתו של התובע מן האוטובוס לא נעשתה בזיקה לשימוש תעבורתי כלשהו וודאי לא הייתה בגדר ירידה מרכב בסיום נסיעה. לפי הנטען התובע הגיע למקום עשר דקות לפני מועד היציאה ואלמלא ירד לשם הנחת לוח הזמנים בתחנה הוא היה אמור להמתין באוטובוס עד להגעת הנוסעים ולשעת יציאתו לנסיעה.

14. לשיטתה של הנתבעת בחינת תכלית הירידה, הצבת לוח הזמנים בתחנה, מלמדת שזו נעדרת מטרה תחבורתית אלא מדובר בנוהל פנימי של אגד שאין ולא יכולה להיות להצבתו בתחנה תכלית תעבורתית שכן מדובר בטבלה ריקה שכל נהג אוטובוס שמגיע לתחנת המוצא אמור למלא בה את פרטיו ולחתום. הנתבעת מפנה לפסק הדין שניתן על ידי בת.א. (שלום י"ם) 1250/05 אורן כנעני נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 2008) ולפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעת שדן בערעור על פסק הדין (ע"א (י"ם) 2096/08 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אורן כנעני (פורסם במאגרים, 2008) והיא למדה ממה שנפסק שם כי יש לדחות את התביעה. באותו מקרה נדונה נפילה אגב ירידת נהג אוטובוס כדי להביא דיסקית חלופית למכשיר הטכוגרף ונקבע כי נוכח היעוד התעבורתי של מכשיר זה מדובר בשימוש תעבורתי. מכאן למדה הנתבעת את ההיפך באשר למקרה זה. עוד נסמכת הנתבעת על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין פגיעה במהלך סריקה בטחונית (ע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (פורסם במאגרים, 2007).

15. מסקנת הנתבעת היא כי מדובר בירידה מאוטובוס לתכלית הנעדרת כל מטרה תעבורתית ולכן אין מדובר בתאונת דרכים.

16. התובע מפנה לכך שהתכוון להתחיל במסלול הנסיעה כעבור מספר דקות אלמלא נפגע בתאונה וכי ירידתו מהאוטובוס מתחייבת, בין שהיה עליו לתלות את לוח הזמנים ובין שהיה עליו להמתין לנוסעים שיגיעו לאוטובוס. הוא סבור כי מדובר בסיום פרק של נסיעה, אחד מני רבים שהיו צפויים לו, אילולא נפגע והצליח להשלים את יום העבודה. התובע מפנה למספר פסקי דין שניתנו תוך התייחסות להפוגות שנעשו בנסיעה של אוטובוס ובהם הוכרה פגיעה בעת ירידה מהאוטובוס כתאונת דרכים.

17. סעיף 1 לחוק מגדיר תאונת דרכים כ: 'שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה'. בבחינת היות האירוע תאונת דרכים עלינו לבחון האם ירידתו של התובע מהאוטובוס הייתה בגדר 'שימוש ברכב מנועי' והאם השימוש שנעשה היה ל'מטרות תחבורה' (ר' רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נא (3) 825, 827 (1997), רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ (3) 532, 557) (1996).

18. ירידת התובע מהאוטובוס מהווה שימוש בו והשאלה שנותרה לדיון האם ירידתו, בנסיבות המתוארות לעיל, 'קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות'.

19. בפסק דינו ברע"א 8548/96 התייחס לכך כב' השופט ת' אור:

"פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו."

(רע"א 8548/96 הנ"ל, עמ' 829; ההדגשה שלי – א.ד.).

20. א' ריבלין בספרו מזכיר שני מבחנים לבחינת היות השימוש ל'מטרות תחבורה' והם מבחן סמיכות הזמן ומבחן סמיכות המרחק:

"התנאי המפורש והקביעה הכללית, כי השימוש, לצורותיו השונות, חייב להיות שימוש "למטרות תחבורה" עשוי לצמצם את הכניסה והירידה המקימים תחולה לחוק לאותם שימושי משנה המתקיימים בסמיכות זמנים לנהיגה עצמה...ולא רק סמיכות הזמנים הובאה בחשבון הפסיקה כי אם גם סמיכות המרחק..."

(א' ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה שלישית, תש"ס, עמ' 166).

21. ירידת התובע מהרכב במקרה זה הייתה לאחר שנעשה בו שימוש לנסיעה ועם סיומה של הנסיעה מכאן שמתמלא גם היעוד התעבורתי. ירידתו מהאוטובוס מקיימת את מבחן סמיכות הזמנים ואת מבחן סמיכות המרחק לנסיעה שקדמה לירידה ממנו ולצורך העניין איני סבור כי מטרת הירידה, כאשר זו נעשית עם תום הנהיגה, היא שמשנה את המסקנה כי מדובר בתאונת דרכים.

22. אין ללמוד מפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין אגד נ' ינטל ומפסק הדין בעניין כנעני לענייננו שכן שם דובר בנפילה שאירעה בטרם החלה הנסיעה ברכב ובמהלך הכנה לקראתה ולא בסיומה של נסיעה וירידה מרכב לאחר שהנהג סיים לנהוג בו וירד ממנו.

הנכות הרפואית

23. אין חולק כי לתובע אירעה פגיעה קודמת בידו בשנת 1976 במסגרתה נשברה לו עצם הסירה.

24. לתובע נקבעה כאמור בשל התאונה דרגת נכות בגובה של 5% על ידי המוסד לביטוח לאומי. בעקבות בקשתו להתיר הבאת ראיות לסתור מונתה ד"ר בתיה יפה מומחית רפואית בתחום הכירורגיה הפלסטית.

25. בחוות הדעת שנתנה היא מעריכה את דרגת הנכות הכוללת ממנה סובל התובע ב- 30% ואת החלק שהוא תולדה של התאונה מתוך נכות זו ב- 10%. בפרק הדיון כתובת המומחית כי התובע סבל לפני שנים בשורש כף היד ונגרם לו שבר בעצם הסירה תוך שהוא טופל בגבס. עד לתאונה הוא תפקד ללא כאבים וללא הגבלות אך לאחריה הוא סובל מכאבים עזים והגבלה בתנועות.

26. המומחית מסבירה כי החבלה החדשה גרמה להתעוררות התסמינים הצפויים במצב כזה וכי מדובר במהלך ידוע של שברים לא מחוברים של עצם הסירה כלומר תקופה ארוכה ללא הפרעה ואז, בדרך כלל בשל חבלה חדשה, תחילת תסמינים של כאבים והגבלה תפקודית.

27. בתשובות שנתנה המומחית לשאלות ההבהרה מטעם התובע היא מציינת כי ניתן לעבור ניתוח של קיבוע שורש כף היד ואז תופסק בו התנועה. מטרת הניתוח היא לשלול את תנועת שורש כף היד לכיוונים והתנועה היחידה שתישאר היא התנועה הסיבובית של האמה. הנכות במקרה כזה תהיה של 20%.

28. הנתבעת העבירה גם היא שאלות למומחית. בתשובותיה הסכימה המומחית כי מקור הכאבים הוא בשינויים ניווניים בעקבות השבר בעצם הסירה וכי שינויים ניווניים כאלה היו צפויים, במוקדם או במאוחר, להביא את הכאבים והמגבלות מהם סובל התובע כיום ולמעשה התאונה האיצה את הגעתו של התובע למצב זה. המומחית לא ידעה לקבוע בכמה זמן הואץ התהליך. באשר לניתוח היא הוסיפה כי סיכויי ההצלחה שלו הם גבוהים וכי הוא יכול להיעשות בכל זמן. באשר להיבט התפקודי של הפגיעה השיבה המומחית כי במצבו של התובע כיום יש לו אמנם יכולת להניע את שורש כף היד אך התנועה מכאיבה לו ולכן אחיזתו חלשה יותר ותפקודו גרוע יותר מאשר במצב של קשיון נוח.

29. המומחית זומנה על ידי הנתבעת לחקירה על חוות הדעת שנתנה. הוא הבהירה כי הנכות ניתנה לתובע בשל השינויים הניווניים. היא הסבירה כי היא האמינה לתלונות התובע (עמ' 22). עוד הבהירה המומחית כי ניתן לעבור ניתוח לקיבוע פנימי של השבר ושתל עצם וכי ככל שהתובע יעבור את הניתוח טווח התנועה של שורש היד ירד ב- 70-80 אחוז ותישאר 'קצת תנועה' (עמ' 23).

30. עוד הוברר בחקירה כי כל שניתן לייחס לתאונה הוא האצה של מצב שהיה מתרחש ממילא וכי לתובע הייתה נכות גם לפני התאונה (עמ' 29). התאונה, כך סבורה ד"ר יפה, לא יצרה את הפגיעה בתובע ופעמים רבות אין צורך בחבלה כדי להוציא אל הפועל את הכאבים מהשבר שנגרם קודם לכן. היא הוסיפה כי בדרך כלל חבלה קלה יחסית יכולה לעורר את הסימנים. מדובר בקשר של רקמה רכה, משהו שייצב את העצמות אחת אל השנייה, וחבלה קטנה גרמה לפגיעה ביציבות המינימאלית הזו ועוררה את הכאבים והסימנים (עמ' 23).

31. היבט נוסף שנדון בחקירה היה ההיבט התפקודי. עמדת המומחית הייתה כי התובע אינו יכול לשוב ולנהוג באוטובוס אלא אם יעבור את הניתוח וגם אז תנועה פתאומית יכולה לגרום לו לכאב ולתאונה. הוא אינו יכול לסחוב משהו כבד ביד; לעזור לאשתו עם סלים; ובאופן עקרוני כל תנועה של שורש כף היד גורם לו לכאב (עמ' 29). לדברי המומחית חלה ירידה בתפקוד לאחר התאונה אך 'הפסקת הנהיגה אינה משהו שקשור לתאונה אלא תלוי במצב הבסיסי' (עמ' 29). המומחית סיכמה בתום חקירתה כי ככל שהתובע יעבור ניתוח יהיו חייו טובים יותר, כאביו יפחתו והוא יוכל לנהוג באוטובוס וברכב הפרטי מבלי שיסכן את הסביבה (עמ' 31).

32. התובע מבקש בסיכומיו לקבוע כי נכותו של התובע עולה על 10% וכי הנכות הרפואית אינה משקפת את מצבו. הוא מפנה לאמירות המומחית לעניין ההשלכות התפקודיות והפגיעה באיזון העדין שהיה קיים בידו משך שנים רבות.

33. הנתבעת סבורה כי ניתן ללמוד מדברי המומחית כי נכותו הכוללת של התובע היא בגובה של 20% וכי טעתה בהפנייתה אל סעיף הנכות. כפועל יוצא מכך מניחה הנתבעת כי הנכות היא 6.66% בלבד. עוד מצביעה הנתבעת על כך כי כל שניתן לייחס לתאונה הוא הקדמה של מה שהיה צפוי ממילא גם ללא חבלה וכי בכל מקרה במצבו של התובע הוא לא יכול היה לעבוד כנהג אוטובוס גם לפני תאונת הדרכים. הנתבעת מציעה אפוא לפצות את התובע עבור האצת התהליך שהיה מתרחש ממילא בחלוף שנתיים. עוד מלינה הנתבעת על כך שהתובע אינו עובר את הניתוח עליו הומלץ דבר שהיה מביא לשיפור מצבו.

34. באשר לרמת הנכות שממנה סובל התובע כיום אני סבור כי אין מקום לסטות ממה שקבעה המומחית – ולפיו מדובר בנכות של 30%. למרות זאת, בהינתן הדברים שאמרה המומחית בבית המשפט שאלת התרומה היחסית אותה ניתן לייחס לתאונה היא שאלה שהתשובה עליה אינה פשוטה. כפי שפורט לעיל עמדת המומחית הייתה כי מדובר בליקוי גופני קיים שהתאונה האיצה את הגברת השפעתו על חייו של התובע אך לא יצרה את המגבלה. דברים אלה נאמרו באופן כללי ובאופן מפורש בכל הנוגע ליכולתו של התובע לנהוג. מכאן, שלפי עמדת המומחית אין בהכרח מדובר בנכות שנגרמה בתאונת הדרכים אלא בנכות שכולה הייתה קיימת קודם לכן והופיעה לאחר התאונה. לכן ספקות הנתבעת לגבי עצם קביעת נכות בשל התאונה הן במקומן.

35. מנגד, התובע נהג עד לתאונה על אוטובוס בהיקף מלא ולאחר מכן הפחית את היקף העבודה ובהמשך עזב את העבודה בנהיגה ועבר לעבוד בתחום אחר. על רקע זה אין להתעלם מתרומה אפשרית של התאונה, בהינתן סמיכות הזמנים, למצבו.

36. בכל הנוגע למעבר הניתוח - כמתואר לעיל התובע יכול לעבור ניתוח שישנה את מצבו באופן שבו הכאב יפחת אך תנועת כף היד תצומצם באופן משמעותי. עמדת התובע לגבי הניתוח בעת שנחקר לראשונה ביום 18.1.07 הייתה שלילית. הוא הסביר שהוא חושש מעריכת הניתוח נוכח השלכותיו תוך שפירט את משמעות הניתוח, לדבריו הוא פוחד מאוד מאותו ניתוח ולכן דוחה את ביצועו עד שיגיע למצב שבו לא תהיה ברירה (עמ' 15). גם בעדות המשלימה שנתן התובע ביום 23.9.09 הוא נשאל לגבי מעבר הניתוח ואמר כי אינו פוסל זאת על הסף אם המצב יחמיר למרות החששות (עמ' 35).

37. אף שניתן להניח, כפי שאמר זאת התובע, כי בעתיד לא יהיה מנוס מעריכת הניתוח ניתן להבין מדוע התובע אינו ממהר לעשות כן. כפי שהסבירה הנכות מדובר בניתוח לא פשוט שמצריך נטילת עצם ממקום אחר בגוף והשתלתה בכף היד. על רקע זה ההיסוסים שתאר התובע הם מובנים ואין לזקוף לחובתו כי עדיין לא עבר את הניתוח (השווה ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (4) 45, 55 (1991); ע"א 92 /4837 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה, פ"ד מט (2) 257, 261 (1995)). למרות זאת, בהערכת הנזק ניתן להתחשב גם בשיקול זה כי בעתיד לא יהיה מנוס ממעבר הניתוח שיכול להביא לשינוי תפקודי מסוים בידו של התובע (ר' עמדת התובע בסיכומיו, סעיף 28).

הנזק הלא ממוני

38. התובע מבקש שיפסק לו פיצוי על בסיס של 20% נכות המניח גם את ההחמרה העתידית במצבו. הנתבעת סבורה כי הנזק שנגרם ברכיב זה מצומצם בשל האצת הנכות. בהינתן כי נכות התובע היא בגובה של 10% אני פוסק לו פיצוי, המביא בחשבון, את הריבית מאז התאונה בסכום מעוגל של 20,000 ₪. איני סבור כי יש מקום להערכת הנזק הלא ממוני על בסיס הנכות שתיוותר לאחר הניתוח.

הפסדי ההשתכרות

39. התובע חזר לעבודתו כנהג באגד ביום 18.4.04, חודש וחצי לאחר התאונה, והוא החל לעבוד בהדרגה. כמפורט בתצהירו עובר לתאונה נהג לעבוד שעות נוספות ובימי ששי ובמוצאי שבת ולאחר התאונה ירד תפקודו ועד למועד מתן התצהיר לא שב לעבודה מלאה כפי שהיה עובד לפני התאונה.

40. מאז חודש דצמבר 2005 הושאל התובע ממקום עבודתו, אגד, למשרד התחבורה, והוא עוסק בתכנון שילוב האוטובוסים של אגד עם הרכבת הקלה (עמ' 17). התובע שמח לשנות את התפקיד לא רק בשל הקושי בתפקוד כנהג אלא מצא כי מדובר בתפקיד מעניין, מאתגר ומלמד המשפיע על כל מערך התחבורה בירושלים.

41. כיום עובד התובע באופן דומה – הוא נוהג למשך שלוש שעות וביתרת הזמן עובד בתוכנית האב לתחבורה. הוא העריך כי העבודה באופן זה תימשך על להפעלת הרכבת הקלה ואז יידרש לשוב לעבודתו כנהג אוטובוס.

42. התובע טוען כי מאז התאונה ירדה הכנסתו באופן משמעותי והוא מפרט בסיכומיו את הירידה. לשיטת התובע נובעת ירידה זו מכך שאינו יכול לנהוג את אותה כמות שעות וכך גם נמנעת ממנו הכנסה הנלווית לנהיגה. הוא מעריך את ההפסד שנגרם לו ב- 25% מהכנסתו לכל חודש.

43. בסיכומיו מסכים התובע כי עם העברתו להעסקה ברכבת הקלה עלה שכרו אך לטענתו עדיין מדובר בשכר נמוך מהשכר לפני התאונה. עוד הוא מבקש שלא להתחשב בכך שהוא מועסק כעת ברכבת הקלה בנימוק שמדובר בעבודה זמנית וכאשר תופסק העסקתו ירד שכרו שוב לרמה של 75% משכרו עובר לתאונה.

44. לפיכך עורך התובע חישוב המבוסס על הכנסתו השנתית הממוצעת בכל אחת מהשנים לעומת הכנסה בשנת 2003 ומגיע בהתאם לממוצע ההפסד בכל אחת מהשנים ולאחר שהוסיף לכך גם את הריבית מדובר בסכום של כ- 270,000 ₪.

45. באשר לעתיד מציע התובע להתייחס לשתי תקופות – עד שיעבור ניתוח או עד שיסיים לעבוד בפרויקט הרכבת – סוף 2010 – על בסיס גריעה מכושר ההשתכרות בגובה של 15% ולאחר מכן על בסיס גריעה בגובה של 25% עד הגיעו לגיל 67. הסכום המתקבל לשיטת התובע עומד על 500,000 ₪.

46. התובע טוען בנוסך להפסד פנסיה אותו הוא מעריך בסכום של 75,000 ₪ וכן מבקש פיצוי נוסף של 100,000 ₪ עבור פסילתו מנהיגת אוטובוס.

47. הנתבעת חולקת על הערכת הנזקים שעשה התובע ולשיטתה אין קשר בין ההפחתה בהיקף העבודה לבין התאונה. עוד היא טוענת כי התובע בחר בשינוי מקצועי ללא קשר לתאונה ואין לקשור בין הפחתת השכר בתקופה זו לבין התאונה. בנוסף טוענת הנתבעת כי יש לפצות את התובע רק עבור שנתיים לאחר התאונה ובסכום של כ- 10,000 ₪.

48. כפי שתיארתי לעיל הערכת הנזק במקרה זה אינה קלה וקיימים שיקולים שונים:

א. מתוך חוות דעתה ודבריה של ד"ר יפה עולה כי התובע לא היה יכול לנהוג עוד לפני התאונה אף שעשה כן בפועל וספק אם ניתן לקשור בין התאונה לבין הפסקת הנהיגה והפחתת ההכנסה בגינה.

ב. כמפורט לעיל, עולה כי מדובר בתהליך שהיה מתרחש ממילא וניתן לזקוף לחובת התאונה הקדמה מסוימת של התהליך. לכן, קשה לקשור לתאונה גם את השינוי התעסוקתי שעבר התובע עם החלטתו לפנות ולקבל תפקיד שאינו כרוך בנהיגה בתכנון מערך הרכבת הקלה.

ג. מכאן, שחישוב ההפסד על בסיס חישוב מדוקדק של ההפרש בין השכר בשנת 2003 לשכר בשנים שלאחר מכן אינו משקף נכונה את הפסדי התובע כמו גם ההנחה כי קיימת גריעה אפשרית מכושר השתכרותו בשל התאונה באחוז כזה או אחר. נראה על פני הדברים כי עריכת חישוב דוגמת זה המוצע על ידי התובע אינה מתאימה למצבו כפי שתואר על ידי המומחית.

ד. מנגד, יש להתחשב גם בכך שהתאונה הביאה בסופו של דבר, מבחינת סמיכות הזמנים, לשינוי שנוצר ולהפסקת הנהיגה גם אם הקדימה זאת.

ה. נוכח הצפי לשינוי אפשרי במצב התובע, בכל הנוגע לתפקוד היד, לאחר הניתוח ובהינתן כי התובע מעריך שהניתוח אותו יעבור יערך בקרוב, סוף 2010, יש להביא בחשבון הפחתה אפשרית במידת הכאב ותפקוד טוב יותר של היד שיכול להביא לנהיגה בטוחה מצד התובע.

49. בהינתן השיקולים השונים והקושי המתואר בהערכת נזקו של התובע מצאתי לפסוק לתובע פיצוי על דרך של אומדן שאני מעריך אותו בסכום של 120,000 ₪ עבור העבר והעתיד.

50. בקביעת הסכום הנחתי הפסד חודשי ממוצע בחישוב 'גס' בסכום של 1,000 ₪ שאותו ניתן לזקוף לחובת התאונה וכי הפסד זה נזקף לחובת התאונה למשך 10 שנים, כאשר חלק מהתקופה הוא בעבר וחלק מתייחס לעתיד. הסכום הוא נכון להיום.

51. להשלמת התמונה אציין כי תחשיב מלא לפי אחוזי הנכות (10%) והשכר (ללא תוספת מנקו) – 16,367 ₪ עד הגיע התובע לגיל 67 (מקדם היוון – 120) מגיע לסכום של 196,404 ₪ ותחשיב דומה לעבר (72 חודשים) מגיע לסכום של 117,842 ₪.

עזרת הזולת

52. לטענת התובע הוא אינו מתפקד כפי שנהג לעשות, אינו עובד בגינה הפרטית, אינו עושה פעולות המצריכות כוח רב כמו חפירה עם מקוש. הוא לא שכר גנן בשל עלות כספית. עוד מתאר התובע כי מבצע חלק קטן יותר מהמטלות במשק הבית. התובע מבקש שיפסק לו פיצוי עבור תקופת אי הכושר וכן עבור תקופה של 5.5 שנים שבהם הוא סובל מכך שאינו יכול לבצע מטלות שונות בבית. הוא מעריך את ההפסד בסכום של 65,000 ₪ לעבר ו- 75,000 ₪ לעתיד. הנתבעת סבורה כי יש לפסוק סכום של 1,000 ₪ עבור עזרת בני המשפחה ואין מקום לפסיקת פיצוי עתידי.

53. נוכח מכלול הנסיבות כפי שתואר לעיל, מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי לא ניתן לזקוף לחובת התאונה את הצורך בעזרה ככל שקיים אלא בתקופת ביניים מסוימת. על דרך של אומדנא אני מעריך את הנזק ברכיב זה בסכום של 15,000 ₪.

הוצאות רפואיות

54. התובע מבקש פיצוי עבור ההוצאות שנגרמו לו וכן נעבור הוצאות נסיעה ומבקש סכום של 1,500 ₪. הנתבעת מזכירה כי מדובר בתאונת עבודה ולכן אין מקום לפיצוי. בהתחשב בטענות השונות אני פוסק סכום של 1,000 ₪.

ניכויים

55. כמוסכם יש לנכות את מענק הנכות בסכום של 41,783 ₪ נכון להיום. בנוסף יוקפא סכום נוסף של של 35,000 ₪ בידי הנתבעת כמוצע על ידי התובע בסיכומיו וזאת עד להכרעה בבקשה שהוגשה להחמרת מצב. איני סבור כי יש להקפיא את כל הסכום נוכח הנכות שנקבעה על ידי המומחית.

סיכום

56. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 114,217 ₪. מתוך הסכום האמור יוקפא בידי הנתבעת סכום של 35,000 ₪ עד לקביעת המוסד לביטוח לאומי בתביעה שהגיש התובע להחמרה במצבו. ככל שהתביעה תתקבל יערכו הצדדים התחשבנות וינוכה מסכום הפיצוי הסכום ששולם לו בפועל.

57. לסכום המתקבל יתווסף שכר טרחת עורך דין, המביא בחשבון את הדיון בשאלת החבות, בסכום של 17,500 ₪ בצירוף מס ערך מוסף. סכום זה ישולם ללא הפחתה גם אם ינוכה מסכום הפיצוי הסכום המוקפא או סכום אחר בהתאם לקביעת המוסד לביטוח לאומי. עוד יושבו לתובע הסכום ששילם לד"ר בתיה יפה וכן האגרה.

58. לאחר שנתקבלה הבקשה להתיר הבאת ראיות לסתור מונה ד"ר רוסו מומחה וניתנה חוות דעתו. משחוות הדעת התייחסה לתיעוד פסול - מסמכים מתיק המוסד לביטוח לאומי - היא נפסלה. כל אחד מהצדדים שלל את האפשרות כי המסמכים הפסולים הועברו על ידו וד"ר רוסו לא ידע להסביר מהיכן קיבל אותם. הצדדים מבקשים להורות לד"ר רוסו להחזיר את הכספים שקיבל. בעניין זה מצאתי כי אין מקום לנהל דיון משפטי מקביל בתביעת הצדדים להשבה מד"ר רוסו בהליך שבפני ודומה כי את הבירור העובדתי ככל שהצדדים ימצאו לנכון לערוך אותו יש לעשות בהליך נפרד ובתביעה כלפי המומחה, באופן שבו האחרון יוכל להתגונן בצורה ראויה. לפיכך, שכרו של ד"ר רוסו יחולק לחלקים שווים והתובע ששילם את השכר כולו זכאי להשבת מחצית. בפני הצדדים פתוחה הדרך לנקוט בכל הליך עצמאי כפי שימצאו לנכון בעניין זה במסגרת תובענה חדשה.

נפילה מאוטובוס - האם מעידת נהג אוטובוס בעת ירידה מהאוטובוס נחשבת לתאונת דרכים? להלן סוגיה נוספת אשר נדונה בבית משפט השלום בירושלים בפסק הדין שניתן ע"י השופט א' דראל

פסק דין

מבוא

1. התובע, יליד 5.7.1970, חבר ב'אגד' נפגע בתאונה שאירעה ביום 11.9.2004 בחניון אגד בקריית משה בירושלים. התובע טוען כי התאונה בה נפגע היא תאונת דרכים ועל הנתבעת, מבטחת האוטובוס לפצותו.

2. הנתבעת חולקת על נסיבות אירוע התאונה, כפי שטען להן התובע, ולחילופין סבורה כי גם אם תתקבל עמדת התובע אין מדובר בתאונת דרכים. בעניין זה סבורה הנתבעת כי נפילת התובע במהלך הירידה מהאוטובוס לצורך הבאת דיסקית טכוגרף אינה ממלאת אחר היעוד התעבורתי של השימוש ברכב.

3. הצדדים חלוקים בנוסף על גובה הנזק שנגרם לתובע ובעיקר על גובה הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות בעבר. בהקשר זה יש להעיר כי לתובע לא נקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט נכות צמיתה והנזקים להם טען בסיכומיו הם הנזק המיוחד והנזק הלא ממוני.

נסיבות אירוע התאונה

4. בכתב התביעה נטען כי 'תוך כדי ואגב ירידתו של התובע מן הרכב מעד התובע ונפל אפיים ארצה' (סעיף 5).

5. בתצהיר העדות הראשית שהגיש התובע הוא תיאר ביתר פירוט את נסיבות אירוע התאונה. לדבריו הוא היה אמור לצאת מנווה זוהר לירושלים בשעה 18:00 (מוצאי שבת) ולכן בשעה 15:30 הוא הגיע לחניון אגד עם ילדיו. הוא פתח את האוטובוס, התניע אותו, ביצע בדיקה שגרתית ובמהלך הבדיקה הוא גילה שחסרה דיסקית טכוגרף. לאחר שהוא גילה כי חסרה לו הדיסקית הוא החליט לרדת מהאוטובוס כדי להביא דיסקית אחרת מאוטובוס סמוך ואז בעת שירד במדרגות הוא החליק ונפל החוצה.

6. התובע הדגיש בתצהירו כי מנוע האוטובוס פעל וכי הוא התכוון להתחיל בנסיעה מייד לאחר שיביא את הטכוגרף. עוד הוא הבהיר כי חל איסור מוחלט להתחיל בנסיעה ללא שהטכוגרף פועל ומוצבת בו דיסקית שעליה רשומים פרטיו האישיים והסביר כי המכשיר מיועד לרישום מדידות מהירות הנסיעה בכל רגע נתון. הוא הוסיף כי החובה המוטלת עליו היא גם להימצאות דיסקית טכוגרף נוספת למקרה שהמשטרה תיטול את הדיסקית בה משתמשים במהלך הנסיעה.

7. לאחר שנפל, כך מתאר התובע בתצהיר, הוא נסע לכיוון מעלה אדומים, התקשר לנהג אחר, העד יצחק ילוביץ' (להלן: "יצחק") ובקש ממנו להחליף אותו. הוא הגיע למעלה אדומים ואז מסר את האוטובוס ליצחק. בהמשך, הוא פנה למרפאת טר"ם במעלה אדומים ומשם למרפאת טר"ם בירושלים.

8. בחקירה הנגדית הוא אמר כי ניגש לאוטובוס, בדק אותו מבחוץ, עלה לאוטובוס, עשה בדיקה שגרתית שהמטפים לא רופפים, הריפודים לא קרועים, אין מטלטלין שיכולים ליפול ואז הניע את האוטובוס (עמ' 13-14).

9. באותו שלב התברר לו כי אין באוטובוס דיסקית טכוגרף ואז החליט לרדת ולהביא דיסקית מהאוטובוס הצמוד (עמ' 14). בעת הירידה הוא החליק ונפל. התובע הבהיר כי בעת שעלה לאוטובוס הוא הניע אותו כדי להכינו לנסיעה ובלשונו 'כדי שהאוטובוס ימלא בינתיים אויר' (עמ' 14, ש' 19) והאוטובוס נשאר מונע כל הזמן.

10. העד, יצחק, תיאר בעדותו כי באותו יום התקשר אליו התובע ואמר לו שנפל וביקש ממנו לבצע את הנסיעה במקומו. התובע הגיע עם האוטובוס לביתו של העד במעלה אדומים והעד נהג באוטובוס, הוריד את התובע ליד ביתו והמשיך בנסיעה. בחקירתו הנגדית הוא הסביר כי כל נסיעה חייבת להתבצע עם דיסקית טכוגרף יעודית לאותה נסיעה (עמ' 7, ש' 28) וכי עם כניסתו לאוטובוס הוא הניח דיסקית שלו בתוך המכשיר.

11. מטעם התובע העיד בנו בן ה- 11, אוראל, שהיה עד ראיה לתאונה. בתיאור שנתן הבן הוא ציין כי הוא ואחיותיו עלו ביחד עם אביו לאוטובוס וכי כאשר אביו ירד על מדרגות האוטובוס הוא החליק ונפל מתוך האוטובוס החוצה. הילד ידע לומר כי התובע נפל במדרגה השנייה (עמ' 11, ש' 29-30) וכי לאחר שאביו החליק הוא ואחיותיו ירדו לעזור לו. לאחר מכן הגיעה אשתו של התובע ואמו של העד ולקחה אותו. לדבריו האוטובוס נשאר במקום (עמ' 12).

12. הנתבעת טענה כי אין לקבל את גרסת התובע לגבי האירועים נוכח הסתירות שעלו בעדותו לעומת תצהירו או סתירות בין הגרסה לבין עדויות אחרות. היא טענה בנוסף כי בכל הנוגע לנסיבות הנפילה מדובר בעדותו היחידה של בעל דין.

13. בין הסתירות שעליהן הצביעה הנתבעת:

א. סדר הפעולות שנעשו על ידי התובע – הנתבעת הפנתה לכך כי סדר הפעולות בו נקב התובע בתצהירו שונה מסדר הפעולות שציין בעדותו. בעוד שבסעיף 5 לתצהיר נכתב כי התובע פתח את האוטובוס, הניע אותו וביצע בדיקה שגרתית, במהלכה גילה שחסרה דיסקית טכוגרף, בעדותו הוא אמר כי בדק את האוטובוס, ורק לאחר מכן הניע אותו ואז גילה שאין ברשותו דיסקית (עמ' 14).

ב. עיתוי מסירת ההודעה ליצחק – הנתבעת מצביעה על כך כי בעדותו אמר התובע שהודיע ליצחק עוד כאשר היה שרוע על הרצפה (עמ' 16) בעוד שבתצהיר אמר כי התקשר אליו במהלך הנסיעה (עמ' 10).

ג. נסיעת התובע באוטובוס למעלה אדומים – בעניין זה מפנה הנתבעת לסתירה שנפלה בין עדותם של יצחק ושל התובע לבין עדות הבן אוראל שאמר שהתובע פונה מהחניון לטיפול רפואי בעוד שהתובע ויצחק תיארו כי התובע נהג באוטובוס למעלה אדומים.

14. הנתבעת טוענת כי הצירוף של הסתירות ושל היות העדות עדות יחידה של בעל דין צריך להביא לדחיית גרסתו של התובע.

15. איני סבור כי די בסתירות אלה כדי להביא לכך שגרסת התובע לא תתקבל אלא להיפך, התרשמותי מעדות התובע ומעדות בנו אוראל הייתה חיובית ולא התרשמתי כי גרסתם אינה נכונה. עדות הבן לעניין נפילת האב מקובלת עלי במלואה ומחזקת את גרסת התובע. איני רואה בסתירות עליהם הצביע בא כוח הנתבעת ככאלה שפוגמות כהוא זה במהימנותם של התובע ושל בנו ואף של העד יצחק, כפי שהתרשמתי מהן. דווקא קיום הסתירות הקלות הנזכרות לעיל מחזק את ההנחה כי אין מדובר בגרסה מתואמת.

16. לסיכום, אני מקבל את גרסת התובע לפיה עלה לאוטובוס כדי להתחיל בנסיעה, הניע אותו, החל בבדיקת האוטובוס ולאחר מכן מצא כי אין באוטובוס דיסקית טכוגרף. הוא ירד מהאוטובוס לכיוון האוטובוס הסמוך כדי להביא את הדיסקית ואז נפל במהלך הירידה ונחבל.

האם מדובר בתאונת דרכים

17. הנתבעת טענה כי גם אם תתקבל גרסת התובע אין מדובר בתאונת דרכים. לטענתה, פעולת הירידה מן הרכב, במהלכה נפגע התובע, אינה מנותקת מהמבחן התעבורתי ויש לבחון האם הירידה מן הרכב נעשתה לצורך תעבורתי. הנתבעת סבורה אפוא כי הבאת הטכוגרף לרכב והנחתו בו אינה מקיימת את דרישת המבחן התעבורתי.

18. בעניין זה סומכת את טענותיה על ההלכה שנקבעה לאחרונה בבית המשפט העליון ברע"א 9084/05 אגד נ' יעקב ינטל, (2007) (להלן: "ינטל") שעניינה נזק גוף שנגרם בעת ביצוע סריקה בטחונית לרכב. לשיטתה, יש להקיש גזירה שווה גם על המקרה שלפנינו שבו מדובר בפעולת הכנה אחרת לנסיעה שאינה מגיע כדי שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.

19. לשיטתה אין מניעה להיכנס לאוטובוס, להתניע אותו ולנסוע אף ללא טכוגרף ולכן אין הירידה מהרכב לצורך הבאתה של דיסקית הטכוגרף עונה על היעוד התעבורתי שבהגדרת השימוש ברכב. הנתבעת מצביעה על כך כי בפסק הדין ינטל שונתה ההלכה שנהגה קודם לכן תוך שהוסר הדגש ממבחני הקרבה בזמן והבמקום והמבחן החשוב יותר הוא 'תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי'.

20. לטענת הנתבעת מטרת השימוש בטכוגרף היא לתעד אלמנטים שונים בנסיעת האוטובוס ובכך מתמצה תפקידה. לטעמה אין הכרח בקיומו של רכיב זה כדי שניתן יהיה להתחיל בנסיעה ואין התקנת הטכוגרף נועדה לצמצם סיכונים תעבורתיים כל שהם שכן אין המכשיר משפיע על אופן נסיעת האוטובוס. עוד מציעה הנתבעת להתעלם מדברים שנכתבו בנוגע לכוונת המחוקק בהטלת החובה לנסיעה עם טכוגרף שכן לשיטתה מה שקובע הוא כוונת הנהג.

21. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בענייננו פנה התובע להביא דיסקית נוספת ולגביה בוודאי של יכול להיות צורך תעבורתי.

22. התובע חולק על עמדת הנתבעת ולשיטתו מדובר בתאונת דרכים. עמדתו הבסיסית שאין חשיבות למטרת הירידה מן האוטובוס שכן הירידה בוצעה לצורך המשכה המיידי של הנסיעה. עוד הוא עומד לחילופין על חשיבותו של הטכוגרף ועל הבסיס שעמד בהטלת החובה להשתמש בו. בסיס זה אינו רק תיעוד הנסיעות אלא יצירת מנגנון אכיפה ופיקוח שיביא לכך שלא תבוצע נהיגה מעבר למהירות המותרת, לא תיעשה נהיגה מעבר למספר שעות מותר ועוד. לטענתו מודעות סובייקטיבית של הנהג כי מהלך נהיגתו מתועד מונעת ביצוע עבירות על חוקי התעבורה ומקטינה את הסיכון שבנהיגה באוטובוס.

23. סעיף 1 לחוק מגדיר תאונת דרכים כ: 'שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה'.

24. בבחינת היות האירוע תאונת דרכים עלינו לבחון האם ירידתו של התובע מהאוטובוס הייתה בגדר 'שימוש ברכב מנועי' והאם השימוש שנעשה היה ל'מטרות תחבורה' (ר' רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נא (3) 825, 827 (1997), רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ (3) 532, 557) (1996).

25. דומה שאין מחלוקת בין הצדדים על כך כי יסוד השימוש ברכב מנועי מתקיים שכן ירידה מרכב היא בגדר שימוש בו. השאלה שנותרה לדיון האם ירידת התובע מהאוטובוס, בנסיבות המתוארות לעיל, 'קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות'.

26. בפסק דינו ברע"א 8548/96 התייחס לכך כב' השופט ת' אור:

"פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו."

(רע"א 8548/96 הנ"ל, עמ' 829).

27. א' ריבלין בספרו מזכיר שני מבחנים לבחינת היות השימוש ל'מטרות תחבורה' והם מבחן סמיכות הזמן ומבחן סמיכות המרחק:

"התנאי המפורש והקביעה הכללית, כי השימוש, לצורותיו השונות, חייב להיות שימוש "למטרות תחבורה" עשוי לצמצם את הכניסה והירידה המקימים תחולה לחוק לאותם שימושי משנה המתקיימים בסמיכות זמנים לנהיגה עצמה...ולא רק סמיכות הזמנים הובאה בחשבון הפסיקה כי אם גם סמיכות המרחק..."

(א' ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה שלישית, תש"ס, עמ' 166).

28. בפסק הדין ינטל עמד כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין על ההיבטים השונים של בחינת היעוד התעבורתי. באותו מקרה נבחנה השאלה ביחס לעריכת סריקה ביטחונית על ידי נהג אוטובוס בטרם החל בנסיעה:

"הסעת נוסעים מהווה כמובן מטרה התעבורתית, אך אין למתוח חיבור ישיר מן הסריקה הבטחונית למטרה התעבורתית. כאמור, הסיכון שאותו באה הסריקה הבטחונית לצמצם הוא הסיכון הבטחוני ולא הסיכון התעבורתי. לא כל אסון המתרחש במהלך נסיעה מהווה תאונת דרכים. טענת המשיב כי לצורך הגשמת המטרה התעבורתית, עליו לקיים קודם לכן סריקה בטחונית, אינה מדויקת. לבדיקה הבטחונית מטרה משלה. לנסיעה מטרה משלה, אחרת. קרבת הזמן והמקום אינה מביאה, במקרה זה, להתמזגות המטרות עד כי מטרת הסריקה הבטחונית תהפוך לתעבורתית. מקור חובת הסריקה הבטחונית בדין אינו מביא לתוצאה שונה לעניין מטרת הפעולה, הנקבעת לפי אופיה ומהותה של הפעולה. "

29. מכאן, שאכן יש לבחון מעבר לסמיכות הזמן והמקום גם את מטרת הפעולה ואת אופיה ומהותה.

30. בניגוד לשאלה שהתעוררה בעניין ינטל, שדן בעריכת סריקה בטחונית, אני סבור כי בענייננו יש לראות את הבאת דיסקית הטכוגרף כצעד שנועד להגשים את המטרה התעבורתית ולכן במקרה זה מדובר בתאונת דרכים.

31. השימוש בדיסקית הטכוגרף, מתחייב מכוח תקנה 364 ד' (ב') (1) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 והוא נועד, כפי שעלה מתוך העדויות ומתוך הציטוטים שהובאו בסיכומי התובע מהדיונים שנערכו בכנסת עובר להתקנת תקנות בעניין זה, ליצור מנגנון פיקוח ובקרה על צורת הנהיגה, המהירות, מספר השעות שבהם מצויים הנהג והאוטובוס על הכביש. מנגנון הבדיקה והפיקוח משפיע באופן ישיר ומיידי אף על טיב הנהיגה, צורת הנהיגה, המהירות שבה נוהג הנהג וזמן הנהיגה הרצוף.

32. השפעה זו, שבאה בדרך של הקפדה טובה יותר על המהירות המותרת או על משך זמן הנהיגה, משפיעה השפעה ישירה על הסיכון התעבורתי שבשימוש באוטובוס ועל הנהיגה עצמה.

33. בעניין זה אעיר כי בניגוד לטענת הנתבעת אין ללמוד מקביעתו של כב' המשנה לנשיאה בעניין ינטל, שהתייחסה לשאלה אחרת שהיא בעיקרה הרחבת מושג 'השימוש ברכב מנועי' והחלתו גם על פעולת סריקה בטחונית שנעשית בסמוך לנסיעה, על כך כי זו חלה גם במקרה זה. בעניין ינטל דן כב' המשנה לנשיאה בשאלה האם ניתן לראות במה שנעשה עובר לפגיעה בנהג כ'שימוש ברכב מנועי' וקבע כי אין מדובר בשימוש ולכן אין מדובר בתאונת דרכים. במקרה שבפנינו אין מתעוררת השאלה האם מדובר באירוע אגב הנסיעה שכן הירידה מהרכב היא שימוש בפני עצמו והשאלה העומדת להכרעה היא האם נעשתה למטרה תחבורתית.

34. בבחינת השאלה הזו – קיום מטרה תחבורתית - קיימת, לדעתי, אבחנה ברורה בין סריקה בטחונית, שעניינה התמודדות עם איום הטרור לבין השימוש בטכוגרף שהוא במהותו עניין תעבורתי מובהק ומיועד לצמצם את הסיכון שבנהיגה, להפחית את מהירות הנסיעה ואת רצף הנהיגה.

35. עוד אוסיף כי איני סבור כי יש לייחס משמעות אחרת לירידה להביא דיסקית טכוגרף נוספת, שעה שלתובע הייתה הדיסקית הרזרווית שלו בתיק, שכן התובע העיד כי יש צורך בשתי דיסקיות למקרה שיאלץ למסור אחת מהן במהלך ביקורת בדרך.

36. לסיכום, אני סבור כי האירוע הוא תאונת דרכים ועל הנתבעת מוטלת החובה לפצות את התובע על נזקיו.

חוות הדעת הרפואית

37. לתובע נגרם בתאונה שבר נביקולרי בעצם הסירה של כף יד שמאל ונקע חמור בקרסול שמאל.

38. פרופ' מ' ליברגל, אשר מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדי, קבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה וכי הוא אינו סובל מהגבלה בתפקוד האיברים שנפגעו. עוד הוא מציין כי גם בדיקות העזר היו תקינות. המומחה קבע נכות זמנית של 100% למשך חודשיים וחצי עד לסוף חודש נובמבר 2004; נכות זמנית של 50% למשך חודש נוסף, חודש דצמבר 2004, נכות זמנית של 25% למשך 3 חודשים ונכות זמנית של 10% למשך שלושה חודשים נוספים.

הנזק

הפסד ההשתכרות בעבר

39. התובע עבד עובר לתאונה והוא עובד גם עתה באגד. חלק מתפקידו של התובע הוא משרדי ובחלק אחר הוא משמש כנהג אוטובוס. שכרו של התובע לאחר ניכוי מס הכנסה עומד על 15,716 ₪ לפי הממוצע שערך בא כוחו.

40. התובע נעדר מעבודתו באופן מלא עד ליום 30.11.2004 ושכרו הבסיסי שולם לו בעת היעדרותו על ידי המעסיק, שהוא מעביד מאושר. לטענתו לאחר שובו לעבודה עבד באופן חלקי והוא לא קיבל חלק מהתוספות והתמריצים להם הוא זכאי כגון שעות נוספות ופרמיית "מנקו" שהיא ההפרש בין מחיר הכרטיסים לבין התשלום אותו הוא משלם לאגד עבור הכרטיסים. כמו כן הוא טען כי לא נצברו לזכותו ימי חופשה.

41. מתוך תלושי השכר שהגיש התובע עולה כי שכרו בחודש נובמבר 2004 עמד על 15,202 ₪; שכרו בחודש דצמבר 2004 עמד על 9,341 ₪ ושכרו בחודש ינואר 2005 עמד על 8,964 ₪ (כל הסכומים מתייחסים לשכר ברוטו).

42. השוואת הנתונים שלאחר התאונה לנתוני השכר שלפני התאונה מראה כי בשלושת החודשים האלה קיימת ירידה משמעותית בשכרו של התובע. אף שחלק מחודשים אלה הוא לאחר תום תקופת אי הכושר נוכח הראיות שהובאו לפיהן תשלום התוספות נעשה באיחור של חודשיים יש בנתונים אלה לאמת את טענת התובע לגבי קיומו של הפסד השתכרות.

43. בהודעת התובע מיום 28.9.2006 ערך התובע חישוב של ההפסד שנגרם לו המבוסס על נתונים אלה לחודשים נובמבר 2004 – ינואר 2005 והגיע לסכום של 18,024 ₪. החישוב שערך, המבוסס על הנתונים שבתלושים, מקובל עלי ואני פוסק לו סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.12.04.

44. עוד טען התובע, כאמור כי הוא זכאי לפיצוי עבור הפסד הרווח ממכירת הכרטיסים, מנקו, וכן עבור אבדן צבירת ימי חופשה במהלך תקופת אי הכושר. על דרך של אומדן אני פוסק לתובע פיצוי נוסף בסכום של 5,000 ₪ עבור מרכיבים אלה (הסכום נכון להיום).

עזרה וסיעוד

45. לתובע נקבעה תקופת אי כושר למשך כחודשיים וחצי. במהלך התקופה הייתה ידו מגובסת למשך שבועיים והקרסול היה נתון בתחבושת לוחצת למשך חודש. הוא טען כי אשתו סייעה בעדו במהלך התקופה. עם זאת, בחקירתו הנגדית לא ידע התובע להעיד האם אשתו עבדה באותה תקופה ובמה.

46. התובע ביקש בסיכומיו שייפסק לו סכום של 20,000 ₪. הנתבעת ביקשה שלא לפסוק דבר.

47. נוכח תקופת אי הכושר הממושכת והפגיעה בתאונה אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 3,000 ₪ עבור עזרת קרובי המשפחה בתקופה הסמוכה לתאונה.

הוצאות רפואיות

48. התובע טוען כי בשל הפגיעה ביקר במרפאות, ביצע צילומים טיפולי פיזיותרפיה. הוא מסכים כי רוב ההוצאות כוסו על ידי המוסד לביטוח לאומי אך עדיין טוען כי הוציא הוצאות נסיעה ושילם השתתפות עצמית לצורך קבלת חלק מהטיפולים. הוא מעריך את הנזק בסכום של 5,000 ₪. הנתבעת סבורה כי אין לפסוק פיצוי ברכיב זה.

49. אין חולק כי התובע נחבל ונגרמו לו שברים שמטבע הדברים הצריכו ביקורות וטיפולים שונים. בהניחי כי התובע שילם עבור חלק מהטיפולים והביקורים השתתפות עצמית וכן כי הוציא הוצאות נסיעה אני פוסק לו פיצוי בסכום של 2,000 ₪.

נזק לא ממוני

50. התובע ביקש שיפסק לו פיצוי עבור הנזק הלא ממונים באתם למלוא הסמכות הנתונה לבית המשפט באשר לנפגע שלא נקבעה לו נכות. הנתבעת טענה בתחשיב הנזק מטעמה כי אין לפסוק סכום העולה על 8,000 ₪.

51. בהביאי בחשבון את טיב הפגיעה, את השברים שנגרמו בתאונה ואת הנכות הזמנית אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 14,000 ₪ עבור הנזק הלא ממוני.

סיכום

52. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 42,024 ₪. לסכום שנפסק עבור הפסדי השתכרות בעבר בתקופת אי הכושר יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כמפורט לעיל.

53. הנתבעת תשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מס ערך מוסף וזאת בשים לב לכך שנוהלו הוכחות בשאלת עצם אירוע התאונה, היותהתאונת דרכים והוגשו סיכומים משלימים בשאלה זו.

54. עוד תשלם הנתבעת לתובע את הוצאות המשפט (החזר האגרה, התשלום לעד וההוצאות להעתקת התיק האישי) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן.

נפילה מאוטובוס זעיר - האם מעידת נהג אוטובוס בעת ירידה מהאוטובוס בעודו אוחז ציוד אישי נחשבת לתאונת דרכים? להלן סוגיה אשר נדונה בבית משפט השלום בקרית גת בפסק הדין שניתן ע"י השופט איל באומגרט

החלטה בשאלת החבות

זו תביעה בגין נזקי גוף, שלטענת התובע, נהג אוטובוס, נגרמו לו עת מעד בעת ירידה מהאוטובוס, בעודו אוחז ציוד אישי.

התביעה הוגשה מכח החוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

הנתבעת טענה כי האירוע אינו מהווה תאונת דרכים כלשון הדיבור בחוק. לפיכך, בהתאם להחלטת כב' השופטת נצר, נשמעו תחילה ראיות וטיעונים בשאלה האם האירוע נופל בגדר תאונת דרכים.

טענות התובע:

עפ"י כתב התביעה (סעיף 3) זהו סיפור המעשה:

"התובע נהג באוטובוס זעיר מ.ר. 3704200. התובע פרק ציוד שהיה מונח באוטובוס, כדי לפנות את האוטובוס ולהכינו לנוסעים. התובע נפל במהלך ועקב ירידתו מהאוטובוס ונפגע בברכו".

בתצהיר העדות הראשית תיאר התובע את האירוע כך:

"עבדתי כנהג מיניבוס מטעם חברת טיולי הנגב בלשכת הגיוס בבאר שבע ונהגתי במיניבוס מ.ר. 3704200 (להלן: "המיניבוס"). הייתי אמור להתחיל נסיעה ולצורך כך הורדתי ציוד מהמיניבוס. בעוד אני יורד, החליקה רגלי ממדרגות המיניבוס, נפלתי מהמדרגה לרצפה ונפגעתי בברך ימין".

טענות הנתבעת:

הנתבעת היא מבטחת הרכב. ברישא לכתב ההגנה נטען כי עפ"י דו"ח חקירה חסוי אירעה התאונה במהלך פריקה וטעינה ולא במהלך ירידה מהרכב וכי אין המדובר ב"שימוש" ברכב כמשמעות הדיבור בחוק.

עדות התובע:

בחקירתו הנגדית נחקר התובע ארוכות לענין אופן קרות האירוע והוא אף עומת למול הודעותיו למל"ל, לענין דרך נפילתו.

התובע אישר כי לאחר שנפל ופונה לבית החולים סורוקה הוא דיווח טלפונית על האירוע לעופר שהינו סדרן העבודה. כמו כן, אישר התובע שלאחר מספר ימים מקרות האירוע הוא מסר על כך למעבידו, בשם ויקטור.

עוד אישר התובע שעקב ריבוי חובותיו לגורמים שונים, הוא הוכרז בלשכת ההוצל"פ כחייב מוגבל באמצעים.

במכתב השחרור מבית החולים סורוקה נכתב:

"לדבריו היום נפל, נחבל בברכו"

המעביד כתב לקופ"ח ביום 13.9.01 כי האירוע התרחש כך:

"בעת פריקת הרכב החליק ממדרגה"

בטופס תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה מיום 25.3.02 כתב כך התובע:

"בעת פריקת הציוד מהמיניבוס החלקתי מהמדרגה נפלתי וקבלתי מכה בברך ימין"

בחקירתו הנגדית העיד התובע כי בבוקר אותו יום נשלח ע"י מעבידו ללשכת הגיוס בבאר שבע לצורך הסעת חיילים. הוא התייצב שם בסמוך לשעה 08.00 כאשר בסמוך לשעה 14.30 ניגש אליו קצין והודיע לו שתוך מספר דקות עליו לצאת לנסיעה בה יסיע מספר חיילים. לפיכך, על מנת לאפשר מקומות ישיבה, לחיילים אותם אמור היה להסיע, הוא ביקש לפנות את המושב שמאחור מושב נהג הנהג, עליו הניח ציוד אישי שכלל שק שינה, גזיה ותיק. לשם כך הוא נטל את הציוד האישי בידיו והחל יורד מהמיניבוס על מנת לאחסן את הציוד בתא המטען. תוך כדי הירידה הוא מעד והוטח כלפי המדרכה כשהוא פוגע בברכו במתקן ניקוז שהורכב על המדרכה.

בחקירתו הנגדית נשאל התובע מפורשות לענין דברים שאמר לחוקר הפרטי מטעם הנתבעת, לפיהם, לכאורה, מעד ונתקל במכסה של בור ביוב. התובע הכחיש מפורשות דברים אלה תוך שהוא מסביר את המובן מאליו שאין במיניבוס בור של פתח ביוב וכי הוא הוטח לעבר אותו מכסה ביוב לאחר שמעד במדרגות המיניבוס.

עוד העיד התובע כי לא היו עדים לאירוע שכן הקצין אשר הורה לו להתכונן לנסיעה עזב את המקום ורק לאחר שמעד חלף במקום חייל אשר נהג ברכב והלה פינה אותו לבית החולים.

דיון בעדות התובע:

ב"כ התובע היפנה לכך שאין לבית המשפט אלא עדות יחיד של בעל דין אשר לו ענין בתוצאות ההליך. לשיטת ב"כ הנתבעת היה על התובע להביא למתן עדות את אותו עופר אשר לו הוא דיווח עוד מבית החולים על התאונה. עוד מפנה ב"כ הנתבעת לכך שהתובע הוכרז כחייב מוגבל באמצעים. לפיכך, הוא דל באמצעים וענין משמעותי יש לו בהצלחת התביעה.

משכך, ביקש ב"כ הנתבעת שלא לקבל את עדות התובע.

סעיף 54 לפקודת הראיות [ נוסח חדש] קובע כי במקרים כגון דא, רשאי בית המשפט להסתמך על עדות בעל הדין בכפוף לכך ש"יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו".

ככלל עדות התובע הייתה מהימנה ורצופה. הוא השיב לשאלות בכנות רבה וכאשר ביקש להרחיב עצר אותו ב"כ הנתבעת. עיון בהודעות שמסר למל"ל מלמד כי תיאור עובדות האירוע חוזר על עצמו.

הדיבור פריקה וטעינה יכול שיהיו לו פרשנויות שונות אצל מי שאינו משפטן לבין מי שהינו משפטן.

לא זו אף זו, מבלי לשנות את נטלי הראיות, הן בכתב ההגנה והן במהלך החקירה הנגדית טענה הנתבעת כי התובע מסר דברים שונים לחוקר מטעמה וכי יש בידה הוכחות שכך עשה. דא עקא, הנתבעת, משיקוליה, בחרה שלא להביא את אותן "ראיות" שלכאורה אחזה בהן.

בית המשפט אינו מתעלם מהאינטרס הכלכלי שיש לתובע בעת הגשת התביעה ואף אינו מתעלם מכך שיתכן ויש לו אינטרס מוגבר בתוצאות ההליך בהיות חייב מוגבל באמצעים. אולם, גם לאחר שנתונים אלה נלקחו בחשבון מצא בית המשפט כאמינה את גרסת התובע לפיה, לאחר שקיבל הוראה מהקצין כי בעוד מספר דקות יהא עליו להסיע חיילים, הוא ביקש לפנות את המושב שמאחור מושב הנהג מציודו האישי ולשם כך נטל אותו בידיו ותוך כדי הירידה מהמיניבוס מעד באחת המדרגות, תוך שברכו מוטחת לעבר פתח ניקוז שהיה על המדרכה.

הטיעון המשפטי:

טיעוני ב"כ הנתבעת:

בסעיף 1 לכתב ההגנה טענה הנתבעת כי חל החריג בחוק ואין האירוע נופל בגדר הדיבור "שימוש ברכב מנועי". דא עקא, בסיכומיו טען ב"כ הנתבעות כך:

"אנו לא טוענים שלא מדובר בשימוש, מדובר אכן בשימוש, ואולם הפסיקה רוויה בפסקי דין שבהם למרות שהוכח כי מדובר "בשימוש", התנאי השני של ל"מטרות תחבורה" לא הוכח ולכן נדחתה התביעה. צריך להיות קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש דהיינו, הירידה לבין המטרה של הירידה".

ובהמשך:

"הנתון החשוב הוא האם מדובר בירידה או עליה לצורך המשך נסיעה ולא כך הוא."

עוד נטען ע"י ב"כ הנתבעת שלו האירוע היה מתרחש לאחר שהתובע פינה את ציודו האישי בעת שהיה מנסה לעלות למיניבוס, מועד ונופל שעה שהחיילים בתוכו על מנת להתחיל בנסיעה, אזי האירוע היה נופל בגדר הדיבור תאונת דרכים.

טיעוני ב"כ התובע:

ב"כ התובע, לא התנגדה לשינוי החזית ע"י ב"כ הנתבעת. היא השיבה, בהגינותה, כי צודק ב"כ הנתבעת באבחנה המשפטית אותה הוא עושה לפיה ישנה חשיבות רבה לטווח הזמן בין הורדת הציוד האישי לבין הנסיעה. אולם, לשיטתה, מאחר והתובע העיד שהוא אמור היה לצאת לנסיעה תוך דקות ספורות מרגע קבלת ההוראה מהקצין, נשמט הבסיס לטיעוני ב"כ הנתבעת.

עוד הוסיפה ב"כ התובע כי פינוי הציוד האישי ע"י התובע הוא בבחינת שימוש למטרות תחבורה שכן הציוד היה מונח על אחד מהמושבים והיה עליו לפנותו על מנת לאפשר, לחיילים אותם אמור היה להסיע, מקום ישיבה.

דיון והכרעה:

ספק הוא אם הורדת ציוד אישי לצורך הנחתו בתא המטען נכנס בגדר הדיבור "פריקה וטעינה". לכל היותר זהו מקרה גבולי. השוו ברע"א 418/03 אסם נ' סמג'ה פד נט (3) 541 (להלן: פרשת אסם") שם אובחן מצב בו אדם יושב ברכב פרטי ויורד ממנו תוך שהוא נושא שקית קניות המונחת בצידו. כך השוו גם לרע"א 10262/04 גפן נ' אליהו חברה לביטוח שם התברר עניינו של העורר אשר טיפס על דופן ארגז המכונית לצורך הורדת שקיות מזון. נאמר שם "למעלה מן הדרוש יאמר כי קיים ספק בשאלה אם היה מקום לראות במשיכת שק המזון משום פריקה כמשמעותה בסיפא של הגדרת השימוש ברכב מנועי".

לאור האמור לעיל, לטעמי, הורדת הציוד האישי לצורך הנחתו בתא המטען של המיניבוס, אין בה, כשלעצמה, משום "פריקה וטעינה" כמשמעות הסייג בחוק. אולם, גם אם נפלה שגגה מצידי אין בכך כדי לסייע לנתבעת.

נראה כי בסופו של יום צומצמה המחלוקת בין הצדדים והשאלה שהניחו לפתחו של בית המשפט הינה שאלה שבעובדה המשלבת שאלה משפטית. כלומר, האם האירוע של הורדת הציוד האישי של התובע לצורך פינוי אחד המושבים במיניבוס, על מנת לאפשר מקום לחיילים הנוסעים, כאשר הנסיעה היתה אמורה להתחיל תוך דקות ספורות, מהווה "שימוש תעבורתי".

המחלוקת העובדתית כאמור הוכרעה לעיל ונקבע כי התובע מעד עת ירד מהמיניבוס כאשר הוא נושא בידיו את ציודו האישי, שהיה מונח על אחד מהמושבים, על מנת לפנות מקום לחיילים שאמור היה להסיע תוך דקות ספורות.

עיון בפסיקה ילמדנו שאכן כדבר ב"כ הנתבעת זו רוויה בפסקי דין שונים המתארים מצבים עובדתיים שונים, כפי שמציאות החיים מכתיבה. כמעט ואין לך מקרה אחד שדומה למשנהו ועלינו ללכת בעקבות הנתיב שחרשה הפסיקה ולנסות ליישמה למקרה דנן.

ב"כ הנתבעת ביקש להסתמך על רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר פד נא (3) 825 (להלן: "פרשת פדידה"). בפרשת פדידה התברר עניינו של תובע, נהג משאית, אשר החנה אותה לצורך תיקונים, ירד ממנה ושב אליה על מנת ליטול מצת. בעת שירד מהמשאית בפעם השניה מעד ונפגע. כך נקבע שם ככלל:

"פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שתהא קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים"

לפיכך, פנה בית המשפט לבחינת מטרת העלייה והירידה לרכב של מר פדידה. מאחר ומר פדידה לא חזר למשאית על מנת לעשות בה שימוש למטרות תחבורה, אלא רק מהטעם שביקש ליטול מצת שהיה מונח בה, לא נעשו העלייה והירידה לרכב לצורך מטרות תעבורה כלשון הדיבור בחוק. משכך, נדחתה התביעה.

כלומר, בלשון אחר, רכבו של מר פדידה שימש זירה לאירוע. אולם, האירוע לא התרחש כחלק ממטרות התעבורה של הרכב.

עוד הפנה ב"כ הנתבעת לרע"א 9084/05 אג"ד נ' ינטל (להלן: "פרשת אג"ד). בפרשת אג"ד התברר עניינו של נהג אוטובוס אשר במסגרת תפקידו, טרם תחילת נסיעת האוטובוס, היה עליו לערוך סריקה בטחונית. הוא נפגע בעת ביצוע הסריקה בתוך האוטובוס. בפרשת אג"ד נקבע, בין היתר, כי הדיבור "שימוש ברכב" כולל רשימה סגורה של דרכי שימוש. לפיכך, פנה בית המשפט לבדוק באם הסריקה הבטחונית מהווה חלק טבעי מהנסיעה ברכב. נקבע שם כי:

"בענייננו אין הכרח במובן הפיזי לבצע את הסריקה כתנאי לתחילת הנסיעה" (ההדגשה במקור). ועוד נקבע שם כי מטרת הסריקה הבטחונית היא צמצום סיכון בטחוני ואין לו תכלית תעבורתית.

באשר למבחן מתי פעולה מהווה חלק מהליך הנסיעה נקבע בפרשת אג"ד:

"הקביעה מתי פעולה מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ"הליך הנסיעה" עד כדי שיש לראות בה "נסיעה" אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי".

בפרשת אסם דן בית המשפט העליון בהרחבה בשאלת הדיבור פריקה וטעינה וכן בדיבור למטרות תעבורה. שם התברר עניינו של נהג משאית אשר פרק סחורה וכאשר ביקש לרדת מבעד לדלת האחורית הוא מעד ונפל. כך נקבע שם כי אלמלא המעידה של הנהג הוא היה נועל את הדלת האחורית לאחר ירידתו מהמשאית ומסיעה אל מחוץ למתחם.

"הקושי מתעורר לכאורה באותם מקרים שבהם נדמה כי פעולת הפריקה והטעינה כורכת בתוכה את השימוש המוכר או למצער חופפת אותו" (שם בפיסקה 16).

בסופו של יום נקבע בפרשת אסם כי פעולת הפריקה והטעינה היא בעלת אופי תעבורתי והחריג המצוי בחוק אינו משנה את האופי התעבורתי של פעולת הפריקה והטעינה ובהמשך:

"לפיכך אף שפעולות הפריקה והטעינה כשהרכב עומד, אינן נמנות עם דרכי השימוש המוכרות בחוק הפיצויים, לא תתאיין נפקותן של פעולות אחרות, המהוות שימוש מוכר, אף אם נעשו בזיקה לטעינה ופריקה, שהיא עצמה שימוש תעבורתי."

ועוד:

"נראה כי גם התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים עשויה להוסיף משקולת המטה את הכף לטובת ההכרה בזכות לפיצוי במקרי גבול"

ולסיום נקבע בפרשת אסם:

"אלא שכמתואר לעיל, המודל השני מייתר קושי זה בקובעו כי השימוש המוכר – כניסה לרכב או יציאה ממנו – די בו כדי להביא את המקרה בגדר חוק הפיצויים. על פי מודל זה, גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו, כפי שהתרחשה בערעורים שבפנינו, כפעולת לווי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה גם אז לא תשלל תחולת החוק"

עוד ראו והשוו רע"א 11043/05 מאג'ד נ' אריה חברה לביטוח וכן 10262/04 גפן נ' אליהו חברה לביטוח.

העולה מן המקובץ הוא כי כאשר מתקיימת ירידה מרכב, שהיא כשלעצמה, פעולה מוכרת בחוק לצורך פריקת מטען, עדיין מתקיימת הדרישה של "למטרות תחבורה". הדבר חל גם אם פעולת הירידה מהרכב מהווה פעולה משנית של פעולת הפריקה.

ובענייננו, פעולת הורדת הציוד האישי מהמושב במיניבוס, לצורך פינויו לנוסעים שאמור היה התובע להסיע תוך דקות ספורות, הינה פעולה רגעית שהייתה נחוצה מבחינה תעבורתית לצורך הנסיעה. שאם לא כן לא היה מקום לנוסעים אותם אמור היה התובע להסיע.

חיזוק למסקנה זו נוכל למצוא, בין היתר, בת.א. (שלום ירושלים) 9670/03 אקריש נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "פרשת אקריש"). שם התברר עניינה של תובעת אשר נטלה חלק בטיול מאורגן באילת במהלכו התבקשה להעמיס חפציה על האוטובוס על מנת לאפשר לו לצאת ממפרץ החניה. במקרה זה עלתה התובעת לאוטובוס, הניחה חפציה ובעת הירידה מעדה באחת ממדרגות האוטובוס. בסופו של יום נקבע בפרשת אקריש כי המדובר בשימוש "למטרות תחבורה".

עוד ראו ת.א. (שלום ירושלים) 11797/04 גורגן נ' אבנר – איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: "פרשת גורגן"). שם התברר עניינו של נהג אוטובוס אשר אמור היה להסיע חיילים. כאשר הוא ירד מהאוטובוס, על מנת לקרוא לחיילים, הוא אחז אשפה אותה ביקש לזרוק ותוך כדי הירידה מעד ונפל. בסופו של יום נקבע בפרשת גורגן כי הורדת ארגז הפסולת, במהלך היציאה מהרכב, אינה שוללת את תחולת החוק

התוצאה:

כאמור נקבע בענייננו כי התובע ביקש לפנות את המטען האישי שלו, שהיה מונח על אחד ממושבי האוטובוס, על מנת לאפשר מקומות ישיבה לחיילים, שאותם הוא אמור היה להסיע תוך דקות ספורות. תוך כדי הירידה הוא מעד ונפל.

גם אם המדובר בפעולת פריקה ושאלה זו אינה נקיה מספק, הרי שבפעולת הפריקה יש משום שימוש ברכב "למטרות תחבורה".

לפיכך, המורם מן המקובץ הוא שחוק הפיצויים לנפגעי דרכים חל על האירוע נשוא התביעה.

היות ולתובע נקבעה נכות על פי דין, יגישו הצדדים תחשיבי נזק ותצהירי עדות ראשית לענין הנזק עפ"י הסדר כדלקמן:

התובע תוך 60 יום מיום קבלת ההחלטה. הנתבעת תוך 60 יום נוספים. הצדדים יעבירו ביניהם את כתבי בי – דין במסירה אישית.

פסקי דין נוספים:

האם נפילה מטרקטור נחשבת תאונת דרכים?

האם נפילה ממזלג של טרקטור נחשבת תאונת דרכים?

האם נפילה ממכסה מנוע בעת ניסיון בריחת גנב עם רכבך נחשבת תאונת דרכים?

האם נפילת נוסע באוטובוס נחשבת תאונת דרכים? (מעידה בתחבורה ציבורית)

האם אירוע ובו בקבוק הושלך לעבר אוטובוס תלמידים בראשון לציון ופגע בעין אחת התלמידות נחשב לתאונת דרכים?

תגיות: תאונת דרכים,תאונות דרכים,נפילה,אוטובוס,נהג אוטובוס,נפילה מאוטובוס,מעידה מאוטובוס,נהג אוטובוס,תאונת דרכים אוטובוס,ת.ד, אוטובוס זעיר, ירידה עם ציוד אישי, נהג מעד ונפל, פינוי מטען אישי