הלכת השנים האבודות

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ' מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים

הלכת השנים האבודות

השנים האבודות אלו הן אותן השנים שבהן נתקצרה תוחלת חיי העבודה של ניזוק עקב עוולה, קרי אותן שנים שבהן איבד הניזוק את יכולתו להשתכר עקב הפגיעה.

לפנינו סוגייה שנידונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפסק דין שניתן על ידי השופט נ.ישעיה

פסק דין

1. בפני תובענה לתשלום פיצויים לנפגעות בשתי תאונות דרכים, מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

ביום 13.7.95 ארעה תאונת דרכים בה היה מעורב אוטובוס שהסיע ילדים מהקיטנה, ובכלל זה את התובעת 1 ואת אחיה התאום – בן – (ילידי 17.8.88). את האוטובוס נהג הנתבע 1. כתוצאה מהתאונה נהרג בן ז"ל. התובעים 2,3 הם הוריו של בן המנוח ושל אחותו – התובעת 1. הנתבעת 3 ביטחה את האוטובוס שהיה מעורב בתאונה ומכח חוק הפלת"ד אחראית לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם מתאונה זו.

כעבור למעלה מ-4 שנים, היינו ב-4.11.99 ארעה תאונת דרכים נוספת, בה היתה מעורבת מכונית בה נהגה התובעת 2. כתוצאה ממנה נפגעו הן התובעת 1 והן התובעת 2. הנתבעת 4 היתה מבטחת המכונית והיא חבה לפצות את הנפגעים בתאונה זו, מכח חוק הפלת"ד.

בתובענה שבפני תובעים, כאמור, התובעים פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם בשתי התאונות ממבטחות כלי הרכב שהיו מעורבים בהן, מכח חוק הפלת"ד.

2. תביעת העזבון

א. התובעים 2,3, הורי הילד המנוח בן, שנהרג בתאונה הראשונה, תובעים פיצויים כיורשי עזבונו. מכח מעמדם זה תובעים הם פיצויים אף בגין אבדן הכנסות והפסדי השתכרות שהיו לילדם המנוח, אילולא נהרג בתאונה, מכח "הלכת השנים האבודות".

במהלך הדיון הסכימו באי כח התובעים ובאי כח הנתבעת 3, מבטחת האוטובוס אשר היה מעורב בתאונה בה נהרג בן ז"ל, כי:

"אין מחלוקת בינינו כי חישוב הפיצויים לעזבון על פי הלכת השנים האבודות, ייעשה לפי הלכת פינץ, היינו על בסיס של 30% מהשכר הממוצע במשק החל מגיל 21 עד 67" (עמ' 10 לפרוטוקול).

השכר הממוצע במשק על פי ההודעה האחרונה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מיום 8.2.07, עמד על -.7,538 ₪ לחודש ברוטו. סכום זה יהווה הבסיס לחישוב הפיצויים לעזבון המנוח בן ז"ל, היינו ליורשיו – התובעים 2-3. מסכום זה יופחת מס הכנסה כדין ו-30% ממנו יהוון בהיוון כפול (מהיום עד גיל 21 ומגיל 21 עד גיל 67).

ב. כאב וסבל

בגין ראש נזק זה אני פוסק לתובעים 2,3 (היורשים) 25% מהסכום המירבי הקבוע בחוק הפלת"ד בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום התאונה עד היום.

ג. הוצאות קבורה ואבלות

בגין ההוצאות שנגרמו לעזבון בהקמת מצבה בסכום כולל של -.9,000 ₪, יפוצו התובעים 2,3 בצרוף ריבית והפרשי הצמדה (מיום 1.8.95 על סך -.4,000 ₪ ומיום 21.8.95 על סך -.5,000 ₪).

את תביעת העזבון לפיצוי בגין הוצאות שהוצאו לשם עריכת אזכרה למנוח (בסך -.2,246 ₪) יש לדחות, שכן אין הוצאות מעין אלה ברות פיצוי כפי שנקבע בפסיקה.

ד. כל הסכומים שנפסקו ליורשי המנוח בן (התובעים 2-3), כאמור לעיל, ישולמו ע"י הנתבעות 3 ו-5.

3. תביעת התובעת 1 בגין התאונה הראשונה

כתוצאה מהתאונה הראשונה, במהלכה נהרג אחיה התאום, לא סבלה התובעת 1 מנזקי גוף משמעותיים. עם זאת תובעת היא פיצויים בגין נזק נפשי ונכות נפשית צמיתה שנגרמו לה כתוצאה ממות אחיה עימו היתה באוטובוס בעת קרות התאונה "לנגד עיניה".

מכח חוק הפלת"ד, מונתה הפסיכיאטרית ד"ר אנייס ליאור כמומחית מטעם בית המשפט לשם בחינת טענותיה בענין זה.

קובעת המומחית בחוות דעתה (במ/1) כי התובעת 1 סובלת מתסמונת פוסט טראומטית מלאה מאז התאונה. יתכן שנוצרה, לדבריה, החמרה עם חלוף הזמן ואולי בעקבות או כתוצאה מתאונת הדרכים השניה בה היתה מעורבת.

וכך מתארת ד"ר אנייס ליאור את מצבה של התובעת 1:

"ניראל סובלת מאז התאונה מאימפולסיביות, חרדה, כאבי ראש, הפרעות קשב וריכוז, דיסקלקולציה וקושי בחשבון, הפרעות בזכרון, ירידה בתאבון יחד עם תת תזונה בתקופות מסוימות.

בנוסף, סובלת מעצבנות, בכי, כעס, מחשבות חודרניות FLASHBACK (הבזק לאחור) של התאונה (רואה את אחיה שוכב על הרצפה מת), קשיי פרידה, התפרצויות זעם וירידה הדרגתית בקשרים החברתיים. ניראל מצליחה ללמוד עם עזרה פרטית בבית" (עמ' 5 לחוות הדעת).

ממשיכה המומחית ומציינת כי "בחומר הרפואי מוזכרת הפרעה אנורקטית. הפרעה זו הינה חלק מהתאונה הפוסט טראומטית ומהעצב והחרדה הנלווים לה. לא מדובר ב-ANOREXIA NERVOSA" (עמ' 6 לחוות הדעת).

לדעתה, עם חלוף השנים עלולים הסימפטומים מהם סובלת התובעת להחמיר וכי הטיפולים שהומלצו על ידה במסגרת חוות הדעת יכולים למנוע התדרדרות במצבה.

על יסוד קביעותיה של המומחית, תובעת התובעת פיצויים בשיעור של 25% מכושר השתכרותה הפוטנציאלי בעתיד. לאור יכולותיה המנטליות וכישוריה (כפי שיפורט בהמשך) טוענת התובעת כי יש לבסס את הפסדי ההשתכרות על יסוד 150% מהשכר הממוצע במשק.

הנתבעות כופרות בטענה כי הנכות הנפשית בה לוקה התובעת 1 ברת פיצוי במקרה זה. לשיטתן, התובעת 1 אינה עומדת בתנאי הזכאות שנקבעו ע"י בית המשפט העליון בפרשת אסולחה (רע"א 444/87 פד"י מ"ד (3) 397), ובפסיקה מאוחרת יותר, בה הוכרה זכאות לפיצויים ל"קרוב נוכח" אשר בנוסף לפגיעה פיסית, נגרם לו נזק נפשי כתוצאה ממות קרוב משפחתו לנגד עיניו באותה תאונה. לטענתן דרוש שייגרם נזק נפשי קשה ותגובות נפשיות מהותיות ורציניות, אף אם הן אינן עולות עד כדי מחלות נפש. קיומו של נזק כזה לא הוכח, לטענת הנתבעים, ועל כן אין זכאית התובעת 1 לפיצויים בראש נזק זה.

אין דעתי כדעת הנתבעות.

התובעת 1 נפגעה קשות מבחינה נפשית כתוצאה מהתאונה אותה חוותה בהיותה בת 7, ובעיקר לנוכח מראה אחיה התאום, עימו נסעה באוטובוס, מוטל מת על רצפת האוטובוס. כך מכל מקום התרשמה המומחית מטעם בית המשפט וזו היתה מסקנתה (כפי שצוטט לעיל). עיקר הפגיעה מתבטאת בתופעה של "אבל פתולוגי".

התופעות מהן סובלת התובעת 1, אשר נגרמו כתוצאה מ"תסמונת פוסט טראומטית מלאה", בה לקתה מאז התאונה, תוארו בחוות הדעת. כך תופעות כמו חרדתיות, הפרעת קשב וזכרון, ירידה במשקל ובתאבון ועוד, אינן פגיעות קלות או פגיעות נפשיות של מה בכך, כפי שטוענות הנתבעות. מדובר בנזק נפשי קשה, או לפחות נזק מהותי, שילווה את התובעת 1 במשך כל חייה, כפי שקבעה ד"ר ליאור בחוות דעתה, קביעה עליה עמדה במהלך חקירתה בבית המשפט.

סבורני כי הנזקים הנפשיים שנגרמו לתובעת 1 הם קשים ומהותיים ומצדיקים פסיקת פיצויים לפי הלכת אסולחה הנ"ל והפסיקה שבאה בעקבותיה.

אין מדובר במקרה זה בנזקים או פגיעות נפשיות "רגילות" הנגרמות לכל, או כמעט לכל אחד, שאיבד את קרוב משפחתו או יקירו. התופעות והתסמינים מהם סובלת התובעת 1, ומהם תסבול בעתיד, מצביעים על פגיעה קשה אף אם לגביה קבעה המומחית 15% נכות נפשית בלבד.

אמנם לפי הדעה הכללית הרווחת בפסיקה, נכות שבין 5%-15% מצביעה, בדרך כלל, על פגיעה נפשית קלה, שכן השפעתה על חיי היום יום אינה רבה במיוחד, ואולם במרבית המקרים, אם לא בכולם, בהם נדחו תביעות לפיצויים בגין נזק נפשי משני היתה התמונה הרפואית והתסמונות או התופעות הנפשיות שהתגלו אצל התובע, שונות במידה משמעותית מהמקרה שבפני. הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת 1 במקרה זה אינה משקפת את מלוא חומרת הפגיעה הנפשית כתוצאה מהתאונה הראשונה.

(ראה: ע"א 2935/98 מאיה דריז – אררט בע"מ).

לציין כי הנכות הרפואית הכוללת בתחום הנפשי שקבעה המומחית לתובעת 1 עמדה על 20%, מתוכם 5% נקבעו בשל החמרה במצבה הנפשי כתוצאה מהתאונה השניה – כ-4 שנים לאחר מכן.

שיעורי נכות אלה, שנקבעו לכל ארוע תאונתי בנפרד, אינם, מדרך הטבע, מדויקים מבחינה מדעית, במיוחד כאשר מדובר בנכויות בתחום הפסיכיאטרי. אין, לפיכך, בעובדה כי הנכות הרפואית בגין התאונה הראשונה הוגבלה ל-15% בלבד, מצביעה, בהכרח, על פגיעה נפשית קלה או בלתי משמעותית שנגרמה כתוצאה ממות האח התאום בתאונה.

מכל מקום, התופעות והתסמינים בהם לקתה התובעת 1 מצביעים על פגיעה נפשית מהותית, אם לא פגיעה נפשית קשה, המצדיקה פסיקת פיצויים לפי הלכת אסולחה הנ"ל. תאוריה והסבריה של התובעת 1 במהלך עדותה בבית המשפט והסבריה של ד"ר ליאור, תומכים במסקנה זו.

פיצויים אלה ייפסקו לתובעת 1 על פי הקריטריונים המקובלים לגבי נפגעי תאונות דרכים וישולמו ע"י הנתבעות 3,5 כדלקמן:

א. הפסדי השתכרות

בעת התאונה היתה התובעת 1 בת 7 וכיום היא סיימה, או עומדת לסיים, את שרותה הצבאי. התובעת סיימה את לימודיה בתיכון ונושאת תעודת בגרות מלאה. היא שובצה לשרת, במסגרת שירותה הצבאי, בממר"ם, שהיא יחידת המחשבים של צה"ל הנחשבת ליחידה יוקרתית. לא התברר במהלך הדיון די הצורך באיזה תפקיד היא שימשה במסגרת זו ובמה עסקה.

בנסיבות אלה, ביקש בא כוחה לבסס את הפסדי ההשתכרות שייגרמו לה כתוצאה מהתאונה 150% של השכר הממוצע במשק. דרישה זו אינה מקובלת עלי.

מסלול חייה ורמת השכלתה של התובעת אינו יוצא דופן ואינו מצביע על פוטנציאל להשתכרות גבוהה במיוחד בעתיד. עם זאת, ולאור הפסיקה העקבית של ביהמ"ש העליון, סבור אני כי יש לבסס את הפיצויים בגין הפסדי השתכרות בעתיד על השכר הממוצע במשק (ראה ע"א 10064/02) אבו חנא – מגדל).

שיעור הנכות התפקודית יעמוד על 15%, כשיעור הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת 1 בגין התאונה הראשונה.

סבורני כי שיעור נכות זה משקף את הבעייתיות שתלווה את חייה הבוגרים, לאחר סיום שרותה הצבאי, כתוצאה מהתסמונת בה לקתה והפגיעות מהן היא סובלת כפי שתואר לעיל. בהעדר נתונים אחרים, או נוספים, אין כל הצדקה לקבוע שיעור נכות גבוה יותר משיעור הנכות הרפואית שנקבע לה ובודאי לא נמוך יותר.

הפסד השתכרותה של התובעת 1, בעתיד, יחושב, איפוא, על בסיס 15% מהשכר הממוצע (בניכוי מס כדין). שיעור זה ייפסק לזכותה החל מהגיעה לגיל 21 עד הגיעה לגיל הפרישה (67).

ב. שיעורים פרטיים

לא שוכנעתי בודאות הדרושה כי התובעת נזקקה ו/או תיזקק בעתיד לשיעורים פרטיים. ודאי שלא הובאו ראיות מספיקות להוכחת טענתה כי לאלה נזקקה בשל קשיים, או הפרעות בקשב וריכוז ו/או בזכרון שנגרמו כתוצאה מהתאונה דווקא. אף המומחית לא היתה יכולה לקבוע זאת, לאור האפשרות שציינה לפיה קשיי הלמידה, מקורם בהפרעות התפתחותיות שאינן קשורות לתאונה.

ג. טיפולים נפשיים

בגין הטיפולים הנפשיים להם נזקקה התובעת 1 עד כה, ואשר קיומם הוכח (ראה למשל מוצגים 236, 241, 245 לתיק המוצגים של התובעים) ובגין אלה שתיזקק להם בעתיד, אשר לא יכוסו, מן הסתם, במלואם ע"י קופת חולים, אני פוסק על יסוד אומדנה, סכום גלובלי משוערך להיום בסך -.50,000 ₪.

ד. כאב וסבל

בגין ראש נזק זה זכאית התובעת 1 לפיצוי לפי חוק הפלת"ד בשיעור של 15% מהסכום המירבי (ללא פיצוי עבור ימי אשפוז שלא היו).

4. פיצויים לתובעת 1 בגין התאונה השניה

בגין התאונה השניה נקבעה, כאמור, לתובעת 1 נכות נפשית בשיעור 5% ונכות זו בלבד.

משכך, ברור כי הנזקים הנפשיים שנגרמו לתובעת זו בגין תאונה זו הם מזעריים (אף ד"ר ליאור סבורה כך) עדיין זכאית התובעת לפיצוי בשיעור 5% מהסכום המירבי לפי חוק הפלת"ד בגין כאב וסבל, כשהוא משוערך להיום, וכך אני פוסק.

שאר מרכיבי, או ראשי הנזק, שנתבעו ע"י התובעת 1 בגין התאונה השניה לא הוכחו כדבעי, ואינני סבור כי יש לפצותה עבורם בשיעורים הנתבעים.

נכות של 5% בתחום הפסיכיאטרי היא לכל הדעות נכות קלה והיא כשלעצמה אינה מצדיקה טיפולים רפואיים או פסיכיאטריים. מכל מקום לא הוצגה בפני ראיה של ממש לענין זה, לא במסגרת חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט ולא בעדותה של תובעת זו בעצמה.

עם זאת, בהתחשב בשיעור הנכות (5%) ובפגיעה הפוטנציאלית בכושר השתכרות בעתיד בשל כך, מקובלת עלי הצעת ב"כ הנתבעים 4, 5 לפסוק לה פיצוי בסכום גלובלי ומשוערך להיום, אותו אני קובע, על דרך האומדנא על -.50,000 ₪.

כל הסכומים שפורטו לעיל (סעיף 4 לפסק) ישולמו ע"י הנתבעות 4, 5.

5. פיצויים לתובעת 2 בגין התאונה הראשונה

אף תובעת זו, אמם של בן המנוח ושל ניראל – התובעת 1 – תובעת פיצויים בגין נזקים נפשיים שנגרמו לה כתוצאה ממות בנה בתאונת הדרכים הראשונה.

מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר א. קוץ, בדק תובעת זו וקבע בחוות דעתו (במ/2) נכות רפואית של 20% לצמיתות. בבדיקה מאוחרת יותר חזר על הערכתו זו בקובעו כי מדובר בהפרעה נפשית פרמננטית, שנגרמה כתוצאה ממות בנה בתאונה, אותה כינה כאבל פתולוגי.

לדברי ד"ר קוץ:

"תסמונת (אבל פתולוגי – נ.י.) זו מתבטאת בהפרעת מצב הרוח ומצב חרדתי, בהפרעת ריכוז ותפקוד וכן בהפרעה בתפקוד המשפחתי. בולטת במיוחד הנסיגה הרגשית והקיבוע של מנגנונים ילדותיים, המתבטאים בתלותיות, היפוך תפקידים בינה לבין הילדים וחשיבה ילדותית". (חוות הדעת במ/3).

לאור התרשמות המומחה בבדיקה הנוספת שערך לתובעת, כשנה לאחר הבדיקה הראשונה, כי אין שיפור של ממש בהתנהגותה, הוא קבע כי מדובר ב"הפרעה ברת קיימא" והותיר את שיעור הנכות שקבע שנה קודם לכן על כנה (20%).

נסיונותיהם של הנתבעות לייחס חלק מנכותה הפסיכיאטרית לעברה בטרם קרות התאונה, במהלכה נהרג בנה, נדחו ע"י ד"ר קוץ.

בתשובה לשאלות בענין זה שהופנו אליו במהלך הדיון אמר:

"השאלה ששאלתי את עצמי אם האישה הזאת לא היתה עוברת את החוויה של מות בנה בצורה פתאומית, האם היתה נמצאת במצב הנפשי שהיא נמצאת היום והתשובה של בהחלט לא. אתה מנסה להגיד שאולי היתה לה פגיעה קודמת, אולי כן, אבל זה לא מסביר את הרמה של הפרעה בתפקוד כפי שהתרחשה לאחר התאונה או כתוצאה מהטראומה".

(עמ' 21 לפרוטוקול).

מקובלות עלי קביעותיו ומסקנותיו של ד"ר קוץ ואין לי, אלא לסמוך שתי ידיי על קביעותיו.

על יסוד שתי חוות הדעת שהגיש בעניינה של התובעת 2 יש לקבוע כי מדובר בפגיעה נפשית קשה, או לפחות מהותית, ונכות בשיעור ניכר שנותרה בגופה, או ליתר דיוק בנפשה, כתוצאה מהתאונה הראשונה בה נהרג בנה.

משכך, זכאית אף תובעת זו לפיצוי מהנתבעות 3, 5 בגין הנזקים הנפשיים הממשיים שנגרמו לה כתוצאה ממות בנה בתאונה הראשונה, שכן התקיימו בכל ארבעת התנאים המזכים את "הנפגע המשני", לפי הלכת אסולחה הנ"ל, בפיצויים לפי חוק הפלת"ד.

מתחזק אני במסקנתי זו לאור התנהגות התובעת בחיי היום יום, ובעיקר בשים לב לנסיבות שאפפו את קבלת הידיעה בדבר מות בנה, כפי שאלה תוארו בחוות דעתו הראשונה של ד"ר קוץ (בעמ' 2) ואשר לא נסתרו בראיה אחרת.

נסיבות אלה, קרי, התעלפותה בעת קבלת הידיעה וחוסר יכולתה לזכור האם השתתפה בהלווית בנה והאם ראתה את גופתו וכן התעלפויות ותגובות נוספות מאוחרות יותר, כמתואר בחוות הדעת – נסיבות אלה מצביעות על "התרשמותה" ותגובותיה הקשות כקרוב נעדר במעמד קבלת הידיעה על מות בנה (על אף שלא נסעה באוטובוס בו נסע בנה בעת שנהרג) ומצביעות על קשר ישיר בין תגובותיה לבין הפגיעה הנפשית שנגרמה לה כתוצאה מכך, כפי שקבע ד"ר קוץ.

6. שיעור הפיצוי

א. הפסדי השתכרות

התובעת 2 עבדה בבנק הבינלאומי הראשון מספר חודשים, אך לאחר לידת התאומים (ניראל ובן ז"ל) הפסיקה את עבודתה במקום זה, על מנת להקדיש זמן רב יותר לטיפול בילדיה. היא החלה לעבוד כמורה – מחליפה. בעבודה זו לא עבדה באופן מלא, היינו כל ימות השבוע.

תלושי שכר המצביעים על רמת השתכרותה כמורה מחליפה לא הוצגו. מאישורים מטעם המעסיק – משרד החינוך והתרבות (מוצג 8 למוצגי התובעים) עולה כי התובעת המעיטה לעבוד בתפקיד זה על פי בחירתה, כנראה, על מנת להקדיש זמן רב יותר לגידול ילדיה. מהאישורים עולה כי היא עבדה כמורה מחליפה פעם או פעמיים בשבוע לכל היותר. יש לציין כי לתובעת 2 נולדו שני ילדים נוספים לפני מות בן (ביום 7.12.94 וב-1997).

בנסיבות אלה, אין אלא לקבוע כי פוטנציאל ההשתכרות של תובעת זו היה נמוך, אם בשל העובדה כי היתה מטופלת ב-4 ילדים קטנים (לפני מות בן ז"ל) ואם בשל אופי משרתה כמורה מחליפה ושעות העבודה המעטות שהקדישה לעבודתה. משלא הוצגו בפני תלושי שכר מטעם משרד החינוך, שהיה מעסיקה האחרון, לא ניתן לקבוע את שיעור השתכרותה המדויק, לצורך קביעת שיעור הפסדי ההשתכרות שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה.

אין מקום לבסס הפסדי השתכרות אלה על רמת השתכרותה בתקופת עבודתה בבנק, אם משום שלא עלה בידה להציג תלושי שכר, אלא של מספר בודד של חודשים (פברואר – יולי 1990), ואם, ובעיקר, בשל העובדה שהיא עזבה את מקום עבודתה בבנק מיוזמתה, על מנת להקדיש זמן רב יותר לילדיה ללא כל קשר לתאונה ולפני שארעה.

מכך ניתן להסיק כי תובעת זו לא ראתה את עצמה עובדת במשרה מלאה, אם כמורה ואם כפקידת בנק, לפחות לא בתקופת גידול ילדיה הקטנים עד התבגרותם.

בנסיבות אלה, בהתחשב בגילה של התובעת (ילידת 1955), בשיעור הנכות התפקודית שנגרמה לה כתוצאה מהתאונה, שיעור הזהה במקרה זה, ובהעדר נסיבות שיפריכו קביעה זו, לנכות הרפואית שנקבעה ע"י ד"ר קוץ, ובהתחשבות בשיעור השתכרותה כמורה מחליפה ערב התאונה, שיעור שלא הוכח במדויק, אך הינו נמוך לכל הדעות, יש לקבוע לתובעת זו פיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד בשיעור גלובלי וכולל על יסוד אומדנא.

אני פוסק לתובעת על יסוד כל אלה, סכום של -.150,000 ₪ משעורך להיום בגין ראש נזק זה.

ב. עזרת הזולת

טוענת התובעת כי מאז התאונה היא אינה מתפקדת כעקרת בית כפי שתפקדה בעבר. עיקר הנטל נופל על כתפי בעלה שנאלץ לצמצם את שעות עבודתו, וכן על בתה, בטרם עזבה את הבית. אין חולק כי התובעת לא נעזרה במטפלת או עוזרות בשכר לפני, ואף לאחר הארוע הטרגי. יש אף לזכור כי מרבית העזרה שלה היא זוכה מבעלה ובני משפחתה, נושאת אופי של עזרה רגילה, כמקובל בין בני משפחה, אשר לגביה, כך נקבע בפסיקה, לא נפסק פיצוי כלשהו.

על אף מצבה הנפשי הקשה אותו תארה בבית המשפה ובפני ד"ר קוץ והתפקוד היום יומי הירוד שלה כתוצאה מכך, לא הוכח בפני הצורך לעזרת צד ג', מעבר לעזרת המשפחה, כאמור לעיל, הניתנת לה כמקובל.

בנסיבות אלה, אין כל הצדקה לפסוק לתובעת 2 פיצוי בגין ראש נזק זה.

ג. הוצאות רפואיות

התובעת הציגה רשימת תרופות שהיא נוטלת, או נדרשת ליטול, בשל מצבה הנפשי מאז התאונה.

שום תרופה מאלה המצוינות ברשימה לא הומלצו ולא נרשמו ע"י המומחה, ד"ר קוץ בהקשר למצבה הנפשי. שתי התרופות היחידות עליהן המליץ ד"ר קוץ, ואשר אותן לא כללה התובעת ברשימה שהציגה בסיכומיה, נכללות בסל הבריאות וממומנות ע"י קופות החולים. מעבר לכך, לא הוכח כדבעי כי התרופות אותן נוטלת נדרשות עקב מצבה הנפשי או אופי הפגיעה הנפשית.

לציין כי התובעת צרפה לקבלות שהציגה בבית המשפט (כמוצג 53 בתיק מוצגי התובעים) ודרשה פיצוי עבור כך, קבלה בגין רכישת תרופה לבת – התובעת 1 - ולא עבורה. צרוף זה אינו ראוי. היה על בא כוחה להקפיד יותר בענין זה.

בנסיבות אלה ובהתחשב בעובדה כי אף עבור תרופות הכלולות בסל הבריאות יש לשלם השתתפות עצמית, אני פוסק לתובעת בגין ראש נזק זה סכום גלובלי כולל ומשוערך להיום (הן עבור העבר והן עבור העתיד) בסך של -.30,000 ₪.

ד. כאב וסבל

אני פוסק לתובעת 2 פיצוי השווה ל-20% מהשיעור המירבי שנקבע בחוק הפלת"ד ובתקנותיו (ללא פיצוי עבור ימי אשפוז) כפי שהוא משוערך להיום.

7. פיצויים לתובעת 2 בגין התאונה השניה

בגין התאונה השניה לא נקבעו לתובעת זו שיעורי נכות ואף לא הוכחו קיומן של פגיעות גופניות או מגבלות שנותרו כתוצאה מהתרחשותה.

המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר הורוביץ, קבע בחוות דעתו (במ/4) כי לא מצא קשר ישיר בין תלונת התובעת באשר לסחרחורות לבין הארוע התאונתי וכי לא מצא פגיעות שהותירו בגופה נכויות בתחומי רפואה אחרים (אף אוזן גרון).

משכך ניתן להסיק כי בגופה של התובעת לא נותרו נזקי גוף כלשהם כתוצאה מהתאונה השניה ולפיכך יש לדחות את תביעתה לפיצויים מהנתבעות 4, 5 בגין תאונה זו.

8. לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעות 3, 4, 5 לשלם לתובעים פיצויים כמפורט בפסק דין זה, כל אחת לפי חלקה ואחריותה, כפי שקבעתי.

לסכומים שנפסקו יתווסף סכום נוסף של 13% בצרוף מע"מ כשכ"ט עו"ד.

דוגמא נוספת בשימוש בהלכת השנים האבודות ניתן לראות בסוגייה שנידונה בבית המשפט השלום בירושלים בפסק דין שניתן על ידי השופט גד ארנברג

פסק דין

בפני תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביום 1.2.2005 , נפגעה למוות , המנוחה קונשטט בינה ז"ל (להלן: "המנוחה") כהולכת רגל מפגיעת רכב. המנוחה ילידת 1933 היתה בת 71 שנים במותה. הנתבע 1 נהג ברכב בעת התאונה. הנתבעת הינה מבטחת רכב שמספרו הוא 5069910 בפוליסת ביטוח 104245009765 . התובעות 2 ו-3 הינן יורשות המנוחה מתוקף צו ירושה שניתן ביום 31.3.05.

תביעה זו הינה תביעת העיזבון בהתאם להוראות סעיף 19 לפקודת הנזיקין ובהתאם להוראות חוק הפלת"ד.

אין מחלוקת על אירוע התאונה, על הקשר הסיבתי בין הפגיעה ומות המנוחה, ועל הכיסוי הביטוחי. המחלוקת שבין הצדדים היא על שיעורו של הנזק בלבד.

השאלה העיקרית שהיא במחלוקת בין הצדדים היא, האם הכנסות שנתקבלו על ידי המנוחה, לאחר גיל הפרישה, ואשר נפסקו עם מותה, הינם ברי פיצוי ונחשבים כהפסד "בשנים האבודות" שבין מועד פטירת המנוחה לבין תוחלת חייה הצפויה. במסגרת הכנסות אלו, נכללים רנטה מגרמניה, פנסיה וקצבת זקנה.

פסק הדין בענין עזבון אטינגר ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח' פ"ד נח(4), 486 הכיר בזכות הניזוק החי ובזכות העזבון לפיצוי בגין אובדן "כושר השתכרות" ב"שנים האבודות": "הסוגיה העיקרית הצריכה הכרעה בפרשה המצערת שלפנינו, נוגעת לזכותו של אדם, שניזוק עקב מעשה עוולה ונתקצרה תוחלת חייו, לפיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות שלו "בשנים האבודות", לאמור- באותן שנים שבהן קוצרה תוחלת חיי העבודה שלו כתוצאה ממותו."

ובהמשך נאמר בפס"ד: "גריעת שנות חיים מן הניזוק – הן "השנים האבודות" –נתפסת , אפוא כנזק לא-ממוני בר-פיצוי. אלא שגריעה זו נושאת עמה גריעה נוספת – של הכנסות שהיו צומחות לניזוק מעבודתו באותן "שנים אבודות". מן הניזוק נשלל, לפי תפיסה זו, "נכס", קרי- כושר עבודתו, שצפוי היה להניב לו הכנסות."

בבסיסה של הלכת אטינגר עומדת הטענה לפיה פגעה התאונה בנכס השייך לנפגע, ועל פגיעה בנכס זה יש לפצות.

נראה לי כי יש ליישם את הלכת אטינגר במקרה שלפנינו, בשינויים המתחייבים.

בהלכת אטינגר דובר בנפגע קטין ומשכך ובהעדר כל נתון לגבי השתכרות צפויה בשנים שלאחר פרישה, נערך הפסד ההשתכרות עד גיל פרישה בלבד. גם על גישה זו נמתחה ביקורת בספרות המשפטית.

פרופ' ישראל גלעד במאמרו "בעקבות פס"ד אטינגר לשאלת הפיצוי הראוי על נזקי השנים האבודות" עלי משפט ד' תשס"ה עמ' 58: כותב "ניתוח ההנמקה בעניין אטינגר לפיצוי הניזוק על הפסד השתכרות בשנים האבודות מראה כי הגיונה מחייב לפצות את הניזוק גם על נזקיו הממוניים האחרים ולכל אורך השנים האבודות מאחר שהפיצוי על פי הלכת אטינגר מבוסס על השוואת מצבו של הניזוק לאחר התאונה למצבו אלמלא התאונה במהלך השנים האבודות הרי שעל פי "מאזניים חיצוניות" אלה כל אובדן ממוני בשנים האבודות הוא נזק בר פיצוי.

גם על פי הטענה שלפיה מקור הזכאות לפיצוי הוא פגיעה ב"נכס"... הרי שגם הנזקים הממוניים האחרים בדומה לאובדן כושר ההשתכרות, נגרמים בשל הנזק לגופו ולנפשו של הניזוק המונע את קבלתם של כספים אלה ואת ניצולם.

כמו כן עד כמה שהפיצוי לניזוק החי הוא דרך עקיפה לפיצוי בעתיד של התלויים בו הרי שאם היו נהנים מתקבולים כספיים אלו מתבקש בהתאם גם פיצויו של הניזוק על אובדנם. המסקנה שגם נזקיו הממוניים של הניזוק שאינם הפסד השתכרות בשנותיו האבודות הם בני פיצוי על פי הלכת אטינגר נתמכת על ידי הסתמכות בית המשפט על ראש נזק המקביל של "קיצור תוחלת החיים".

לפי פרשנות זו טוען פרופ' גלעד כי יש לפצות את העזבון בגין אובדן כושר השתכרות או לחילופין בגין אובדן נכס אחר. ולא היה מקום לצמצם את הלכת אטינגר, ככל שזו התקבלה, לתקופת ההשתכרות בלבד.

אמנם בפסה"ד בענין אטינגר ופסקי דין נוספים ניתן פיצוי בגין השנים האבודות רק לתקופות בה היה הנפגע (המנוח) צפוי להשתכר מעמלו אלמלא קוצר פתיל חייו, ואולם נראה כי הדבר נעשה כך משום שדובר בנפגעים שהיו קטינים או בתקופת עבודתם. שאלת הפיצוי בגין השנים האבודות לאחר תום תקופת ההשתכרות, למי שנפגע לאחר תום שנים אלה, לא הועלתה בפסיקה זו ולפיכך ההתייחסות לפיצוי רק בשל שנות ההשתכרות הצפויות של המנוח אינה ישימה למקרה כזה. טול מקרה בו הוכח שאדם עבד בפועל לאחר יציאתו לפנסיה ואותו אדם נהרג בתאונת דרכים, האם עזבונו לא יהיה זכאי לפיצוי בגין השנים האבודות??

האם המינוח "הכנסות מעבודה" כולל בתוכו גם הכנסות מפנסיה, רנטה וקצבת זקנה?

הכנסות המנוחה כללו פנסיה, קצבת זקנה ורנטה מגרמניה. אילו היתה המנוחה בחיים היתה ממשיכה לקבל הכנסות אלו. לטענת הנתבעים קצבאות אינן השתכרות ומותה של המנוחה לא פגע בכושר ההשתכרות שלה משום שלא עבדה בפועל. אינני מקבל טענה זו. במקרה דנן הכנסות המנוחה היו חודשיות ולמעשה היוו את המשך השתכרותה. לא ניתן לראות בהכנסות אלו כנכס ממוני משום שעם מותה נפסקו ההכנסות. הכנסות אלו ניתנות רק בהיות האדם בחיים. בנסיבות אלו נראה כי הכנסות מסוג רנטה, קצבת זקנה ופנסיה הן בבחינת יכולת השתכרות לאחר גיל פרישה. איני מקבל את טענת הנתבעים לפיהן בכל מקרה רק פגיעה בכושר ההשתכרות של הנפגע הוכרה על ידי הפסיקה כנזק בר פיצוי במסגרת "השנים האבודות". אני רואה בהכנסות אחרות, שמשולמים כל עוד הנפגע חי בלבד, חלק מ"אובדן כושר השתכרות". ובודאי כאשר מדובר בנפגע שפגיעתו קרתה לאחר שסיים את תקופות ההשתכרות בפועל.

האם יש לפצות על הפסד גם בשנים האבודות שלאחר גיל פרישה?

נראה כי אין אבחנה בין הפסד השתכרות לפני גיל פרישה ולאחריה.

ולהלן הסיבות המחזקות עמדה זו:

א. מטרת הפיצוי היא העמדת הניזוק במצב בו היה אלמלא התאונה:

נימוק זה שולל כל אבחנה בין סוגים שונים של הפסד. נימוק זה אינו עוסק במקור של הכנסה, אלא בשאלה: במה השתנה מצבו של הנפגע בעקבות העוולה, ואם שינוי זה גרר בעקבותיו הפסד. ככל שנגרם הפסד – ולא משנה מה מקורו- מן הדין לפצותו.

לפיכך במקרה דנן בו בעקבות מות המנוחה נפסק תשלום כלשהוא, שהיה אמור להיות משולם עד תום תוחלת החיים, נגרם הפסד, ומן הדין שינתן לכך ביטוי בפיצוי.

ב. כושר השתכרות הוא בבחינת נכס:

כושר השתכרות הוא נכס השייך לבעליו. פוטנציאל ההשתכרות משקף את האופק הכלכלי של הניזוק. הפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות "בשנים האבודות" נועד לפצות את הנזק על קיצור אופק זה.

אדם אשר מקבל הכנסה קבועה, זו נחשבת בבחינת נכס כלכלי, לא פחות מאשר כושר או פוטנציאל של השתכרות.

לאור כל האמור ומאחר וקבעתי כי תשלומי הרנטה, קצבת הזקנה והפנסיה הינם ברי פיצוי במסגרת ראש הנזק של השנים האבודות יש לקבוע מהו שיעור הפיצוי הראוי. בפסה"ד הידוע בענין פינץ ע"א 10990/05 11214/05 דוד פינץ ואח' נ' הראל חברה לבטוח בע"מ תק 2006(2) 199 נקבע כדלקמן:

בענין פינץ דובר בקטין וביהמ"ש קבע, לאחר שבחר באפשרות של ניכוי הוצאות מוגברות, שהפיצוי יועמד על שיעור של 30% מבסיס השכר. בנדון דנן מדובר במנוחה שהיתה כאמור בת 71 במותה וללא תלויים לפיכך נראה כי נכון יהיה לבחור גם לגביה, כמי שאין לה תלויים, בשיטת ניכוי הוצאות מוגברות ואולם לאור גילה של המנוחה נראה כי ההוצאות המוגברות צריכות להיות גבוהות יותר כך שהפיצוי ינתן לפי שיעור של 20% מההכנסות.

הכנסות המנוחה שהם ברי פיצוי בגין "השנים האבודות" הן פנסיה בסך 3,000 ש"ח קצבת זקנה בסך 2,000 ש"ח ורנטה מגרמניה בסך 4,800 ש"ח ובסה"כ 9,800 ש"ח לחודש. על פי נתוני הלמ"ס תוחלת חייה של אישה בגיל 71 היא 14 שנים לפיכך הפיצוי בגין השנים האבודות על פי הנתונים הנ"ל עומד על סך של 260,000 ש"ח. לא הבאתי בחשבון ההכנסות את קופת הגמל שכן היורשים קיבלו את כספי קופת הגמל לאחר פטירת המנוחה.

בנוסף זכאי העזבון לכאב וסבל 25% מהסכום המקסימלי 39,300 ש"ח ולהוצאות קבורה לפי קבלות שהומצאו והוצאות העברת המנוחה באמבולנס 8,000 ש"ח.

מתוך החומר שצורף מבית האבות בו שהתה המנוחה עולה כי יורשי המנוחה קיבלו מבית האבות, עם פטירת המנוחה, את סכום הפקדון שהפקידה המנוחה בבית האבות. סכום זה עמד על סך של כ- 735,000 ₪. על פי ההסכם סכום זה היה אמור להיות מוחזר כשהוא צמוד לשער הדולר בלבד וללא כל הפרשי ריבית, היורשים קיבלו סכום זה 14 שנים לפני המועד שבו היה מתקבל הסכום לפיכך יש לנכות את האצת העזבון בסך של כ- 140,000 ₪.

סה"כ איפוא על הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 167,300 ש"ח לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 21,000 ש"ח + מע"מ וכן הוצאות המשפט.

דוגמא נוספת בשימוש בהלכת השנים האבודות ניתן לראות בסוגייה שנידונה בבית המשפט השלום בתל אביב-יפו בפסק דין שניתן על ידי השופטת ח. וינבאום וולצקי.

פסק דין

מבוא

1. עניין לנו בתביעה לפיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975.

2. המנוח, יליד 1974, נהרג בתאונת דרכים ביום 3.2.98 והוא בן 23.5 שנים. המנוח היה עולה חדש אשר עלה ארצה מספר שנים עובר לתאונה. התאונה הינה תאונת עבודה.

3. האלמנה, התובעת מס' 2, ובנו של המנוח, התובע מס' 3, הינם התלויים במנוח ואף יורשיו על פי חוק. בנו של המנוח נולד לאחר פטירתו של המנוח , ב – 22.9.98.

4. עובר לפטירתו עבד המנוח כנהג אוטובוס זעיר וזאת לפחות החל מחודש יוני 1997. המנוח עבד אצל מספר מעסיקים באותה התקופה אך בכל המקומות עבד כנהג.

5. עובר לפטירת המנוח עבדה האלמנה במאפיית אנג'ל כפועלת. התובעת סיימה עבודתה במאפייה ב – 20.9.98 בסמוך ללידת בנה.

התובעת לא עבדה עד ליום – 14.12.03 ומאז היא עובדת בעבודה חלקית בשעות אחה"צ .

6. לאחר לידת התובע מס' 3 ילדה התובעת בן נוסף והיא מגדלת אותו לבדה שכן, כפי שהעידה, אין לה כל קשר עם אבי אותו ילד. מזונות הילד השני משולמים על ידי המל"ל.

7. עובר לפטירת המנוח חיו המנוח והתובעת בדירה שכורה באור יהודה ושילמו 400 $ לחודש דמי שכירות. לאחר פטירת המנוח לא עמדה התובעת בהוצאות לשכירות ועל כן עברה להתגורר עם הוריה בדירתם. נכון למועד שמיעת הראיות מתגוררים התובעת ושני בניה עם הוריה.

גדר המחלוקת בין הצדדים

8. הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות. בשאלת גובה הנזק חלוקים הם בעיקר בשתי שאלות:

האחת, מהו בסיס השכר שיש להביא בחשבון לצורך חישוב תביעת התלויים.

השניה, האם יש תחולה להלכת אטינגר על תביעות על פי חוק הפלת"ד ואם כן מהו שיעור החסכון שהיה המנוח צובר ב"שנים האבודות".

9. מטעם התובעים העידו האלמנה וכן עו"ד ד"ר לינדה עפרוני, שנתנה חוות דעת לעניין שיעור שכרו הצפוי של המנוח לו היה נשאר בחיים ומוסיף לעבוד כנהג.

מטעם הנתבעות הוגשו חוות דעת של האקטואר שי ספיר הן לעניין קצבת התלויים והן לעניין חישוב הפסד ההכנסה לפי שיטת הידות. כן הוגשה חוות דעתו של מר משה קצין לעניין חישוב גובה ההפסד בגין "השנים האבודות".

שיעור ההשתכרות של המנוח שיש להביאו בחשבון

10. שכרו הממוצע של המנוח עובר לפטירתו מיולי 1997 ועד ינואר 1998 כולל עמד על - 2860 ₪ ברוטו בערכי קרן. שכר זה צמוד להיום עומד על - 3450 ₪.

11. על פי העדויות היה המנוח בראשית דרכו כנהג והספיק לעבוד בעבודה זו כ – 7 חודשים עד לפטירתו. לטענת התובעת החליף המנוח מקומות עבודה מאחר וביקש להשביח את שכרו.

מנגד טוענת ב"כ הנתבעות כי החלפת מקומות העבודה על ידי המנוח מלמדת על חוסר יציבות תעסוקתית.

לא ראיתי כי הוכח בפני שהחלפת מקומות העבודה מלמדת על חוסר יציבות שכזו. מדובר בבחור צעיר שביקש לנסות מזלו בענף הנהיגה של רכבים ציבוריים. גם אם החליף המנוח מקומות עבודה לא היה חודש אחד שבו לא עבד למחייתו. מכאן דווקא ניתן ללמוד על נחישות וחריצות.

12. על פי חוות דעתה של ד"ר עפרוני היה שכרו של המנוח עולה בהדרגה כל שנה והיה מגיע בשנת 2004 לשכר של – 8,222 ₪ כולל הטבות סוציאליות.

13. הנתבעות טוענות כי שכרו של המנוח היה מגיע לכל היותר לסך של – 3,940 ₪ וזאת לאחר תוספת של 50% משכרו עובר לתאונה מתוך הנחה שהיה מתקדם.

14. לאחר ששבתי ועברתי על חוות דעתה של ד"ר עפרוני ועל חקירתה הנגדית, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל אך את חלקה של חוות הדעת.

אני סבורה כי אכן יש להניח ששכרו של המנוח היה משביח עם השנים והוא אף היה זוכה להטבות סוציאליות כאלה או אחרות. אלא שאיני חושבת שהונחה תשתית ראייתית לסכומים אליהם הגיעה ד"ר עפרוני.

לא הובאו כל עדויות מצד מעסיקים על שיעור ההתקדמות בשכרם של נהגים ואף לא של נהגים עצמם. גם המעסיקים של המנוח לא זומנו לחקירה על מנת שניתן יהיה לשמוע מהם על סיכויי ההתקדמות של המנוח לו היה נותר לעבוד אצלם.

15. המנוח היה רק בן 23.5 שנים במותו והגם שכבר נמצא כ - שנתיים בשוק העבודה, לא ניתן להתעלם כליל מן ההנחה, המשמשת ביחס לקטינים וצעירים שטרם השתלבו במעגל העבודה, ולפיה יש להביא בחשבון את השכר הממוצע במשק. להלכה זו יש השפעה על המקרה שבפני בבואי להעריך את שיעור השתכרותו הצפוי לעתיד לבוא של המנוח.

16. בהביאי בחשבון כל אלה ראיתי לקבוע כבסיס שכר של המנוח, שכר של 6,000 ₪ ברוטו נכון להיום. שכר זה בניכוי מס הכנסה עומד על – 5,300 ₪. בקובעי שכר זה כשכר בסיס הבאתי בחשבון שהמנוח יכול היה להגיע אף לשכר הממוצע במשק בשלבים מתקדמים של עבודתו ומנגד היו עוד שנים מספר ששכרו לא היה מגיע אפילו לבסיס השכר. בכך יש כדי ליצור איזון.

שכרה של האלמנה

17. עובר לפטירת המנוח השתכרה התובעת שכר ממוצע של – 2,336 ₪ וכשהוא צמוד להיום סך של – 2,790 ₪.

לאחר התאונה הוסיפה התובעת לעבוד באותו מקום עבודה וזאת כאמור עד לידת בנה, התובע מס' 3. לאחר לידת שני ילדיה לא שבה התובעת לעבוד אלא ב – 14.12.03, היינו בהיות הילדים בני חמש ושנתיים. התובעת חזרה לעבודה חלקית בשעות אחה"צ וזאת בשל הקושי הכרוך במציאת פתרון בהשגחה על ילדיה.

18. ב"כ התובעים טוען כי לצורך חישוב הפסדי התלויים יש להביא בחשבון כי האלמנה לא הייתה מכניסה למשק הבית הכנסה גבוהה מזו שהיא מרוויחה היום וזאת בשל הצורך לטפל בילדיה גם אם המנוח היה בחיים.

ב"כ הנתבעות טוענת כי האלמנה הייתה מממשת את רצונה ללמוד ומשביחה את שכרה וזאת לאור עדותה. היא מציעה להעמיד את בסיס שכרה של האלמנה על – 4,000 ₪.

19. אין ספק בעיני כי אף אם לא היה המנוח נפטר הייתה התובעת מפסיקה עבודתה לתקופת מה כל עוד ילדיה היו קטנים. ברמות השכר שהרוויחה התובעת אין בדרך כלל הצדק כלכלי לצאת לעבוד מקום שהיציאה לעבודה כרוכה בתשלום עבור מעונות יום לילדים או מטפלת.

מנגד מיום שהילדים יתבגרו תוכל התובעת לצאת לעבודה במשרה מלאה ואז אף תוכל להשביח את שכרה. העובדה שהתובעת מבקשת ללמוד להיות מניקוריסטית אינו מלמד בהכרח כי שכרה יהיה גבוה יותר.

20. לאחר ששקלתי בדבר, אני סבורה כי נכון יהיה לקבוע את שכרה של האלמנה עובר לתאונה כשהוא מוצמד להיום כשכר הבסיס לצורך חישוב הפסדי התלויים. שכר זה הינו גבוה מהשכר שהתובעת מרוויחה היום ואף מהשכר שהתובעת הייתה מרוויחה לאחר לידת בנה אף אילולא התאונה מן הסיבות שפירטתי לעיל. השכר אף נמוך מהשכר המירבי שניתן לצפות שהתובעת עשויה להגיע אליו ברבות השנים. על כן ראיתי לקחת כנתון מאזן את השכר עובר לתאונה, דהיינו סך של – 2,800 ₪ במעוגל.

חישוב תביעת התלויים

21. הנתבעות המציאו חוות דעת של האקטואר שי ספיר אשר חישב את ההפסד של התלויים לכל שקל הכנסה של המנוח ולמולו את הסכום לכל שקל מהכנסת האלמנה שיש להפחית בשל פטירת המנוח.

על פי חוות דעתו יש להביא בחשבון 4 ידות כולל ידת המנוח. האלמנה זכאית לשתי ידות, שלה ושל משק הבית, והתובע 3 זכאי לידה מלאה עד הגיעו לגיל 18 ולאחר מכן לשליש ידה במהלך שירותו הצבאי.

מר ספיר חישב את הפסדי האלמנה עד הגיעו של המנוח לגיל 65 שנים.

22. ב"כ התובעים מבקש לחשב את הפסדי התלויים עד גיל 67 של המנוח. לא הובאה כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי המנוח בעיסוקו היה מתמיד בעבודתו רק עד גיל 65.

לעניין זה ראה פסק הדין בעניין בע"א 2942/99 אבני ציון ז"ל נ' ביטוח ישיר אי. די. אי. לביטוח בע"מ, פ"ד נה (2) 511 וכן פסק דינו החדש של כב' הש' ריבלין בע"א 1972/03 בוני השרון ואח' נ' נטליה רקובה ואח', (מיום 11.10.05).

"ניתן לקבל כ"הנחת עבודה" את החזקה הניתנת לסתירה כי שכיר המצוי אך בהתחלת דרכו בעבודה, או שטרם הגיע לגיל העבודה, עשוי להתמיד בעבודתו, עד הגיעו לגיל 67 שנים".

בענייננו יש לחשב את גיל הפרישה לפי גיל 67.

23. ב"כ התובעים אף מבקש להביא בחשבון את ילדה השני של התובעת כידה נוספת בחישוב הפסדי התלויים. חישוב זה יוצר אנומליה כאשר לא מובאים בחשבון הכספים שמקבלת האלמנה מהביטוח הלאומי כמזונות הילד השני בהעדר אב. למען ההגינות היה צריך באופן חישוב זה להכניס לקופה המשותפת גם את הכספים המשתלמים לאלמנה ע"י המל"ל ואף מהם לגרוע את חלקו של המנוח.

אלא שנראה לי כי כל דרך החישוב הזו אינה נכונה. יש להקפיא את המצב למועד הפטירה שבו עומד ההרכב המשפחתי על מנוח, אלמנה והעובר שברחמה, הוא התובע מס' 3. שני האחרונים הם התלויים במנוח והם בלבד. כשם שאיננו מביאים בחשבון את האפשרות המאוד סבירה כי לתובעת ולמנוח היו במרוצת השנים ילדים נוספים לבד מהתובע מס' 3, כך אין מקום לחישוב אשר מביא בחשבון כידה נוספת באותו תא משפחתי את הילד הנוסף לנולד לתובעת לאחר מות המנוח.

24. מאותה הנמקה לא ראיתי להפחית מידת משק הבית לה זכאית האלמנה הגם שכיום היא מתגוררת בבית הוריה. אילולא התאונה לא הייתה התובעת שבה לבית הוריה אלא מוסיפה להתגורר עם המנוח בדירה ששכרו בנפרד. אין גם כל בטחון שהתובעת תוסיף להתגורר עם הוריה מכאן ולהבא.

25. אשר על כן ראיתי לנכון להקפיא את ה"תמונה" למועד הפטירה ועל פיה לערוך את חישוב הפסדי התלויים במנוח.

26. על פי חוות דעתו של מר ספיר יש לכפול כל שקל בהכנסת המנוח ב – 247.67 ₪ ואילו בהכנסת האלמנה יש לכפול כל שקל ב – 101.78 ₪. זאת על פי חוות הדעת המעודכנת שצורפה לסיכומי הנתבעות.

מאחר וראיתי לקבוע כי החישוב צריך להיעשות עד גיל 67 (בהקשר זה לא ראיתי לקבוע קביעה שונה לגבי האלמנה) אזי יש להוסיף סכומים אלו כפי שיפורט להלן.

על פי אותו חישוב עומדים הפסדי התלויים על:

הפסדי האלמנה:

מכל שקל בהכנסת המנוח יש לכפול ב – 196.43 + 5.57 = 202

ומכל שקל בהכנסת האלמנה יש לכפול ב – 84.46 + 2.58 = 87.04

דהיינו: 1,079,600 ₪ = 202 X 5,300 ₪

ובניכוי 243,712 ₪ = 87.04 X 2,800 ₪

826,888 ₪ = 243,712 ₪ - 1,070,600 ₪

הפסדי הבן:

מכל שקל מהכנסת המנוח יש לכפול ב – 51.24 ₪

ומכל שקל בהכנסת האלמנה יש לכפול ב – 17.32 ₪

דהיינו: 271,572 ₪ = 51.24 X 5,300 ₪

ובניכוי 48,496 ₪ = 17.32 X 2,800 ₪

223,576 ₪ = 48,496 ₪ - 271,572 ₪

סה"כ הפיצוי לעיזבון עומד על - 1,049,964 ₪ = 223,076 ₪ + 826,888 ₪.

27. מסכום זה יש לנכות את קצבאות המל"ל שמקבלים ויקבלו התלויים. על פי חוות דעת האקטואר ספיר עומדות קצבאות המל"ל לעבר ולעתיד על סך – 593,408 ₪.

לא ראיתי לנכות את הסכומים שהוזכרו בחוות דעת מר ספיר בגין דמי מחיה בתקופת לימודי התובע מס' 3 בתיכון ולא את מענק הלימודים . ראה סעיפים 1 ו –2 לפרק ההערות בחוות דעתו. קבלתם של סכומים אלה לא הוכחה ואף לא סיכויי קבלתם ועל כן ראיתי שלא להביאם בחשבון.

28. סך הפיצוי בגין תביעת התלויים עומד לאחר ניכוי תגמולי המל"ל על – 456,556 ₪.

29. מסכום זה יש לנכות את התשלום התכוף ששולם לתובעים בסך 19,685 ₪ נכון ליום 3.3.99. ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית למועד מתן פסק הדין, סך של – 28,728 ₪.

סה"כ הפיצוי כתלויים לאחר כל הניכויים עומד על – 427,828 ₪.

תביעת העזבון

30. תביעתם החלופית של התובעים הינה תביעת העיזבון בהיותם היורשים של המנוח. התביעה כוללת הוצאות קבורה ומצבה וכן פיצוי בגין "השנים האבודות".

ראשית יש להבהיר כי התובעים אינם יכולים לזכות הן בפיצוי כתלויים במנוח והן כיורשי עזבונו ומכאן שאין לערוך חיבור דוגמת זה שעשה ב"כ התובעים בסעיף 16 לסיכומיו. התובעים זכאים לפיצוי הגבוה מבין השניים.

הוצאות קבורה ומצבה

31. התובעים הציגו קבלות על הוצאות אלו בסך נומינלי של 8,077 ₪. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית למועד פסק הדין עומד על – 13,214 ₪.

כאב וסבל

31. לעיזבון מגיע פיצוי בשיעור של – 49,344 ₪.

"השנים האבודות"

32. ב"כ הנתבעות טוענת להעדר תחולה של הלכת "השנים האבודות" על המקרה שבפני בהיותו תביעה על פי חוק הפלת"ד. לחילופין טוענת ב"כ הנתבעות כי הלכת אטינגר , ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ואח', תק-על (1) 2452, חלה רק על מקרים עתידיים ואין לה תחולה רטרואקטיבית.

גישה זו שמביעה ב"כ הנתבעות בסיכומיה נדחתה כבר על ידי בתי המשפט השונים אשר נדרשו לטענה זו. אציין רק בקצרה כי כפי שהמחוקק ראה לנכון להחיל סעיפים שונים מפקודת הנזיקין על תביעות המתנהלות על פי חוק הפלת"ד כך יש להחיל גם את הלכת אטינגר על אותם תובעים.

בשלב זה, בטרם אמר בית המשפט העליון דברו, ראיתי ללכת עם דעת הרוב בפסיקה ועל כן טענה זו של הנתבעות נדחית.

33. ב"כ התובעים טוען כי חישוב הפיצוי בגין "השנים האבודות" עומד במקרה שלפני על – 456,076 ₪. החישוב נעשה על פי שיטת הידות על דרך הוספת ידה נוספת לחסכון.

34. הנתבעות סומכות חישובן על חוות דעתו של מר משה קצין. בחוות דעתו המתוקנת שהגשה לבית המשפט, מציע מר קצין דרך לחישוב שיעור החסכון הצפוי מהכנסת המנוח. לשם כך הוא מתבסס על נתוני שכר ממוצעים בעיר מגורי המנוח והתובעת עובר לפטירה, ניכויים בגין תשלומי מיסים לרבות ביטוח לאומי, הנחה כי המשפחה הייתה גדלה עם השנים וכו'.

בסופו של החישוב לשיטתו עומד שיעור ההפסד של העזבון בגין ,השנים האבודות" על 189,971 ₪ או 129,162 ₪ תלוי בנתונים שנלקחו בחשבון.

35. לחילופין, מציעה ב"כ הנתבעות לחשב את שיעור החסכון כאחוז מתוך ההכנסה הכוללת שהיה המנוח משתכר במשך כל תקופת עבודתו. לשיטתה יש להעריך את שיעור החסכון ב – 15% מההכנסה הצפויה. מסכום זה יש לדעתה לנכות סכום כלשהו על בסיס ההנחה שהמנוח היה נזקק לחלק מחסכונותיו לאחר יציאתו לפנסיה.

36. חישוב על פי שיטת הידות באופן שמוסיפים ידה נוספת לחסכון על פני התקופות השונות מביאה אותנו לתוצאה הבאה ומחשבים את אותה ידה מהכנסת המנוח, מביאה אותנו לסך של – 410,815 ₪ כדלקמן:

א. ממועד הפטירה 3.2.98 ועד היום 10/05 – 6.66 שנים (81 חודשים) לפי 5 ידות

85,860 ₪ = 81 X 1,060 ₪ 1,060 ₪ = 5 : 5,300 ₪

ובצרוף ריבית מאמצע תקופה (6/01) – 103,440 ₪

ב. מהיום ועד הגיע התובע 2 לגיל 18 ב – 20.9.2016 לפי 5 ידות וסה"כ 11 שנים לפי 5 ידות וסה"כ – 11 שנים לפי 5 ידות בהיוון מתאים

119,050 ₪ = 112.3120 X 1,060 ₪

ג. מהגיע התובע לגיל 18 ו – 3 שנות שירות צבאי לפי 1/3 4 ידות

42,055 ₪ = 34.3864 X 1,223 ₪ 1,223 ₪ = 1/3 4 : 5,300 ₪

ובהיוון כפול לעוד 11 שנים – 30,380 ₪ = 0.7224 X 42,055 ₪

ד. מהגיע התובע 2 לגיל 21 בספטמבר 2019 ועד הגיע המנוח לגיל 67 בשנת 2041

(22 שנים) לפי 4 ידות ובהיוון מתאים 1,325 ₪ = 4 : 5,300 ₪

255,843 ₪ = 193.0891 X 1,325 ₪

ובהיוון כפול לעוד 14 שנים - 169,138 ₪ = 0.6611 X 255,843 ₪

סה"כ החיסכון לאורך כל התקופות

422,008 ₪ = 169,138 ₪ + 30,380 ₪ + 119,050 ₪ + 103,440 ₪

37. לא ראיתי לקבל את חוות דעתו של מר קצין שכן היא סומכת על נתונים שגויים לדעתי בכל הנוגע לבסיס השכר. כך גם יש מקום לדיון מעמיק אם ראוי, ועד כמה, לנסות ולהעריך את הקורות הצפויות למשפחת המנוח אילולא התאונה. יש לשקול אילו נתונים סטטיסטיים יש להביא בחשבון. האם יש להקפיא את המצב בכל הנוגע למקום מגורי המנוח ומשפחתו למועד פטירתו אך מנגד להביא בחשבון שמשפחתו תגדל? נראה לי שמקום שאין לנו נתונים של ממש ראוי לשוב לשיטת הידות בבחינת "הרע במיעוטו".

38. סוף דבר, עומד הפיצוי לעיזבון בגין כאב וסבל, הוצאות קבורה ומצבה "והשנים האבודות" על סך – 484,566 ₪. סכום זה הינו לפני ניכוי המל"ל שכאמור עומד על 593,408 ₪.

שקילת התביעות זו מול זו

39. לאור חישוב הסכומים נראה כי במקרה שבפני גדולה תביעת התובעים כתלויים מתביעתם כיורשים. מכאן שראיתי לקבל את תביעת התובעים כתלויים במנוח.

סוף דבר

40. התובעים 2 ו –3 זכאים לפיצוי כתלויים במנוח.

הנתבעות ישלמו לתובעים סך של – 427,828 ש"ח ₪ אשר מהווה את סכום הפיצוי בגין תביעתם כתלויים במנוח לאחר ניכוי גמלאות המל"ל והתשלום התכוף וכן הוצאות קבורה ומצבה סך של 13,214 ₪ וסה"כ - 441,042 ₪.

41. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

פסקי דין נוספים:

האם מקרה בו נהגת ירדה מהרכב על מנת לתדלק אותו והחליקה על רצפת תחנת הדלק נחשב לתאונת דרכים?

האם מקרה בו נהג שנפצע מפיצוץ ברכבו נחשב תאונת דרכים?

תאונת דרכים בה נפגעה הולכת רגל על ידי רכב

האם נפילה ממזלג של טרקטור נחשבת תאונת דרכים?

האם אירוע ובו בקבוק הושלך לעבר אוטובוס תלמידים בראשון לציון ופגע בעין אחת התלמידות נחשב לתאונת דרכים?

תגיות: השנים האבודות,הלכת אטינגר,תאונת דרכים,דריסת הולך רגל,תאונת אוטובוס ,פגיעת רכב בהולכת רגל,נהג מיניבוס,אלמנה,עולה חדש, נהרג, מת, נפטר, ראשי נזק, נהג, חישוב הלכת השנים האבודות