תאונת פגע וברח הולך רגל נפגע על ידי אופנוע

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ' מספק שירותי עורך דין בתביעות נזיקין בדגש על תביעות פיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונות דרכים.

תאונת פגע וברח בה הולך רגל נפגע על ידי אופנוע (דריסת הולך רגל) הינה סוגיה אשר נדונה בבית משפט השלום בתל אביב להלן פסק הדין שניתן ע"י השופט אברהם קסירר

פסק דין

התובעת, ילידת 1980, עותרת לפצותה בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בתאונת דרכים ביום 14.3.96 עת נפגעה ע"י אופנוע בתאונת פגע וברח.

התביעה היא בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975.

תחילתה בבית משפט השלום בבאר שבע, המשכה בבית המשפט השלום בתל אביב (כב' השופט גורפינקל, כב' השופט אל-יגון, כב' השופטת אגי וכב' השופטת דודקביץ) וסופה בפני.

בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת הארוע, הנזק והקשר הסיבתי ביניהם, וכפרה בחבותה לפיצוי התובעת בגין האמור.

להוכחת מצבה הרפואי של התובעת בעקבות התאונות מונה מומחה בתחום הנוירולוגי ולאחר מכן בתחום הפסיכיאטרי. בתחום הנוירולוגי העריך מומחה בית המשפט פרופ' שטיינברג בחוות דעתו מיום 27.7.00 כי התובעת סובלת מנכות בשיעור 50% בגין פרכוסים חוזרים לפי סעיף 30 (5) (II) (ג-ד) וכן 20% בגין הפרעות רגשיות לפי סעיף 34 ג לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה) התשט"ו-1967 (להלן: "התקנות"). כן ציין פרופ' שטיינברג שהנכות בגין האפילפסיה הינה זמנית ל-3 שנים ואילו הנכות בתחום הנפשי צמיתה. ביום 28.11.02 העריך פרופ' שטיינברג בחוות דעת שנייה כי נכותה הצמיתה בתחום האפילפטי הינה בשעור 50% לפי ס' 30 (5)

(II) (ג-ד) בגין הפרכוסים החוזרים (מציין העדר תיעוד אובייקטיבי). בתשובות הבהרה מיום 20.4.03 המליץ פרופ' שטיינברג על בדיקת E.E.G. משך יממה. זו בוצעה בביה"ח תל השומר ולא נצפה בה מקור אפילפטי לתופעות. בחוות הדעת השלישית מיום 11.8.04 העריך פרופ' שטיינברג שהתובעת אינה סובלת כיום מאפילפסיה וקבע כי לא נותרה לה נכות בגין האמור.

פרופ' שטיינברג העיד בקשר עם חוות הדעת מטעמו.

בתחום הפסיכיאטרי מונה ד"ר בן-דור כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו העריך נכותה בשעור 20% בהתאם לסעיף 34 ג לתקנות בגין הפרעה בתר-חבלתית (PTSD) שפגע בכושרה ההתפתחותי, היצירתי והחברתי. ללא שינוי בתשובות הבהרה מיום 10.4.08.

ד"ר בן-דור העיד בקשר עם חוות דעתו.

מטעם התובעת העידו התובעת עצמה, אימה הגב' לסרי איווט, אביה מר לסרי חנן אחיה מר לסרי אבי, כן הוגשו מסמכים.

מטעם הנתבעת העידו לימור בן מויאל (חוקרת), סאנאנס אבישי (חוקר) ודורית שווצברג מורתה של התובעת, כן הוגשו מסמכים, קלטות וידאו ואודיו ותמלול (נערך ע"י מומחה מטעם בית המשפט ("סימקול") גב' סימה שגב-גלעד).

עיקרי העובדות הצריכות לענייננו שהוכחו כדבעי:

1. ביום 14.3.96, לעת שהיתה התובעת תלמידה בכיתה י', נפגעה בתאונת דרכים מסוג פגע וברח, כאשר אופנוע פגע בה ונמלט מהמקום (ס' 3 לתצהיר התובעת וס' 2 לתצהיר חנניה לסרי שהיה עימה בהתרחשות הארוע וכן אישור משטרה ודו"ח מד"א).

2. התובעת נחבלה, פונתה ל"אסף הרופא" שם אובחנו חבלות והמטומה בעפעף ימין והיא שוחררה לביתה (נספח ב 1) לתצהיר התובעת). כעבור 3 ימים, ב 17.3.96, מתקבלת למיון סורוקה בהכרה מעורפלת, ב-C.T. מוח מאובחנת המטומה גדולה אפידורלית באונה מצחית מימין עם לחץ ניכר על רקמת המוח, מבוצע ניתוח לניקוז ההמטומה וביום 21.3.95 היא משתחררת מאשפוז לאחר שחל שיפור ניכר במצבה (סיכום אשפוז נספח ב2 לתצהירי התביעה).

3. לאחר כחודש חוזרת התובעת לספסל הלימודים (עדות התובעת בעמ' 20 לפרוטוקול), אך היא מרבה להעדר ולהשתחרר מוקדם בגלל כאבי ראש עליהם היא מתלוננת (עדות מורתה גב' שוורצברג בעמ' 52 לפרוטוקול).

4. התובעת מסיימת לימודיה התיכוניים במסלול אותו החלה עובר לתאונה (מסלול ללא בגרות עם תעודת גמר), ממשיכה לשירות לאומי מטעמי דת (עדות התובעת בעמ' 20 לפרוטוקול), לאחריו עובדת זמנית כפקידה, בניקיון בתים וכמאפרת.

5. התובעת נישאה ביום 10.8.04, והיא כיום אם, אינה עובדת, עיקר עיסוקה בטיפול בתינוק (עדות התובעת בעמ' 22 לפרוטוקול).

עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם ובתמצית:

התובעת בסיכומיה טוענת שנפגעה בתאונת דרכים מסוג פגע וברח כהולכת רגל, וכי חבותה של

קרנית לפצותה קמה מכח ס' 12 (א) (2) לחוק. לטענתה נגרמה לה פגיעת ראש חמורה, אשר בגינה

יש לקבוע את שיעור נכותה הנוירולוגית על 10% לפחות, שכן פרופ' שטיינברג בעדותו לא יכול

היה לשלול לחלוטין קיומה של אפילפסיה.

בתחום הפסיכיאטרי עותרת התובעת לקבוע נכותה בשיעור 20%, כהערכת ד"ר בן דור בחוות

דעתו. התובעת מפנה לעדות ד"ר בן דור לפיה אין בעובדה שנישאה כשלעצמה לשנות את הנכות,

וכי תפקוד לקוי בעבודה נלמד גם מפירוט דיווחי המל"ל לגבי עבודתה (נ/8) וקשייה למצוא עבודה

חרף מאמציה. נטען שהתובעת תלותית מאוד בבעלה ובאימה, השוהים במחיצתה בתדירות גבוהה

ומסייעים לה.

ממשיכה התובעת וטוענת שעדותה היתה מהימנה, שהמומחים התרשמו ממהימנותה ועפ"י עדות

פרופ' שטיינברג ההתקפים האפילפטיים אופיינים לחבלת ראש מהסוג שנגרם לה. עוד נטען

שעבדה בסוכנות ביטוח מס' חודשים מועט ובאופן זמני, ואף הודתה בכך בעדותה, והעובדה

ששכחה שני מקומות עבודה אחרים בהם עבדה ימים ספורים נובעת משיכחה טבעית ומאופי

מגבלותיה. עוד נטען, שעדויות החוקרים מטעם הנתבעת היו מגמתיות ומטעות; שהתובעת לא

זיהתה קולה בהקלטת החוקר ולפיכך אין הקלטת קבילה כראיה; שמהקלטת עולה שעבדה

בסוכנות ביטוח ובנקיון בתים, חיפשה עבודה ולא מצאה; שאין זכר בתמליל לטענת הנתבעת

שהתובעת עבדה כספרית וקוסמטיקאית בביתה; שהתובעת אינה נוהגת לשחות בבריכה ולהתעמל

בקאנטרי-קלאב אלא בקלטת דובר באחיה של התובעת; הקלטת תומכת בעדות התובעת לפיה

בעלה מסייע לה בעבודות משק הבית וכי אין בקלטות הוידאו סתירה למגבלות להן טוענת

התובעת וכי אופי הנכות אינו מונע ממנה מלהסתובב מחוץ לביתה.

התובעת טוענת כי כתוצאה מהאירוע היא סובלת בין היתר מהתקפים אפילפטיים, כאבי ראש,

קשיי ריכוז וזיכרון וכי בגין מגבלותיה לא הצליחה להשתלב במעגל העבודה: מציינת שהנכות

שנקבעה ע"י המומחים הינה תיפקודית לכל דבר ועניין, וכי לא חזרה למסגרת לימודית כלשהי

(למעט קורס איפור); כי העבודה היחידה בה החזיקה משך מס' חודשים סודרה לה ע"י דודתה

לתקופת החופש הגדול; כי התלוותה אל אימה בעבודות נקיון עד שגרמה לנזק באחד הבתים וכי

בשוק תחרותי מונעות ממנה מגבלותיה השתלבות בעבודה כלשהיא. התובעת עותרת להעריך

הפגיעה בכושר השתכרותה בשיעור 50% ואת נכותה התפקודית בגובה נכותה הרפואית הנטענת,

בשיעור 30%. עוד עותרת התובעת להעמיד בסיס שכרה על השכר הממוצע במשק, בהיות

תיפקודה עובר לתאונה בגבול הממוצע (מפנה לתעודות בית הספר ולעדות מורתה גב'

שוורצבורג), וטוענת שלא הובאו ראיות של ממש לסטייה מהאמור.

טיעוני התובעת באשר לשיעור נזקיה יפורטו בשלב הדיון בראשי הנזק.

הנתבעת בסיכומיה עותרת לקבוע כי בהתאם לחוות הדעת השלישית והעדכנית של פרופ'

שטיינברג, התובעת אינה סובלת מאפילפסיה. נטען, שחוות הדעת הראשונה והשנייה ניתנו ללא

שעמדו בבסיסן נתונים ו/או תוצאות בדיקות אובייקטיביות, כי בעקבות שאלות הבהרה המליץ

פרופ' שטיינברג על בדיקת E.E.G., שתוצאותיה לא הראו שינויים ו/או פעילות אפילפטית משך

24 שעות, הגם שהתובעת דיווחה על 3 אירועים – אפילפטיים לטענתה – באותו יום. הנתבעת

טוענת כי ככל שהתובעת סובלת מהתקפים הרי שהם אינם אפילפטיים, כי בהתאם לעדות פרופ'

שטיינברג ישנה וודאות של 95% בתוצאות הבדיקה, מציינת שהתובעת לא פנתה לטיפול לאחר

ההתקפים ואלו לא תועדו מעולם ע"י רופא וזאת למרות תדירותם הנטענת (פעמיים ביום).

בתחום הפסיכיאטרי טוענת הנתבעת שבחוות הדעת הראשונה הסתמך פרופ' שטיינברג על

תלונותיה הסובייקטיביות של התובעת ובעדותו הסכים שלמהלך חייה של התובעת לאחר הבדיקה

ישנה השפעה חיובית על הנכות הפסיכיאטרית. באשר לחוות הדעת של ד"ר בן דור נטען, כי היא

מסתמכת על תלונות סובייקטיביות בלבד ועל עובדות שאינן נכונות (בהתייחס לציוניה עובר

לתאונה ולאחריה, חזרתה ללימודים כחודש לאחר התאונה במסלול שבר החלה עובר לתאונה,

גיוסה לשירות לאומי מטעמי דת, וחייה החברתיים של התובעת). הנתבעת עותרת להעמיד את

הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטרי בשיעור 10% -5%, בהיותה מזערית. עוד נטען שאין שינוי

בין תפקוד התובעת עובר לתאונה ולאחריה: ציוניה נשארו באותה רמה, שירתה בשירות הלאומי

מטעמי דעת ותיפקדה בהצלחה, עבדה כפקידה בסוכנות ביטוח ובשני מקומות נוספים, בניקיון

בתים ועובדת כיום בביתה בתחום הקוסמטיקה לאחר קורס שעברה בנושא.

נטען כי מדובר באורח חיים שגרתי ותקין (מפנה לקלטת החתונה וקלטות מעקב), ללא הגבלה

בתיפקוד.

לעניין בסיס השכר נטען שרמתה בלימודיה היתה בינונית, למדה במסלול ללא בגרות מלאה אלא

בעיצוב גרפי בלבד, דבר שהקטין סיכוייה להגיע לשכר הממוצע במשק. עוד נטען שהתובעת אינה

מדווחת על גובה שכרה היום, ובנסיבות אלו נכון יהיה לחשב הפגיעה בכושר ההשתכרות על בסיס

גלובאלי.

טיעוני הנתבעת באשר לשיעורי הנזק יפורטו בשלב הדיון בראשי הנזק.

דיון, הכרעה ועיקרי נימוקים:

שאלת החבות והאירוע:

בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת חבותה, ובין היתר הכחישה את התרחשות האירוע הנטען. יצויין,

כי מדובר בהכחשה כללית, ללא ציון עובדות חלופיות או גרסה אחרת לנטען.

התובעת העידה (ס' 3 לתצהירה) כי נפגעה בתאונת פגע וברח. לעת התרחשות האירוע מצויה

היתה עם אביה אשר פירט בתצהירו את הנסיבות (ס' 2 לתצהיר האב). האב – וכך גם יתר עדי

התביעה – לא נחקרו באשר לנסיבות וגרסתם לא נסתרה. גרסה זו נתמכה בתעודת חדר המיון

מיום האירוע (14.3.96) ומזו שלאחריה (מיום 17.3.96) וכן מרישום המשטרה לענין זה (נספח א'

לתצהירי התביעה).

הנתבעת בסיכומיה זנחה טענתה בדבר העדר חבות ו/או לעצם התרחשות האירוע ונסיבותיו.

לאור האמור לעיל שוכנעתי לקבוע חבותה של הנתבעת לפיצוי התובעת בגין נזקיה תוצאת

האירוע מיום 14.3.96 ובהתאם לחבותה עפ"י חוק הפיצויים, בהיות קרנית הגוף הסטטוטורי

המפצה במקרים כגון דא.

ההיבט הרפואי:

להוכחת מצבה הרפואי ופגיעותיה תוצאת התאונה מונה תחילה מומחה בית המשפט בתחום הנוירולוגי – פרופ' שטיינברג - אשר העריך בחוות דעתו מיום 27.7.00 כי התובעת סובלת מנכות בשיעור 50% בגין פרכוסים חוזרים לפי סעיף 30 (5) (II) (ג-ד) וכן 20% בגין הפרעות רגשיות לפי סעיף 34 ג לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה) התשט"ו-1967 (להלן: "התקנות"). כן ציין פרופ' שטיינברג שהנכות בגין האפילפסיה הינה זמנית ל-3 שנים ואילו הנכות בתחום הנפשי צמיתה. ביום 28.11.02 העריך פרופ' שטיינברג בחוות דעת שנייה שנכותה הצמיתה בתחום האפילפטי הינה בשעור 50% לפי ס' 30 (5) (II) (ג-ד) בגין הפרכוסים החוזרים (מציין העדר תיעוד אובייקטיבי). בתשובות הבהרה מיום 20.4.03 המליץ פרופ' שטיינברג על בדיקת E.E.G. משך יממה. זו בוצעה בביה"ח תל השומר ולא נצפה בה מקור אפילפטי לתופעות. בחוות הדעת השלישית מיום 11.8.04 העריך פרופ' שטיינברג שהתובעת אינה סובלת כיום מאפילפסיה וקבע כי לא נותרה לה נכות בגין האמור.

טוענת התובעת כי יש לקבוע לה נכות בשיעור של 10% בתחום הנוירולוגי – חרף האמור בחוות

דעת המומחה. טוענת הנתבעת כי יש לקבוע שהתובעת אינה סובלת מנכות צמיתה בתחום זה.

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, חוות הדעת ותשובות ההבהרה ועדות פרופ' שטיינברג, שוכנעתי

להעדיף טענות הנתבעת ולקבוע – בהתאם לחוות הדעת מיום 11.8.04 ועדות המומחה – כי

התובעת אינה סובלת ממחלת אפילפסיה כיום וכי אין לקבוע לה נכות בגין האמור.

חוות הדעת הראשונות – הקובעות את הנכות בגין פרכוסים חוזרים ע"ב סעיף 30 (5) (IIׂג-ד

מבוססות על דיווחי התובעת ואימה בדבר קיומם של התקפי ניתוק יום-יומיים. כך בחוות הדעת

מיום 28.11.02 מציין פרופ' שטיינברג "עלי לציין כי לא קיבלתי תיעוד רפואי כלשהו התומך

בתיאור של התובעת" (עמ' 2 לחוות הדעת) ובתשובות הבהרה מיום 20.4.03 מסכים כי יש צורך

ב"איבחון מעמיק יותר של האירועים המתוארים ע"י התובעת ואימה. זאת בגלל שלא קיבלתי

תיעוד רפואי אובייקטיבי כלשהו התומך בתיאור של התובעת, ובגלל העובדה שאין שינוי בתדירות

ההתקפים לאורך תקופה ארוכה, למרות טיפול תרופתי מתאים, ובגלל העובדה שאין תמיכה

בממצאי E.E.G. לטיעונה של התובעת". (ר' גם עדותו בעמ' 7 לפרוטוקול).

נוכח האמור המליץ פרופ' שטיינברג על בדיקת E.E.G. משך יממה. הבדיקה נערכה בבית החולים

תל השומר, במהלכה סימנה התובעת 3 אירועים קליניים הדומים לדבריה לאירועים הרגילים

שלה, אלא שמתוצאות הבדיקה "לא נצפה שינוי קליני נראה לעין באף אחד מהאירועים האלה"

(סיכום בדיקה מאת ד"ר אילן בלט וד"ר מרגולין). לסיכום נמצא שהבדיקה אינה תומכת במקור

אפילפטי לתופעות עליהן מדווחת התובעת, ובהתאם העריך פרופ' שטיינברג כי התובעת אינה

סובלת עוד מאפילפסיה ואין לקבוע לה נכות צמיתה בגין האמור. (חוות הדעת מיום 11.8.04).

בעדותו, אישר פרופ' שטיינברג כי הפגיעה ממנה סבלה התובעת גרמה ל"חבלה קשה – שגרמה

לדימום מוחי ללא פגיעה במוח עצמו: (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 4.4.06).

"סוג הדימום שהיה לה נקרא אפידורה שהוא מעבר לקרומי החוץ בין העצם ובין קרום המוח

הקשה שהוא הקרום השלישי המרוחק מהמוח.

... ברוב המקרים של פגיעה אפידורלית אין פגיעה במוח עצמו..."

עוד הסביר המומחה שלאחר פגיעה מסוג זה אפשר שתגרם אפילפסיה מסוג של ניתוק לא-

טיפוסי: "זה מתבטא בשינוי במצב ההכרה לפעמים גם אובדן (אך) לא בהכרח, מצב בלבולי..." (עמ'

6 לפרוטוקול).

בהתייחס לבדיקת ה-E.E.G. העד המומחה שבהתרחשות אירוע אפילפטי תוך כדי הבדיקה,

האירוע ירשם באחוזים גבוהים, הגם שיש אפשרות לפספוס:

"כאשר מתרחש אירוע תוך כדי הרישום באחוזים מאוד גבוהים אנו צריכים לראות ממצא בסדר

גודל של 90 או 95%"... (עמ' 7 לפרוטוקול).

ובהמשך (עמ' 8 לפרוטוקול):

"מהבדיקות שאנו יכולים לבצע אנו לא יכולים להגיע ל-100% וודאות אלא לסבירות מאוד גבוהה

של 90-95% סבירות שכאשר 3 אירועים שתוארו ע"י הנבדקת כאירועים טיפוסיים שעליהם

מדווח, ב-3 האירועים האלו לא היו שינויים בזמן אמת ב-E.E.G. . זה נותן כלי וודאות גבוה לא

של 100% של 3 האירועים הללו לא היו אירועים אפילפטיים".

נוכח עדות המומחה, סבירות ומידת הוודאות בבדיקת ה-E.E.G. שבוצעה לתובעת, העדר תיעוד

רפואי בדבר קיומם של אירועים אפילפטיים ועדות אמה של התובעת ואביה לפיה לא פנו לגורם

רפואי לעת התרחשות האירועים ואלו לא נצפו למעשה על גורם רפואי, וכעדות פרופ' שטיינברג

לפיה "אין שום נתון שמבסס שלתובעת יש אפילפסיה בשלב זה" (עמ' 8 לפרוטוקול) ומידת

ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי, שוכנעתי להעדיף האמור בחוות דעת המומחה מיום

11.8.04 ועדותו בפני ולקבוע כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בתחום האפילפסיה /

הנוירולוגיה. יחד עם זאת, ונוכח חוות הדעת הראשונה והשנייה, לפיהן התובעת סבלה

מפירכוסים חוזרים בעבר ובגינם נקבעה לה נכות זמנית בשיעור 50%, שוכנעתי לקבוע נכותה זו

כנכות זמנית עד למועד עריכת חוות הדעת השלישית, היינו מיום התאונה (14.3.96) ועד 11.8.04,

משך שבע שנים ומחצה.

בתחום הפסיכיאטרי:

בחוות הדעת הראשונה מיום 27.7.00 העריך פרופ' שטיינברג, אשר מונה בתחום הנוירולוגי כאמור,

את נכותה של התובעת בגין הפרעות רגשיות בשיעור 20% לפי סעיף 34 ג לתקנות. לאחר מכן

מונה ד"ר בן דור כמומחה בתחום הפסיכיאטריה, ובהתאם לעדות פרופ' שטיינברג "משעה שמונה

לאחר מכן מומחה פסיכיאטרי, נראה לי שעדיף להפריד בתחומים ולשאול אותו בתחום הנפש"

(עמ' 9 לפרוטוקול).

בחוות דעתו מיום 19.3.00 העריך ד"ר בן דור כי התובעת סובלת מ PTSD וכי מצבה הולם לסעיף

34 ג לתקנות ובשיעור 20% נכות. ללא שינוי בתשובות הבהרה מיום 8.3.01.

בתשובות הבהרה מיום 28.1.03 המליץ על טיפול פסיכוטרפי בתדירות של לפחות פעם אחת

בשבוע, משך כשנה, והעריך שסיכוייה של התובעת להשתכר למחייתה קלושים.

בעדותו, העריך ד"ר בן דור כי שיעור הנכות הצמיתה לא השתנה, וזאת ללא קשר לעיסוקיה כיום,

לנישואיה וקשריה החברתיים ולסיום לימודיה התיכוניים. ד"ר בן דור מצא כי "מבחינת המגבלות

שמצאתי זה לא אומר דבר" (עמ' 36 לפרוטוקול), וגם אם שיפרה ציוניה לאחר התאונה הרי ש"זה

לא משפיע על המסקנות בחוות הדעת שלי. כיוון שאנשים פגועים יכולים בכ"ז להשיג הישגים וזה

דבר ידוע". (עמ' 37 לפרוטוקול). כך גם לגבי העובדה ששרתה בשירות לאומי (עמ' 39 לפרוטוקול)

או עבודתה כפקידה ולימודיה בקורס לאיפור (עמ' 41-42 לפרוטוקול).

לאחר שבחנתי את חוות הדעת, תשובות ההבהרה (8.3.01 ו- 28.1.03) עדות ד"ר בן דור ומבלי

שהתעלמתי מהאמור בחוות הדעת הראשונה של פרופ' שטיינברג, שוכנעתי לקבוע נכותה

הצמיתה של התובעת בתחום הפסיכיאטרי בשיעור 20% בהתאם לסעיף 34 ג לתקנות שענינו

"ישנם סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית

וכושר העבודה".

סך שיעור הנכות הרפואית הינה 50% זמנית לתקופה של שבע שנים ומחצה בתחום הנוירולוגי,

ללא נכות צמיתה, ו-20% בתחום הפסיכיאטרי.

השפעת הנכות על כושרה הכללי והתעסוקתי של התובעת:

התובעת, ילידת 1980, תלמידת כיתה י' לעת האירוע. עובר לאירוע למדה התובעת בבית ספר

תיכון במסלול ללא בגרות עם תעודת גמר בתחום הגרפיקה, מסלול אותו סיימה (עדות התובעת

בעמ' 18 לפרוטוקול ועדות מורתה הגב' שוורצברג בעמ' 52 לפרוטוקול). המדובר במסלול המיועד

ליכולות נמוכות יותר מביחס למסלול לבגרות (עמ' 52 לפרוטוקול).

לאחר תום לימודיה התגייסה התובעת לשירות לאומי וזאת מטעמי דת (עדות התובעת בעמ' 20

לפרוטוקול), כמו גם שתי אחיותיה הבוגרות (עדות אימה בעמ' 26 לפרוטוקול). במסגרת השירות

הלאומי הועסקה במל"ל בבאר שבע ("הפסקתי את העבודה כי זה היה קשה לתייק כל הזמן" עדות

התובעת בעמ' 16 לפרוטוקול), לאחר מכן במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע ("שם הייתי מגישה

אוכל לזקנים ועוזרת להם לצייר ולהעסיק אותם" עמ' 16 לפרוטוקול ולאחר מכן במשטרה, גם

הוא בקרבה לביתה (עדות התובעת בעמ' 18 לפרוטוקול), ובעיקר בעבודות תיוק (עמ' 21

לפרוטוקול).

בתום השירות הלאומי עבדה מס' חודשים בסוכנות הביטוח אלקרנאווי (עדות התובעת בעמ' 12

לפרוטוקול) וכן דו"ח רציפות מל"ל), שם עבדה לבקשת דודתה "דודה שלי פשוט היתה צריכה

להוציא את הילדים מבית הספר וזה לא הסתדר לה... היא רצתה אותי רק לחופש" (עמ' 12

לפרוטוקול).

לאחר מכן עבדה יחד עם אמה בניקיון בתים, אך הפסיקה עקב נזק שגרמה באחד הבתים ("ניקיתי

שם ושרפתי להם את המחשב בלי כוונה" עמ' 13 לפרוטוקול). למדה קורס איפור וקוסמטיקה

("קיבלתי תעודה שלמדתי... זו תעודה שסיימתי קורס זו לא תעודה שאני יכולה לאפר או לעבוד

בזה" (עמ' 13 לפרוטוקול).

התובעת התחתנה ביום 10.8.04 , נכון למועד מתן עדותה (4.4.06) היתה אם לילד בן 7 חודשים, בו

היא מטפלת ("אני מטפלת בילד בעיקר" עדות התובעת בעמ' 22 לפרוטוקול), שוללת עבודה

בתחום הקוסמטיקה והאיפור.

לאור האמור שוכנעתי כי הנכות הרפואית משפיעה במידת מה על כושרה הכללי והתעסוקתי של

התובעת, זאת נוכח מהות הנכות, עיסוקיה של התובעת מאז התאונה ועד היום וכלל העדויות

בדבר תיפקודה.

שיעור השפעת הנכות יקבע בראשי הנזק.

ולדיון בראשי הנזק:

נתונים כלליים: ילידת 1980, כבת 16 באירוע וכבת 29 כיום. 20% פסיכיאטרית, ו-50% נוירולוגית

זמנית.

הדיון בראשי הנזק הינו כסדרם בסיכומי התובעת.

הפסדי שכר לעבר, לעתיד והפסדי פנסיה:

התובעת בסיכומיה עותרת לפצותה לתקופה שמתום השירות הלאומי שביצעה (8/00) ועד ליום

הנכות הזמנית הנוירולוגית (8/04) על בסיס 50% נכות נוירולוגית ו-20% נכות פסיכיאטרית והשכר

הממוצע במשק נטו (7,649 ₪) למשך 48 חודשים סך של 257,006 ₪, בצירוף ריבית מאמצע

תקופה.

ליתרת תקופת העבר ועד היום ע"ב 30% נכות, שכר ממוצע במשק נטו ו-51 חודשים, סך של

117,030 ₪ בצירוף ריבית מאמצע תקופה.

לעתיד עותרת התובעת לפיצוי ע"ב 30% נכות תיפקודית, השכר הממוצע במשק נטו ובהיוון, סך

של 632,584 ₪. עוד נטען להפסדי פנסיה ע"ב 70% מההפסד לעתיד (בהיוון ובהיוון כפול) סך של

73,555 ₪.

הנתבעת בסיכומיה טוענת שיש להתחשב ברמתה הבינונית של התובעת עובר לתאונה ובהיותה

במסלול תיכוני ללא בגרות, מה שהקטין סיכוייה להשתלב במעגל העבודה במשרה שתבטיח לה

את השכר הממוצע במשק. עוד נטען שיש קושי לקבוע השפעת הנכות הנפשית על כושר

השתכרותה, כי השתכרותה כיום אינה מדווחת ולכן יש מקום לפסוק לה פיצוי גלובלי – לעבר

ולעתיד והכולל הפסדי פנסיה, בסך של 50,000 ₪.

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, חוות הדעת הרפואיות, נוכח קיומה של נכות בתחום הנפשי

שמהותה פגיעה בהתאמה הסוציאלית וכושר העבודה, כלל העדויות לרבות קלטות הוידאו ותמלול

האודיו ובפרט עיסוקיה של התובעת מהתאונה ועד היום, שוכנעתי לקבוע את בסיס שכרה של

התובעת כבסיס השכר הממוצע במשק בערכי נטו. זאת בין היתר בהיות התובעת בעלת יכולות

מסויימות עובר לתאונה, אשר נפגעו בעקבות התאונה. לא הוכח שהיכולות שהיו

באמתחתה עובר לתאונה נמוכות באופן חריג אשר יאפשר לסתור את ההנחה שקטין יגיע לממוצע

ההשתכרות במשק. (ר' והשווה ע"א 9873/06 ו- ע"א 5148/05).

עוד שוכנעתי שהנכות גרעה מכושרה של התובעת בתקופה הסמוכה לתאונה יותר מאשר כיום,

וזאת נוכח התקפי אפילפסיה בגינם נקבעה לה נכות נוירולוגית זמנית בשיעור 50%. לא התעלמתי

שבמועד התאונה היתה התובעת תלמידת כיתה יא' וכי התאונה לא שינתה מתוכניותיה להתגייס

לשירות לאומי, כאחיותיה לפניה. ברם, שוכנעתי כי לתאונה ולהשפעותיה היתה השלכה על

תיפקודה במסגרת השירות הלאומי, שם החליפה 3 מקומות שירות (ביטוח לאומי, בריאות הנפש

והמשטרה). ויוער: השלכות הנכות לא גרמו לסיום השירות או לכך שהממונים עליה יבקשו

העברתה, אלא ההשלכות ניכרות דווקא מצידה של התובעת – ולא מצד הסביבה המעסיקה –

שהתקשתה סובייקטיבית בביצוע העבודות להן נדרשה באותן מסגרות. לכך היו גם השלכות

מסויימות לאחר תום השירות ובחירת עיסוקיה (נקיון בתים, פקידות), והזמניות שבה עסקה

באותן עבודות.

נוכח האמור, שוכנעתי לפצותה בתקופת הנכות הפסיכיאטרית והנוירולוגית הזמנית מתום תקופת

השירות הלאומי ועד לתום תקופת הנכות הזמנית (משך 4 שנים) ובשים לב כי התובעת עבדה

חודשים מסויימים מתוך התקופה כפקידה בסוכנות לביטוח, בקונדיטוריה ובחב' כ"א (ר' דו"ח

רציפות נ/8), בסך של 150,000 ₪. לסכום יש להוסיף ריבית מאמצע תקופה. הסכום כולל שיקלול

טענותיה לענין הפסדי פנסיה, בשים לב שהפרשות פנסיוניות לא הוכחו. מתום תקופת הנכות

הזמנית ועד היום (56 חודשים) יחושב הפיצוי לפי השכר הממוצע במשק נטו, נכות רפואית

פסיכיאטרית וללא התעלמות מהאפשרות שהתובעת עבדה במהלך התקופה בניקיון בתים, איפור

או קוסמטיקה בביתה, ללא שההכנסה דווחה שכן אין ראיה לכך ובהתחשב בכך שנישאה בשלהי

2005, ילדה ילד ראשון ומטפלת בו וע"כ תפוצה בסכום אומדן של 65,000 ₪ בתוספת ריבית

מאמצע תקופה. הסכום כולל שקלול טענותיה להפסד פנסיה, בשים לב לכך שהפרשות פנסיוניות

לעבר לא הוכחו.

לעתיד, יחושב הפיצוי ע"ב השכר הממוצע במשק נטו, במכפלת שיעור נכותה ובהיוון, תוך שיקלול

נתונים לפיהם אפשר והתובעת תסתגל ותשתלב בעתיד בשוק העבודה וכי גם לאחר שתשתלב

כאמור תהא לנכותה השפעה כלשהיא על כושר השתכרותה, סך של 300,000 ₪ נכון להיום. הסכום

משקף ומשקלל טענות התובעת בדבר הפסדים פנסיונים, בשים לב כי כיום אינה עובדת והפרשות

כאמור אינן מבוצעות.

פיצוי בגין עזרת הזולת:

התובעת בסיכומיה טוענת כי היא מתקשה לתפקד וכי בעלה ובני משפחתה מסייעים לה בעבודות

משק הבית, בהיותה חסרת מוטיבציה לדאוג לצרכים מינימליים בסיסיים. התובעת עותרת

לפיצוי עבור עזרה במשק הבית וסיוע אישי בהיקף של שעה ביום בעלות 35 ₪ לשעה, סך חודשי

של 1,053 ₪ ובהיוון לעתיד (מקדם 320.6803) סך של 377,676 ₪.

לעבר טוענת התובעת שעקב התקפי אפילפסיה יום יומיים סעדה אותה אימה באופן משמעותי,

ועותרת לפצותה בסך של 100,000 ₪ באופן גלובאלי.

הנתבעת בסיכומיה טוענת שמצבה התפקודי של התובעת לא הצריך ואיננו מצריך עזרת הזולת, כי

לא צורפו קבלות או אישורים על העסקת עזרה בעבר, כי פגיעתה הנפשית אינה מן הסוג המגביל

בתפקוד הפיזי, כי למרות שטענה שבעלה מסייע לה הוא לא הובא להעיד וכי עפ"י תימלול השיחה

עם החוקרת היא מבצעת עבודות הבית בעצמה, וכי העזרה הסמוכה לתאונה לא חרגה מעזרה

מקובלת, ובפרט משלא נטען להפסדי שכר למשפחה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, כלל העדויות והמסמכים, בשים לב לחוות הדעת הנוירולוגית

והפסיכיאטרית, שיעור הנכות ומהותה, עדות התובעת לפיה נזקקת היא לעזרת בעלה בעבודות

הבית (הבעל לא הובא להעיד) ומאידך תפקודה הפיסי כפי שנראה בקלטות הוידאו וכעולה

מתימלול קלטת האודיו בדבר תיפקודה, שוכנעתי כי התובעת נזקקה לעזרה בתקופה הסמוכה

לתאונה וכי אז היתה זו עזרת בני משפחה שחרגה מהעזרה הרגילה והמקובלת. עוד שוכנעתי כי

נוכח העדרה של נכות נוירולוגית כיום, עבודותיה (גם אם הזמניות) לימודי האיפור שסיימה,

נישואיה ותפקודה כיום כאם, אין העזרה שהיא מקבלת כיום מבעלה חורגת מעזרה רגילה. באשר

לעזרת האם, הרי שהאם העידה "אני רואה פעמיים בשבוע, משהו כזה" (עמ' 27 לפרוטוקול), היינו

אין המדובר בעזרה – ככל שזו אכן עזרה – החורגת מהמקובל בין בני משפחה.

נוכח האמור, שוכנעתי לפצות את התובעת בסך של 18,000 ₪, נכון להיום בגין עזרת בני משפחה

בעבר ובתקופות הסמוכות לתאונה (אישפוזה משך 3 ימים ותקופת הנכות הנוירולוגית הזמנית).

הוצאות רפואיות ונסיעות:

התובעת בסיכומיה עותרת לפיצוי בגין טפולים רפואיים, תרופות אנטי-אפילפטיות, הוצאות

נסיעה ונסיעות מוגברות בזמן האשפוז למטיביה לרבות בגין הצורך בטפול נפשי תומך, סך של

50,000 ₪ לעבר ולעתיד.

הנתבעת בסיכומיה טוענת כי אין אסמכתא לטענות התובעת, נקבע שהתובעת אינה סובלת

מאפילפסיה ולכן אין לפסוק הוצאות בגין תרופות אנטי-אפילפטיות, ולא הוכח אילו טפולים אינם

כלולים בסל הבריאות.

כן נטען להעדר אינדיקציה בדבר קבלת טיפולים נפשיים, עלותם או הצורך בהם, ומדוע לא

תקבלם במרפאות הציבוריות, ללא תשלום. באחרית מציעה הנתבעת פיצוי בסך 1,500 ₪.

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, חוות הדעת הרפואיות, הצורך בטפולים בתחום הנפשי (כעולה

מתשובות ההבהרה של ד"ר בן דור) וטפולים נפשיים המוזכרים בחוות הדעת הפסיכיאטרית אשר

ביצעה בעבר נוכח המעקב הנוירולוגי והצורך לנסיעות לטפולים אלו בעבר, ובשיקלול כל אלו

תפוצה התובעת בסך של 12,000 ₪ נכון להיום, מעבר לטפולים שבסל הבריאות (הלכת אלחדד).

כאב וסבל:

התובעת בסיכומיה עותרת לפיצוי ע"ב 28% נכות ו-5 ימי אשפוז סך של 72,188 ₪, ובמידה ויקבע

שיעור הנכות על 20% אזי 52,274 ₪.

הנתבעת בסיכומיה מציעה פיצוי ע"ב 10% סך של 28,338 ₪, ובמידה ויקבעו 20% אזי יעמוד סכום

הפיצוי (בתוספת 5 ימי אשפוז) ע"ס 52,274 ₪.

נוכח קביעותי דלעיל, זמן האשפוז ו-20% נכות, וכפי הסכמת הצדדים, יעמוד הפיצוי ע"ס 52,274.

סופו של דבר, תפוצה התובעת בסכומים כאמור, אשר ישוערכו להיום, מהם יש להפחית תשלומים תכופים – ככל ששולמו – בערכם המשוערך, ולהוסיף 13% שכ"ט עו"ד ומע"מ כדין והוצאות משפט בהן נשאה התובעת.

יוער, כי קצבת הבטחת הכנסה שקיבלה שוקללה לעת חישוב הפיצוי בראשי הנזק, ולפיכך אין

להפחיתה מסך הפיצוי.

פסקי דין נוספים:

תאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה (תאונת קטנוע)

תאונת דרכים - דריסת הולך רגל

פגיעת רכב בילדה שחצתה כביש

תאונת דרכים שהינה תאונת עבודה - פגיעת לסת

תגיות: דריסת הולך רגל,תאונות אופנוע, תאונות קטנוע, תאונה עם אופנוע, תאונה עם קטנוע, תאונות אופנועים, תאונות קטנועים, פציעה מאופנוע,תאונת דרכים,תאונות דרכים,פגע וברח,הולך רגל,אופנוע,תאונה הולך רגל,תאונה פגע וברח,תאונה אופנוע, תאונת אופנוע, עורך דין תאונת אופנוע, עורך דין תאונת דרכים אופנוע, תאונת קטנוע